הרצל הציב לו בחייו מצבה נפלאה – היומן שלו. את כל גדלותו של היהודי הנפלא הזה אין לראות מתוך הספר. המסגרת היתה צרה בשבילו. כמו שהביע בעצמו (ג' 89): “ספר הימים הזה לקוי הוא. אני מרגיש זאת. חסר היסוד הנסער במהותו הנסתרת, שהייתי יכול לקבוע סמוך להתרחשותו, ואחר כך הוא נשכח ממנו. חסר גם יסוד הדומם, ומצבי הרוח המיואשים היו יכולים לענין יותר לקוראים בעתיד ברשימות האלה”. אבל גם קוי האור, הניצוצות שניתזים ומבריקים מתוך השורות המקוטעות ודברי החפזון מביאים לידי השתוממות על הכוח הכביר, המחבק זרועות עולם, שנתגלה ביהודי הזה יחד עם תמימות וטוהר נפשי שלא נזדהם מהסביבה הרעה שהיתה דרושה לו בשביל הגשמת האידיאל – לגאול את עם ישראל מחרפת הגלות.

בשביל למצוא את המרגלית “מדינת היהודים” לא נמנע הרצל מחטט באשפה של הפוליטיקה המדינית בזמן ההוא. ואי-אפשר לשער בכמה עמל עלה זה בידו, ביד סופר יהודי צנוע, להתיצב לפני מלכים מבלי התרפס, התרפסות לא היתה כלל ממדתו. גא היה, כלומר, מכיר בערכו האנושי.

אכן הרצל היה קשה עורף להפליא. הוא לא חת מפני כל. “איני אדם של שובה ונחת, עוד עשרים שנה יכול אני לכבוש את העולם, לשם כסף לא אעשה זאת, אלא לשם רעיוני עשה אעשה” (א' 246). “אם אני מראה באצבע על נקודה ואומר: קומי והיי לעיר – ותקם” (ג', 109). לא פראות היתה חתימתו “למען ציון לא אחשה”.

אחרי שהעשירים היהודים לא יכלו להתרומם לגבהו של הרעיון אשר התחולל בלבו של הרצל, ובכל אשר פנה מצא אזנים אטומות, החליט לפנות לעם ישראל, שהוא בכוחותיו העצמיים יעמוד במערכה הכבדה להשתחרר מהגלות. והעם – ביחוד במזרח אירופה – נתעורר. הרעיון מצא נתיבות בלבבו, אבל לא נמצאו אז מנהיגים, אשר ייצרו משהו מתוך החומר ההיולי הנקרא בשם המון. וגם את העבודה הנוראה הזאת שם הרצל על שכמו. “אחרי סירובו של הירש נגזר להקים בכוחי את מדינת היהודים” – אומר הרצל ומוסיף על זה: “איזה דרך, איזה יסורים!” (ה' 36). “דומני כי בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי העולם” (א', 102). צריך היה לקרוא לקונגרס של ציונים, כביכול, ואין לשער כמה עמל השקיע בזה הרצל. ולפעמים התגנבו אל לבו מחשבות מרות מאד: “עלי להודות לעצמי בגלוי: הדמורליזציה אחזה בי. אין עזרה משום צד, אך יש התקפות מצדי צדדים, המכבים בלונדון מתגלים יותר כ”פיקוויקים"; בגרמניה יש לי רק מתנגדים; הרוסים מביטים ברגש איך שאני עובד עד כלות הכוחות, אך אין אחד מהם עוזר לי. באוסטריה, ביחוד בוינא, יש הדבקים בי. אלו שאין להם כונות פרטיות אינם עושים כלום, והאחרים הפעילים רוצים להפיק תועלת על ידי העורך של הנ.פ.פ.

וכך מתחיל אני לרכוש לי את הזכות להיות הגדול בין כל האנטישמיים…" (ב', 152).

צריך היה עתון ציוני והוא יסד את העתון “די וועלט”, מנויים לא היו והוא היה צריך להוציא מכיסו להוצאות העתון וגם לפרנסו במאמרים: “אני עובד בעתון החדש “וועלט” עד אפיסת הכוחות” (ב', 219). “עבודה רבה מאד בעתון החדש (העוזרים נתפזרו אז מסבות שונות) וכך עומד כעת העתון על שתי עיני” (ב' 222). מלבד העבודה בשביל ה“וועלט” עוד ההכרח (לעבוד) בשביל פיליטון של “פפינגסטן”. ל“נייע פרייע פרעססע”, ונוסף לזה הזעזועים במשרד (מצד המתנגדים לציונות, חבריו במערכת הנ.פ.פ.".

אחר כך התחילה הסדרה של יסוד בנק להתישבות היהודים, גם זה עלה לו להרצל בבזבוז כוחות לא אנושיים. צריך היה למשוך לעבודה זו אנשים הבקיאים בסדרי בנקים ואילי ממון, לפקח עליהם, כי עבודתם תהיה מתאימה לרעיונו.

כמה צער ויסורים נפלו בחלקו של הרצל כאשר מלשינים עברים הלשינו עליו ועל הציונות לפני הממשלה. והוא היה אנוס לשנות את מקום הקונגרס הראשון ממינכן לבאזל.

והוא מציין בסיפור רוחני: “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים” (ג' 22). “כאשר תקום פעם מדינת היהודים” יראה הכל זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון שבכל זאת יציין שהיה זה דבר מה, כאשר עתונאי יהודי, מחוסר אמצעים ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגין על הדגל הזה בקומה זקופה… איש לא ידע להעריך מה שעשיתי וסבלתי אם לא ידע: א) מה שעבר עלי במערכת הנ.פ.פ. אשר שם פחדתי על לחם ילדי, ב) איזה דאגה ועמל גרמה לי השגת אמצעי תעמולה; וג) מי היו עוזרי. אלה אשר כונתם טובה ביותר הם גם עניים ביותר…" (ה', 47, 48).

ועבודתו הכבדה מכוח אנושי הכשילה את כוחו. לעתים תוקפת אותו התעלפות חזקה. עוזרו היותר גדול היה נורדוי, אך לפעמים גם הוא לא ירד לעומקה של נפש הרצל והסב לו צער (ה', 53). עזרה מוסרית וגם חמרית מצא באביו היקר ר' יעקב ז"ל.

והנה בא הקונגרס הששי עם הצעת אוגנדה. את ארץ-ישראל אי אפשר היה לרכוש עפ"י התנאים המדיניים ששררו בזמן ההוא, והוא רצה לרכוש כדבר נורדוי “מקלט לילה”.

והדבר הסב לו מכאובים אין קץ.

והרצל נשבר בכ' תמוז תרס"ד.

“אם אמות בקרוב, כתב הרצל, יתאבלו עלי ביותר הורי אחריהם… ילדי – וכל עם ישראל”. ה' 100.

ואנו מתאבלים על מותו ומתגאים שהיה לנו הרצל.