בימי הבית הראשון עמדה במרכז היהדות הנבואה. כהניה הנביאים עמדו במעלת הקדושה העליונה, אשר את שיא רוממותה אי-אפשר לתפוס בעין השכל האנושי המצומצם, לא רק בדרישת הצדק האבסולוטי שלהם הצטיינו הנביאים – גם סוקרטס היה דורש-צדק – מעלת-הקדושה רבה ממעלת הצדק לאין חקר. וזו היתה דרישתם הראשונה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם. והצדק נכלל בתוך דרישה זו, כמו שאר המידות הטובות, אבל בכולן לא מצאו סיפוק. אם אין הקדושה מלוה אותן.

ואין פלא, כי לפי מידת ההערכה שבלב הנביאים היה עם ישראל “גוי חוטא. עם כבד עון”. וירמיהו בקנאתו קרא: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי… כי כולם מנאפים עצרת בוגדים” – כל העם, לא רק אלה אשר “חמדו שדות וגזלו” כי אם כל המון העם, שבכל יגיעתו אינו מוצא אפילו לכם לשובע, מפני שאין בהם דרישה לחיים קדושים.

אין ספק, כי גם בימים ההם, כשהיו הנביאים נרדפים מבעלי-השלטון ונהרגים על קדושת תורתם, נמצאו רבים שהכירו את מעלת “מלאכי אלהים” אלה ונדבקו בהם והשתדלו ללכת בדרכיהם. המה בני-הנביאים. והחוג המצומצם הזה היה לאבן פינה לעם ישראל כולו, התמצית של האומה, השאר היה בבחינת ענפים ועלים, שתכליתם לגדל את הפירות – אשכלות הנבואה, כי הם העיקר.

ומאשר דרישת הנבואה היתה קיצונית לאין חקר, לא נתפלא, כי הנביאים הרבו תוכחה וקללה לעם, הנמצא לפי הערך בשפל המדרגה, כאילו “ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם” (דברים כ“ח, ס”ג). ה', כביכול, ישיש באבדן עמו – מה נוראים הדברים!…

אכן יש בספרי הנביאים גם פסוקי נחמה ורחמים גדולים על עם ישראל, אבל אם לא נביא בחשבון את פרשיות הנחמה של ישעיהו, נמצא, כי הם כאיים קטנים בתוך ים גדול של תוכחה עזה כמות.

-———–

וכשאנו מתבוננים באגדה שלנו הננו מוצאים שינוי גדול ונמרץ. לא בחירי-העם, לא נביאים ולא חכמים – כבודם במקומם מונח, תפארת ישראל הם לנצח – הם המרכז אצל חכמי-האגדה, אלא “כנסת ישראל”, הגשמה (פרסוניפיקציה) של כלל ישראל¹, “ראשיכם, זקניכם, שוטריכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך”. כולם אהובים ויקרים בעיני הקב“ה, מפני שהיא כולה בבחינת כסא הכבוד של השכינה – כשכנסת ישראל רוממה אז גם השכינה רוממה, וכשהראשונה יורדת גם השכינה יורדת עמה. שגם פֶּנטקָקא זה, העובר חמש עבירות כבכל יום, הסרסור לדבר עבירה, הקב”ה שומע תפילתו כשהוא מתפלל על עצירת גשמים, מפני שעשה איזה מעשה צדקה לבבית (ירושלמי תענית ס“ד ע”ב). והוא שומר ישראל לעד וקיומה של כנסת ישראל בטוח לעולמי עולמים.

ואת עלבון כנסת ישראל תובעת האגדה ואינה נושאת פנים אפילו לאדון הנביאים. ולא זה בלבד, אלא גם מהקב"ה בכבודו ובעצמו דורשת האגדה את עלבון האומה הישראלית.

ובכלל השתדלו לא רק לקרב את לב בני-ישראל אל אביהם שבשמים, אלא גם לקרב את אביהם שבשמים אל בת יחידתו – כנסת ישראל. האלוהים שבאגדה אין לו כלל אותו ציור האימה שיש לו בתנ“ך. זהו לא “היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים” (ישעיה מ'), זה ש”אם צדקת מה תתן לו” (איוב ל"ה, ה') ואינו בא בברקים וברעמים, אלא נגלה כאב רחמן, זקן ויושב בישיבה ומדריך את עם קרובו באהבה ובדברי נחמה והרגעה. ויש איזה יחס אינטימי בינו ובין כנסת ישראל. חכמי ישראל חולקים לו כבוד גדול, אבל זהו כבוד מאהבה. “יודעים הנביאים שאלוהיהם אוהב אמת הוא ואינם מחניפים לו”, כך אומרת האגדה על נביאים, אבל ביחוד מתאימים הדברים לחכמינו, בעלי-האגדה, יחס של קורבה משפחתית יש ביניהם ובין קונם, ור' לוי אומר: אמר דוד לפני הקב“ה: מלפניך משפטי יצא. אמר לו הקב”ה: וכי אין סנהדרין בישראל? אמר לו דוד: הסנהדרין שלנו אינם מקבלים שוחד, ואתה הלא מקבל שוחד: הרשע עובר עבירות, מתחרט ונותן צדקה ואתה מתפייס, ר' עקיבא שם בפי משה כדברים האלה: יודע אני, שאתה עתיד להצילן, אלא מאי איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין (הילדים שנשקעו בחומות הבנינים)? באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין (שמות רבה ה', קרוב לסוף). אם בשביל ישראל – אינו מקפיד, כי עיקר העיקרים הוא אהבת כנסת ישראל והדאגה לטובתה, לא העם הוא בשביל הנביא, אלא הנביא בשביל העם.

והאב הרחמן הזה אינו שמח לא רק באבדן עמו, אלא גם באבדן הרשעים מהגויים. בקשו מלאכי-השרת לומר שירה בליל קריאת ים סוף, אמר להם הקב"ה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?! ביטלה האגדה את מידת הנקמה לגמרי והגבירה את מידת הרחמים.

ומה שנוגע לכנסת ישראל אמרו: משל למלך שכעס על מטרונה וציוה לקרוא לסופר לכתוב לה גט, אבל עד שבא הסופר נזכר המלך באהבת נעוריה של המלכה ונחה דעתו, וכשבא הסופר אמר לו המלך: קראתי לך שתכתוב תוספת כתובה לרעיתי…

המהפכה הרוחנית הזאת עשו בעלי-האגדה. הם הרגישו בצערה של כנסת ישראל והשתדלו תמיד למצוא לה זכות, לנחמה ולעודדה ולדרוש משפטה גם, כביכול, מהקב“ה. כי ענות עמם נגעה עד לבם, וקרובים היו גם אל אביהם שבשמים קרבת נפש. ויכלו לדבר עמו כדבר בן המתחטא לפני אביו. והקב”ה ידע, כי תמיד נכונים החוצפנים האלה למסור את נפשם על כבודו, מבלי לפקפק אף רגע.

בבטוי האהבה התמימה והעמוקה לכנסת ישראל אנו מוצאים במדרש הנפלא “תנא רבי אליהו”. הוא מתאר את היחס שבין הקב“ה ובין כנסת ישראל במשל “תינוקות של בית רבן הרב משמר אותם שלא יצאו ויטבעו בנהר וכדי שלא יבואו ויכו זה את זה וכדי שלא תכה אותם החמה, כן הקב”ה משמר לישראל”. הקב"ה הוא, כביכול, המלמד, ובני-ישראל התינוקות שלו. ותפילתו של חסיד זה – אבא אליהו – היתה: “אבי שבשמים, יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם”²)

ואהבה זו שבין הקב"ה ובין כנסת ישראל מלאה את התרגום לשיר השירים המיחס ליונתן. דומה כאילו לא הספיקו למחבר כל התארים שישנם באוצר הלשון בשביל לפאר, לרומם, להדר את עולימתא שפירתא – כנישתא דישראל.

ואותה האהבה מלאה את לבות משוררינו הגדולים ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי וכו' וחדרה אל תוך הקבלה ומלאה את “הזוהר” וכל הספרות החסידית במעשיות של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב ושיחות ר' נחמן מברסלב. הקב"ה היה להם “ידיד נפש, אב הרחמן”. ורבי נחמן מברסלב היה מצוה על תלמידיו: “השיחו-נא מה שיש בלבכם לפני אביכם שבשמים בדברים פשוטים, כאשר ישיח איש מה שבלבו לפני ידידו הנאמן”.

מנהג קבוע הוא לקרוא את התוכחות שבפרשיות “בחוקתי” ו“תבוא” בקול נמוך, ואף-על-פי שר' יוחנן היה נגד המנהג הזה ונזף בקורא: “הגבה קולך, כי רוצה אני לשמוע דברי תורה”. – העם החזיק במנהג המנמיכים עד היום. דים לעם ישראל יסורי הגלות והוא מבקש דברי נחמה והתעודדות, וכידוע “מנהג ישראל תורה היא”. על האיסור לחלק את התוכחה לקרואים רבים אומרת האגדה: “אמר הקב”ה, איני רואה שאהיה אני מתברך (מפי העולים לתורה) ובני מתקללין".

כידוע, החסידים היו מתנגדים לתוכחות המגידים ואמרו עליהם, שהם מעוררי דינים. הם, החסידים, בחרו בדרך הרוממות וההעלאה לדבקות בה', שהאדם יכיר וידע ויוקיר את מעלתו עד שלא יחפוץ בשום אופן לרדת ממנה.

ואהבה זו נגלתה גם בתנועה, שיונקת בצנורות נעלמים מתוך הנבואה והאגדה וחדורה רחמים גדולים לכנסת ישראל, שבשביל תחיתה מוסרים בני-אדם את נפשם.

ובכל מקום שיש עבודה כשרה וחיה בשביל תחית כנסת ישראל, שם יש בודאי גם קרבת אלהים חיים, ואפילו אם הוא בתכלית ההעלם. “לית אתר פנוי מיניה”, ומכל שכן הלב העברי.

שלוש קדושות הן: הקב"ה, כנסת ישראל וארץ-ישראל, והחוט המשולש הזה לא ינתק לנצח.