¹

יְהוּדָה לֵיבּ גּוֹרְדוֹן - יל״ג (1892 – 1830)

 

ילדותו וחנוכו.    🔗

המשורר יל“ג נולד בכ”א כסלו תקצ"א להורים אמידים, המחזיקים בית־מלון בוילנה. הוא מספר לנו בעצמו על דבר ראשית חנוכו ולמודיו כדברים האלה:

“מנעורי גדלני אבי ככל שאר נערי בני ישראל על ברכי התלמוד ושאר כנָוָתהו, ובהיותי בן תשע שלא הגיע לחנוך כבר עסקו עמי בהלכות כתובות, גטין וקדושין… מלמדי הראשון (ר' ליפא, תלמידו של ר' חיים מוואלוזין, שהיה תלמיד הגאון מוילנה, האוהב את המקרא והדקדוק), אשר למדתי אצלו משנת הארבע וארבע ירחים עד שנת התשע, היה מהיר במקרא, ולמד עמי גם ספרי־הקדש בדרך טפל נוסף על התלמוד, שהוא היה העיקר”².

יום אחד מצא הנער חתיכת ניר ושיר כתוב עליה, ויעיין בה בשבתו ב“חדר”; והנה נגש אליו בעל־הבית, שבמעונו נמצא ה“חדר”, ויכהו על הלחי; כי היה האיש מן הקנאים החשוכים, שקריאת שירים בעברית נחשבת להם לסמן “השכלה” ולעון גדול. זו היתה ה“רדיפה” הראשונה, שסבל יל"ג בעד אהבתו להשירה העברית… אך נשמע נא מה יספר המשורר הלאה על דבר הפרק הראשון בימי חייו:

“בהיותי בן י”א שנים הייתי מבין התנ“ך והייתי בקי בכמה מאות דף גמרא, ועליתי בשניהם על יתר חברי אז, שהיו עתה למורי־הוראה בישראל. ובמלאת לי י”ג שנה סִיַמתי ה“בבות” ודרשתי בהם לפני הקרואים; ואחד מהם נתן עיניו בי, ונעשיתי חתן לבתו. אולם אחרי כן נהפך הגלגל על אבי, ויורידהו בסולם ההצלחה מעלות רבות אחורנית במעלות אשר העלה את האיש הבוחר בי ובדרשתי, מרום ונשא וגבוה ממנו; ובהשנות “מאותיו” נשתנו דעותיו, וינער חצנו ממני… במלאות לי י"ד שנה הוציאני אבי מתחת יד האפטרופסות של המלמדים, ויתן עתותי בידי, ויושיבני בד' אמות של הלכה ללמוד בעצמי באחד מבתי המדרשות. ובעת ההיא החל לבי לנטות מן הדרך אשר תארו לי, ולא מנעתי את עצמי מן ההגיון, ואחל להגות בספרים חיצונים. ויהי לי רוב היום למלאכה בבית־מדרשי, ושעות אחדות “גנובתי יום וגנובתי לילה” ללמוד הקריאה והכתיבה בשפות זרות… עד השנה השבע־עשרה מלאתי אחרי דברי אבי, ופרשתי ארבות ידי וחציתי עד צואר בים התלמוד עד כי כמעט עברתי את כלו; ורק אז נפקחו עיני לראות, כי לא זו הדרך המוליכה אותנו למחוז־החפץ בימינו אלה… ואמהר לתקן את אשר עִוְתו אחרים, ולמנות את אשר החסירו. ואאזור כחי ללמוד דקדוק שפת־עבר על מכונתה, ושפת רוסית, פולנית, אשכנז וצרפת, ושאר הידיעות הנצרכות לאדם באשר הוא אדם ומדיני מטבעו. ואני לבדי, ואיש אין אתי, אין מורה ואין מנהל ואין מודיע דבר, ואהיה מתהלך כצפור נודד מספר לספר, ככל אשר אִנה המקרה לידי; ואלמד, ואקרא הרבה, ואחכם מעט ככל אשר נתן אלהי אל לבי…

 

ראשית עבודתו בהוראה.    🔗

בשנת תר“י שלחני אבי ז”ל לעיר פינסק לתבוע סך כסף, אשר הגיע לו מאדון אחד, שהיה מורה בבית־הספר שם; ואני אז כבן תשע עשרה שנה ועוד. לרגלי התביעה נאנסתי להֵעָצר בעיר ההיא שבועות אחדים, ואועָץ לפרנס את עצמי בהוראת־שעה, אף כי לא הגעתי עוד לפרקי ולא שמשתי כל צרכי".³

כעבור ירחים אחדים שב יל“ג לוילנה, ושם התודע לחברת המשכילים העברים, שבראשה עמדו המשוררים אד”ם הכהן ובנו מיכ“ל. בהיות מיכ”ל בחוץ־לארץ היה שולח את שיריו לאביו העוסק בהדפסתם, ויל“ג היה מעתיקם מכתב־ידו הרצוץ והמקולקל של מיכ”ל לכתב נקי. וגם שנויים ותקונים קלים היה עושה לפעמים המעתיק הצעיר בהשירים הללו; והמדקדק הגדול בטהרת הסגנון, אד“ם, היה מסכים להשנויים ההם. אהבתו של יל”ג להמשורר הצעיר היתה גדולה מאד, ובמות מיכ"ל בדמי ימיו, נשא עליו קינה ומשל יפה בשם “ערבי־הנחל וההדסים”:

בֵּין טוּרֵי עֲרָבִים הִתְנַהֵל שֶׁפִי

בַּהֲמֻלָּה רַכָּה

כִּתְפִלָּה זַכָּה

מִיכַל מַיִם כִּבְדֹלַח אֵין בָּם דֹּפִי.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבְעֶצֶם הַצָּהֳרַיִם

וַתְּלַהֵט הַשֶּׁמֶשׁ עַל חוּג שָׁמַיִם

כַּתַּנּוּר בֹּעֵר, כִּיקוֹד אֵשׁ בַּזֶּפֶת;

מִיכַל הַמַּיִם הֻכָּה בַּשַּׁחֶפֶת,

וּמְקוֹרוֹ יָבֵשׁ וּמֵימָיו נִכְזָבוּ.

הוֹי – בָּכוּ הָעֲרָבִים עָלָיו נִצָּבוּ –

מֵי מַעְיַן חַיֵּינוּ דָּלְלוּ, חָרָבוּ ־ ־ ־

בַּתֹּהוּ עָלָה וַיֹּאבַד לָנֶצַח. –

"הַס, מַרְגִּיזֵי אֵל, – הַסּוּ, עַזֵּי מֵצַח!

–– הַהֲדַסִּים בַּמְצוּלָה עָנוּ אוֹתָמוֹ –

הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ כִּי בַעֲלִילוֹת אֱלוֹהַּ

אֵין אָבְדַן נֵצַח – כִּי טוֹבוֹת כֻּלָּמוֹ? ־ ־

הֵן קַרְנֵי הַחַרְסָה יָנְקוּ הַמַּיִם

וּבֶעָבִים קַלִּים הֶעֱלוּם הַשָּׁמַיִם,

אַךְ עַתָּה יָבֹאוּ לָנוּ כַּגֶּשֶׁם ־ ־

נִטְפֵי הַמִּיכַל הֵם מֵעָל יָזוּבוּ,

וּמֵרֵיחַ מֵימָיו גַּם אַתֶּם תָּנוּבוּ"⁴.

כן השפיע אד“ם הכהן במדה מרובה על ראשית התפתחות שירתו של יל”ג. שירתו של אד“ם נחשבה עוד זמן רב בעיני יל”ג לסמל השלמות, וממנו למד להיות דיקן וזהיר בסגנון, וגם לשעבד את התוכן לשפה. “מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת־קדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו; ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכונתו”⁵.

בהיות יל“ג כבן כ”ב שנה עמד למבחן בבית־המדרש־לרבנים אשר בוילנה וקבל תעודת מורה; ובשנת תרי“ג נתנה לו משרת מורה בבית הספר העברי אשר להממשלה בפוניבז פלך קובנה. שם נשא לו יל”ג אשה, וגם עשה איזה עסק של ספרים עם שותף אחד; אולם הלז רמהו, ויל"ג השקיע בו את כל הונו שעלה לאיזו מאות רובלים. המשורר חבר אז את שירו הקטן “באבוד עשרי בענין רע”:

הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וָאַעַשׂ לִי עֵשֶׂק,

וַיֹּאבַד כָּל הוֹנִי; אוֹ אָז נוֹאַשְׁתִּי

וָאֹמַר: מַר לִי מָר, עַתָּה רֻשַּׁשְׁתִּי

וּבְבֵיתִי יִהְיֶה הָעֹנִי בֶּן־מֶשֶׁק.

אָמְנָה נִחַמְתִּי – לַחָכְמָה כִּחַשְׁתִּי,

הִנֵּה טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל הוֹן דַמֶּשֶׂק;

וּבְאַהֲבָתָה כִּי אֶשְׁגֶּה בֶּעֱזוּז חֵשֶׁק –

אָז אֶשְׁכַּח רִישִׁי, אָז הַרְבֵּה רָכַשְׁתִּי. ־ ־

וַאֲבָרֵךְ שֵׁם מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר נֵצַח,

שֶׁהִצִּילַנִי מִפִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ⁶.

 

“אהבת דוד ומיכל”    🔗

המשורר העני בקש לו אז עושר רוחני והקדיש את כל עתו הפנויה לקריאה בספריות שונות. הוא השתלם בידיעת הלשונות, וכשרונו הפיוטי החל להתפתח ולהגמל. בשנת תרי“ז הוציא יל”ג לאור את הפואימה הגדולה “אהבת דוד ומיכל”, בהקדישו ראשית “בכוריו” למורהו אד“ם הכהן. אד”ם ובנו מיכ“ל נהגו לבקש בהתנ”ך נושא לפואימותיהם, ויעש גם יל“ג כמוהם. הפואימה מספרת איך פאר שאול את קרית־מלכותו גבע, הבנויה במבחר עמקים בין “אלוני חוסן עתיקים כתבל, גזעם מרוב ימים נבוב כנבל”. גם היכל נהדר בנה המלך לשבתו, וערך בו הרמון ל”נשים רבות ביפי הוד נהדרו", אך שאול לא מצא נחת בכל אלה, כי רוח רעה מאת ה' בעתה אותו. ויקרא את הרועה הצעיר, דוד, המיטיב נגן, לפרוט לפניו על כנורו כדי לגרש את עצבונו. ויעזוב דוד את מקלו, עדרו וחלילו, וימהר לארמון המלך.

עַתָּה בִּדְבִיר מַלְכוּת יִפְרוֹט בַּנֵּבֶל

וּבְאָזְנֵי מֶלֶךְ הוֹד קוֹלוֹ יַשְׁמִיעַ,

וַאֲסִיר זֵקֵּי קֶסֶם כִּכְפִיר בַּכֶּבֶל

רוּחַ שִׁגָּעוֹן מִקִּרְבּוֹ יַסִּיעַ.

ותתפעל גם מיכל היפה, בת שאול, מהנגינות הנפלאות, ותאהב את המזמר הצעיר והנחמד. וגם דוד נשא עיניו אל מיכל, תפארת בנות המלך, ואשרו ומנוחתו גזו ממנו, כי גבוהה ממנו אהובתו מאד. ויתבודד דוד על הגבעה כדי להשכיח יגונו בזמרותיו, ובעת שהבטיח שאול לתת את בתו לאיש שיכה את גלית, המחרף מערכות חילו, החליף דוד את כנורו בחרב, ויתאזר בכח האהבה ויך את הענק הפלשתי. ויקנא שאול בהאוהב הצולח, שקנה לו בתנופה אחת את בת המלך ושם גבור – ויתנקש בנפשו. ותורד מיכל את דוד בחבל דרך החלון, וינס באישון לילה.

אַתָּה תָּנוּס – וַאֲהוּבָתְךָ נִשְׁאָרָה

עַל יַד חַלּוֹנָהּ כִּמְזוּזָה נִצָּבֶת;

בַּת עֵינָהּ בָּאֹפֶל אַחֲרֶיךָ תָּרָה,

אָזְנָהּ אֶל שַׁעֲטַת רַגְלֶיךָ קַשָּׁבֶת.

והפלשתים עלו על ישראל למלחמה ויחנו בהר־הגלבוע. ולב שאול נמס בקרבו כי לא השיבו אלהים באפוד על דבר תוצאות המלחמה; וגם בחלומו ראה את כהני נוב, שהרגם בחרב בשביל שעזרו לדוד הבוּרח – ויבן כי הגיע קצו. ואמנם נספה שאול במלחמה, וגם יונתן בנו, שאהב את דוד ותמך בו בסתר – מת מות גבורים. אז נתנה לדוד עטרת־המלוכה, וגם אהובתו מיכל, שנשאה בינתים על־כרחה לפלטי בן ליש – הושבה לו. אולם במשך הימים לקח לו דוד נשים אחרות על מיכל, שלא היה לה ולד, ותהי לבודדה ונשכחה בארמונו העליז של המלך.

אָז בֶּהָדָר כֹּזֵב מִיכַל בָּחָלָה,

כִּי חָלְפָה עִתָּהּ, הָאַהֲבָה נִכְזָבָה;

וּמְצוּדַת צִיּוֹן הַנָאוָה גָּעָלָה

וּלְגֶבַע קִרְיַת תֹּהוּ עַתָּה שָׁבָה.

שָׁם אֵין עוֹד כָּל הָדָר, אֵין עוֹד תִּפְאָרֶת,

חֹרֶב יִשְׁכּוֹן בַּסָּף וּמְשֹׁאַת נֶצַח;

שָׁמָּה הַדְּמָמָה כַּמַּלְכָּה שׂרָרֶת

וּמְנוּחַת הַשְׁקֵט לָהּ נֵזֶר עַל מֵצַח.

הַהֵיכָל נָמוֹג, אֻלַּמָּיו נֶאֱלָמוּ,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ כִּמְקָרֶה נִטָּיוּ ־ ־

שָׁם בִּנְוֵה שָׁלוֹם בַּת שָׁאוּל תָּנוּחַ,

מִתַּבְלִית הַתֵּבֵל תַּעְלִים עֵינֶיהָ ––

יֶהֱמוּ מֵעֶיהָ לֹא לִנְעִימוֹת נֹעַר,

לֹא לִכְבוֹד מַלְכוּת, לֹא לַהֲדַר תִּפְאָרֶת:

עַל כֹּכַב אַהֲבָה כִּי אֶָסַף הַזֹּהַר,

עַל אָבְדַן דּוֹדָהּ – יֵשׁ עֵינָהּ נִגָּרֶת…

ודוד זקן, וכל תשוקות החיים מתו בקרבו ו“יצטיד לדרך”, בהקדישו את יתר ימיו לטובת־הכלל ולהגיונות נעלים.

וּלְבִנְיַן בֵּית־אֵל הֵכִין כָּל הָעֶרֶךְ,

וַיַּשְׁבֵּת מִלְחָמוֹת מִקְּצוֹת הָאָרֶץ.

וַיֵּשֶׁב שַׁלְאֲנָן כַּנָזִיר לֵאלוֹהַּ

וַיַּקְדֵּשׁ הֶגְיוֹנָיו לַשִּׁיר וָזָמֶר.

ומתוך מתיקות הנגינה, “נפש המזמר עלתה נשאה” – לשמים. וגם במות לא נפרדה מיכל מאהובה. היא ישבה, כדרכה, תחת האלה, ששם נשבעה “לאהוב את דוד כל עודה בחיים”, והנה

בַּלַּיְלָה הַהוּא תַּחְתֶּיהָ גָּוָעָה,

וַתִּפְגֹּשׁ אוֹתוֹ עַל סַף הַשָּׁמָיִם.

 

ערך הפואימה.    🔗

נושא הפואימה הוא עשיר למדי ומסוגל מאד לפואימה ודראמה (חזיון תיאטרוני); אולם יל“ג לא נועד, על פי כשרונו, לכתוב שירים ליריים בכלל, ושירי־אהבה בפרט. הוא משתדל ביותר ליפות את הצורה של שיריו, ומתוך כך הם מתרוקנים מתכנם ומהרגשתם הטבעית. יל”ג הראה לנו כבר ב“אהבת דוד ומיכל” את כל לשונו העשירה, המשוכללה והמסורבלה קצת במליצות יתרות; וגם את היבושת והמלאכותיות (искусственность) של רוב שיריו הליריים גלה לנו כאן. הנקודה היותר חשובה בפואימה זו צריכה להיות המלחמה הפנימית המתחוללת בלב מיכל, הנאמנה גם לאביה גם למאהבה, השונאים זה את זה – ואת העיקר הזה השמיט המשורר לגמרי.

יל“ג חשב אגב בעצמו את הפואימה הראשונה שלו ל”בוסר" נעורים…

 

חיי המשורר בפוניבז.    🔗

למרות עמלו הרב התפרנס יל“ג בפוניבז בדוחק ובצער. העיר הזאת היא קטנה ועניה, ומלבד משכורתו הקבועה מבית־הספר היה קשה ליל”ג להרויח שם מן הצד, בעוד שמשפחתו הלכה וגדלה, כי ילדה לו אשתו שתי בנות. כן תמך יל“ג באחותו ובשלשת אחיו, שנשארו יתומים עזובים במות עליו אביו בשנת תרט”ו, ועזר להם למצוא דרך בחיים. גם הבדידות הציקה להמשורר, כי לא היו לו בפוניבז רעים וחברים ברוח; ועל כן התגעגע לפרקים על עיר־מולדתו, וילנה, המלאה משכילים וסופרים.

“פעמַיִם בשנה (בעת הפסק העבודה) אנכי חולם חלום נחמד, חלום משיב נפש נהלאה ומשעשע לב נשבר ונדכה, כחלום ישני אדמת עפר, בשם “אַלְמָוֶת” נקראהו. בחלומי־והנה סרה מעלי יד עבודתי, דלתות בית־ספרי נעולות, תלמידי מפוזרים ומפורדים, ואין פעמון מצלצל מאסף לנודד; ועירי הקטנה והנכחדת מאין אדם ורוב בהמה בתוכה, נהפכה ותהי לעיר גדולה לאלהים! בתי־מדות והיכלים רמים יכללו הדרה והמון אדם רב ישתקשקו ברחובותיה… ואנכי נופל על פני וקורא: “הה, וילנה! הבי לי נא דודַיך… אתעלסה באהבים בחברת משכילַיך, סופרַיך, חכמיך ומליציך, רעי” – והנה יד נוגעת בי ותעירני, איקץ והנני פה בעירי פֹּה־נִבֶז”⁷.

 

ראשית העתונות העברית.    🔗

כדי להפיג את שממון בדידותו היה יל“ג מרבה לכתוב מכתבים לידידיו מרחוק ולשיח עמהם בכתב. אם כי שבועות וירחים עברו עד קבלו מהם תשובה, כי מסלות־ברזל לא היו עוד כמעט ברוסיה בעת ההיא והפוסטה היתה מתנהלת לאט. כן החל אז יל”ג לכתוב מאמרים פובליציסטיים בעתוניהם הגרמנים של ליטיריס ופיליפזון וב“המגיד”. עד העת ההיא הופיעו באוסטריה וגאליציה רק “מאספים” עבריים, המקדשים לחכמת ישראל, ועתון העוסק בשאלות־היום ובחדשות לא היה עוד בעברית; אולם בשנת 1856 החל זילבירמאן להוציא לאור בליק, עיר פרוסית הקרובה לגבול רוסיה, את השבועון “המגיד”, כדי להודיע להקוראים העברים את החדשות ממהלך מלחמת־קרים שהיתה אז. “המגיד” התפשט מהרה בכל רחבי רוסיה, ויהי לבית־ועד לכל המליצים והסופרים הזקנים והצעירים, בעזרו להתפתחות הכשרונות החדשים. וגם יל"ג נמנה בין עוזריו הראשיים של “המגיד”, שנתן לו את היכולת לפתח את נטיתו הטבעית לפולמוס־ספרותי ולסאטירה.

 

“משלי יהודה”    🔗

בשנת תר“ך הוציא יל”ג לאור את ספרו “משלי יהודה”, שבו אסף את מבחרי המשלים מהאגדה והמדרש וממושלי העמים, מאיזופוס היוני עד קרילוב. שיחות החיות, העופות והצמחים בהמשלים האלה מלאות חיים, ולפעמים גם הומור (חדוד ובדיחה) בריא וטוב. יל“ג הראה לנו כאן את כל יקר סגנונו ואת כל עושר שפתו הטבעית, אחרי הסירו ממנה את התכשיטים הכבדים של המליצה. גם הקראים אספו להחריסטומאטיה שלהם את משלי יל”ג הכתובים עברית נקיה. ספרות המשל היתה אצלנו עד העת ההיא קרקע־בתולה, ויל"ג היה הסופר המומחה הראשון שעבד אותו.

את המשלים שלקח יל“ג מסופרי העמים, ביחוד מלאפונטין הפראנצי, תרגם באופן חפשי ונסך עליהם את הרוח העברי המיוחד, כי המשל מתאר בדמות ספורי־ילדים את ארחות העם ותכונתו, הוא קול ההמון ותמצית השקפותיו. החיות של יל”ג הן עבריות לגמרי: הן עוסקות בלמודים, קוראות אספות וצומות ובוחרות להן “רבנים”. המשל הזר נעשה טבעי לגמרי אצל יל"ג,, ושם ריח תרגום אינו נודף ממנו. הנהל לדוגמא, “השועל והחסידה”:

זֶבַח מִשְׁפָּחָה הָיָה לַשּׁוּעָל הֶעָרוּם –

וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה וַיִּקְרָא הֶחָרוּם

אִתּוֹ אֶת הַחֲסִידָה, הִיא גִדְלַת הָאַפָּיִם.

וַתְּהִי הַכֵּרָה: מָרָק זַךְ כַּמָּיִם,

כִּי הָיָה חֲרוּמַף⁸ כֵּלִי רַע עֵינַיִם,

לֹא נָתַן כַּסְפּוֹ בַּבָּשָׂר וָחֵלֶב.

וַיִּתֵּן הַמָּרָק בִּקְעָרָה וַיְשִׂימֶנוּ

לִפְנֵי הָאֲנָפָה לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ;

אַךְ הָהּ! כִּי אַפָּהּ כַּמִּגְדָּל הֱנִיאָהּ

קַחַת מִן הַקְּעָרָה מָרָק אֶל פִּיהָ.

וַיָּקָם חֲרוּמַף וַיְלַקְקֵהוּ

אֶת הַמָּרָק כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב

(כִּי מִי זֶה יַשְׁלִיךְ בַּחוּצוֹת כַּסְפֵּהוּ?)

וּמְאוּמָה הַחֲסִידָה לֹא טָעֵמָה.

וַתִּדֹּם הַחֲסִידָה, דָּבָר לֹא אָמָרָה,

וּבְלִבָּה עָמֹק הַדָּבָר שָׁמָרָה

לֵאמֹר: יָבֹא הַיּוֹם וַאֲשַׁלֵּמָה!

לִתְקוּפַת הַיָּמִים קָרְאָה הַחֲסִידָה

לֶאֱכוֹל אִתָּה אֶת הַשּׁוּעָל יְדִידָהּ,

וַתַּעֲרֹךְ שֻׁלְחָן מָלֵא נַחַת,

מַטְעַמִּים, מַעֲדַנִּים וּזְנֵי מִרְקַחַת;

פָּתוֹת אוֹתָם פִּתִּים וְנָתוֹן בַּצַּפַּחַת,

שֶׁפִּיהָ צַר מִלְמַעְלָה וּרְחָבָה מִתַּחַת.

וַתִּשְׁלַח אַפָּהּ אֶל תּוֹךְ הַצִּנְצֶנֶת

וַתְּמַלֵּא כָּל נֵתַח טוֹב אֶת פִּיהָ,

לִנְתָחֶיהָ, לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָה

וּבְאֹרֶךְ אַפָּה תִּקָּחֵהוּ.

אַךְ הַשּׁוּעָל – אֲהָה צָרַעַת נוֹשֵׁנֵת!

חָרוּם מֵעוֹדוֹ הִנֵּהוּ

וּקְצַר אַפַּיִם –

הַשּׁוּעָל עוֹמֵד שְׁחוֹחַ

כֶּעָנִי בַּפֶּתַח,

עוֹמֵד וּמֵרִיחַ רֵיחַ נִיחוֹחַ

וּמוֹרִיד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ כַּמַּיִם,

כִּי לֹא יוּכַל לָקַחַת

לוֹ מִתּוֹךְ הַצַּפַּחַת

לִשְׁבּוֹר רַעֲבוֹנוֹ כָּל נֵתַח.

וּכְבֹאוֹ כֵּן הָלַךְ מַר בַּחֲמַת רוּח

רָעֵב גַּם זָעֵף וּזְנָבוֹ סָרוּחַ.

או משל יפה אחר, הלקוח מאיזופוס, ויש דוגמתו גם במדרש – “השועל היושב בתענית”:

עַל כֶּרֶם בֶּן שֶׁמֶן נֶחְמָד לָעַיִן

עָבַר שׁוּעָל זוֹלֵל וַיַּרְא מִנֶּגֶד

עַל שָׁרִיגֵי הַגְּפָנִים עִנְבֵי מֶגֶד,

וַתְּכַל נַפְשׁוֹ לַעֲנָבִים זָבֵי יָיִן;

אַךְ, אֲהָהּ, מָבוֹא לַכֶּרֶם אַיִן,

כִּי סָבִיב לוֹ גָדֵר וּמְשׂוּכַת חֶדֶק,

וַיִּבְחַר הָאָדֹם הָאָדֹם בָּמוֹ,

וּבְכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ חָמַס פִּרְיָמוֹ

עֲדֵי מִבְחַר הַגְּפָנִים הָיוּ חֵרֶם:

"אֲהָהּ, שׁוּעָל נִמְהָר, מַה־זֶה עָשִׂיתָ?

עַתָּה הֵן שַׁבְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

וּבְשָׂרְךָ כִּי רָזָה רֻטֲפַשׁ מִנֹּעַר,

עַתָּה צַר יִהְיֶה לָךְ בֶּדֶק הַמְּשׂוּכָה,

סָגַר גַּן־עֶדְנְךָ עָלֶיךָ כַּסֹּהַר".

כֹּה נֶעֱצַב הוּא וַיַּרְא כִּי אֵין אֲרוּכָה

וַיָּשָׁב וַיְעַנֶּה שֵׁנִית נַפְשֵׁהוּ,

אֵין פֶּתַח נִפְרָץ בּוֹ, בִּלְתִּי אִם בֶּדֶק

שֶׁצַּר לוֹ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹר דַּרְכֵּהוּ.

אָז נוֹעַץ הֶעָרוּם וַיָּצָם יוֹמַיִם

עַד שֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו, רָזָה גֵּוֵהוּ,

אָז נִלְחַץ בַּחֹר וַיָּבֹא בַּכֶּרֶם;

שָׁם בָּאֶשְׁכֹּלוֹת שִׁלַּח הַשִּׁנַּיִם

וּכְנֹאד בַּקִּיטוֹר שָׁב גַּבּוֹ גַב חֹמֶר,

וּבְעוֹר שִׁנָּיו אָז הִתְמַלֵּט. וַיּאֹמֶר,

אַחֲרֵי שׂוּמוֹ אֶל הַכֶּרֶם פָּנֵיהוּ:

"מַה־יָּפְיָפִיתָ, כֶּרֶם אֶרֶץ מְבֹרֶכֱת,

גַּם אִבֶּיךָ יָפִים, טוֹבִים וּמְגֻדָּלִים!

אַךְ מַה חֵפֶץ בָּךְ, מַה־יִּתְרוֹן וָנַחַת,

אִם אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן תָּשׁוּב לָקַחַת,

וּכְבוֹא אִישׁ בָּךְ עָרוֹם כֵּן יָשׁוּב לָלֶכֶת".

הַכֶּרֶם הוּא הַתֵּבֵל, נַחְנוּ הַשּׁוּעָלִים.

יל"ג המציא גם משלים מקוריים, שרובם לא רעים. הנה, לדוגמא, “הפרות הנושאות ארון ה'”:

עֵת עַל הַפְּלִשְׁתִּים כָּבְדָה יַד אֱלוֹהַּ

וַתַּכֵּם בַּעְפֹּלִים וַתֶּרֶב בָּם נֹהַּ,

וּסְרָנֵימוֹ גָּמָרוּ

לָשִׁיב לִמְקוֹמוֹ אֲרוֹן אֵל שָׁמָיִם

וּלְכַפֵּר פָּנָיו בִּתְשׁוּרַת אַפָּיִם;

אָז צֶמֶד פָּרוֹת בַּעֲגָלָה אָסָרוּ

וַיְשַׁלְחוּם. וַיְהִי בִּהְיוֹתָן בַּדֶּרֶךְ

וַיְהִי כָּל רֹאָם וַיִכְרַע בֶּרֶךְ

לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים רַב הָעֶרֶךְ;

וַיִּגְבַּהּ לֵב הַפָּרוֹת, עֵינֵיהֶן רָמוּ:

"אֶת מִי יוֹקִירוּ – אָמְרוּ – יוֹתֵר מִמֶּנּוּ?

וּלְמִי יִסְגְּדוּ הָעֹבְרִים אִם לֹא לָנוּ?

הֲלֹא כַּלְּוִיִּם נְחְשַׁבְנוּ גַּם אָנוּ,

כִּי מַשָּׂא קֹדֶשׁ נִשָּׂא עַל שִׁכְמֵנוּ".

כֹּה הָגוּ הַפָּרוֹת, כָּכָה הִתְגָּאוּ,

עַד לִגְבוּל בֵּית שֶׁמֶשׁ הִגִּיעוּ בָאוּ;

שָׁם אֶת הָאָרוֹן הַלְוִיִּם הוֹרִידוּ

וּבְמָקוֹם קָדוֹשׁ אוֹתוֹ הֶעֱמִידוּ,

וַעֲצֵי הָעֲגָלָה לַעֲצֵי עֹלָה בָּקְעוּ,

וּשְׁתֵּי הַפָּרוֹת לַטֶּבַח הוֹבִילוּ –

אָז לֹא בְעִתָּה לִרְאוֹת הִשְׂכִּילוּ

כִּי לֹא לָהֶן הַכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאוּ,

כִּי אִם לַאֲרוֹן אֵל עֲלֵיהֶן נָשָׂאוּ.

זֶה חֵלֶק רֹעֶה אֱוִילִי עֵת גָּדְלֵהוּ,

כָּל רֹאָיו בִּבְרָכָה שָׂפָה יַפְטִירוּ;

לוּ חָכַם הִשְׂכִּיל כִּי לֹא אוֹתוֹ יוֹקִירוּ,

כִּי אִם אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר עָלֵיהוּ.

יל“ג השתדל שהמיניסטריון להשכלת־העם ידפיס את “משלי יהודה” על חשבונו בתור ספר נחוץ לבתי־הספר העבריים; וכשלא עלה הדבר בידו נאלץ לשלם את דמי ההדפסה מפרוטותיו האחרונות, שלא שבו עוד אליו. באחד ממכתביו הוא כותב: “דמות מכירת ספרי כדמות מכירת חמץ. אנכי דחוף ומבוהל לבערו מביתי, והנני מוכר אותו ל”נכרים”; אשר לא ידעו שפת עברית… ויש מהם אשר ישליכו אגורת כסף אחת בעדו כמו פִזַר יתנו לאביון, כי כעני המחזיר על הפתחים מחברי ישראל היו. זה רֹעַ גורלם בעולם הזה ובעולם־הבא איני יודע כמה!"⁹

גם מצבה הקים יל"ג בדרך־הלצה לכספו, שירד לטמיון בהדפסת הספר:

"פֹּה נִטְמַן צְרוֹר־כֶּסֶף, יָחִיד לִבְעָלָיו!

כַּמָּה רְסִיסֵי זֵעָה נָזְלוּ עָלָיו! ־ ־

כִּי טְמָנֻהוּ בְּכִיסָם עָמֹק וְקָבְרוּ אוֹתוֹ הַמְקַבְּרִים.

הִוָּסְרוּ, כָּל סוֹפְרֵי אֶרֶץ, וּקְחוּ מוּסָר, הַמְחַבְּרִים!"¹⁰

 

ימי מגורי יל"ג בשאוויל.    🔗

כעבור שמונה שנים לשבתו של יל“ג בפוניבז יצא בשנת תר”ך לגור בשאוויל, עיר־מחוז אחרת בפלך קובנה. שם פתח לו גם בית־ספר לנערות, שהרבה מקנאיו יותר מהכנסותיו.

“מעט הוא השכר הנִתן לנו מן הממשלה לכלכל נפשנו ונפשות בתינו; נוסף זה באו גנבים בביתי, ויגנבו את כל כלי־כספי וטליתי ותפִלַי, בערך 75 רו״כ. וגם עתה עוד לא הוטב מעמדי, אף כי צלחה בידי לפתוח בית־ספר לנערות… עוד לא ישא פרי תנובה. ועוד לא ירבה הטובה, וכבר רבו אוכליה, הלוטשים עינם ומחדדים שניהם עליה”¹¹.

בשאוויל נולד ליל"ג גם בן, וחלק מעתותיו הפנויות הקדיש לחנוך ילדיו שהלכו וגדלו. בקריאה ובכתיבה היה יכול המשורר לעסוק איפוא רק בערב, אחרי כל עמל היום הקשה.

“מי יתנך בצל קורתי וראית את עבודתי – כותב יל”ג בחרוזים קלים לאחד מידידיו – וידעת את עמלי, ואת קשי גורלי; בקר חיי כבר פנה, במלאת לי שלשים ושלש שנה, ואני עודני עומד יומם וליל, על משמרתי הכן כבן־חיל; עודני עמל מבקר עד ערב, להביא לביתי טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשעות, אל בתי־הספר, אשר לא יתנו אמרי שפר, ולרעות מאין הפוגה, את צאן ההרגה, תלמידים ותלמידות, שֵדים ושֵדות. ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבַלה עתי, להורות ולנהל את בתי; ובפנות היום, ובכלות הפעלים ושבו הצללים, אז נפשי בקרב, תעמול כל הערב, לחרות על לוח, כל מעלות הרוח, לשפוך כל מעיָני, על הספר לפני; כי כמזון לגויתי, כן הוא צורך גמור לנשמתי, להרות ולהגות מלב דברים, ולהבין בספרים. כן עיף ורפה־כוח, לא אדע מנוח, עד הִסָגֵר העין, עד אישן כהלום־יין. חיש תחלוף התנומה, ובטרם בקר אקומה, לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כחי, והמחריבות מוחי. כן רגע לא אנוח, בבשר וברוח, כן תמיד אסובבה, עד זקנה ושיבה, כגלגל בית־רחים, מֻרדף מחשרת מים"¹².

 

שבתו בטילז    🔗

בימי שבתו של יל“ג בשאוויל כתב כמה מאמרים בהעתונים העברים־הרוסים “ראזסוויט”, “דיין”, “ציון”, וגם ב”גולוס“. ואת עבודתו הפובליציסטית בשלש לשונות על בית־הספר ומצבו החמרי הוטב; אולם הבדידות הוסיפה להציק לו, כי היתה טילז “עיר נכחדת” וריקה מכל משכילים ואנשי־רוח לא פחות מפוניבז ושאוויל. יל”ג מתאר לנו באחד ממכתביו את העיר החדשה, שבא לגור בה:

“העיר טילז יושבת על תל הרים גבנונים ועל מי מעינות. בתיה בנוים בלי סדרים כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה נכנס. בימי הגשמים הסוחה בקרב חוצות מרבה להכיל, וכל העיר היא כערמת זבל גדולה; ואדים נפסדים יעלו מן הבִצות ומן הגְבָאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הריאה. זה שבתי בעיר הזאת כארבעה ירחים ועוד לא הסכנתי לשאוף אוירה המקולקל ולשתות מימיה. מסורה היא בידי רושמי קורות הימים, כי בהיות יד האפיפיור תקיפה, היתה העיר הזאת “ארץ גזרה”, אשר שמה שֻלחו ביד פשעם כל הפושעים והמורדים מכל ארצות הקאתוליות לשאת את עונם; ועוד היום יש רחוב אחד, הנקרא “הרחוב הסיבירי”; ואני אומר, כי השטן רכב על כנפי רוח זלעפות ועבר בטיסה אחת על פני הככר הזאת, ועל גבו שק מלא חֳרָבות; ויקב חור בשקו, ויפלו ממנו כף בתי־חמר אשר בעפר יסודם – ויקרא שמם טילז עד היום הזה”¹³.

גם התושבים בטילז אינם עולים בתכונתם על בני פוניבז ושאוויל, כי שלשתן יחד “הנה ערים נכחדות, צבורי בתי־הרס, גלים נצים, לא ישבו בם משכילים וחכמים ולא יגורו סופרים ומליצים, כי אם גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים; מעט מהם סוחרים בסחורת פרוסיה במעשה־צעצועים ובפטורי צצים, ושאריתם משמרי הבלי שוא, קנאים ובעלי חצים, או חובשי בית־המדרש ומחשבי קצים; וכלם ישנים שנת מרמיטא, נרדמים בחזקה ואינם מקיצים, עומדים על עמדם בקשיות־עורף בשלוה ובטוחות, שלא יזיזים ממקומם רוח המושל ורוח הזמן וכל הרוחות; ואלו האחד שיפול ביניהם ועיניו פקוחות, או אשר שת לו אלהים מעט חכמה בטוחות, כל ימיו יהיה איש מכאובות וחסר מנוחות, יתנו בברותו ראש ולצמאו ישקוהו מים מלוחים מנודות נפוחות”¹⁴.

יל"ג סבל רדיפות בהערים הקטנות הללו גם בתור סופר המעורר את העם להשכלה וגם בתור מורה המפיץ את ההשכלה בפועל; כי המורים נחשבו אז כפקידים המסייעים להממשלה ללחוץ את היהודים ולהורותם דעת על־כרחם.

“בקש גורדון לישב בשלוה בטילז – קפץ עליו רוגזם של הקנאים. החשוכים האלה לא מצאו קורת־רוח במעשי שאני עושה לטובת בית־ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל; לא ישר בעיניהם מה שאני מכריח את הנערים לבוא כותיקין בבית־בספר, ללמוד ולדבר בלשון רוסיה; מה שפתחתי בית־ספר גם לנערות, ונערות רבות יוצאות שמה לשאוב מים של תורה; מה שאני סוגר פיהם של בעלי־הזיות לבלי יטפלו דברים של הבאי בריש־גלי. וביחוד העירו חמת המקנאים עלי מכתבים אחדים מטילז ושירי־התול אשר נדפסו ממני ב”הכרמל" (עתון שיצא לאור ע“י ש”י פין בשנות תר“ך – תר”ם), אשר בם יריתי “בהדי שותא פילכא” בסכלותם ובאולתם… ויתקוממו כנגדי ויכתבו עלי שטנה ומרורות אל ארבע כנפות הארץ… כי מרביץ אנכי אפיקורסות ביניהם, ומורה מינות בבית־ספרי…

המהומה אשר נהיתה פה בעירי כפי הנראה היא מכה מהלכת עתה בין כל קהלות ישראל; כי ראו והתבוננו מורדי־האור כי אזלת ידם וכי קרן ההשכלה רמה עד כי יהינו שוחריה לדבר בשער, על כן יחגרו שארית חמות להקהל ולעמוד על רִפשם"¹⁵.

 

“שירי יהודה”. “בין שִני אריות”. הבקרת הראשונה על הרבנים.    🔗

התמרמרותו של יל“ג על הקנאים החשוכים ועל יהדות הרבנים בכלל החלה להתבטא גם בשיריו מחיי העבר. בשנת תרכ”ח הוציא יל"ג את “שירי יהודה”, והוא קובץ של פואימות היסטוריות, העולות הרבה בערכן האמנותי על הפואימה הראשונה “אהבת דוד ומיכל”. והיותר אמנותית ונמרצה שבין הפואימות הללו, “בין שני אריות”, הלקוחה מחיי אבותינו בזמן חרבן הבית השני – מגנה את מורי־הדת, שהשקיעו את העם בלמודי האמונה והרחיקוהו מטכסיסי המלחמה.

שִָחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ

לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת,

כֹּחַ וּמְרִי־נֶפֶשׁ מַה־יּוֹעִילוּךָ

כּוֹנְנוּ בָּתֵּי־מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחְשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן. ־ ־

לֹא גִדְּלוּ שָׂרֵי צָבָא תֹּפְשֵׂי מִלְחָמָה,

לֹא הִפְרִיחוּ בָךְ כָּל מַעֲשֵׂה מַחֲשָׁבֶת;

אִם אֵין תַּחְבּוּלוֹת שָׂר, אִם אֵין מִשְׁמָעַת.

כַּמֶּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ

בִּגְבוּרַת בָּנֶיךָ לוֹבְשֵׁי קִנְאָה וּנְקָמָה

וּבְאַהֲבָתָם אֶל אַרְצָם הָעַזָּה מִמָּוֶת

לוּ לַעֲרוֹךְ מִלְחָמָה בַּשָּׂדֶה הֵבִינוּ

וּמְכוֹנוֹת וּכְלֵי הַקְּרָב לוּ הֵכִינוּ, –

אוּלַי עַל אוֹיְבֶיךָ גָּבַרְתָּ אָתָּה

וּמַפַּלְתְּךָ לֹא גָדְלָה כָּמוֹהָ עָתָּה.

 

תמימותה של ההשקפה.    🔗

המשורר משער, כי אלו הקדישו אבותינו את כחותיהם לחכמת־המלחמה ושכללו את כלי־הקרב שלהם היו מנצחים את הרומאים וממלכת־ישראל לא נחרבה; וזו היא השקפה תמימה. מכבדים אנו מאד את הגבורים שנלחמו אז בחרף נפש על חופש עמנו וכבודו; אבל עלינו להודות, כי לוא גם גדלו מספרם וגבורתם פי עשר לא היו יכולים לעמוד בפני הממלכה הרומאית התקיפה, שכבשה כבר בעת ההיא כמעט את כל העולם התרבותי. אם מדינות גדולות ואדירות כקרתגה, יון, מצרים וגליה נאלצו לקבל עליהן את עול רומי – איך יכלה יהודה הקטנה להמיש צוארה ממנו? עלינו להכיר איפוא טובה למורי־העם, שלא נשענו על חיל ורכב, ונתנו ביד היהודים כלי־נשק רוחני להגן בו על קיומם עד היום הזה.

 

תוכן הפואימה.    🔗

גבור הפואימה “בין שני אריות” הוא שמעון, אחד מראשי המגינים על חומות ירושלים. הוא נפרד מאהובתו, מרתה, והולך לקרב האחרון, לחיים ולמות.

שָׁלוֹם לָךְ, מָרְתָה תַּמָּתִי, עַד נֵצַח!

הִנְנִי שָׁב לַקְּרָב כִּי נִרְפָּא הַפֶּצַע;

שָׁם טִיטוֹס יְהוֹתֵת, יַרְבֶּה שֹׁד וָרֶצַח –

הָבִי לִי נִשְׁקִי, אַל תִּבְכִּי, מַה־בֶּצַע? – -

לֵךְ, שִׁמְעוֹן דּוֹדִי, לֵךְ וּנְהַג חֵילֶךָ!

יָקָר רֶגַע מִפָּז – מַהֲרָה וָלֵכָה.

עֵינֵי אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ עָלֶיךָ;

אַל תִּדְאַג לִי! מָה רָאִיתָ עַל כָּכָה?

אָבִי גַם אַחַי מוּקָעִים רָאִיתִי,

כָּל בִּעוּתֵי מָוֶת לִרְאוֹת נִסִּיתִי!

וירושלים נפלה ביד צר, ושמעון עם אהובתו הובלו כשבויים לרומי. מרתה נמכרה לאמה להמטרונה אגריפינה, ושמעון נועד ללחום עם אריה־משחית בזירה. תושבי רומי ואציליה נקהלו להאמפיתיאטר לראות במחזה־השסוי, ומן הסוגר זנק אל המערכה ארי נורא ורעב “על קדקדו כקפוד תסמר רעמתו, זנבו כארז ומתלעותיו פיות חרב”.

רֶגַע עָמַד הַטּוֹרֵף, הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹב טָעַם,

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ),

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלֹךְ וְדוּשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַּעְגָל פַּעַם אַחַר פָּעַם,

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרַע, לֹא יֶרֶף

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָה וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

דּוֹלְקוֹת אַחֲרֵי צַעֲדֵי אוֹיְבוֹ, כַּמַּחַט

הַנִּמְשָׁךְ אַחֲרֵי אֶבֶן הַשּׁוֹאָבֶת. ־ ־

פִּתְאֹם נָעַר הָאֲרִי כַהֲמוֹן קוֹל רָעַם

וּכְבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ הִשְׂתָּעֵר הַפָּעַם

וּמְלֹא קוֹמָתוֹ הִתְקוֹמֵם, וַיָּרֶם

אֶת כַּפּוֹ עַל טַרְפּוֹ אֶל מוּל לִבֵּהוּ;;

אַךְ שִׁמְעוֹן נִזְהַר וַיְקַדֵּם פָּנָיו, וּבְטֶרֶם

תִּנְחַת כַּפּוֹ עָלָיו שָׁלַח חַרְבֵּהוּ

וַיִּדְקֹר אֶת טוֹרְפוֹ אֶל אָרְבוֹת כַּפּוֹתָיו,

וַתָּבֹא הַחֶרֶב בְּאַחַת מִצַּלְעוֹתָיו;

וּכְתֹמֶר מִקְשָׁה יִתְיַצֵּב בַּתָּוֶךְ

הַמָּט לַהֶרֶג, הַנָּכוֹן לַטָּבַח,

בִּימִינוֹ הַמּוּנָפָה יַחֲזִיק הַמַּאֲכֶלֶת

וּבְנִצָּבָהּ כַּחוֹתָם אֶל לִבּוֹ יְאַמְּצֶנָּה,

כִּי הִיא כָל תִּקְוָתוֹ וּשְׁאֵרִית תּוֹחֶלֶת,

אִם יֵשׁ עַל פִּי אַרְיֵה תִּקְוָה עֲדֶנָּה.

גִּידֵי מָתְנָיו שׂרָגוּ וּשְׁרִירָיו צָבוּ,

עֵינָיו הַלְּטוּשׁוֹת בִּמְאוּרוֹתֵיהֶן נִצָּבוּ,

כַּחִצִּים הַשְּׁנוּנִים כּוֹנְנוּ עַל יֶתֶר

אַךְ שָׁם עָמָדָה, כִּי פָגְשָׁה בַגָּרֶם,

וּגְרָמָיו כִּמְטִילֵי בַרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעוּ,

וּבְפָגְעָהּ בָּעֶצֶם נִשְׁבַּר הַלַּהַב. ־ ־

וּמְטֹעָן חֶרֶב נִתַּר הָאֲרִי אָחוֹר,

מִמַּחַץ מַכָּתוֹ פָּרַץ זַרְזִיף דָּם שָׁחוֹר

וּבְקוֹל נַהֲמוֹ נִשְׁמַע כְּהֵד קוֹל נְכָאִים;

אַךְ בַּעֲבוֹר שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה רְגָעִים

הִבְלִיג עַל כְּאֵבוֹ וַיֶּאֱסֹף כֹּחֵהוּ

וַיָּשָׁב וַיַּהֲלֹךְ אֵמִים עַל הַמַּכֵּהוּ.

ושמעון, שבידו נשאר רק נצב החרב, הרים את עיניו לקהל האכזרים הממלא את הקרקס כמבקש עזר – ובאותו הרגע ראה את מרתה אהובתו, שנמשכה אחרי גברתה, הבאה לראות במחזה. זיק תקוה האיר את לב הגבור האמלל, וינסה לשסע בידיו את הארי, כמו שעשה לפנים שמשון – אך גבורתו נשתה.

וַיָּגַח הַכְּפִיר אֵלָיו שֵׁנִית בַּחֲמַת זָעַם –

עוֹד הִתְחַזֵּק הָאֻמְלָל עַל עָמְדוֹ הַפָּעַם,

עוֹד רִגְעֵי מִסְפָּר נֶאֱבַק עִם טוֹרְפֵהוּ,

אַךְ בִּזְנָבוֹ כִּאֶרֶז חִישׁ אַרְצָה הִכָּהוּ,

פַּרְסוֹתָיו הַנּוֹרָאוֹת תָּקַע בִּלְבָבֵהוּ

וּבִטְנו רִטֵּשׁ עַד מֵעָיו יָצָאוּ,

וַיְעַלַּע דָּמוֹ וַיְפָרֵק עֲצָמָיו,

וַיִּסְחַב אֶת פִּגְרוֹ מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו.

כָּל הָעָם בַּעֲלִצוּתוֹ קוֹל רִנָּה הִשְׁמִיעַ –

אַךְ מַה נַּאֲקַת מָוֶת מִן הַיָּצִיעַ? –

שָׁם אָמָה עִבְרִיָּה מֵתָה, גּוַֹעַת!

גם במותם לא נפרדו הנאהבים…

“בּמצולות ים”.    🔗

מעוררת לב היא גם הפואימה “במצולות ים”, המספרת מאורע אחד מגרוש היהודים משפאניה. באניה אחת, השטה על פני הים התיכון, ירדו המון גולים ההולכים לבקש להם ארץ מולדת חדשה; וביניהם שתי נשים עוטות בגדי־אבל, “אשת הרב מטורטונה, אבו־שעם, ופנינה בתה, נערה יפה טובת־טעם”. ויחמוד רב־החובל את יפי הנערה, וישלח את משרתו להגיד לה, כי אם לא תאות להיות לו לסוכנת יעלה את כל הנוסעים היהודים על אי שמם וימיתם ברעב. ותען הנערה, כי אם יעלה רב־החובל את אחיה הגולים על חוף בטוח נכונה היא למלא את שאלתו. ויעש רב־החובל כן, ויוביל את הנוסעים למחוז־חפצם כדי למלא תאותו; אך בוש משברו –

הַלַּיְלָה יִפְנֶה, עוֹד לֹא עָלָה הַשָּׁמֶשׁ,

עַל הַמַּיִם מִסָּבִיב חֹשֶׁךְ וָאָמֶשׁ;

כִּרְאִי נוֹרָא הוֹד הַיָּם הַגָּדוֹל סָרוּחַ,

עַל בִּרְכֵּי רוּחַ חֲרִישִׁית יִישַׁן יָנוּחַ.

חַדְרֵי סוּפָה סֻגָּרוּ, הַגַּלִּים יִשְׁתֹּקוּ

"אָתָא, בִּתִּי, אָתָא יוֹֹם הַמָּר, יוֹם קִצֵּנוּ,

אֱלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו, לֹא יֹֹאבֶה חַלְּצֵנוּ;

אָבַדְנוּ אָבָדְנוּ, אֵין לָנוּ מָנוֹס

בִּלְתִּי אִם בִּמְצוּלוֹת הַיָּם אוֹקְיָנוֹס;

אָבִיךָ מֵת בְּאֵשׁ וַאֲנַחְנוּ בַּמָּיִם ־ ־

דֶּרֶךְ אֶחָד הוּא אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמָיִם". ־ ־

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה לַהֲדֹף לָיִל

וַתָּקֹמְנָה כַּלְּבָאוֹת אִשּׁוֹת הֶחָיִל,

וּבִלְשׁוֹן סָתֶר כָּתְלֵי הָאֳנִיָּה יָלֹקּוּ;

וּשְׁתַּיִם נָשִׁים עוֹטוֹת בִּגְדֵי אֵבֶל

תֵּשַׁבְנָה גַלְמוּד עַל עֲרֵמַת חֶבֶל

– כִּי יֶתֶר הַנּוֹסְעִים אִתָּן אָרָחוּ

חוֹף מִבְטַחִים עָלוּ, אוֹתָן זָנָחוּ ־ ־

וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה עַל קִיר הַסְּפִינָה דָּרָכוּ,

וּבְלֵב קָרוּעַ וּמָרְתָּח שִׂיחָן שָׁפָכוּ:

"אֲדֹנָי אֶחָד, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ,

הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ, אָנָּא קַבְּלֵנוּ;

אִם דָּמֵנוּ יֶעֱרַב כַּקָּרְבָּן עָלֶיךָ

הִנְנִוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ!"

דִּבְּרוּ – וַתִּשֶּׂאנָה עֵינֵיהֶן הַשָּׁמַיְמָה,

וַתַּחֲלֵקְנָה מִמִּכְסֵה הָאֳנִיָּה הַמָּיְמָה…

 

“האישה וילדיה”    🔗

מאורע אחר של מסירת־נפש על קדושת הדת מתארת הפואימה “האישה וילדיה”, הנוסדה על האגדה המסופרת בספר חשמונאים ב'. בעת שגזר מלך סוריה, אנטיוכוס אפיאנוס, כליה על היהדות, הובאו לפניו אשה אלמנה ושבעת בניה, שנתפשו בשמרם את השבת. ויצו המלך העריץ על הנאשמים לסגוד להפסל שהקים, למען יסלח להם עונם; וכשלא שמעו לפקודתו המית את הבנים זה אחר זה ביסורים נוראים. ובראות העריץ את אומץ־רוח המומתים, השליך טבעתו בערמה לפני האח הקטן, שנשאר עוד בחיים, למען ירימהו מעל הארץ ויראה כמשתחוה להצלם; אולם גם חפצו זה לא נתמלא.

עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, כִּמְעַט עוֹד יָלֶד,

יֶלֶד נָבָר וָתָם, טוב וִיפֵה תֹאַר!

הֵן אַךְ דָּרֹךְ דָּרַךְ עַל סַף הַחֶלֶד

וִיקַדְּמֵהוּ מוֹת תַּחֲלֻאִים בַּנֹּעַר?

אָמְנָם תֹּם וּנְעוּרִים לִמְאֹד יִגְבָּרוּ,

כִּי גַם רַחֲמֵי הַזֵּד אֵלָיו נִכְמָרוּ: ּ

וּפִתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל בֹּכִים, קוֹל פַּחַד:,

"הֵילִיכִי, בַּת יַעֲנָה, בֶּן־בִּטְנֵךְ וּקְחִיהוּ,

יָחִיד הוּא נוֹתַר מִשִּׁבְעַת בָּנָיִךְ,

דַּבְּרִי עַל לִבּוֹ, הַצִּדָּה הַטִּיהוּ,

יִשְׁמַע וִימַלֵּט חַיָּיו עִם חַיִּיִךְ,

כִּי יֵט לִפְקֻדָּתִי אֹזֶן שׁוֹמָעַת –

יָרִים מִן הָרִצְפָּה זֹאת הַטַּבָּעַת".

וַתִּקַּח הָאֵם אֶת עוּלָהּ הָאַחַד

לְדַבֵּר אִתּוֹ הֶעֱלַתְהוּ הַגָּגָה…

“אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים!” הָאֵם שָׁאָגָה,

וּמֵרֹאשׁ הַמִּגְדָּל אַרְצָה נִקְפָּצוּ

וַיִּתְפּוֹרְרוּ רֶגַע וַיִּתְפּוֹצָצוּ.

 

“אסנת בת פוטיפרע”.    🔗

הפואימה “אסנת בת פוטיפרע” מספרת את קורות יוסף במצרים. הישמעאלים הביאו את הנער הנחמד מארץ כנען והציגוהו למכירה בשוק העבדים, המלא “סחורה” מכל המינים.

שָׁם כּוּשִׁים חוּמִים וּלְהָבִים יַעֲמֹדוּ

מִלּוּד וּמִפּוּט, דַמֶּשֶׂק וּבָבֶל,

מִשְּׁבָא, מֵעֲרָב, מֵאַשּׁוּר וּמֵהֹדוּ;

מֵהֶם גִּדְלֵי קוֹמָה עוֹמְסִים בַּסֵּבֶל,

מֵהֶם גַּמָּדִים בַּבַּיִת יַעֲבֹדוּ,

שָׁרִים וּמְחוֹלְלִים וּפֹרְטִים עַל נֵבֶל.

וַהֲמוֹן קוֹנִים שׁוֹנִים שָׁמָּה נִקְהָלוּ,

יִבְחָנוּם וִיבַקְּרוּם, לִמְחִירָם יִשְׁאָלוּ.

ויבוא בין הקונים גם איש בא־בימים “עוטה שש ומכורבל רקמתים”, הוא פוטיפר שר־הטבחים. וירא את יוסף, העלם הענוג שרוחו הנדיבה נשקפת מבגדי עבדותו “כהציץ מקרעי עבים מנגד בימי הבציר אור שמש זרוח” – וייטב בעיניו ויקנהו. הוא הביאו אל ביתו המוקף

פַּרְדֵּס נֶחְמָד שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם,

בּוֹ יַעַל כָּל עֵץ נֶחְמָד לָעֵיניִם;

שָׁם יָנֵץ הַשָּׁקֵד, תִּפְרַח הַגֶּפֶן,

הַזַּיִת יִסְתַּבֵּל לִבְנַת הַצֶּמֶר,

הָרִמּוֹן יִתְכַּסֶּה בִּשְׁנִי תוֹלָעַת

וַעֲטֶרֶת סַנְסִנָּיו יִצְנֹף הַתֹּמֶר. — —

וּפֶסֶל עֲזָאזֵל אוֹ הָעַשְׁתֹּרֶת,

הִיא בַּעֲלַת הַשֶּׁפַע, אֱלִיל הָעֲתֶרֶת,

חָצוּב מִצּוּר שָׁם נִצָּב עַל כַּן שַׁיִשׁ

בִּדְמוּת אִשָּׁה יָפָה מַרְבַּת שָׁדָיִם,

הַנּוֹשֵׂאת קַרְנֵי פָרָה עַל הַמֵּצַח

וּמְנַעְנְעִים וָכַד בִּשְׁתֵּי הַיָּדָיִם.

סְבִיב נִצְּבוּ כָּל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם:

שָׁם פֶּסֶל אָמוֹן בִּדְמוּת אֵיל קַרְנַיִם,

פִּיתֹם וּבַעַל־צְפוֹן בִּדְמוּת צֶפַע,

מַצֶּבֶת חָנֵס, סוֹא, אוֹן וּפִיבֶסֶת,

וַהֲמוֹן חַמָּנִים, וּמְחֻקָּה עָלֵימוֹ

תַּבְנִית כָּל עוֹף, כָּל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת.

בגן נפלא זה ראה יוסף לראשונה את הילדה הנחמדה אסנת, בת אדוניו, ברדפה בגבעול־שושנים אחרי העופר המשחית תלמי פרחיה. הוא נועד למורה לשון וספר לילדה זו, ובגדלם יחד אהב אותה בשביל יפיה ותומת נפשה. ויוסף עבד את אדוניו באמונה ובחריצות, ויהי לפקיד על כל ביתו; וגם בחכמה ובאצטגנינות (ידיעה במהלך הכוכבים וסודות המזלות) עסק יוסף, ויחכם מאד בכל מסתרי מצרים ולהטי חרטומיה וידע לפתור חלומות כהלכתם. כן הצטין העלם ביפי חזותו, וזוליכה גברתו, השונאה את אישה הכביר ממנה לימים – חמדה את טוב תארו. אולם יוסף לא חפץ לבגוד באדוניו ובאהובתו אסנת – ולא השיב אהבה לזוליכה; ועל כן הלכה קדורנית מגאותה המשפלה ותאותה שלא נתמלאה.

…הֲזֹאת הִיא זֻלֵּיכָה מִימֵי קֶדֶם?

אֵי שִׁנֵּי הַשֵּׁן וּלְחָיֵי הָאֹדֶם?

שׁוֹשַׁנַּת הַפָּנִים חָוְרָה, נָבֵלָה,

גַּם עֶדְנַת הַבָּשָׂר צָמְקָה, קָמֵלָה;

רַק אֵשׁ זָרָה תֹּאכַל מִבְּנוֹת עֵינֶיהָ,

תָּפִיץ אוֹר קִפָּאוֹן עַל לִבְנַת פָּנֶיהָ –

אֵשׁ תַּאֲוָה נוֹאָשָׁה, אֵשׁ תִּקְוָה כּוֹזֶבֶת,

אֵשׁ חֵשֶׁק לֹא נִמְלָא, אֵשׁ אִשָּׁה אוֹהֶבֶת.

האם והבת התחרו יחד באהבתן ליוסף (חבל שהמשורר לא תאר את מלחמת־הרגשות שהולידה התחרות זו אצל האם והבת), ובראות זוליכה כי ידה מטה, נקמה ביוסף. ביום שחגגו המצרים את עלות היאור נילוס, המשקה את הארץ, יצאו פוטיפר ובני ביתו לראות בלהקת החוגגים, המריעים בחצוצרות ומכים בתופים – ורק זוליכה ויוסף נשארו בבית; ותעליל עליו זוליכה, כי חפץ לחלל כבודה. ויתן פוטיפר את יוסף בבית־הסהר, וישב שם כשנתים ימים. ובתוך כך נלקחה אסנת לבית פרעה, ועמדה לשרת לפני המלכה. ויהי היום ופרעה חלם חלום שאיש לא ידע לפתרו, ותזכור אסנת כי יוסף הטיב לפתור לה את חלום אהבתה בשבתו עמה בבית אביה – ותגד למלכה, וישלחו להעלות את יוסף מכלאו. הוא מצא את הפתרון הנכון לחלום פרעה, וקבל בשכרו

שִׁלְטוֹן וִיקָר תַּחַת עַבְדוּת וָבֹשֶׁת,

בִּמְקוֹם בֶּגֶד עִדִּים שֵׁשׁ רִקְמָתָיִם,

טַבַּעַת וּרְבִיד זָהָב תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת,

בִּמְקוֹם בֵּית הַבּוֹר כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם!

אולם גמולו היותר יקר היתה אסנת אהובתו – שנתנה לו לאשה על פי פרעה.

 

“דוד וברזִלי”.    🔗

הפואימה היפה “דוד וברזלי”, שהיא אחת היצירות הראשונות של המשורר, מקבילה את חיי הכפר השוקטים והתמימים לחיי הכרך המגוהצים והמשחתים. סופרינו השתדלו בשנות החמשים לחבב את עבודת־האדמה על אחינו, כי הממשלה עסקה אז ביסוד קולוניות ליהודים (הקולוניות היהודיות בפלכי חירסון, פודוליה ווילנה נוסדו בעת ההיא); וגם יל"ג נמשך אחרי הזרם. הוא מתאר לנו את בעל־האחוזות העשיר בגלעד, ברזלי, כאיש שמאס שאון הקריה וכל חמודותיה, ויבחר להתבודד כל ימי חייו הארוכים בסוכת־שדה ולרעות את צאנו. ברזלי יודע,

כִּי פוֹרְטֵי הַנְּבָלִים בַּלָּאט יִבְכּוּ

וּבְבָתֵּי מִדּוֹת יִשכּוֹן גַּם רֹב שָׁבֶר;

עַל עַפְרוֹת זָהָב נַחֲלֵי דִמְעָה נִטָּיוּ,

גַּם עֵקֶב כָּל תַּאֲוָה זָרָא וָקָבֶר. — —

וַיַּרְא מִשְׁכָּן לוֹ פֹּה בִּדְמִי הַיָּעַר,

הַרְחֵק וּמוּזָר מִתְּשֻׁאוֹת הֶחָלֶד;

שָׁם יָשׁוּב הַיָּשִׁישׁ לִחְיוֹת כַּנָּעַר

וּבֶן הַשְּׁמוֹנִים יִתְעַנַּג כַּיָּלֶד.

שָׁם אֵין לוֹ כָּל הוֹד¹⁶, אַךְ אֵין לוֹ כָּל נֹהַּ,

עַרְשׂוֹ רַעֲנָנָה וּכְסוּתוֹ שָׁמַיִם;

כּוֹכְבֵי אוֹר נֵרוֹתָיו בִּמְנוֹרַת אֱלֹהַּ

וּרְאִי הַפָּנִים לוֹ אוּבַל¹⁷ הַמָּיִם.

רִנְנַת צִפֳּרֵי לַיִל לוֹ קוֹל הַנֵּבֶל,

מַשַּׁק הַסְּבָכִים עוּגָב וּמְצִלְתַּיִם.

עד כמה בלתי מוצק הוא אושר בני הכרך והמשרה והתפארת הבל הן – נוכח ברזלי על פי הנסיון בעת שבא אליו מחנימה המלך דוד, הבורח מפני אבשלום בנו. הוא כלכל את המלך וחילו בלחם, וכשנכנעו לבסוף הקושרים חפץ דוד להשיב לברזלי את גמולו, ויקראהו ללכת אתו ירושלימה:

שָׁם אוֹתְךָ אֲכַלְכֵּל, אֶגְמוֹל חַסְדֶּךָ,

כָּל כָּבוֹד וָעֹנֶג יַחַד נַחֲלֹקָה;

עַמִּי עַמְּךָ, עֲבָדַי עֲבָדֶיךָ,

חֻקִּים צַדִּיקִים לוֹ יַחַד נָחֹקָּה.

תַּחַת שָׂדְךָ זֶה תַּחַז גִּיַת חֶמֶד,

וּדְבִיר הַמְּלוּכָה תַּחַת רֶפֶת עֵדֶר;

צָבָא רָב וַחֲלִיפוֹת תַּחַת הַצֶּמֶד,

בִּמְקוֹם מַקַּל רֹעֶה שַׁרְבִיט וָהֶדֶר. ־ ־

“קוּמָה וּלְכָה אִתִּי!” קָרָא הַמֶּלֶךְ

וַיְחַבֵּק לַשָּׂב וּבְעַיִן דּוֹמָעַת.

אולם ברזלי מאן לקבל את חסדי המלך, כי טובים בעיניו שדותיו, עדריו וסוכתו מכל סגולות מלכים. והוא השמיע למלך את האמת שקנה בנסיון רב:

הֲלֹא טוֹב מִסְכֵּנוּת וּמְנוּחָה רֶגַע

מֵאוֹצָרוֹת עִם צָרוֹת מִכָּל עֵבֶר.

ודברי הזקן עוררו מחשבות־עצב בלב המלך הנדהם, שנתפכח רגע משכרון שלטונו וירא את הדברים כמו שהם.

וּשְׁנֵימוֹ עוֹד נִצְּבוּ בִּדְמִי הַלָּיִל

כִּנְצִיבֵי שַׁיִשׁ יַד אֳמָן הֶעֱמִידָה,

וַיָּפָג לֵב דָּוִד, לֹא עָצַר חַיִל,

וּדְמָעוֹת כַּנַּחַל עֵינוֹ הוֹרִידָה.

ובתוך כך עברו שלוחי ישראל את הירדן להשיב את המלך ירושלימה.

ןּבֵין כֹּה וָכֹה הַדְּמָמָה הִפְרִיעוּ

תּוֹפְשֵׂי הַמָּשׁוֹט בַּמַּיִם יַחְתּוֹרוּ;

גַּם קוֹל עַל הַמַּיִם עַם רָב הִשְׁמִיעוּ,

גַּם דָּוִד גַּם רֵעוֹ מִשְּׁנָת נֵעוֹרוּ.

הָעֲבָרָה נִגָּשָׁה אֶל זֶה הָעֵבֶר

וּמְלֵאֲתִי רֹב אָדָם וּכְלִילַת הֶדֶר:

וַיֵּלֶךְ דָּוִד לִמְלוֹךְ עַל עַם עֵבֶר,

וַיֵּלֶךְ בַּרְזִילַּי לִרְעוֹת הָעֵדֶר.

יל"ג מצא בטילז פרנסתו ברוחה, אלא שנצטער תמיד על היותו רחוק מהעולם הנאור. הוא כותב לאחד מידידיו:

“שבתי בטילז טוב, לחמי נִתן, מימי נאמנים; יושב אנכי בזה במנוחה שאננה ובשלות השקט. אפס צר לי מאד כי המקום רחוק ממקור החיים המפכים כעת במקומות הגדולים, רחוק ממסלולי־הברזל וממקום תורה; והמקום צר ואנשי־דעת בו אין, על כן תפוג תורה מלבי יום יום, ואני הולך אחורנית… וילדי גם המה גדלים, באים בימים, ואין פה היכולת לגדלם ולאמנם כראוי”¹⁸.

 

יל"ג יוצא לגור בפטרבורג.    🔗

שמחתו של המשורר גדלה איפוא מאד כאשר נקרא בשנת תרל“ב לפטרבורג להיות שם לסופר הקהלה היהודית ולמנהל הענינים של חברת “מפיצי השכלה בין היהודים”. תקופה חדשה החלה אז בחיי יל”ג וגם ביצירתו.

 

עולם כמנהגו"    🔗

בשנת תרל“ד הדפיס יל”ג את הסיפור השני של קבוצת ספורי־ההלצה הנקראה בשם “עולם כמנהגו”. הספור הראשון מקבוצה זו, בשם “שני ימים ולילה אחד” נדפס כט"ו שנה לפני זה, והוא מתאר את בערות יהודי פונדילובה, עיר טפוסית קטנה שהמספר שהה בה בדרך נסיעתו איזו ימים, ואת תעלולי “המגיד מפיפקביץ” המושל בקן זה של עניות וחשך.

 

"אחרית שמחה תוגה.    🔗

והספור השני בשם “אחרית שמחה תוגה” גדול מן הראשון פי ארבע בכמותו, אם כי אינו עולה עליו בערכו הספרותי, שאינו גדול בכלל.

הספור השני מתאר את חיי החסידים וממשלת ה“רביים” בערים נכחדות בקרימבילישוק וזארקישוק.

“איש איש כי יחטא לאלהים – ואדם אין צדיק בזארקישוק אשר לא יחטא – ונשא כופר פדיון נפשו למלאך פניו, הוא הרבי, ונסלח לו. דֶבר כי יהיה בארץ, רעב כי יהיה, בצורת ומטר סוחף וכל מכת מדינה כי תהיה, כל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל גזרה רעה – יפנו אליו ויוָשעו מכל אפסי הארץ, יצו על המלאך המשחית ויאמר הרף. כל איש מצוק וכל מר־נפש, כל איש אשר לו נושה וכל איש חסר פרנסה וחשוך בנים; כל אשה יודעת צרת נפשה, אשה עזובה ועצובת רוח, אשת נעורים כי תמאס, אשה עקרה אין לה וָלָד; דבר כי יגֻנב, אדם קורא לחברו רשע, איש כי ירד עמו לחייו¹⁹ ־ בכל כאשר לכל ישימו פניהם לקדוש ישראל זה, והוא ממרום שבתו ישלח דברו וירפאם ולא יוסיפו לדאבה עוד”.

וזארקישוק עומדת על הגבול בין ארצות ממשלתם של שני “צדיקים”, ר' ווילפילי מקריזישוק ור' לייבלי מקרימבילישוק; ויתחרו יחדו שני ה“רביים”, כי כל אחד מהם השתדל למשוך אליו את העירה והכנסותיה. וכשנלאו “היהודים הטובים” להלחם יחד, שלח ר' ווילפילי להגיד לר' לייבלי לאמר: “קח נא את בתי לבנך לאשה, ואתנה לבתי שלוחים את זארקישוק, ומשכתי את ידי ממנה”. וייטב הדבר בעיני ר' לייבלי, ויאמר לחוג את חנוכת זארקישוק, הנכנסת לרשותו, בכבוד והדר; וישמעו החסידים ויבואו אל החגיגה מקצות הארץ. "איש איש עזב ככפיר את ביתו, עינו לא חסה על כליו, לא הפנו אבות אל בנים; לא נפל לבם ולא נס כחם ללכת בדרך רחוקה ולעבור רגלי דרך הרבה מאות כברות־ארץ פעם אחת. החנוני עזב את חנותו, ומוכר־המשקים – את בית־משקהו; החיט הניח את מחטו מידו, והסנדלר – את סדנו מבין ברכיו; איש צרור־כספו בידו, אשר טפּח ואשר אסף על יד על יד בזעת אפים ימים וירחים. וינצלו את ביתם ויעזבו את נשיהם ואת טפם בעֵרום ובחוסר, למען לא יבדלו מתוך הקהל ולא יגרע נחלתם בברכת הצדיק אשר יתן להם. המונים, המונים נהרו מכל צד ומכל פנה אל זארקישוק; בם מרכבות כבודות, רתומות לסוסים אבירים, מלאות כל טוב וכל יקר; בהם עגלות העגלונים, נמשכות מצמד סוסות רעות המראה ודקות הבשר, טעונות אדם רב משא לעיפה; ובם עולי רגל עניים מרודים, אשר כל חילם בצרורם, והונם – בילקוטם אשר על שכמם…

וזארקישוק עיר שכֻלה יהודים, ובתיה בנויים כשאר ערי השדה אשר בני ישראל יושבים שם. בתי־עץ בעלי קומה אחת עומדים צפופים איש אל עבר פניו, בית יוצא ובית נכנס, אלה יעמדו ופניהם אל הרחוב ואלה פונים צדם החוצה; פה ישתרע גדר־קרשים המאחז פני שתי חצרות, ופה מקום מונח ורֶוח בין הדבקים; אלה ספונים גֵבים²⁰, אלה מסוככים בנסרים, ואלה מכוסים תבן וחציר גגות".

ותמלא העירה הקטנה תשואות אורחים, המחכים בכליון עינים לבוא “הצדיק”.

"קול דהרות סוסים ורעש מרכבות נשמע מרחוק.

– הנה זה בא! הנה זה בא! נשמע פתאום קול החסיד העומד על המצפה.

כנשוא נהרות דכים בהיות בהם רוח סערות ותחבוט שִׁבָּלְתִּם, כן התנשאו גלי אדם אלה לקול הקריאה הזאת… מן הבתים ומן החצרות אשר התחבאו שם יצאו החסידים כדי ארבה לרוב ויפשטו על הדרך. וכרגע נראה ענן־אבק הולך וקָרֵב, ושני אנשים רוכבים בסוסים אבירים דוהרים בכל עוז – לא ברוכבים הרַבִּי! ואחרי הרוכבים עגלות־צב רתומות שנים שנים סוסים אמוצים – לא בעגלות הרבי! ואחרי העגלות כִּרְכָּרָה יקרה משוכה משני סוסים לבנים – לא בכרכרה הרבי! ואחרי הכרכרה מרכבה מרקדה רתומה לארבעה סוסים ברודים, חבושים מתג ורסן של כסף מעשה חרש להלל מאד; ונהדר בכבוד על המרכבה יושב על יריעה מרוקמת אדר היקר ר' לייבלי מקרימבילישוק בכבודו ובעצמו, לבוש לבנים ועטוף לבנים כמלאך־השרת. ושני חסידים בחורים לבושי־מכלול עומדים על מסעד המרכבה לאחריו, ושנים אחרים יושבים על המושב לפניו, מנהלים בסוסים ומשמיעים קול שוט. וגדוד פרשים, עשרה חסידים במספר, מלובשים בגדים כקוזאקים, רוכבים על סוסים קטנים מיוזנים, עוטרים את מרכבת־הכבוד משלשת עבריה; והמון צבים וכרכרות דוהרים ומכרכרים בכל עוז, ואחריו כל אדם ימשוך, ולפניו אין מספר, המון רב למאד… ובגשת מרכבת־הכבוד, אשר הצדיק בעצמו יושב בה, אל רחוב העיר, יצאו מתוך הקהל חסידים בעלי־אגרופין ולבושי־להבות ויאחזו במתג הסוסים ויפַתחום, ויביאו את צוארם במוסרות וימשכו את מרכבת־הכבוד על שכמם, והמון רב דוחה. וקול ההמון כקול מים רבים קורא: ברוך הבא בשם ה'! ותבקע הארץ לקולם".

והצדיק אסף את כסף ה“פדיון” הרב מהמוני החסידים, ויצו עליהם להטבל במים ול“סבב כפרות” למען ינקו מעונותיהם.

וכמעט נטיו צללי ערב והנה האירו פני זארקישוק מהמון נרות ומנורות, אשר העלו איש בחלוני ביתו. חסידים ואנשי־מעשה התעסקו כבר ימים אחדים לעשות את הַמִּנְהָרָה לכבד את רבם באוּרים; עתה הדליקו הנרות, העלו אבוקות והשיאו משואות וַתָּאֶר העיר. ביחוד היתה האורה יפה לפני בית משכן הצדיק. בין ענפי העצים תלו פנסין של ניָר בעלי גוַנין הרבה, ועל כלונסאות של עץ היו מסודרות עששיות של זכוכית בתמונות שני משולשים מהופכים ומשולבים זה בזה, או חותם דוד המלך (מגן־דוד). ובכל בתי העיר כקטן כגדול נראו נרות דולקים שנים שנים מכל שמשות החלונות; ותהי כל העיר כמדורת־אש גדולה – ויאר כל הלילה".

וכתום שבעת ימי החגיגה שב הצדיק והמון חסידיו לקרימבילישוק, כדי לחוג שם ברוב פאר ותכונה רבה את חתונת בנו עם בת ר' ווילפילי. בשמחת הרבי השתתפו כל יהודי העיר זולתי איזו נאורים. ביניהם נחשבה גם ה“שושנה בין החוחים”, היא שרה היפה והמשכלת, היושבת בעלית קיר קטנה כצפור בודד על גג. שני חלונות העליה נשקפים “אל תוך גן נחמד למראה מלא ברכת ה‘. מתוך ערוגות שושנים ותלמי בֹשֶׂם ירימו ראשם עצי־תפוחים מתוקים לחך ונעימים לָאָף. וכהֵעור שחר, ובין ענפי העצים יקיצו המזמרים בעלי־הכנף, אז יפָתחו גם חלוני העליה; ערוגות הבֹשֶׂם ועצי התפוח יעלו את קטרתם לריח ניחוח, וקול ישורר בחלון, וידים ממהרות ירוצו ויתרוצצו בין מיתרי הנבל ויעלו את הקולות ואת השברים לקחת אזנים ולצודד נפשות. ויש אשר בין קולות הנבל ישמע גם קול אשה נסתרת מזמרת מעדנים, והצפרים תענינה לעומתה ובמקהלות תברֵכנה את ה’. ובצאת השמש על הארץ – תלך שרה הלוך וטפוף בין ערוגות הבֹשׂם ללקוט שושנים רעננות ורטובות לשלחנה… שמלה ארוכה, בלתי יקרה אבל טהורה ונקיה כטל ילדות, מכסה כערפלי־טהר את כל בשרה, מכפות הרגל עד חלקת צוארה; ומתחת לשולי שלמתה הארוכה והרחבה תשקפנה בלכתה פעמיה היפות, מסֻגרות בנעלי־משי צרים ומרֻקמים”.

שרה גדלה בבית הוריה הנאורים באודיסה, ובמותם באה לגור עם אחיה הבכור מרדכי לקרימבילישוק, ומרדכי נמשך אחרי החסידים, וישיא את אחותו לחסיד מוכה־שחפת, שמת כעבור שנה לנשואיהם. וגם שרה חלתה מחלה עזה, כי כשל כחה בכלכלה את אישה במחלתו; אולם הרופא הצעיר אלבירט השיבה לאיתנה בתרופותיו ובדברי־הנחומים שדבר תמיד על לבה.

ואלבירט איש עול ימים בן עשרים ושש שנה, גדל קומה וטוב־תואר, חכמתו תאיר פניו וטוב לבו מציץ מחרכי עיניו, פאת זקנו גרועה ורק לחייו ושפמו מכוסות בשער שחור ומזהיר כעין עץ הבנים²¹. והבית אשר הוא גר בו נקי וטהור, וסדרים בו בכל פנות שאתה פונה… בבקר היה מקבל בביתו את החולים הבאים לדרוש עצתו, אשר רובם מבני עניים – ומעודו לא ספר ולא מנה כמה אגורות־נחשת הניחו העניים והאביונים על שלחנו… ועל השלחן לפניו ירָאו ספרים מובחרים וכתבי־עתים מיוחדים לדברי בני ישראל; וזמן פנוי מצא לו להגות ולקרוא בם, כי לא שחק בקוביא ולא בא בית־מרזח".

ותתאהב שרה בהרופא הצעיר והנחמד, אולם מרדכי לא הסכים לתתה לו לאשה ועצר תחת ידו את הנדוניה שלה, כעשרת אלפים רובל, כי בקש להשיא את אחותו להירשקה בן הרבי. אבל מקרה אחד הפך פתאם את לב מרדכי, החסיד האדוק, לכפור בתורת ה“רבי” ואמונתו. בן נולד לו, ויבוא הצדיק, הנועד להיות לסנדק, והמוהל שלו, ר' שרינצל, אל הברית; והמוהל, שהרבה לשתות ולהשתכר בחגיגותיו של ה“רבי”, קלקל את מלאכתו – והילד הנמול מת. ויתאבל מרדכי על בנו ויחלה מרוב צער, וגם גדף בפומבי את ה“צדיק” וכל בני חבורתו השכורים. כן באה על ה“רבי” רעה גם ממקום אחר, כי הפריעו חסידיו, עליזי־החגיגה, את מנוחת התושבים, ויד הממשלה היתה בהם.

“ויהי בחצי הלילה, כל יושבי קרימבילישוק עלו על ערשותם, והשומרים הסובבים בעיר קראו בחיל ויודיעו את שעת חצות־הלילה. אחר ישבו איש איש אצל כל פנה ויגהקו ויפהקו ויתנו שנת לעיניהם. ברחובות ובשוקים דממה שלטת. אין קול ואין עונה ואין קשב. פתאם לפתע נשבתה הדממה ומרחוק נשמע קול ענות גבורה, קול בכח כקול המון חוגג, ולהקת חסידים שכורים מלאים יין הטוב ירונו מטוב לב והולכים מבית הצדיק… ורפאל הסנדלר מחלל בשפתיו ומסַיע להמזמרים על פי מדות המנגינה; ו”דוד לולב" (הנקרא כך בשביל שהוא דק וגבוה) נושא על שכמו קלחת־נחשת גדולה הפוכה על פניה; וקליטא וברקים, הצעירים שבחבורה, בעלי־אגרופין ובידיהם מוטות־עץ, מתופפים בקלחת ומשמיעים קול פחדים, והמון רב אחריהם הולכים הלוך ורנן איש אל עבר פניו, ויהי כל הרחוב לחרדת־אלהים"… ובעברם לפני בית שר־הגדוד "יצא אליהם איש־צבא אחד מן המשרתים את פני השר ויקרא בקול גדול רוסית: הסו, עברים, ואל תריעו, כי גברתי חולָה שוכבת על מטתה; לכו לדרככם דומם ואל תתרועעו!

– מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לדבר כן? – שאל ר' תרטיאל.

– כפי שאני רואה, אמר זנוויל העור יָוָן הוא, אחד מאנשי־הצבא.

– אלמלי יָוָן הוא, למד ר' בונס הפִּסֵחַ כדבר הלמד מענינו, כי אז היה לו כידון על שכמו, חרב מצומדת על ירכו; השתא דלאו הכי שמע מינה לאו יָוָן הוא.

– מתחפש הוא! הבטיח רפאל הסנדלר – משרת בית המוכסת הארורה הוא (יוכבד, החוכרת מכם היין ושונאה להחסידים)".

ויכו השכורים את החיל הכה ופצע עד שחש שר־הגדוד לעזרת המוכה ושסה את כלבו בעדת ההוללים, שנפזרו לכל רוח. וכשנודע הדבר לפקיד־העיר תפש את הנאשמים וצוה ללקותם מכת־מרדות, גם בקהל החסידים בכלל שם הפקיד את עינו לרעה, ומצא בהם גנבים ו“נעלמים”²², שמסרם לדין ולעבודת־הצבא; ו“הרבי” ר' לייבלי בעצמו, העומד בראש חבורת החשוכים והוללים, גורש מן העיר ולהנאורים המעטים היתה אז הרוחה, כי נפטרו משלטון הקנאים.

“אלבירט הרופא קנה מאת הצדיק את בית־זבולו וישנהו לטוב, ובנשאו את שרה, אהובת־נפשו, קבע את דירתו במקום קדוש זה… ובעת החתונה נוסדו רוזנים יחדו אל הבית הזה, ויצאו במחולות בחורים ובתולות בעצם המקום ההוא אשר היה ה”צדיק" מטיֵל ליה חִנגא בהדי דשכִנְתָּא, ובמושב לצים ישבו וישחקו בשחוק הלוחוּתַים (הקלפים), על השלחן אשר אכלו עליו השירַיִם. מעתה תהיה עלית־הנשמה בבית הזה לא על ידי כוָנות וצרופי־שמות, כי אם על ידי קול נבל־עשור אשר תפרוט בו בעלת־הבית בידים חרוצות, ולפעמים ישמע במקום קדוש זה גם קול אשה מזמרת בפה".

 

השקפת יל“ג על ה”חסידות".    🔗

השקפת יל“ג על ה”חסידות“, המתגלה בספור זה, היא שטחית ביותר. הוא רואה רק את השכרות, ההוללות והטפשות של החסידים, ואינו מרגיש כלל בעליצותם הדתית, בהקסם המסתרי של תורתם ובהיופי המיוחד שבאגדותיהם ונגינותיהם. בתור אחד מחלוצי ההשכלה בדורו נלחם יל”ג בכל כח כשרונו בבערות ומחזיקיה; ועל כן שלח גם ללב החסידים, אויבי ההשכלה, את חצי מהתלותיו, שנחשבו לשנונות מאד בזמנו, והנראות כתפלות קצת בעינינו.

 

משלי־התוכחה והפואימות הסאטיריות מחיי ההוה    🔗

 

“השחר”    🔗

בשנת 1869 החל סמולנסקין להוציא לאור בווינה את הירחון “השחר”, שנועד להפיץ אור ההשכלה בין היהודים, ובין עוזריו הראשיים נמנה גם יל"ג, שסלל לו בירחון זה דרך חדשה. שירו “בעלות השחר”, שנדפס שם, מודיע לנו את התמורה שנעשתה ברוחו: מיום שהתבונן לבערות העם וסבלותיו חדל לבקש לו נושאים מחיי העבר ולשיר “תענוגים, אהבה וידידות”, ונכון הוא לכתוב מעתה רק שירי בקרת, תוכחה ועקיצה בלי חמלה על חיי ההוה.

מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,

לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ;

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחֱלוֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ. ––

הַנַּח לִי! לֹא מְשׁוֹרֵר, כִּי מְקוֹנֵן הִנְּנִי;

לֹא אוֹסִיף עוֹד זַמֵּר, לֹא עוֹד אָשִׁירָה,

רַק חָמָס אֶזְעַק, רַק אֵבֶל אָעִירָה.

אִם בְּאֵלֶּה חָפַצְתָּ – הִנֵּנִי, הִנֵּנִי!

חֶפְצְךָ חֶפְצִי וּבְרָצוֹן אַשְׁלִימֶנּוּ;

עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְנָפֶיךָ שָׂאֵנִי

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל, כָּל שָׂטָן לֹא יִסְתְּמֶנוּ

מֵחֶמְלָתִי עַל עַמִּי וּמֵרַחֲמִי אוֹתָם,

אַגִּיד לְרֹעָיו פִּשְׁעָם וּלְמוֹרָיו חַטֹּאתָם

 

התקופה השניה.    🔗

יל“ג ראה את קשי־ערפו של רוב העם, הממאן להנות מאור ההשכלה ולשלוח את בניו לבתי־הספר של הממשלה, שנפתחו לפניהם בשנות הששים; והוא תולה את האשמה במנהיגיו ובמוריו הדתיים של העם. ועל כן קדש עליהם מלחמה בשורה של יצירות לקוחות מחיי ההוה, שכל כשרונו הסאטירי של המשורר מתגלה בהן. אז כלתה בעבודתו של יל”ג תקופת־המליצה, והחלה בה התקופה השניה והיותר חשובה, תקופת המעשה והפולמוס, שבה אינו מדקדק עוד במשקל השירים ובצחות לשונם; כי השפה העשירה של התלמוד היתה לו למעין נובע של חדודים. עת מלחמה היא, וכל כלי־נשק רצויים.

 

“משלים קטנים לילדים גדולים”.    🔗

תרועת־המלחמה הראשונה השמיעו ה“משלים הקטנים לילדים גדולים”, שהדפיס יל“ג ב”השחר" בשנת 1871. המשלים המקוריים והיפים הללו מלאים תוכחה להרבנים המחמירים בהלכות ועקיצה למנהיגינו הדורשים רק טובת עצמם ואינם חסים על העם. הנה, לדוגמה, המשל “ברברים אבוסים”:

שָׁבוּעִים שִׁבְעָה לִפְנֵי הַפּוּרִים

קָנְתָה לָהּ רִבְקָה צֶמֶד בַּרְבֻּרִים,

וַתַּעֲמִידֵם אִתָּה

תַּחַת הַמִּטָּה

וּלְחַג הַפֶּסַח אוֹתָם הִלְעִיטָה,

לֶחֶם חֻקָּהּ הִמְעִיטָה

וּלְבַרְבֻּרֶיהָ הוֹשִׁיטָה

רִיפוֹת²³ וּלְבִיבוֹת מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה²⁴.

וּכְבָר רִבְקָה בִּלְבָבָהּ

אַחַת לְאַחַת חָשָׁבָה

אֵת אֲשֶׁר יַמְצִיאוּ לָהּ בַּרְבֻּרֶיהָ:

כִּי תִשְׁחָטֵם אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר

לִשְׁכֶנְתָּהּ הָעֲשִׁירָה תִּמְכּוֹר הַבָּשָׂר

וִיהִי לָהּ מַצּוֹת וָיַיִן לִסְדָרֶיהָ,

וּבַנּוֹתָר תִּחְיֶה הִיא וּבָנֶיהָ.

וּכְבָר חִלְּקָה כָּל נֵתַח

לְמִסְפַּר אֲרוּחוֹת הַפֶּסַח:

הָרֹאשׁ עִם הַקֶּרֶב

לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב,

הַגַּרְגֶּרֶת עִם הַכְּרָעַיִם

תְּבַשֵּׁל בַּצָהֳרַיִם,

וּמֵהַמֻּרְאָה²⁵ וּמֵהַפֶּדֶר²⁶

תָּכִין לָהּ לַסֵדֶר

תֻּפִינִים בַּמָּרָק

וּבַאֲרוּחַת הַיָּרָק;

הֶאָח, מַה־שָּׂמַח לִבָּהּ וּקְרָבֶיהָ רַנּוּ

עֵת מִיָּמִים יָמִימָה

רָאָתַם, מִשְּׁשָׁתַם,

וַתִּמְצָא כִּי הַבַּרְבֻּרִים עָשְׁתוּ, שָׁמָנוּ,

וּבְשָׂרָם רֻטֲפַשׁ²⁷, וַתֵּרֶב מֻרְאָתָם,

וַיַּעֲשׂוּ עֲלֵי כֶסֶל פִּימָה²⁸.

וּכְבָר הַתִּקְוָה שָׂחֲקָה אֶל עֵינֶיהָ

וַתַּעֲבֵר כָּל טוּבָהּ עַל פָּנֶיהָ,

וּבְכֵן תָּחֹג אֶת חַגָּהּ

מִבְּלִי צַעַר וּדְאָגָה.

הָהּ, בֶּטַח יֵלֶךְ הוֹלֵךְ תֹּם,

אַךְ לֹא יֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם!

וּבְהַגִּיעַ יוֹם הַשְּׁחִיטָה

וַתּוֹצִיאֵם מִתַּחַת הַמִּטָּה

וַתִּשְׁחָטֵם וַתְּשַׁסְּעֵם שֶׁסַע –

פַּלָּצוּת אֲחָזַתָּה פֶּתַע,

כִּי שֶׂרֶט אֲדַמְדָּם בַּוֵּשֶׁט מָצָאָה;

וַתְּמַהֵר אֶל בֵּית הַמּוֹרֶה הוֹרָאָה.

וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם

כָּל נֶקֶב וְכָל קוֹרֶט דָּם

טָרַף הָרַב אֶת הַבַּרְבֻּרִים בְּאַפּוֹ:

“שֶׁמָּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט וְהִבְרִיא וְנִתְרַפֵּא”,

וְעוֹד “שֶׁבְּעוֹפוֹת אָסוּר הַלְעָטָה וְהַמְרָאָה”²⁹

וַתֵּצֵא הָאֻמְלָלָה וְיָדֶיהָ עַל רֹאשָׁהּ

כִּי נִשְׁבַּת לָהּ פִּתְאֹם חַגָּהּ וּמְשׂוֹשָׂהּ.

ואותם הרבנים המחמירים לאחרים, מבלי חוס על כסף העניים ועמלם – מקילים לעצמם. הנה המשל “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”:

"רַבִּי, שַׁעֲרוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל נֶעֱשָׂתָה,

נַעַר שׁוֹבֵב חִלֵּל שַׁבָּת בְּיָד רָמָה".

– מֶה עָשָׂה, הַגִּידוּ לִי, מַה־נִּהְיָתָה?

"הָאִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת שָׁמָּה

רָאַתְהוּ בְּלֶכְתָּה מִבֵּין מַשְׁאַבִּים

נוֹשֵׂא מוֹרֶה שָׁעוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים".

– מוֹרֶה שָׁעוֹת כֶּלִי הוּא, וּבְהוֹצָאָה

אָסוּר אִסּוּר גָּמוּר

(פָּסַק הָרַב, הוּא גַם מוֹרֶה הוֹרָאָה);

הַמּוֹצִיאוֹ יֵעָנֵשׁ עֹנֶשׁ חָמוּר

וִיהִי מוֹפֵת לִצְעִירֵי הַיָּמִים ַּ

לִבְלִי יַעַבְרוּ עַל דִּבְרִי חֲכָמִים.

מַהֲרוּ הַשַּׁמָּשִׁים, בַּקְּשׁוּהוּ

תִּפְשׂוּהוּ,

אֵלַי הֲבִיאוּהוּ.

וַיְמַהֲרוּ הַשַּׁמָּשִׁים וַיָּרוּצוּ

וַיָּפוּצוּ,

וּמְלַמֵּד אֶחָד תְּפָשׂוֹ וַיִבִיאֵהוּ;

וַיַּבֵּט הָרַב וַיִּרְאֵהוּ

אֶת הַפּוֹשֵׁעַ כִּי בְנוֹ הִנֵּהוּ,

וַיֵּהָפֵךְ לִבּוֹ וַיַּעֲבוֹר זַעֲמוֹ,

וַיַּחֲלֵק אֶת זְקָנוֹ וַיְשַׁנֶּה טַעֲמוֹ:

"אִיתֵּימָא אִיפְּכָא? מוֹרֶה־שָׁעָה

כְשִׁיט הוּא וּמֻתָּר בְּהוֹצָאָה,

וּבַזְמַן הַזֶּה לֶיכָּא רְשׁוּת הָרַבִּים –

כֻּלָּם כַּרְמְלִית³⁰ לְמִעוּט עוֹבְרִים וְשָׁבִים".

כעבור זמן מה החל יל“ג לפרסם ב”השחר" את הפואימות הסאטיריות שלו, המגנות גם הן את הרבנים ומנהיגי הקהלות היהודיות ואת המנהגים הנושנים של המסורה בכלל.

 

“אשקא דריספק”.    🔗

הפואימה “אשקא דריספק”³¹ מספרת איך חרבה משפחה יהודית בשביל קפדנות של רב מחמיר. והמעשה קרה שוב בחג־הפסח, מועד שנזהרים ביותר בכשרותו. הנה ליל ה“סדר”:

עַל מִטַּת הֲסִבָּתוֹ בְּלֵב טוֹב עָלָה

גַּם אֱלִיפֶלֶט בַּעַל הָעֲגָלָה.

כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע, אֵיךְ עִנָּה כֹחוֹ

טֶרֶם הֵבִיא מִמֶּרְחָק כָּל צִרְכֵי פִסְחוֹ!

יוֹמָם וָלַיִל עָבַד עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ

גַּם נַפְשׁוֹ גַּם סוּסָיו עִנָּה בַַדֶּרֶךְ.

אַךְ, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַכֹּל נַעֲשָׂה יָפֶה:

יֵינוֹ יִתְאַדָּם, מַצֹּתָיו מַעֲשֵׂה אֹפֶה.

כָּל זָוִיּוֹת הַבַּיִת נְקִיּוֹת וּטְהֹרוֹת,

נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה יָאִירוּ בַמְּנוֹרוֹת,

יְלָדָיו לַשֻּׁלְחָן מִסָּבִיב כִּשְׁתִילֵי זָיִת,

אִשְׁתּוֹ טוֹבַת לֵב עוֹסֶקֶת בְּיַרְכְּתֵי הַבָּיִת.

וָהוּא לָבוּשׁ בַּדִּים, עוֹטֶה לְבָנִים,

וּבְלֵב שָׂמֵחַ וּבְצַהֲלַת פָּנִים

יְסַפֵּר לִילָדָיו נִסֵּי יְצִיאַת מִצְרַיִם,

אַף יַבְטִיחֵם כִּי חִישׁ אֵלִיָּהוּ יוֹפִיעַ

לִשְׁתּוֹת אִתָּם יַיִן מִן הַגָּבִיעַ.

ופתאם והנה מתלאה! מחדר־הבשול נשמע קול צעקת אימה: בעלת־הבית, שרה, מצאה במרק גרגיר שעורים, ולב כל בני הבית מת מפחד פן “יחמץ” המאכל.

כִּרְגָעִים אֲחָדִים הָיְתָה הַדְּמָמָה,

חִישׁ הִתְעוֹדְדָה שָׂרָה וּמְעִילָהּ שָׂמָה.

– אָן תֵּלְכִי? – אֶל בֵּית הַמּוֹרֶה־הוֹרָאָה!"

– אַל תֵּלְכִי! – קָרָא הוּא מֵעֹצֶר רָעָה

הַאַף אֻמְנָם לִבֵּךְ צָפוּן מִשָּׂכֶל?

הִנֵּה כָּל הַיּוֹם כַּחֲמוֹר פֶּרֶךְ עָמַלְתִּי

וּמְאוּם לֹא טָעַמְתִּי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי,

גַּם הַיְלָדִים יִרְעֲבוּ וִיבַקְּשׁוּ אֹכֶל,

עַתָּה יַחֲמִיץ הָרַב אֶת אָכְלֵנוּ

וּמַה־נֹּאכַל גַּם נַחְנוּ גַּם טַפֵּנוּ?

“אֲבָל?…” הוֹאִילָה לַעֲנוֹת אוֹתוֹ שָׂרָה.

– אַל תֹּאמְרִי “אֲבָל” – גָּעַר בָּהּ בַּזָּעַם –

הַגִּישִׁי הַמָּרָק וּמַלְּאִי הַקְּעָרָה,

פֶּן אוֹדִיעֵךְ אֶת יָדִי, חִסְרַת טָעַם.

מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד אִישָׁהּ שָׂרָה יָרֵאָה

אַף חָסָה עַל עוֹלָלֶיהָ אֲשֶׁר אָהֵבָה,

וּבְיָדַיִם רוֹעֲדוֹת וּבְלֵב יָחִיל³² בַּקֶּרֶב

הִגִּישָׁה לָמוֹ אֲרוּחַת הָעֶרֶב

וּבִמְרַק הֶחָמֵץ הַקְּעָרָה מִלֵּאָה.

אֱלִיפֶלֶט וִילָדָיו אָכְלוּ וַיִּשְׂבָּעוּ,

וָהִיא יָשְׁבָה מִנֶּגֶד, צָמָה, רָעֵבָה,

וּבִמְרַק הַפִּגּוּל יָדֶיהָ לֹא נָגָעוּ.

אולם הוה על הוה באו על בית אליפלט: ביום המחרת נמצא בקדרה עוד גרגיר אחד. ושרה האמללה לא יכלה נשוא עוד “כבד שתי שעורים”, ותמהר אל הרב לשאול את ה“שאלה” בטרם ישוב אישה מבית־התפלה, כדי שלא יעכבנה שוב כמו אתמול. היא עמדה על סף הפתח “בלב דופק בחזקה ובנפש דואבת”, וחכתה למוצא פי הרב.

אָז נִשְׁמַע קוֹל דּוֹבֵר – קוֹל הַמּוֹרֶה הוֹרָאָה:

"חָמֵץ! – חָמֵץ הָאֹכֶל, חָמֵץ הַכֵּלִים,

אָסוּר בַּאֲכִילָה, אָסוּר בַּהֲנָאָה,

אָסוּר גַּם לִמְכּוֹר אוֹתוֹ לָעֲרֵלִים".

שרה עמדה רגעים אחדים כהלומת־רעם, ואחרי כן החלה לבכות, כי יראה לשוב הביתה, פן יכנה אישה על המרותה את פיו. ורחמי הרב נכמרו על האמללה, אבל לא צוה לתת לה “צידה וכלים חדשים מקופת העדה”, כי אם שלח “שני מלאכי־השרת לשום את אליפלט בחצר־המטרה” ולקנוס אותו בממון. ואליפלט שמר את עברתו לאשתו “ובצאתו חפשי כוס יין חיליו גבר”

וַיַּעַשׂ אֱלִיפֶלֶט לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

מִן הַפֶּסַח הַהוּא לֹא חָדְלוּ שָׁמָּה

מַצּוֹת³³ וּמְרוֹרִים וּתְשׁוּאוֹת מִלְחָמָה,

מַכּוֹת וּמַהֲלוּמוֹת,

וּמְבוּכוֹת וּמְהוּמוֹת,

וְשְׁלוֹם הַבַּיִת

הָיָה שָׁמִיר, שַׁיִת;

וּבָאַחֲרוֹנָה נָתַן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת

וַיְשַׁלְּחֶהָ מִבֵּיתוֹ לִצְמִיתוּת.

 

“קוצו של יוד”.    🔗

ביחוד מבקרת קשה את “אכזריות, הרבנים וחומרותיהם הפואימה “קוצו של יוד”, שנכתבה בקיץ תרל”ח בעת שישב יל“ג על מעינות־הישועה ב”בארה של מרים" (מאריינבאד). זו היא קינה גמורה על מצבה הרע של האישה העבריה, שהתלמוד השפיל את ערכה וימרר את חייה בכמה חומרות וסיגים.

אִשָּׁה עִבְרִיָּה, מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׁבְרֵךְ, מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.

הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת

לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה,

אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת

מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;

תַּהֲרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי

תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי ־ ־

הָבִיאִי רֹאשֵׁךְ בַּצָּעִיף, פָּנַיִךְ הָלִיטִי,

וּקְוֻצּוֹתַיִךְ אֶל תַּחַת הַתָּעַר;

אֶל הָעוֹמֵד עַל יָדֵךְ מַה־זֶה תַּבִּיטִי,

אִם גִּבֵּן אוֹ דַק הוּא, זָקֵן אוֹ נָעַר?

אַחַת הִיא לָךְ! הֵן לֹא אַתְּ הַבּוֹחֶרֶת –

הוֹרַיִךְ יִבְחָרוּ, הֵם בָּךְ יִמְשָׁלוּ,

כְּחֵפֶץ נִמְכָּר מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אַתְּ עוֹבֶרֶת.

ככה נמכרה גם בת־שוע היפה והחרוצה, הגבורה של הפואימה.

חֵפֶר אָבִיהָ נְשׂוּא פָנִים וְקָצִין

בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ, הִיא הָעִיר אַיָּלוֹן;

רוֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ³⁴ יַחֲזִיק שָׁם, תָּא הָרָצִין,

גַּם שֻׁלְחָן עָרוּךְ לַנּוֹסְעִים וּמָלוֹן.

וּבִתּוֹ הַיְחִידָה בְּבֵיתוֹ הָעֲקָרֶת,

כִּי אִמָּהּ מֵתָה עָלֶיהָ בִּנְעוּרֶיהָ,

וּסְגָנִים הַנּוֹסְעִים דֶּרֶךְ זֹאת הַקָּרֶת

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד יָעִידוּ עָלֶיהָ,

כִּי אֵין בָּאָרֶץ אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר

כַּיְהוּדִיָּה בַּת מַחֲזִיק בֵּית־הַדּוֹאַר.

בת־שוע היא גם צנועה, משכלת ומבינה בכל מלאכה:

בֵּית־סֵפֶר לֹא בָאָה, דִּקְדּוּק לֹא לָמָדָה

וּבִלְשׁוֹן עַם וָעָם צַחוֹת דּוֹבֶרֶת,

וּכְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה וּכְכָל חֻקּוֹת הַ“מָּדָה”

אוֹרֶגֶת, רוֹקֶמֶת, טֹוָה, תּוֹפֶרֶת.

אולם מזלה גרם לה להכשל בבעל שאינו הגון. בהיות בת שוע כט"ו שנה “מצא לה אביה חתן כלבבו”, וגם “פנים לא התראו” – כי “למה זה ומדוע? ינשאו, יחיו יחדו, וסוף האהבה לבוא”. לעבדון, מחזיק בית־משקים בכפר פרעתון, היה בן יחיד, “נער כשחיף עץ” בשם הלל.

לוֹ עֵינֵי עֵגֶל, לוֹ פֵּאוֹת כִּזְנָבוֹת,

לוֹ פָנִים כִּפְנֵי גְרוֹגְרֶת רַבִּי צָדוֹק³⁵,

אַךְ “עִלּוּי” הוּא, בָּקִי בְּשָׁלֹשׁ בָּבוֹת,

וּבַחֲרִיפוּתוֹ יָדוּשׁ הָרִים וָיָדֹק.

וכשנעשה הלל בר־מצוה דרש “דרשה” חריפה, שפרסמה את שמו ורבים התברכו בו. ותדבק גם נפש חפר בה“עלוי”, ויאמר: “אך זה חתן לבתי היחידה, אך זה “קדיש” לי, זה בן לי ויורש”. הוא שלחהו לוואלוזין להשתלם בתורה במשך שנתים ימים, ואחרי כן הבטיח לו נדה מאתים זקוקים³⁶ ומזונות במשך שלש שנים וחגג את החתונה ברוב פאר. בת־שוע הובלה תחת חופתה

וּבִכְלוֹת הָרַב אֶת שֶׁבַע הַבְּרָכוֹת

נָעֲרוּ הַמְשֹׁרְרִים כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת,

וּמִכָּל פִּנָּה הִמְטִירוּ הַשְּׁפָחוֹת

עַל רֹאשׁ חָתָן וְכַלָּה כִּשּׁוּת³⁷ וּקְלָיוֹת³⁸,

וּכְלֵי־הַזֶּמֶר הִרְעִימוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת

וְהַנָּשִׁים מָחֲאוּ כָף וַתֵּצֶאנָה בִּמְחֹלוֹת.

כל בנות אילון קנאון בהכלה המאושרה, “ומי יאמין לדברי הנשים הטפלות, האומרות כי בת־שוע בוכה בלילות?…” היא נראתה לפנים כשמחה בחלקה

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת בַּעֲלוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת

הַבִּיטוּ וּרְאוּ בָהּ מַה־תִּיף בַּהֲדָרָהּ!

עַל שַׂלְמַת מֶשִׁי סָדִין שֵׁשׁ לוֹבֶשֶׁת,

עִיר³⁹ זָהָב וּפְנִינִים עַל חֶלְקַת צַוָּארָהּ;

הַצָּנִיף הַטָּהוֹר כַּנֵּזֶר עַל רֹאשָׁהּ,

כַּמַּלְכָּה קוֹמְמִיּוּת בֵּין רֵעוֹתֶיהָ צוֹעֶדֶת,

גַּם הַפָּרוּשׁ, עֵץ הַיָּבֵשׁ, יִתְגַּנֵּב לִרְאוֹתָהּ

– כִּי גַם לוֹ בַּסֵּתֶר נֶפֶשׁ חוֹמֶדֶת. ־ ־

וּבַת־שׁוּעַ וּבַעֲלָהּ יָשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים

וַיֹּאכְלוּ דְּגַן שָׁמַיִם עַל שֻׁלְחַן רַב חֵפֶר;

הִיא הָרְתָה וּיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,

הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַּסֵּפֶר.

בָּרְבִיעִית פָּסַק הַמָּן, וְאוֹכְלָיו הִבִּיטוּ

מִסְּבִיבָם וַיִּהְיוּ לִנְצִיבֵי אֶבֶן:

מַה־יֹּאכְלוּ הֵם? מֶה לִילָדֵימוֹ יוֹשִׁיטוּ?

אֵיךְ יִבְנוּ בֵיתָם מִבְּלִי לְבֵנִים וָתֶבֶן?

כִּי מֵיטַב שְׁנוֹתָם חָלְפוּ וּמְאוּמָה לֹא עָשׂוּ

בִּלְתִּי אִם הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.

ובעת ההיא ירד גם חפר מנכסיו ומכר את סוסיו, כי נתמעטו הנוסעים במרכבות־הפוסטה מחמת מסלות־הברזל שנסללו בפלך. הזוג אבד איפוא את מעוזו האחרון, והלל החל “לשחר טרף” ולבקש לו מקור־פרנסה; אולם כל עולמו היה לשוא.

וּמַה יַעֲשֶׂה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵעָה?

לִהְיוֹת גּוֹבֵה הַמַּס לֹא יֵדַע לְשׁוֹן הַמְּדִינָה,

לְשׁוֹחֵט – רַךְ לֵב הוּא, לִמְלַמֵּד – חֲלוּשׁ רֵאָה,

לְסוֹחֵר – אֵין לוֹ כֶּסֶף, לְחַזָּן – קוֹל נְגִינָה;

עוֹד יֵשׁ פַּרְנָסַת שַׁמָּשִׁים, שַׁדְכָנִים,

אַךְ עַל אַחַת מֵהֵנָּה שִׁבְעָה בַּטְלָנִים.

ויצא הלל למדינות־הים לבקש שם אשרו, ובת־שוע מכרה את תכשיטיה “ותפתח לה חנות ובית־מרכלת, למכור פול ועדשים, גרש וסלת”. כל היום היא עומדת בחנותה ומצפה לקונים, וגם את שני ילדיה היא מחנכת כראוי. הילד, בן חמש שנים, הולך בבקר בבקר אל ה“חדר” רוחץ למשעי, “פתו אתו וספריו בסדר”;

וַאֲחוֹתוֹ הַיַּלְדָּה בֵּיתָהּ נִשְׁאָרָה,

פָּנֶיהָ מִשְׁנֵה קְלַסְתֵּר פְּנֵי אָחִיהָ.

אִמָּהּ תַּלְבִּישֶׁנָּה וּתְסָרֵק שְׂעָרָהּ

וּבִשְׂחוֹק נַחַת שׁוֹמֶרֶת אֶת פִּיהָ,

כִּי יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת כְּפוּתִין⁴⁰ עַל לִבָּהּ,

עֵינֶיהָ בְּאִמָּהּ וּבְשַׂלְמָתָהּ הַחֲדָשָׁה,

הַקְּטַנָּה בְּקוֹל יוֹנִים קוֹרֵאת בְּחִבָּה:

“תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה – מוֹרָשָׁה…”

והלל שלח עוד לפעמים, בשנה הראשונה אחרי נסיעתו, מכתבי אהבה ומליצה לאשתו: אך אחרי כן נשתתק לגמרי, ובת־שוע היתה ל“עגונה”. ושמועות שונות סבבו על אודות אישה: “זה יאמר נשא הלל אשה אחרת, וזה – טבע במים שאין להם סוף; זה: עשה עושר וילך אי כתים, וזה – המיר דתו נמכר לעקר”⁴¹. וירא אלהים בעניה של בת־שוע, וישלח לה גואל ומושיע. בבית־החומה אשר נוכח חנותה בא לשבת איש צעיר, כבן ל"ב שנה, ושמו פאבי (פייבוש), שנמנה למפקח על מסלת־הברזל החדשה הנבנה באילון. וכשהגיע האביב הקיצה העיר לחיים חדשים: “מכל צד כנשרים יבואו אליה סוללים, חרשים, סופרים גם חופרים ובוני הגשרים” – ופאבי משגיח על עבודת כלם, כי היה האיש משכיל, מלומד ונאמן לב. כל היום עסוק פאבי בעבודתו, ובנוחו לפנות־ערב ישתעשע במוסיקה, בטיול, בשיחת־רעים, או יתבונן להעוברים ושבים לפני בית מעונו. וירא גם את “העגונה” היפה והענוגה, היושבת כל היום בחנותה ומטפחת בחמלה רבה את ילדיה העזובים – ויכמרו רחמיו עליה. פאבי החל לבקר בחנות בת־שוע ולבוא עמה בדברים, ומהרה נקשרו יחד ביחוסי ידידות ואהבה. וכשמוע פאבי כי הלל נמצא בליברפול (אנגליה) בקש את ידידו ששון היושב שם ושולח לו חשוקי־ברזל למסלתו – להוציא גט מיד המעגן. ויאות הלל, החי בנכר כרוכל עני, לגרש את אשתו בשכר חמש מאות כסף. נקל לשער משוש־לב בת־שוע ביום שבשר לה פאבי, כי כבר נמסר הגט להשליח־להולכה; ועוד יותר גדלה עליצותה כשהביע לה פאבי, האלמן מאשתו, את אהבתו, ובקש ממנה בכרעו על ברכיו שתנשא לו:

"בַּת־שׁוּעַ יִקְרַת הָעֶרֶךְ,

הֲיִי נָא לִי לְאִשָּׁה בְּצֵאתֵךְ לַחֹפֶשׁ!

כָּל יָמַיִךְ רֵישׁ וּמְרֹרִים תִּשְׂבָּעִי,

וּבְחֵיקִי כָּרָאוּי לָךְ אָשְׁרֵךְ תִּמְצָאִי"

ותען בת־שוע בחבה:

"הַמְנַצֵּחַ בַּקְּרָב יִשָּׂא שִׁבְיֵהוּ

אֲמָתְךָ אָנִי, פַאבִּי!" – וַתִּשָּׁקֵהוּ

ויום לשנה נחשב להנאהבים בחודש ששהה בדרך השליח המביא את הגט; ובתוך כך הגיעה השמועה, כי האניה “נחש עקלתון”, שהלל הרחיק בה נדוד לאיי הים אחרי גרשו את אשתו, “נשברה אל הסלע על חוף אי כתים וכל קהלה אבד ביום האסון”.

שִׁמְעָה בַת־שׁוּעַ וַתֵּרֶד בַּדְּמָעוֹת

עַל אִישָׁהּ הָאֻמְלָל כִּי קֻמַּט פֶּתַע,

וּבְלֵב נָמֵס הוֹדְתָה לְאֵל הַמּוֹשָׁעוֹת

עַל הֲחִישׁוֹ בְעִתָּהּ לָהּ פְּדוּת וָיֵשַׁע.

והיום המאושר הגיע סוף סוף. הרב ר' ופסי ושני דיניו נאספו לסדר את הגט המובא ולמסרו לבת־שוע; אולם לצרותיה של “העגונה” האמללה לא בא עוד הקץ. ר' ופסי היה מפורסם לגאון מחמיר, היודע “רק חרוב והחרם, הטרף ואסור”; ובהתבוננו אל הגט ראה, כי השם “הלל” כתוב בו חסר יוד, ויפסלנו נגד דעת הדינים המכשירים אותו, "ויקרא בקול גדול יהודית: “הגט פסול!”

כְּכַדּוּר עוֹפֶרֶת יוּטַל מִכְּלִי קְרָב

בַּאֲשֶׁר יִפְגַּע שָׁם הֶרֶג וְאַבְדָן וָמָוֶת

כֵּן נָגַע דִּבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה מִפִּי הָרָב

בִּלְבַב הָאֻמְלָלָה שִׁמָּה יוֹשָׁבֶת.

אֵיךְ הָיְתָה כְּרֶגַע כָּל תִּקְוָתָהּ לִשְׁאִיָּה!

פִּתְאֹם אֲחִזָהּ הַשָּׁבָץ וַתִּלָּפֶת,

וּבְקוֹל כַּנְּשָׁמָה הַיּוֹצֵאת מִן הַגְּוִיָּה

נִפְלָה לָאָרֶץ – מֵתָה אוֹ מִתְעַלָּפֶת;

וַיִּרְמוֹז הָרַב לְשַׁמָּשִׁים שְׁנַיִם

וַיִּשָּׂאֻהָ וַיּוֹצִיאֻהָ עַל כַּפָּיִם.

ובת־שוע חלתה מחלה עזה, ויחרדו כל בני העיר לשלומה ונשים רחמניות טפחו עולליה, כי השתתף כל העם בצערה; אולם בתוך כך נסגרה חנותה מאפס יד, ובשובה לאיתנה שכחו אנשי־החסד מהרה את “העגונה הנצחית” וילדיה הסובלים חרפת רעב. רק פאבי זכר את בת־שוע, ויאמר לכלכלה עם ילדיה על חשבונו, אבל היא בחלה בלחם־חסד בהשיבה לו:

בְּזֵעַת אַפִּי אֹכַל לֶחֶם כָּל עוֹד בִּי כֹחַ

וּמִידֵי זָר מַתְּנַת חִנָּם לֹא אֶקַּח לָקֹחַ.

בת שוע היתה לתגרנית פעוטה אצל בית־הנתיבות החדש ותבול מהרה בעוני ובשפלות.

וּבַחֲנוֹת הַמֶּרְכָּבָה עַל שַׁעֲרֵי אַיָּלוֹן

וְהַנּוֹסְעִים יֵצְאוּ לִסְעוֹד לִבָּם בְּחִפָּזוֹן,

תָּבֹאנָה לִקְרָאתָם מִבָּתֵּי הַמָּלוֹן

עִבְרִיּוֹת עֲנִיּוֹת מוֹכְרוֹת כָּל מָזוֹן;

וּבְתוֹכָן אִשָּׁה אַחַת עֵינַיִם תֶּחֱזֶינָה:

יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת לוֹבֶשֶׁת סְחָבוֹת,

שְׂעָרָה הָפַךְ לָבָן, אַף כִּי זְקֵנָה אֵינֶנָּה,

קוֹמָתָהּ כְּפוּפָה, עֵינֶיהָ צָבוֹת,

וַעֲרֻמִּים וִיחֵפִים מִשְּׁנֵי צִדֶּיהָ

יֹאחֲזוּ בִּכְנַף בִּגְדָהּ שְׁנֵי יְלָדֶיהָ.

זו היא בת־שוע האומרת:

גַּם הַהַצְלָחָה לִי פַעַם פָּנִים הִצְהִילָה – –

אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי.

 

מגרעות הפואימות.    🔗

בשתי הפואימות האחרונות קצר יל“ג ביותר בנתוח הרגשות. אחרי שכעס אליפלט בעל־העגלה על אשתו בשביל ה”שאלה“, לא חדלו בביתו “מכות ומהלומות, מבוכות ומהומות” – כאלו אין בין איש לאשתו גם רגעי חבה ונחת המוציאים כל טינא ורוגז מן הלב. כן אין יל”ג מתאר לנו איך חיו הלל ובת־שוע והשפיעו זה על זה במשך שלש השנים שישבו יחד. ויש שהגבורים המתוארים מביעים רגשות ועושים מעשים שאינם מתאימים להם. בת־שוע מחכה, למשל, “בעינים כלות” לבוא מכתב מאישה הנודד במרחקים; וכשבשר לה פאבי שהלל שלח לה גט, גדל “משוש לבה” ולא נצטערה כלל. כן נושקת בת־שוע לפאבי בטרם שנמסר לידה הגט – ודבר זה לא תעשה בת־ישראל “צנועה”. גם הציור של האישה היפה חסר חיים ואמנות. עינים כ“ללאות התכלת”, “לחיי רקמה”, צואר כ“מגדל השן” – כל אלה אינם אלא מליצות וצבעים סתמיים.

 

שטחיות הבקרת על הרבנים.    🔗

בקרתו של יל“ג על הרבנים המחמירים היא שטחית ותמימה קצת. הרב מטריף את ברבוריה של רבקה, מחמיץ את ארוחתה של שרה ופוסל את גטה של בת־שוע לא על דעת עצמו אלא על פי דיני השלחן־ערוך ומפרשיו; וגם אם ישתתף בצערן של האמללות לא יוכל לעשות אחרת כי לכך מנוהו. תלונתו של יל”ג תחול איפוא בעיקר על התורה המסורה בעצמה, שאינה מתאימה לצרכי החיים; ואמנם הרגיש בזה המשורר, והוא קובל בכמה מקומות על סיגי התלמוד וחומרותיו.

 

“ושמחת בחגֶך”.    🔗

הנה, למשל, הפואימה “ושמחת בחגך”. היא מתארת לנו יהודי סוחר, ר' קלמן, היושב שבע שנים במוסקבה “בודד כאלמן”, הרחק ממשפחתו החביבה הגרה בעיר קטנה; וכשהודיעה לו בתיה אשתו, כי מצאה חתן הגון לבתם הבכירה, ו“התנאים” יסודרו בימים האחרונים של חג־הסוכות – יצא ר' קלמן לדרכו כחודש ימים לפני זה “בעגלה הרתומה לשלשה סוסים, ובידו מטוב מוסקבה”, שמלות ומגדנות. אולם “הדרכים התקלקלו מפני הגשמים, הנהרות גאו מלאו על כל גדותם, והגשרים התרועעו חרגו ממסגרותם”. ור' קלמן שם נפשו בכפו, וידפוק את סוסיו יומם ולילה כדי להגיע הביתה ל“שמיני עצרת”. הוא שבע נדודים וענויים, “התגלגל במלונות בבוץ ורפש”, וגם “כליותיו היו אותו מוכיחות, כי לא קדמו עיניו אשמורות לסליחות, כי לא היה לו לתשליך נהר ופלג, ולכפרה – תרנגול לבן כשלג”. אולם את רוחו אמצה התקוה, כי עוד מעט “יראה את בניו המזהירים ככוכבים, יפקוד את אשתו, יתעלס באהבים, יפקוד איש במעונו כל יודעיו מלפנים, יראה חתן בתו, יראה המחותנים, ובמסבת בניו הגדולים עם הקטנים ישב לשלחן מלא ממתקים ומעדנים”. ובתוך כך מוסיפים הגשמים לרדת, והסוסים העיפים משרכים דרכם בשארית כחותיהם. בליל הושענא־רבה עמד ר' קלמן “איזו שעות במלון, הרחק מעירו שש פרסאות. שם בחדר אפל, כחדר בית־הסוהר, קרא משנה תורה עם תקוני זהר, ולפניו במנורה גבוהה מנחושת מרוטה, הדליקו נר כהה, נר שוה פרוטה, ושביבו הפיץ סביבו אור קפאון”. ופתאם “נשא לתומו העין, ויבהל לראות כי ראשו על צלו אין (כי האריכו הצללים מפני הנר בהלו, ובשחור התקרה התעלם ראש צלו)”, כי האמין, כאמונת ההמון, שזה אות כי ימות באותה השנה. למחרת בבקר טהרו השמים, ובלב ר' קלמן התחדשה התקוה להגיע לביתו בעוד מועד; אולם השעות עוברות, והסוסים עיפים וזוחלים בעצלתים. "אל סתר ההרים יורד החרסה, ולעיר מושבו תשאר עוד פרסה; אז פג לבו ועיניו זלגו דמעות: “בקשו עלי רחמים, הרים וגבעות, עצרו נא השמש, עצרוה כשתי שעות!” אך “אין רחמים בטבע”, ובהתנוצץ הכוכבים הראשונים הגיע ר' קלמן לכפר אחד, הרחוק רק חצי פרסה מעירו.

בִּרְחוֹב הַכְּפָר שַׁבָּתוֹן וּדְמָמָה

וּבְחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים אֲשֶׁר שָׁמָּה

נֵרוֹת רַבִּים דּוֹלְקִים, אוֹר יָקָר יוֹפִיעַ,

כִּי הִתְקַדֵּשׁ הַחַג, יוֹם־טוֹב הִגִּיעַ,

וּבְאַחַד הַבָּתִּים “מִנְיַן” אֲנָשִׁים נִקְהָלוּ

וּכְבָר אָמְרוּ “בָּרְכוּ”, עַרְבִית יִתְפַּלָּלוּ;

וַיַּרְא רַב קַלְמָן כִּי אֵין עֶזְרָה לַצָּרָה

וַיְצַו לְרַכָּבוֹ וַיֵּאָנַח מָרָה:

הֲפוֹךְ יָדְךָ לַמָּלוֹן וּפַתַּח סוּסֵינוּ,

לֹא נֵלֵךְ הָלְאָה – פֹּה נִחֹג חַגֵּנוּ.

ובבית ר' קלמן שבתה שמחת החג; אשתו חלתה מיגון ודאגה לאישה כי איננו, “החתן עם הכלה לא התראו פנים, ובמוצאי יום־טוב אחר הבדלה, מהרו המחותנים לשכור עגלה, וינוסו משמה מנוסת חרב, ומשני השדכן השלך הטרף!”

הוֹי תְּחוּם שַׁבָּת! כַּמָּה יָגוֹן וַאֲנָחָה

הֵבֵאתָ פִּתְאֹם עַל זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה;

 

חוסר השקפה היסטורית.    🔗

תורת המסורה, המכבידה על מחזיקיה, נראה בעיני יל“ג כעשויה למטרה ידועה על ידי חבורת מורים ורבנים, המנחים את העם “בעמוד ענן”; ודעתו של יל”ג קצרה מהבין, כי אותה התורה נתפתחה מאליה מחמת סבות שונות וכמה מאורעות היסטוריים. וכן עתידים שנויים ידועים להעשות מאליהם בפרטיה של תורה זו בכחם של תנאי החיים המשתנים, אבל לא מתוך חפץ אנשים יחידים.

 

בקרת על המנהלים הרשמיים.    🔗

“שומרת יבם”

שתי פואימות אחרות מגנות את המנהלים הרשמיים של הקהלות. הפואימה “שומרת יבם” מתארת לנו אברך גוסס, יונה בן הושע, הנוטה למות מקדחת עזה כשלש שנים אחרי חתונתו עם טויבה אשתו. גוו של החולה כבר היה “כשחיף עץ, פניו כשולי קדרה”; אך כחות־העלומים נלחמים עוד בו עם מר המות. בעיניו “נוער ומות נפגשו, שחר ונשף, ועל מצחו החור חרת המות: לי אתה, היום אקחך גיא־צלמות”. על גבי החלונות והשלחנות מפוזרים סמים, חתולים, בקבוקים, צנצנות, כי “גם הרופאים גם רוקחי המרקחת כבר לקחו חלקם, מלאו הצלחת”; ולמראשותי החולה יושבת אשתו היפה והעדינה, כבת כ"ב שנה, השומרת זה שבעה שבועות יומם ולילה על מטת אישה. ה' מנע ממנה פרי־בטן, ותחת זאת פקד את חמותה ותלד בן לזקוניה; ואם ימות יונה תהיה האישה הצעירה זקוקה איפוא לחכות עד אשר יגדל הילד ויתן לה “חליצה”.

עֶצֶב נִבְזֶה זֶה לֹא רֻחָץ מִצֹּאָתוֹ

בּוֹ קְשׁוּרָה תִּקְוָתֵךְ, אֵלָיו עֵינַיִךְ;

לוֹ תֵעָגֵנִי עַד יִגְדַּל לָתֵת חֲלִיצָתוֹ,

כֹּה יֹאבְדוּ נְעוּרַיִךְ, מִבְחַר יָמָיִךְ.

וּמִי יוֹדֵעַ הֲנָדִיב וּבַעַל נָפֶשׁ

אוֹ כֵּלַי יִהְיֶה, חֲסַר־לֵב וּבְלִיָּעַל?

כָּל הוֹן בֵּיתֵךְ יִקַּח בִּמְחִיר הַחֹפֶשׁ,

יִפְשׁוֹט עוֹרֵךְ טֶרֶם יִפְשׁוֹט לָךְ הַנָּעַל.

הורי טויבה נועצו איפוא, שיתן לה החולה “ספר כריתות, בטרם יסגור את עיניו לצמיתות”; “אך מי יערב לבו דבר אל איש גוע, אשר רוע מעמדו איננו יודע, לאמר: שלח את אשתך אהובתך, כי מת אתה, לא תקום ממטתך?”. וכל כן נדחה הדבר מיום ליום, עד שאם החולה מצאה את לבבה להציעו לפניו בלשון רכה. ויבהילו את הסופר והעדים, אך הרב הרשמי, הממונה על ספרי־הפקודים, קם לשטן להאשה בדרשו בעד סדור הגט מאתים זוזים. “חננו, רבנו, קח נא החצי!” התחננו לו ההורים האמללים, שמחלת בנם כבר אכלה את כל יגיעם – אך הרב באחת: “כסף עובר לסוחר מאתים זוז!”.

לֹא לַשָּׁוְא אָכַל בְּבֵית סֵפֶר הָרַבָּנִים

פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה –

הוּא יֵדַע כִּי מָאתַיִם יוֹתֵר מִמָּנָה.

ובעוד שהורי הגוסס “עושים הנה והנה לפייס את רבם, גם לקבוץ הכסף, לא חכה החולה ויגוע ויאסף” – לצערו הגדול של הרב, שהפסיד בידים מאה זוז…

כִּשְׁמֹעַ הָרַב אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הַמֵּת

וַיִּנָּחֶם עַל קְשִׁי עָרְפּוֹ, אַךְ נִחַם וְלֹא עֵת…

 

“שני יוסף בן שמעון”.    🔗

הפואימה השניה בשם “שני יוסף בן שמעון” מספרת לנו איך נספה איש משכיל ונקי בעון אחרים על ידי הזיוף שעשה גזבר הקהלה, לשמעון הצדיק, החשוב מאד בעיני בני עדתו, היה בן יחיד ומצוין בכשרונותיו, בשם יוסף.

בֶּן־שָׁנָה בֵּרַךְ יוֹסֵף עַל חֲלֵב הַשָּׁדָיִם;

בֶּן שָׁלֹשׁ קָרָא עִבְרִית; בֶּן־אַרְבַּע עַל כַּפַּיִם

עָטוּף בְּטַלִּית אֶל הַחֶדֶר נְשָׂאוּהוּ;

בֶּן־שֵׁשׁ קָרָא דַּף גְּמָרָא עִם רַשֶׁ"י;

בֶּן־שֶׁבַע תֵּרֵץ בְּתוֹסְפוֹת כָּל קַשְׁיָא;

בֶּן־שְׁמוֹנֶה – כָּל “וְדוֹק” לֹא עֲמָמוּהוּ.

יוסף נתפרסם מהרה ל“עלוי”, אולם לא ארכו הימים ובעיר נפלה הברה, כי “יוסף חד בדרא, הציץ ונפגע, היתה אתו רוח אחרת”. הוא החל לשקוד על ספרי־השכלה, וכדי שלא לצער את אביו יצא לחוץ לארץ, לעסוק שם, במקום שאין מכירים אותו, בלמודי חול.

ובן־גילו של יוסף היה אורי, בן יוחנן הסנדלר, נער השונה ממנו לגמרי בתכונתו. בעמל רב למד אורי לקרוא בספר, כי לא הלך לבו אחרי מלאכת אביו ולא אחרי תורת רבו. בכל יום הוא מאחר לבוא אל החדר בכזבו לאמר: “כזה וכזה אמי צותני, אל החנות, אל האטליז שלחתני – והוא שט בחוץ ויסובב ברחוב”.

שָׁם גְּדוּד אַנְשֵׁי צָבָא בְּתֹף וּמְצִלְתַּיִם

עוֹבֵר בַּסָּךְ נוֹשֵׂא בַמִּשְׁטָר רַגְלַיִם,

פֹּה קֹפִים וְתֻכִּיִּים, שָׁם שׁוֹר הָאִצְטַדִּין;

שָׁם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת בַּחֲבָלִים יְפַזֵזוּ –

הַאֻמְנָם לֹא תִנְעַם הַמַּרְאָה הַלֵּזוּ

מִן הַסֵּפֶר־הַגָּדוֹל, הַקּוּרְנָס וְהַסַּדָּן?

בַּקַּיִץ רָאָה נִיר וַיְלַקֵּט פֶּרַח

וּבַחֹרֶף הֶחְלִיק עַל פְּנֵי הַקֶּרַח

כִּי עָשָׂה לוֹ אָבִיו סַנְדָּל הַמְסֻמָּר;

אוֹ כִּי רָכַב בַּסּוּס וְשָׂחָה בַסִּלּוֹן,

אוֹ עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בָאִילָן –

כָּל הַנְּעָרִים קָרְאוּ לוֹ: “מַמְזֵר וּמוּמָר.”

וכשגדל אויר התחבר לפוחזים ופועלי־און, ויהי לגונב־סוסים. הוא היה

אִישׁ צָעִיר בַּשָּׁנִים,

מַרְאֵהוּ לֹא נָאוֶה, כַּתֹּפֶת הַפָּנִים,

מִסְתַּפֵּר קוּמִי וּזְקָנוֹ עֲשׂוּיָה;

מֵעֵינָיו הַקּוֹרְצוֹת עָרְמָה נִשְׁקֶפֶת,

עַל שְׂפָתָיו הֶעָבוֹת עַזּוּת מְרַחֶפֶת,

אֶגְרוֹפוֹ – אֶבֶן־יָד לִפְגּוֹעַ נְטוּיָה.

לָבוּשׁ הוּא בִּגְדֵי מַכְלֻלִים לְתִפְאֶרֶת,

בְּאָזְנָיו עֲגִילִים, עַל לִבּוֹ שַׁרְשֶׁרֶת,

קַרְסֵי זָהָב יִרְכְּסוּ כְּתֹנֶת בַּד צְחוֹרָה;

טוּב צַוָּארוֹ וַעֲבִי גַבֵּי מָגִנָּיו,

וּלְחָיָיו הָאֲדֻמּוֹת וּכְרֵשׂוֹ בֵּין שִׁנָּיו

יָעִידוּ עָלָיו כִּי – לֹא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה.

יום אחד בא אורי לחדר־הקהל ובקש את גזבר־הקהלה, ר' שמגר בן ענת, שיתן לו תעודת־מסע לנסוע בה לחוץ לארץ, כי היה מעביר סחורות בחשאי דרך הגבול מבלי שלם את המכס. וישאלהו ר' שמגר: “בחור כארזים, מי אתה?” – ויען: “סוחר סוסים אני, אורי בן יוחנן”. – “שמעתי שמעך, אמר ר' שמגר, אף גם ידעתיך, כי לא בכסף תקנה, כי – במשיכה…” ויוציא אורי מכיסו “שטר כעין הקשת”, שפזר מיד את העננים מעל פני הגזבר. הוא עיין בספרי־הלידה ומצא, כי אורי הוא “נעלם”, ויתן לו תעודת־מסע על שם יוסף בן שמעון, שעזב זה שלש שנים את הארץ. ויהי בהעבירו יום אחד דרך הגבול עדר סוסים ופרדים הדביקוהו השומרים ויאמרו לתפשו: אך הוא נלחם בם וימת אחד מהם, ובהחפזו לנוס אבד את אמתחתו, שבה נמצאה תעודת־מסעו.

ובתוך כך ישב יוסף “העלוי” בפאדואה (איטליה), ולמד שם במשך חמש שנים את תורת־הרפואה מתוך עוני ולחץ. הוא לא חדל לעסוק גם בספרי־הפוסקים והתלמוד, “מפי רבנים שמע למודים”, “ולא עבר על אחד ממנהגי היהודים”. יוסף קוה, כי “כאחד מחכמי ישראל הספרדים תהיה לו חכמת הרפואה הקרדום, בו יחפור לו אוכל, ימצא כל צרכיו, ובתורה יעסוק רק לשם שמים, ויהי לעמו העלוב לעינים, לישר מבית ומחוץ את דרכיו”. הוא חלם כי יחבר ספר בשם “כחא דהתירא”, ויתיר כמה חומרות שנהגו האחרונים (ומתקן דתי זה לא עבר על אחד ממנהגי היהודים?). וכשגמר יוסף חק למודיו בקש להשתקע בארץ איטליה החפשית, אך אביו הזקן ואמו החולה קראוהו לשוב לארץ־מולדתו, כדי לכלכל שיבתם. ויעתר יוסף לבקשתם וישב לרוסיה, אך בהגיעו לתחנת הגבול – והנה מתלאה! בהראותו את תעודת־מסעו להפקיד הושם תכף במאסר כרוצח נפש. לשוא הצטדק האמלל: “אני מעודי בסוסים לא סחרתי, גם זה לי חמש שנים פה לא הייתי” – כי אסרוהו בנחושתים ושמוהו בכלא. ובעת שהובילו את יוסף בין יתר השבויים דרך רחוב העיר פגש בהלוית אמו שמתה, והכיר את אביו האונן ההולך אחרי מטתה. הוא “קפץ כנשוך נחש ויתר ממקומו, להשתטח רגע על מטת אמו, לחונן עפרה ולנשקו מנשיקות פיהו”; אולם השומר הנוהג אותו דמה כי הוא חפץ לברוח “ויגער בו: הס, ממקומך על תמש! ובעץ־חניתו הכהו על החומש, ויצנח לארץ ויתיפח”.

בין הבריות יצאה אמנם שמועה: “שני יוסף בן שמעון הם, האחד בבזה שלח ידו, והנשפט נקי־כפים” – אבל השופטים לא השגיחו בזה וגבו עדות מראשי־הקהל; והם ענו: “בכתב מפורש כדין וכדת, כי שני יוסף בן שמעון אזנם לא שמעה, וזה האחד כבר יצא לתרבות רעה – ועל החתום היה גם שמגר בן ענת”. וישלחו השופטים את יוסף לעבוד עבודת פרך, ויראי אלהים נדברו איש אל רעהו:

"כֵּן יֹאבְדוּ כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסִים כֻּלָּם

הַהוֹלְכִים לִלְמוֹד – חָכְמָה יְוָנִית".

 

גלותו של יל"ג.    🔗

בשנת תרל“ט נפלה תגרה בין מנהלי קהלת־ישראל בפטרבורג ע”ד מנוי רב חדש; ויקצפו המתקוטטים יחד על יל“ג, המכניס את ראשו בהמחלוקת, וילשינו עליו, כי ידו תכון עם הריבולוציונרים. בתור “מורה רשמי” ו”חצי פקיד" היה יל“ג נאמן תמיד ביותר להממשלה, וב”פרקים מקוטעים ממגלת אלכסנדר“⁴² הוא שופך חמתו על “צרעת” הריבולוציה שפשתה בארץ; האשמה שהטילו עליו משטיניו לא היתה איפוא אלא מגוחכת. אבל הממשלה לא יכלה לברר מיד את צדקת יל”ג ותשם אותו במאסר; ואחרי שבתו שם עם אשתו כששה שבועות, נשלחו כגולים פוליטיים לפלך פיטרוזאבודסק אשר על הים־הלבן. הם באו לעיר הקטנה פודש, וישבו שם בודדים ונתוקים מהעולם הגדול; וכדי לגרש את עצבונו כתב שם יל"ג את המונולוג (שיחת המדבר לעצמו) הנמרץ “צדקיהו בבית הפקודות”.

 

“צדקיהו בבית הפקידות”.    🔗

המלך האמלל, היושב בכלא “עור וערירי, אסיר ברזל ועוני”, שואל לעצמו: “מה עון פעלתי? מה פשעתי? יען לפני ירמיהו לא נכנעתי – לפני איש רך הלב, בעל נפש נכנעת, אשר יעץ להכנע להכשדים? האם משרירות־לב את זאת עשיתי, כי עול מלך בבל לפרוק נסיתי? אם לא לכבוד עמי ולחופשו חרדתי?” “ומה מבקש זה הכהן מענתות? לבלי ביום השבת משא ישאו! העת לנו אז לחגים ולשבתות” בשעה שהצר הגיע עד שערי עיר־המלוכה? כן חפץ הנביא שכל “עם הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דברי ספר ותעודה; כל העם – מן היוגבים עד הנשיאים כלם יהיו סופרים ובני הנביאים; חרישם יעזבו עובדי האדמה, דגלם ואזם אנשי המלחמה, חרש ומסגר מן החנויות יצאו, וכאיש אחד יאספו אל ניות ברמה, ילבשו אדרות־שער ויתנבאו. אז ישבת מארץ גרזן ומקבת, כל כלי־יוצר שרף ישרפו בשבת, וכתתו את לעט, למזמרות – מזמֵרות, קרדום ומורג – לנבלים וכנורות”?

הֲיִהְיֶה גּוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם,

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

צדקיהו שואל איפוא: מדוע גדול כל כך ענשו? מדוע עורו את עיניו ושמוהו בבור, ו“טרם אור עיניו ממנו לקחו, עוללי טפוחיו אל עיניו טבחו?” והמלך מתנבא חזות קשה:

הוֹי רֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

דִּבְרֵי בֶן־חִלְקִיָּה בִּיהוּדָה קָמִים:

הַבְּרִית תָּקוּם, הַמֶּמְשָׁלָה נֶהֱרֶסֶת,

וּמְקוֹם שֵׁבֶט מֹשְׁלִים תִּירַשׁ הַקֶּסֶת;

כָּל הָעָם לִמּוּדִים יֹדְעֵי דָת וָסֵפֶר,

אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כֶּעָפָר וָאֵפֶר.

מצבו של יל"ג באותה שעה היה דומה לאותו של צדקיהו: הוא נלחם בהמורים הרוחניים לטובת העם – ושמוהו בבור…

יל“ג ישב בפודש רק מאה ימים, כי חתנו העורך־דין, בן המשורר זק”ן מריגה, השתדל להוכיח צדקתו ולקרוא לו דרור. אולם בשובו לפטרבורג לא הושב עוד על כנו בתור מזכיר־הקהלה, כי כבר נתמנה אחר במקומו. יל"ג נאלץ איפוא להתפרנס מעטו מני אז ועד יום מותו ולחיות בדוחק, כי עשירי היהודים בעיר־המלוכה לא היו לו לעזר לא בשעת גלותו ולא אחרי שחרורו.

 

עבודתו ב“המליץ”.    🔗

הוא השתתף בשנות 1881־3 בעריכת העתון “וסחוד” של לאנדוי, ושתי פעמים (בשנות 1881־3, 1885־8) שמש בתור העורך השני של העתון “המליץ”, שנוסד בשנת 1860 על ידי צידירבוים באודיסה, ועבר אחרי כן לפטרבורג. בהמון מאמרים ופיליטונים, שפרסם יל“ג בעתון זה, השתדל לעורר את העם לחיי עבודה והשכלה, ולפתח בלב הקוראים את האהבה לכל קנינינו הלאומיים. כן חנך יל”ג המון סופרים צעירים בהדפיסו את יצירותיהם ב“המליץ” ובבואו עמהם בכתובים כדי להורותם הדרך ילכו בו.

המאסר והגלות השפיעו לרעה גם על בריאותו של יל“ג, ומני אז הלכו ודלו כחותיו הרוחניים והגופניים. בראשית שנת תר”מ הוא כותב:

מרגיש אנכי כי רוחי חֻבלה וזמותי נתקו. נר אלהים־נשמתי בו כפתילה מהבהבת; יש אשר האור מתמר ועולה ומאיר על סביבו, ואנכי הוגה דעות וכותב לנוגה שביבו; ויש אשר ידעך ויועם וזכרוני בוגד בי, ולא אוכל לצרף ולחבר את מחשבות לבי". וזה “מראה ומעיד כי ממפלתי נשאר לי – שבר ברוח”⁴³.

 

הכזבת התקוות.    🔗

כן החלו בעת ההיא להכזב התקוות הטובות על דבר עתידותיו של ישראל שמלאו תמיד את לב המשורר. בסוף שנות השבעים באה ריאקציה בהנהגת הממשלה, ויחוסיה ליהודים נשתנו לרעה; ובז' פיברואר 1980 “יומים אחרי הרעש בהיכל־החורף”, כתב יל"ג את שירו “סלוק שכינה” המלא יאוש:

צַר, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת, צַר לִי עָלֶיךָ! – – –

שָׂא אֵפוֹא כִּנּוֹרְךָ, נַחֵת קַסְתֶּךָ;

הֵא שַׂלְמַת אוֹר, צֹר בָּהּ חֲלֹמוֹתֶיךָ

עֲלֵה אִתִּי מִזֶּה, נִסַּק גָּבֹהַּ;

שָׁם – מַחֲזוֹת שַׁדַּי, פִּתְרֹנִים לֵאלֹהַּ.

יל“ג זכר אז בשברון־לב את חלומו הנעים שחלם בשנת תרכ”ג, בכתבו את שירו “הקיצה עמי”:

הָקִיצָה עַמִּי! עַד מָתַי תִּישָׁנָה?

הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה,

הָקִיצָה, שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה.

הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָּלֶד – –

בָּנֶיהָ “אָחִינוּ” לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה,

עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ,

לָמָּה מִנֶּגֶד לָהֶם תֵּלֶךְ אָתָּה?

 

ה“פוגרומים”.    🔗

יל“ג השמיע אז את פתגמו הידוע: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”, כי חשב שאם יהיו היהודים ל”עם משכיל" ואירופאי בהליכותיו – יקבלו מיד את כל הזכיות האזרחיות. והנה באו עתה המעשים והוכיחו לו שגגתו, כי בתי־הספר החלו להסגר מעט מעט לפני היהודים, והם נדחו שוב לתוך רפש הבערות והעוני בתוך התחום. ובשנת תרמ“א התחוללו ה”פוגרומים" (הפרעות) על אחינו יושבי הנגב, שדכאו לגמרי את רוח המשורר ונסחו מלבו את שארית תוחלתו לימי אורה ופרוגרס (התקדמות). יל"ג כתב אז את שירו “אחותי רוחמה” “לכבוד בת יעקב אשר ענה בן חמור”.

מַה־תִּתְיַפָּחִי, אֲחוֹתִי רֻחָמָה

מַה־נָּפַל לִבֵּךְ, מֶה רוּחֵךְ נִפְעָמָה,

וּלְחָיַיִךְ שׁוֹשַׁנִּים מַה־נָּבֵלוּ?

כִּי בָאוּ שׁוֹדְדִים וּכְבוֹדֵךְ חִלֵּלוּ? ־ ־

לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ

מִטֻּמְאָתָם תֻּמָּתֵךְ לֹא נִכְתָּמָה;

זַכָּה כַּבֹּר אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה. ־ ־

קוּמִי נֵלֵכָה – הָהּ, בֵּית אֵם אוֹהָבֶת

לֹא אוּכַל אֲבִיאֵךְ בֶּטַח לָשָׁבֶת;

אִם אֵין לָנוּ וּבְבֵיתָהּ לֹא נָגוּרָה –

לִמְלוֹן אוֹרְחִים אַחֵר לָלוּן נָסוּרָה.

יל"ג הרגיש אז, כי ישראל הוא בן־חורג, בלי אם ובלי בית, בלי זכיות ובלי פרנסה מכובדה, והוא אנוס ללקט פרורים ולהתחרות עם פחותי־עם. והמשורר שפך מררתו במשל סאטירי יפה “אדוני בזק”. שבעים מלכים שבויי־מלחמה מתגוללים קצוצי בהונות ידיהם ורגליהם תחת שלחנו הערוך בכל טוב של אדוני־בזק; וכשאכל לשובע, עדה גאון וגובה, והחל “לזרוק עצמות, אל הנשמות, הרובצות עלי אדמות”. אולם הכלבים החלו לנבוח “וישכו בשניהם, את המלכים שכניהם”, על הוציאם טרפם מפיהם. "ויתאוננו המלכים הנשוכים רע באזני אדוניהם: “הביטה בענינו, ומיד כלביך הצילנו!” ויענם אדוני־בזק:

"אַתֶּם הָרְשָׁעִים וּכְלָבַי צַדִּיקִים;

הֵן מֵאִתְּכֶם יַגִּיעַ לָהֶם נֵזֶק,

וּבְכֵן הֵם הַנִּזָּקִים וְאַתֶּם

הַמַּזִּיקִים".

 

חג־יובלו של יל"ג.    🔗

קרן־אורה שבה והגיהה את רוחו הקודר של יל“ג כשחגגו חובבי הספרות העברית בשנת תרמ”ב את יום מלאת כ"ה שנה לעבודתו הספרותית של המשורר. חתן־היובל קבל אז מכל עברים ברכות ותשורות, וכאיש־התועלת מטבעו התלוצץ עליהן בקורת־רוח:

“הנה יש לי עט זהב אשר לא אכתוב בו, וגביע־כסף גדול אשר לא אשתה בו, וזר־? של כסף (שעטרה לי קהלת ריגה) אשר לא אשימנו בראשי, וזוג בתים של כסף אשר אינם הולמים את התפלין שלי לפי שקטנים הם במדתם, ודלוסקמא של כסף מצהב לקטרת אשר אינני מקטיר”⁴⁴.

יל"ג נוכח אז, כי האהבה לספרותנו וסופריה חיה עוד בלב העם, וברגע של רוממות־הרוח כתב את שירו “בנערינו ובזקנינו נלך”:

עַם אֶחָד הָיִינוּ, עַם אֶחָד נֶהִי,

כִּי מִמַקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ – –

הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּחַ,

מַיִם זֵידוֹנִים עַד צַוָּאר הִגִּיעוּ –

אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְׁךָ תָּשׁוּחַ,

רבְבוֹת אָדָם לַטֶּבַח לֹא יַכְרִיעוּ!

מִן הַסְּעָרָה קֹרֵא קוֹל אֱלֹהֵינוּ –

נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ!

נַחֲזִיק בֵּאלֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה,

וּשְׂפַת קָדְשׁוֹ אַל תִּשָּׁכַח מִפִּינוּ,

רָאִינוּ רָעָה, עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה,

עוֹד נִחְיֶה בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ.

 

“כל שירי יל”ג".    🔗

את האות היותר נאמן של חבתם לספרותנו ולהמשורר הראו חוגגי היובל בקבצם את “נפוצות יהודה”. ועד־היובל הוציא לאור על חשבונו בארבעה ספרים את כל שיריו, משליו ומכתמיו הפזורים של יל"ג, למען יהיה זה “למופת לשאר חכמי־לב המושכים בשבט סופרים בשפת־עבר, בראותם כי יש עין רואה את פעלם ואזן שומעת את הגיוני לבם, וכי לא יעמלו לריק ולא ילדו לבהלה” (הקדמה).

 

סבת ציון.    🔗

בראות משכילי היהודים, כי נכזבה תוחלתם מההשכלה הכללית, וכי תשועת ישראל ברוסיה אינה קרובה לבוא כאשר דמו מראש – נתגבר בלבם הרגש הלאומי והחלו לחשוב על דבר תחית ארץ־ישראל. תנועה חזקה של “חבת ציון” קמה בעם בתחלת שנות השמונים, ורבים מצעירי המשכילים נוסדו לאגודת “בילו” (“בית ישראל לכו ונלכה”) ויצאו לעבוד בזעת אפם את אדמת־הקדש, כדי להחיותה משממותה. אולם יל“ג, הספקן ובעל־החשבון מטבעו, לא נמשך אחרי הזרם. על הספר “אויטואימאנסיפאציה” (“גאולת עצמו”), שכתב הד”ר פינסקר לעורר את העם לתחיה לאומית – השיב יל“ג בשנת תרמ”ג בשיר מלא פקפוק בשם “עדר אדני”:

מֶה אָנוּ, תִּשְׁאָלוּ, וּמֶה חַיֵּינוּ

הָעָם נַחְנוּ כָּעַמִּים מִסְּבִיבֵנוּ

אוֹ רַק עֲדַת אִישִׁים בַּעֲלֵי דָת אַחַת?

הָבָה אֲגַלֶּה לָכֶם סוֹד זֶה בְּנַחַת,

אַךְ אַל תּוֹצִיאוּ דִּבָּה מִן הַחֶדֶר:

לֹא עָם, לֹא עֵדָה אֲנַחְנוּ, רַק – עֵדֶר. – –

עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, צֹאן אֹבְדוֹת הִנֵּנוּ,

לֹא נֵצֵא חֹצֵץ לְהוֹשִׁיעַ נַפְשֵׁנוּ ־ ־

אַךְ הַלְנֵצַח נְצָחִים יַעֲמֹד כֹּחֵנוּ?

 

גאולה רוחנית וחמרית.    🔗

יל"ג לא האמין בהצלחת הישוב החדש בארץ־ישראל. משום שהיהודים אינם מסוגלים לחיים מדיניים ולאומיים בממלכה מיוחדה להם כל זמן שלא יקבלו את נמוסי אירופה ולא יעזבו את מנהגיהם המיוחדים. הגאולה צריכה להיות איפוא בבת אחת גם רוחנית וגם חמרית.

“הרעיון הזה (של חבת ציון) – כותב יל”ג – היה נעים לי כילד שעשועים כל עוד היותו רעיון־רוח, חלום חזיון־לבי; אבל בראותי כי עור ובשר ילבישוהו, ובעצמות וגידים יסוככוהו, אחז בשרי פלצות, עמדתי משמים והייתי כאיש נדהם, כי אמרתי: אוי לנו אם לא יצלח חפץ חובבי־ציון בידינו, ואוי אוי לנו אם יצלח חפצם בידם! אז כתבתי (ב“המליץ”) את שני מאמרי: “גאולתנו ופדות נפשנו” ו“עזרא ועזרה”, שבם גליתי את דעתי כי טובה לנו העליה לארץ־הקדש רק אחרי אשר נתקן עצמנו ונכשיר את הדור לכך, באופן אשר תהיה קודם או לכל הפחות יחד עם גאולת הארץ גם פדות הנפש"⁴⁵.

 

“כל כתבי יל”ג.    🔗

בשנת תרמ“ט יצא לאור באודיסה קובץ ספוריו של המשורר בשם “כל כתבי יל”ג”. כמעט כל הספורים האלה נכתבו בכונה מיוחדת ללגלג על בערות העם, וערכם הספרותי לא רב; גם לא דקדק בסגנונם כדרכו בשיר. מן המשובחים שבהם הוא הספור “העצמות היבשות”, הלקוח מחיי היהודים בימי ניקולי הראשון. יהודי אחד בשם ישלירב, שעלה למעלת פקיד בחיל הים, מספר את קורותיו:

“מילדי העברים יושבי לבושישוק אנכי. אבי היה תופר בגדים ושמו הישל, ויהיו לו שני בנים ושתי בנות… אחי הזקן ממני כשנתים ימים לא היה בבית אבי כי הלך באשר הלך לדרוש אלהים, וכפי מה שאמרו לי למד תורה באחת הערים בישיבה והתעתד להיות ל”רב“. ואותי הושיב אב אל שלחנו ויקדישני למלאכתו, כי לתורה ולתעודה לא נראה בי סימן ברכה, ובעת שהייתי לומד בחדר לא היו עיני ולבי אל ספרי כי אם אהבתי לאחוז במלאכה שמעמלת את הגוף, לשוט ברחובות קריה לרוח היום, להתרחץ בנהר ולשחות על פני המים בימי הקיץ ולגלגל שלג ולחליק על פני הקרח בחורף. גם האומנות אשר למדני אבי לא עלתה בידי, כי לזרא היה לי לשבת תחתי כל היום כורע וקורס על השלחן אשר לפני”.

ולהישל החיט היה קרוב עשיר, “אברהם הנגיד”, שהיה מתנכר לו; וכשנשרף פעם אחת ביתו של הישל ובקש ממנו עזר, השיב פניו בחרפה וכחש בו: “איזה קרוב אתה לי? שני וחמישי ושני אתה לי!” אולם הגיע היום שבו זכר אברהם את קרבתו להישל. בא התור למסור את אחד מארבעת בניו לצבא, ויעש קנוניא עם גזבר הקהלה ויספחו את בית הישל למשפחת אברהם, והנער הקטן בן עשתי־עשרה שנה, נלקח לצבא במקום בניו החזקים והגדולים של אברהם.

“מעירנו לבושישוק – מוסיף המספר – במקום גלחו את גבחתי, הביאוני לעיר אֵם המחוז, לוילנה. שמה אֻספו מכל ערי השדה נערים אומללים כגילי עד כדי מאתים איש, מהם בני שמונה שנים ורק מתי מספר מהם בני שתים־עשרה ושלוש־עשרה שנה; ובעצם ימי החורף הגלונו מארצנו אל ארץ רחוקה בסך אנשי־חיל. עשר עגלות נתנו לצרכנו, עגלה לעשרים נערים, ויושיבונו עשרה עשרה בעגלה צפופים ודחוקים כדגי־רקק, ועל העגלה אחד מאנשי־הצבא לשמרנו, לו יקראו “דוד”. ונסע ונלך חליפות עשרים וויורסט בעגלה ועשרה ברגלינו, ובעוד עשרת הנערים יושבים בעגלה עשרה חבריהם הולכים על ידיהם רגלים, וברדת הראשונים יעלו האחרונים על העגלה תחתם. כשני ירחים עשינו בדרך עד הגיענו אל העיר קנז. ממאתים היוצאים באו לקנז שמונים וחמשה, והנותרים פגרו מלכת אחרינו. רבים מתו בדרך ורבים חלו ויניחום במשמר בבתי־החולים עד אשר יקומו ויחיו מחלים, ויש גם אשר עזבום בדרך בערים אחרות מדי עברנו לשבתם שם… כל הימים אשר עברנו דרך המחוזות אשר בני ישראל יושבים שם היו היהודים יושבי הערים ההן חרדים לקראתנו וינהלונו בלחם ובמזון כשר לכל כושל; אף שחדו בעדנו ל”דודינו" ויתנהגו אתנו במדת הרחמים ויתנו לנו לשמור פקודי ה', להתפלל ולשמור שבת מחללו. ואולם מיום צאתנו מגבול מושבות בני ישראל חדלו הימים הטובים, ו“דודינו” עשו בנו ככל הישר בעיניהם, שתמו תפלותינו ולא נתנו לנו את השבת לשמור, האכילונו מפתבגם, ואשר לא חפץ להתגאל בפתבגם היה מוכה ומעונה ואין מושיע.

עד היום לנגד עיני תמונת נער אחד ממספר העשרה אשר עליה נמניתי. יהודה כ“ץ שמו, והוא כבן שלש־עשרה שנה וכבר הניח תפלין, והוא נבדל משאר הנערים בקומתו ובחכמת פניו ובקשיות ערפו; כי מן ה”חדר" לקחוהו לצבא וילמד הרבה בתורת ה' ובמצותיו חפץ מאד. וישימהו “דודונו” למפגע לו ולמטרה לגדופותיו ולמהלומותיו, והוא כשה לטבח יובל נגש ונענה ולא יפתח פיו. ובכל הדרך הגדול והנורא ההוא אשר עברנו היתה נפשו בכפו תמיד ותורת אלהיו לא עזב ויפתה בסתר גם את לבנו להחזיק במעוז דתנו ולבלי תט אשורנו מדרך אבותינו. בנער הזה דבקה נפשי לאהבה אותו, כי היה משכיל ומוצא חן, אף ידע לקרוא ולכתוב כתיבה תמה בלשון רוסיה. וגם נפשו נקשרה בי. ובכל עת מצוא בימי מנוחתנו למדני לקרוא ולכתוב לשון רוסיה, והיינו קוראים את הכתובות על התריסין שעל גבי החנויות וכותבים בנתר או בפחם על השלחן או על כל כלי־עץ אשר ימצא. ובלכתנו בדרך, אם לא היתה סבה המונעת אותנו, היינו הולכים תמיד שנינו יחדו ונספר איש לאחיו את תולדותינו והמוצאות אותנו.

כבואנו אל העיר קנז, במקום שם הכהן הגדול חונה, גזרו עלינו להביא את כלנו כאיש אחד בברית־החדשה. בתחלה נסו לפתות אותנו בדברים ויבטיחונו אחרית ותקוה טובה וסגולות מלכים והמדינות; ולתכלית זאת הפרידונו איש מעל אחיו ולא נתנו לנו לראות איש את אחיו, ויביאונו לשבת בית אנשים נכרים להתרגל בדרך חייהם, ויום יום באו אנשים לדבר על לבנו ויעידו בנו השכם והעד, כי אם נאבה ונשמע טוב הארץ נאכל ונעלה לתור האדם המעלה. ובראותם כי שומע אין להם מאתנו גמרו לעשות חפצם בנו ביד חזקה. וביום אחד על צוארנו נרדפנו אל תוך הנחל השוטף שם, והכהנים והעם עומדים על שפת הנחל מזה ומזה ויטבלונו ויזו עלינו מי חטאת לטהרנו. וכן הביאונו על כרחנו במסורת הברית־החדשה ויתנו לנו אלהים חדשים לא שערום אבותינו.

אבל לא בלי זבחים ועולות הובא כל הקהל הזה תחת כנפי האמונה החדשה! כעשרים איש מקרבנו בבואם אל תוך הנחל, אם מאש קנאתם וחום לבם בקרבם או אם מִקָרת המים אשר נגעה עד נפשם, נשמטו מתחת יד מנהיגיהם ויקפצו אל המים להמלט מפני נוגשיהם. בראש הקופצים היה יהודה כ"ץ, ואנכי קפצתי אחריו מבלי משים, לחיים או למות; אבל המובילים אותנו היו נכונים לקדם פני הרעה, וירדפו אחרינו בצנות ובסירות־דוגה וימשונו מן המים, אף פח ורשת ירו בנהר וידיגונו. רבים העלו מן המים, ואחדים ממנו אשר לא היו קלים על פני מים אחזם השבץ. עוד היום אזכור ברוח נשברה את המחזה הנורא הזה; עוד עתה לנגד עיני הגלגלות הצפות על פני המים מפרפרות ומתאבקות עם מר המות. ואשר העלום מן המים בין החיים ובין המות אחזום צנים־פחים⁴⁶ ויֵאָנשו ויביאום אל בית־החולים…

אנכי נמלטתי בעור שני כי גם לשחות על פני המים ידעתי גם מבנה גֵוי היה איתן ולא שלט בי מלאך־המות; אפס כי כשני חדשים התהפכתי בצירַי על משכבי תלוי בין השמים ובין הארץ, כי קדחת־המוח אחזתני. כחיותי מחליי הודיעו לי כי הובאתי בברית־החדשה. כי בהיותי קרוב למות צוה הכהן לפדות נפשי מני שחת – ויפדוני. את כ“ץ לא יספתי לראות עוד, ולבי אמר לי כי טבע במי הנהר ואתאבל עליו ימים רבים. ואני בצאתי מבית־החולים ואשוב לאיתני שלחוני לניקולאיוב לבית־חנוך יורדי הים באניות; אולי עמדו על זה בראותם ביום המהומה כי קל אנכי על פני מים… שם דשו את בשרי בחבלי הספינה כחדוש מתבן⁴⁷; כמה פעמים נפלתי מראש חִבּל על מכסה האניה והתפוררו כל עצמותי; כמה פעמים אכלני חורב טבור־הארץ וקרח הציר־הצפוני בלכתנו באניה לסוב את הארץ… ובמלאת לי שמונה־עשרה שנה באתי לחיל־הים בתור “צעיר” (юнга), ובחריצותי ובחמלת ה' עלי הנני היום שר־מלחים”.

וגם עושר עשה לו ישלירב, כמו שהוא מספר בעצמו:

“פעם אחת בלכתנו באנית־הקיטור “מעוז הים” סביב הארץ, עמדנו כעשרת ימים במבוא האי איליאסקה למלאת מזוינו אבני־פחם ולחזק את בדקי האניה. בעת ההיא נשברה אנית־סוחר באה מארץ־סינים בקרבת חצי־האי ההוא אשר לממלכת יאפוניה יחשב, וישא הים את עזבון האניה עד לגבולנו, ויהיו פני הים מכוסים שלל כל סחורה מזן אל זן. ארונות חבושים וארוזים, חביות מחביות שונות, שקי גומא ושקי עור וסלים של נצרים ומרצופין צפו על פני הים כדרך יום כה וכדרך יום כה. ונצא בצנות לצוד ציד להביא. וחק הוא להולכי־הים, כי שלל הים מחציתו לנושאו, ומחציתו לאדוני הארץ אשר בגבולו יאוסף השלל… וההצלה לא עבודה קלה היא. היוצאים לאסוף השלל משליכים את נפשם מנגד, כי ממחרת יום השבר האניה הים עודנו זועף, והספינות הקטנות בצאתן את החוף משחק הנה לגלים ותוכלנה להשבר על נקלה כקליפת־השום. ואם המצא ימצא בשלל האניה גם מיני אוכל נפש אז יעלו מבטן הים התנינים הגדולים ודגי הים לצוד האוכל לנפשם ויהרסו אל הספינות הבאות להפכן על פניהן, והיורדים בספינות יעשו עמהם מלחמה עד רדתם. – ומלקוח הבז אשר נשאנו בפעם ההיא היה הרבה מאד. אני יצאתי בראש צנת־הקיטור וארבעה מלחים תחת ידי ונמלאנה מלא ושוב שלש פעמים: קרנות־השן, נוצות היענה, עורות נמרים, מלתחות מלאות כרכום⁴⁸ וקנמון⁴⁹, הקאפה הטוב עם כל ראשי בשמים. ואת כל אלה מכרנו בכסף מלא בבואנו לאלכסנדריה של מצרים, ויהי פדיון המלקוח לחלקי שלשת אלפים שקל”.

"ופעם אחרת הלכנו "ממאדאגאסקאר לסוב את “ההר הטוב” בנגב אפריקה, ונשמע באשון לילה ואפלה קולות וברקים מרחוק, קול המורים בכלי־מפץ, ונדע כי אניה חשבה להשבר בקרבתנו. ונעל על ראש־החִבֵּל ונראה במורד חוג השמים אניה גדולה בוערת באש בלב הים, ולנוגה ברק השרפה ראינו אנשי האניה והנוסעים בה כצללים בורחים קופצים מן האניה אל הסירות או אל הגלים להמלט מן השרפה איש באשר יוכלו. ונמהר ונצא גם אנו בסירותינו להצילם, ובידי עלתה לִמְשׁוֹת מן המים איש אחד אשר צף על המים וידו אוחזת בקורה מוצלה מאש והוא עיף ויגע כל עוד רוחו בו. האיש הזה היה אחד מגדולי עשירי לונדון; ובהביאי אותו אל אניתנו ובשוב רוחו אל קרבו, הרים את מורה־השעות זהב אשר נמצא בחיקו ואת שלשלת־הזהב אשר עליו ויתנם לי ויאמר: “מפלטי ומושיעי! קח נא לפי שעה את הקטנות האלה לאות תודה, כי אין לי זולתן כל, כי כל אשר היה עמדי בדרך אבד לי באש ובמים; אבל עוד תשוב ותראה תודה אחרת גדולה מזו בשובי בשלום לביתי. ויכתוב האיש בספר זכרון לפניו את שמי ושם אניתנו; וכעבור שלושה ירחים קבלתי על ידי ציר מלכות בריטאניה אלף ליטרא מנחה מאת האיש”.

ככה היה ישלירב “כשלך השולה דגים מן הים. את כל טובו העלה ממעמקי מים, וגם אשתו בת גלים היא”.

“וכך – מספר הוא – היה מעשה: בחורף שנת תרכ”ב עמדנו באניתנו בחוף אנטווירפין. בין שרי האניה נמצא גם השר נטה־קו, משנה לרב־החובל, והוא מאצילי טאמבוב כי שם לו אחוזת נחלה, ולו אשה ובת אחת. ויחלה נטה־קו בעברנו איי־עצרות, ובהגיענו להולאנדיה גברה עליו מחלתו ויֵאנש. וישלח ויקרא אליו את אשתו ובתו, ויצו לביתו וימת. לפני מותו בקש את רב־החובל לבלי יקברהו על אדמת נכר, כי אם להעלותו לארץ רוסיה ולקברהו שם בקברות אבותיו. וימלא רב־החובל את ידי לשאת את גופת המת אל ארצו ואל נחלתו, ואשתו ובתו המתאבלות הולכות עמדי. בדרך הזה ידעתי את העלמה היתומה ונודעתי גם לה; ובסתר נטה לבנו לאהבה איש את רעהו. כעבור ימי האבל הגדתי לה את כל לבי, ונבוא לפני אמה ותֵאות לנו ותברכנו. ובכן היתה מרים נטה־קו לי לאשה, וגם היא הביאה לי מוהר ומתן כעשרים אלף רובל; וזה כארבע שנים מתה עליה אמה ותעבור גם אחוזתה לנו, כי אשתי היא היורשת".

אולם גם עשרו גם אושר משפחתו לא השקיטו בלב ישלירב את געגועיו להוריו ואחיותיו, שעזב בעודנו נער קטן. הוא לא יכול לשלוח להם מכתבים, כי לא ידע את שם משפחתם, והשם ישלירב, שנתן לו אחרי המירו את דתו, נגזר משם אביו הישל; ולשוא השתדל כמה פעמים לבקר את עיר־מולדתו, לבושישוק, כי סבות שונות עצרוהו. אבל סוף סוף נתמלא חפצו העז כעבור עשרים ושבע שנה לצאתו מבית הוריו. וישתוממו בני העירה הקטנה לראות את פקיד־הים המפואר הבא לבקרם.

“שתי כתפות צחורות חוברות על בגדו, בגד ירקרק־כהה, מרוקמות כוכבי־כסף, שנים שנים לכתף; כנפות מעילו פתוחות ממול פניו למעלה ואחוזות למטה בכפתורי כסף קלל. מהמקום המגֻלה נשקפת כתונת־בד תשבץ דקה מן הדקה צחורה כשלג למשעי, ושלשה קרסי־זהב יאחיזוה על לבו. מהמקום המכֻסה מבין הכפתורים זוחלת שלשלת זהב גדולה מעשה־עבות ותלוי בה כל מעשה־צעצועים זהב סגור; וחשב אפודתו – רצועת עור שחור נוצץ וחרב גומד תלויה בנדנה על ירכו. על אצבעות ידיו טבעות רבות ממולאות כל אבן יקרה”.

וביחוד גדל תמהון בני העירה כשהחל הפקיד לדרוש על דבר אביו “הישל החיט” ומשפחתו. אז נודע לו כי “אביו כבר הלך לעולמו, ואמו, אשר שנותיה עתה למעלה מששים, עיניה כהות והיא מחזרת על הפתחים. אחותו הבכירה, שנתאלמנה זה שנים אחדות, יושבת בעיר מצער קרובה לזה ומתפרנסת בדוחק מיגיע כפיה, כי היא ובתה, אשר כבר בגרה והגיע פרקה להיות לאיש, מתפרות כסתות ושמלות ואורגות חורי למכור בשוק. ואחותו הצעירה נשואה לאיש, והמה מחזיקים בית־משקה בצד אחד הדרכים העולים לגבול פרוסיה, וגם המה עניים מרודים וטף כדגי־רקק תלויים בהם… המאושר מכלם הוא אחיו, אשר הוא מלמד תינוקות בעיר גרינקישוק הקרובה”.

ויקן ישלירב בית ושתי פרות חולבות לאמו כדי לכלכל את שיבתה, ובית־מלון – לאחותו הצעירה. ובעד אחיו ואחותו הבכירה קנה רחים־של־רוח, עסק שיכול לפרנס שתי משפחות בכבוד. וגם מציאה בהיסח הדעת מצא ישלירב במקום הזה. הוא התודע להמורה קאצאנוב, שנמסר לפנים גם הוא לצבא והתנצר מאונס בעודו נער קטן, וכשגדל שב לאמונת אבותיו. לשוא שלחוהו לבית־מקלט־הנזירים, הושיבוהו בכלא, והביאו את משפטו עד הסינוד – כי הוא דבק ביהדות ולא הרפה ממנה. וישלירב, ש“יש לו כל בלתי אם מנוחת הנפש” – התקנא בעוז רוחו של קאצאנוב, ויאמר להיטיב עמדו. ומה גדלה שמחתו בהודע לו, כי קאצאנוב הוא ידיד נעוריו, שנתענה עמו יחד ונעלם ביום העברות – יהודה כ"ץ. ומשנה שמחה שמח ישלירב בראותו כי יחוסי־אהבה נקשרו בין קאצאנוב וחנה, בת אחותו הבכירה. הוא ברך את אגודתם, ויקן להם למחיה את הרחים־של־רוח. וכשנולד להם בן קראו את שמו יוסף, כשם ישלירב בטרם עזב אמונת אבותיו, כדי לקיים זכרו בישראל.

“ככה הקיצו העצמות היבשות לחיים חדשים”…

 

שנותיו האחרונות של יל"ג.    🔗

השנים האחרונות עברו על יל“ג בצער ומכאובים. הוא התפרנס בדוחק מעניני ספרות שונים, ובריאותו התמוטטה יותר ויותר. גם מעט לכתוב ולשיר, כי נסתלק ממנו רוח־הקדש. “כל חלומותי – הוא כותב – היו לדברים בטלים, וכל משאות־נפשי למשאות שוא ומדוחים; וה' בר מעלי ולא יענני כחלומות חדשים”⁵⁰. בקיץ תרנ”א נגלו אצל יל“ג סמני מחלת הסרטן, ובחודש אב נסע להתרפא בברלין. שם עשה לו “שר הטבחים”, הפרופיסור בריגמאן, נתוח במעיו, וכחודש ימים שכב במטה ועונה ביסורים נוראים. אולם רוח־ההתול לא עזב את יל”ג גם בימים הקשים ההם. הוא בדח את דעתו בשיר סאטירי, “גם זו לטובה”, שכתב אז על נתוחו:

הָרוֹפֵא הַמְנַתֵּחַ

עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ

כַּשְֶּׂה לָעֹלָה עֲקָדָנִי;

יֵין תַּרְעֵלָה הִשְׁקָנִי

(קֻבַּעַת כּוֹס הַחֵמָה)

וַיַּפֵּל עָלַי תַּרְדֵּמָה;

אָז מִבְּשָׂרִי נִתַּח נֵתַח

וּלְמֵעַי עָשָׂה פֶּתַח

וַיִּקַּח אַחַד מֵהֵמָּה.

הֱקִיצוֹתִי בְּקוֹל מַר צוֹרֵחַ:

“אוֹיָה לִי כִּי נִדְמֵיתִי!”

"הַס, אֶל מָה תֵּאָנֵחַ?

– הִרְגִּיעַנִי הַמְנַתֵּחַ –

אָמְנָם מֵעֶיךָ פָּתַחְתִּי,

הַבָּשָׂר הַחַי הוֹצֵאתִי

וּמִצַלְעוֹתֶיךָ אַחַת לָקַחְתִּי –

אוּלָם לְאִשָּׁה לֹא בְנִיתִיהָ

וּלְךָ לֹא הֲבֵאתִיהָ –

וּמַה־לָּךְ כִּי נִזְעָקְתָּ?"

לִדְבָרָיו אֵלֶּה רוּחִי שָׁקְטה

וּבְלִבִּי אֶחְשׁוֹבָה:

גַּם זוּ לְטוֹבָה!

בשוב יל“ג לפטרבורג הוקלה מעט מחלתו, אולם רוב ימיו היה מוטל במטתו, וכשנתגברה שוב המחלה מת בט”ז סינטיאבר 1892.

 

תכונתו הכללית של יל"ג.    🔗

יל“ג לא היה משורר של השתפכות נפשית קלה, שוטפת, בת־רגע, כאותה של מיכ”ל. הוא כתב את שיריו בעמל ויגיעה, ב“יזע על מצח”, וחטב, לטש והקציע כמה פעמים כל מבטא, גם קשט אותו בסגולות אוצר־שפתו העשיר. הוא השתמש לפעמים גם במשקלים כבדים, אף על פי שידע כי “טוב שיר בלי משקל ממשקל בלי שיר”. יל“ג היה מלומד יותר מדי כדי להיות משורר לירי ושיריו משוכללים ומחוכמים ביותר כדי שיהיה הרגש שבהם ישר, טבעי ופשוט. “גורדון המשיל את עטו למקבת… ואמנם ברוב שיריו איננו שומעים את קול דפיקת לב המשורר, כי אם את הלמות המקבת, אשר בה עשה שיריו”⁵¹. גם בשירי־הציור של יל”ג יש יותר טיכניקה (אמנותיות) משוכללה מרגש עמוק ונתוח רחשי־לב.

“את המאורעות והאגדות מדברי ימינו שיש בהם מחזות נוראים, דם ואש ותימרות עשן – כמו “בין שני אריות”, “במצולות ים”, “האישה וילדיה” – תאר באמנות גדולה ובחריצות רבה; אבל את המחזות והאגדות בדברי ימינו וחיינו שאין בהם שני אריות ומצולות ים, שאין בהם מעמדים ומסבות איומים ונוראים, או בולטים ומבהיקים, רק יש בהם מלחמה פנימית האוכלת מבשר ועד נפש, הרהורי הלב, תאוות שלא נמלאו, התרוממות הרוח וחֻפשתו, אומץ הרצון, ועוז המגמה, וכדומה – את אלה לא הרגיש יל”ג, ולכן גם לא ידע לתארם על הלוח"⁵².

טבעית ומפותחת כראוי אצל יל“ג היא רק הסאטירה. הלצתו מתבטאה על פי רוב במשחקי מלים ומבטאים שהוא לוקח מהתלמוד. היא כבדה יותר מחדה, מעליבה יותר מעוקצת, מפתיעה יותר ממדגדגת. ויש שאינה אסתניסית ואסתיטית (מתאימה לרגש היופי) כל צרכה. לשנינותיו של יל”ג יש תמיד יסוד תועלתי או מוסרי, והן ערוכות נגד הבטלנים הבוערים, שאינם יודעים להנות ולהפיק תועלת מן החיים; או נגד החמסנים, העושים סחורה בתמימותם של אחרים. יל"ג הוא ולטיר העברי, שהכה בשבט הלצתו את כל מיני הבערות, שנתקדשו בעם, ואת המשתמשים בהם להנאתם.

יל"ג היה אחד הלוחמים הראשיים בעד הפצת ההשכלה בין היהודים, וכבן־מפלגה השתמש נגד מתנגדיו בכל מיני כלי זין שבאו לידו מבלי הבחנה יתרה. השקפתו על גורל ישראל ועתידותיו היתה אותה של רוב משכילינו בדורו. הם דמו, כי היהודים היו מעונים ונרדפים עד כה מחמת סכלותם ופראותם; אולם כשהחל אור ההשכלה לזרוח גם על העמים גם על היהודים היושבים בקרבם, בטלו כל הסבות של המשטמה וההבדל החברתי. מעתה לא יאמרו עוד משטינינו כי “היהודי לא יצלח לכל, אין בו כל תועלת”:

לֹא יִצְלַח לַסּוֹפֵר, שָׂפָה לֹא יָבֶן,

לַסּוֹחֵר – מִשְׁקָלוֹ אֶבֶן וָאָבֶן,

לַיּוֹעֵץ – חֲסַר לֵב הוּא וּנְלוֹז דָּרֶךְ;

לֹא יִצְלַח לַשּׁוֹפֵט כִּי יֶאֱהַב בֶּצַע;

לֹא יִצְלַח לַלֹּחֵם כִּי יירָא פֶּצַע;

כי כבר בא הנסיון והורה אחרת:

לִנְגִידֵי אוֹצָרוֹת מֵהֶם יִקָּחוּ

וּבְמַלְאֲכוּת מַלְכָּם בַּגּוֹיִם שֻׁלָּחוּ,

גַּם לִשְׁפּוֹךְ דָּמָם בַּקְּרָב לֹא יִמֹּגוּ,

וּבְאַמַּת הַבִּנְיָן, וּבְכָל חֲרֹשֶׁת,

וּבְמִקְנֶה וּבְקִנְיָן וּתְפוֹשׂ מַחֲרֶשֶׁת

וּבְכָל חָכְמַת דַּעַת אָחוֹר לֹא יִסֹּגוּ.

עתה ב“לשון עם ועם צחות ישיח” היהודי,

וּבְנֵי עַם אַחֵר גַּם אוֹתוֹ יֶאֱהָבוּ,

הוּא יִגַּשׁ לָמוֹ, הֵם אֵלָיו יִקְרָבוּ⁵³.

ויל“ג לא הבין כי בדרך כזה לא תפתר עוד שאלת־היהודים, כי מלבד צרכים חמריים ורוחניים יש לנו בתור עם גם דרישות לאומיות וכל זמן שלא תמלאנה הדרישות האלה, תוכל ההשכלה הכללית להביא אותנו רק לידי התבוללות בין שכנינו ולידי בטול קיומנו המיוחד. לא ארכו הימים ויל”ג ראה בעיניו, לצערו, את האות הראשון של ההתבוללות: שכחת הלשון העברית, החביבה עליו, מלב הדור הצעיר:

וּבָנֵינוּ? הַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ?

הֵם מִנְּעוּרֵיהֶם יִתְנַכְּרוּ אֵלֵינוּ:

– לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ, יָזוּבוּ –

הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָׁנָה שָׁנָה,

מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי, עַד אָנָה,

אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָּׁם לֹא יָשׁוּבוּ…

וּלְמִי אֵפוֹא אֶעֱמוֹל אֲנִי הַגֶּבֶר? ־ ־

הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַם אַתֶּם הַקּוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?!

אולם המחשבות הנוגות האלה לא הביאו את יל“ג לידי המסקנה ההגיונית היוצאה מהן, כי ההשכלה לבדה לא תביא עוד תשועת ישראל. כן לא הבין יל”ג שגורל היהודים והשכלתם בעצמה תלויים בעיקר בתנאיו המדיניים, התרבותיים והלאומיים של העם שהם שוכנים בקרבו; וכשישתנה לטוב מצב הסביבה החיצונית יתפתחו ממילא גם חיי היהודים באופן רצוי. רק מוראי הריאקציה ורעש ה“פוגרומים” פקחו את עיני המשורר – למחצה…