בספרו היפה יש, כמובן, דברים יפים. הכשרון האסתיטי יודע להקציע, ללטוש, לחבר ולהפריד, והדבר יוצא יפה. השאלה היא עד כמה משתתפת בעבודה זו נשמת הסופר, אם יש בין כפלי הלשון נשמה מסתתרת, או שם מדור רק לאסתטיקה נבובה, חסרת נשמה, – מי יוכל למצוא תשובה ברורה?
לא כן הפואימה “מסדה”, מאת יצחק מדן. עליה עומד שומר שקורא ומזהיר תמיד למשורר: הנה האמת, מה שבמעמקי נשמתך הדואבת, אסור לזייף.
השומר הוא ההקדשה של המשורר. הפואימה היא “נר זכרון לנשמת אח בר-הלבב ויקר-הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימי הטבח בישראל וציון על קברו אשר לא ידוע מקומו”.
ומתוך הספר המוקדש לזכרון שכזה נשמעת סערת נשמה, המבקשת גאולה לשארית העם.
לזה נלוה כשרון שירי. בלי כשרון אפשר לצרוח, אבל לא ליצור שירה המכאיבה ומעדנת כאחד.
בצבעים נוראים מתאר המשורר את ענות עמו.
“ורבבות קשתות-חלפים על כנורות-צוארים ערוכים”.
מי יכול לשער את כל האימה שיש בציור הנורא הזה. כך מנגנים צבאות רוצחים, שהטבח היה להם לשעשוע, לענין של ספורט בעלמא.
במלחמה העולמית, שגם היא היתה תוצאת השעשועים של דיפלומטים רוצחים, נשמדו רבבות צעירים על שדות המלחמה בלי שום מטרה, בלי שום תכלית, לעשות נחת רוח לסאזונוב וסיעתו, ואחריהם הגדילו יורשיהם פטליורה דניקין, גריגורייב, מאכנו וכו' וכו'. הוי, מי ימנה שמות ה“המונים” הגדולים הללו, שלא רק בקשו להשמיד, להרוג ולאבד, אלא השמידו והרגו ואבדו חלק גדול מהיהדות.
ובחושך האבדון הזה נצנצה קרן תקוה אחת – מסדה!
זהו שם אליגורי לציון ולתקוה לחידוש החיים בארץ האבות.
מה הגבול, אין גבולות עוד.
ומאחור – לאין מוצא אחד יובילו כל האורחות".
מעיני המשורר לא נעלמו כל הקשיים שיש בהגשמת התקוה הזאת. העם חלש, אין כוח בלבו לקוות בגבורה. מפקפק הוא ומתיאש. גם נוטה הוא להאמין במדוחי שוא. אשר יגיש לו כזבן מטעה. ועל פתחי בית זונה יתגודדו. שם הרמוניקה מנגנת פתיחה לפרעות, והם, מבלי דעת, יוצאים במחול…
יודע הוא המשורר, כי בין העלים למסדה ימצאו הרבה נואשים שישליכו את עצמם ממרומי המצודה אל התהום, להנצל פעם אחת מהיאוש המר, מרעב, מחוסר עבודה.
אבל בו קול אדיר קורא: עלה!
והוא עם עוד חברים חרוצים, נועזים עולים, ורננתם נשמעת מ“ארחת ביכורים” (שם ע' כ"ח). הייתי רוצה מאוד לצטט אותה, אבל אני יודע, כי הרבה יותר יפה היא כשהיא נקראת בתוך הקומפוזיציה של הפואימה כולה. ואותה צריך לקרוא, ולחזור ולקרוא ולהתעמק ולהרגיש את כולה, מראשיתה עד סופה. עדות היא לעם ישראל, למכאובו ולתקות גאולתו.
ואף על פי שכל הפואימה רוויה דם קדושים, ברכתי עליה, ברכת הטוב והמיטיב.
קרבנותינו רבים ויקרים. אבל הם השאירו לנו רכוש גדול – חלוצי מסדה. ויבורך משוררנו הצעיר יצחק למדן, שנתן לפואימת החים והמות של עמנו ביטוי נהדר שכזה!
אך על דבר אחד רוצה אני עוד להעיר. במקום אחד (ע' י"ט) הוא אומר:
“בחיקי צבה מדוים הפשיל ראש שחוט אלוהי ישראל ודמיו בדמי נגעו”.
על דבר השכינה הסובלת עם ישראל בבחינת “אנכי ארד עמך מצרימה”, כבר דברו קדמונים בתלמוד ומדרשים, אולם צריכים אנו לומר, שההשגה האנתרופומורפית הזו היא לא ההשגה העליונה. ההשגה העליונה אומרת, שלאלוהות אין ירידה לעולם. ומבשרנו נחזה אלוה. המידות הנעלות של הצדק והאהבה, החסד והרחמים, שהן ניצוצות מהאורה האלהית, והשוכנים בלב האדם באשר הוא אדם, שמורות הן בתוך הנשמה ואינם זזים ממנה. וגם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב עם כל צבאות תלייניהם ויכריזו, שהצדק הוא פיקציה, לא יאבה האדם ולא ישמע להם, מפני שהוא מרגיש בכל הויתו, כי שקר בפיהם.
זהו סוד הנצחיות של האלוהות המתגלה בבריותיו. ומה שנוגע לאל בעצמו, הן לית מחשבה תפיסה ביה כלל. האדם רק מרגיש שהוא קשור עם האלוהות הנצחית על ידי הניצוצות האלוהיים הזורחים בקרבו והנם גם הם נצחיים, ואותם לא ינצח שום שטן שבעולם.
“דבר”, יח כסלו, תרפ"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.