נר תמיד היא השפה העברית, היא מאירה את דרכנו מימות אברהם אבינו עד היום.

למרות הרוחות הסוערות לכבות את הנר הזה, למרות השפות השמיות שוהאריות של העמים הגדולים שכבשו אותנו, אנחנו שומרים על שפתנו הלאומית, שפת אברהם, משה וישעיהו.

שפתנו היתה לנו לא לכלי תשמיש להביע בה את מחשבותינו ורגשותינו, אלא היתה לנו גם כשהיא לעצמה סגולה יקרה – לשון הקודש.

אכן, לצערנו רוב העם לא היה יכול לעמוד בפני הנסיון המר של השתעבדות לסביבה הזרה, אבל המועטים שרגש היהדות פועם בקרבם בחזקה, לא נסחפו עם הזרם, עמדו בפני כל הנחשולים.

בימים האחרונים נתקפה שפתנו התקפה חדשה. תחת שפתנו העברית העמידו הבוגדים שבנו את השפה הז’ארגונית, שדבקה בנו בגלות אשכנז, והמה מכריזים עליה שהיא היא השפה הלאומית שלנו…

הרמב"ם אומר, כי עמי הארץ יכולים להוציא פסוק מהתורה מבלי קשר אל מה שלפניו או של אחריו ולפסוק להלכה שיש מצות עשה בתורה “וסרתם ועבדתם אלהים אחרים”.

גם הבוגדים האידישיסטים תפשו איזה מומנט היסטורי שבאמת אין לו קשר לא עם העבר הגדול שלנו ולא עם התקוה הלאומית שלנו ומכריזים על ההווה כי הוא מצות עשה "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים, והיהודי צריך לשמור על הז’רגון שהוא בבחינת “אלהים אחרים” בשבילנו.

הסגן בחיל הרוסי מנה בשדה המלחמה על-פי רשימה כתובה בידי שר הגדוד את שמות החללים שצריך להביאם לקבורה.

– אני לא מתי! – קרא אחד מהחללים. – פצוע אני קצת.

– דום, טפש! – ענה הסגן – השררה יודעת יותר ממך; אם היא הכניסה אותך לתוך רשימת המתים, עלי לקברך.

לונצ’רסקי המיניסטר הסוביטי הוציא משפטה של השפה העברית, כי היא מתה, והייבסקציה הרשעה מטפלת בקבורתה. השפה העלובה קוראה: חיה אנכי! והייבסקציה עונה: דומי! השררה יודעת יותר ממך. אין להרהר אחר פסק דין ועלינו לגרור אותך לקבר.

*

אולם כזה קרה לעמנו ולשפתו כמה וכמה פעמים. קברנים רבים קמים עלינו בכל דור ודור ופוסקים: מת העם העברי, מתה השפה העברית, ואנו מוסיפים לחיות על אפם וחמתם ומלאי תקוה לחדש ימים כקדם.

עוד נזכה לראות בקבורתה של היבסקציה, שסופה כליון, ורננת השפה העברית תחיה בפינו.