לא על סיפור פלוני או על סיפור אלמוני ידובר כאן. גם לא על השתלשלות הסיפור בתקופת הדורות. אלא עצם המהות הפנימית של מלאכת־שמים זו נידונה בזה: הסיפור במובן הראשוני, מתן ניב להוויה ולסודות־ההוויה. ובמובן זה, אין ספק, יש לנסח, כפי שניסח פעם יפה בשנינתו הרגילה אנאטול פראנס: “בראשית היה הסיפור והסיפור היה בראשית”.
האדם הקדמון ידע אך את הסיפור, כלומר את הניב הציורי שלקָחוֹ מן הטבע, ממראות השמים וממראות הארץ, וקשר גם את ההרגשות, את היסורים ואת שאלות־“כבשונו־של־עולם” שלו, בתנועה, בדינאמיקה שלפני עיניו. וכך נוצר הציור של המלה, שבו אנו משמשים על־כרחנו גם כיום, וכך נוצר הסיפור, שבו מתבטא עד היום צער־העולם השלם; צער האדם בהתלבטותו הנצחית.
את ההפשטה שבהרגשות קשר האדם הפרימיטיבי בתנועות־הגוף – מוסר־כליות, המית־מעים, חדרי־בטן – ואת ההסתכלות ואת התמיהה תָלָה בסיפור, בפאבולה.
המחשבה המופשטת, המעוּרטלת, ללא לבוש־של־מאורע, של “מעשה” (ודוק: הלשון משמשת עד היום בביטוי זה לסיפור), לא היתה ידועה לקדמונים, לא היתה מובנת להם. שהרי גם הקב"ה, כביכול, לא יצר “מופשטות”, אלא גלם את האידיאה שלו, המופשטת, בצורות, בנופים – בציורים ובתיאורים.
“עולמו של הקב”ה – מהתל פעם יעקב וואסרמאן – לא נתחבר כ“ספר מדע” או כ“מאמר פובליציסטי”. עולמו, כביכול, אפּוס הוא, סיפור או שיר, או כל אלה כאחד“. וספרי־המדע עם הלכות־המדע ה”מדויקות" מאוחרים יותר. הרבה יותר. לאחר סיפורי ספר “בראשית” וספרי שמואל ומלכים ולאחר האיליאס והאודיסיאה.
ואת הסיפור יצר לו האדם לנוחם. הסיפור הראשוני בא כדי לסבֵּר את האוזן. הסיפור ביקש להסביר ללב האדם התמה את שאלותיו, את הבעיות הנצחיות ואת הפתרון אשר לא יפָּתר עולמית.
ועד היום הוא מבקש זאת. זוהי מטרתו העיקרית, אם בכלל רשאים לחשוב ולהאמין, שיש מטרה ליצירה. וזהו תפקידו העיקרי של הסיפור בחיי האנוש, הנקלע ביסורי השתוממות, הכוֹאֵב, הכורע ברך באין אונים והמתעלה באונים עד לשחקים, אם בכלל יש לשים תפקיד ותכלית להברקות הנפש כלהברקות הטבע וסערותיו.
וראה: לא נתקדשו בעולם קדושה לדורות אלא ספרי הסיפורים והחזון. במגילות נתקפלה נפש האדם ובגוילין־הנשרפים נשרף גם הוא לאֵפֶר.
“חוגים־חוגים ברא הבורא את עולמו; חוג בתוך חוג”, כותב אמרסון, ומשורר האמת, שהוא־הוא מספר האמת, תפקידו האלוהי הוא לעמוד במרחק תוהה ורוגש למראה התנועה המצומצמת של העולם, וביחוד למראה האדם, הנקלע ללא כל דעת־והכרה, בתוך החוגים הצרים הללו; לכאוב יחד עמו ולתת ביטוי לכאבו – ולנחמו. הוא גם תפקיד הנצח אשר למלה המדוברת, או הכתובה – יצירת הפלאים על כל פלאים של האדם.
ודוק וראה: המספר הקדמון (וכאן הכתוב מדבר בסיפורי ה“תורה” הקדמונים ובסיפורי “נביאים ראשונים”, ובדומה להם ה“אודה” וה“אפוס” העתיקים של ה“בארדים” האריים וכו') ודאי היה מלא את האידיאה המופשטת כאחד הפילוסופים המאוחרים, אשר “שׂיחקו” בהפשטות, אלא שאידיאה זו נוצרה בלבו יחד עם התמונה, הדמות – הסיפור. העולם הוא תנועה בלתי פוסקת לרגע. חוסר התנועה הוא המות. ואף הסיפור – פירושה של אותה תנועה עולמית – הוא בהכרח תנועה. פילוסופיה “סטאטית” לא ידעו הם. שאלות החיים והמות על כל חידותיהם נתגלמו בתנועת־הסיפור החיה. דופק הנצח הלם בתוכם. ולפיכך נשארו הם נצחיים כדָפקוֹ של־עולם.
וגדולה מזו: בבואת העולם והחיים, שנשתקפה בסיפור, נשתיירה חיה אך שם ונעה שם ללא־חליפים, בעוד האידיאות האנושיות (ואותו עלם חולני־מסַפֵּר הרמאן באנג רשם פעם: “אפילו כל האמצאות”) מקורן הראשוני בסיפור העולמי. ההברקה הראשונה של כל רעיון אנושי נאמן חולפת תחילה על פני מוחו של המשורר ומשתקפת (ואם גם מעורפלת ומכוסה דוק של תוהו־ובוהו) מתוך אספקלרית־נפשו שלו. ואף אם אין לבאר זאת בהוכחות ברורות “לאבוראטוריות”, כפי שגורסים בימינו, הרי אף־על־פי־כן זו אמת גדולה היא. וכשם שעם חילוף הברק בעצמים יבוא ההרס והכאב, כן גם בחלוֹף האידיאה את רוח היוצר. הוא כאב הנצח של המחונן, של “אהוּב־האֵלים” בלשון היוונים, או בבחינת “את אשר יאהב ד' יוכיח” בלשון העברים.
ומשום כך נאמנות אותן האידיאות בעיקר במקורן הראשון. ודוגמה אחת מן התקופה האחרונה, ואף־על־פי שאינה שלימה ביותר: דוסטוייביסקי מקפל בשנים־שלושה דפים משלו את פרויד כולו. אלא שכאן, בספרו של אותו “נופל וגלוי־עינים”, שהיה תהומי כטבע עצמו, אין אנו עומדים לפני המערומים של הרעיון המופשט, לפני ההרס של הברק והרעם בלבד, אלא עדים הננו בחלוף האש, אש האלוהים, אש־התופת, את רוח האדם. שם הפשטה של חקר ומחקר, וכאן – האדם הניצב בשדה מרחבים ונרעד מאימת מחזות־האלוהים שלפניו ומתכווץ ומתכנס באימותיו.
והדוגמאות הקדומות עוד עמוקות מזו.
הסיפור כַמִלָה, פלא־נצח הוא. קום ומנה מספר, למשל, למלים הללו: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” והחיה נא לפני עיני־רוחך את היד הלזו, שכתבה את אלה, ואת הברירה של המלים ואת “רוח האלוהים המרחפת” בתוך אלו השורות, ותראה ותדע אז עד־ברור, שהמלים הללו איתני־טבע הם כשלעצמן; כשמים וארץ. ועוד יותר מזה: לנו, לעברים, החיים בתוך אותיות הספר ונשמתנו המקופלת בתוכן, המלה היא מציאוּת שבממש, ככוחות הטבע עצמם, כהרים וכסלעים, כשמים וכארץ.
ומכאן, באין ספק, הבוז שלנו, העברי, לאבן, לחומר, שביקשו להעלותם למדרגת אידיאה של נצח בעוד שאֵלֶה, כעצם החומר, אינם נצחיים.
ההפשטה שלנו היתה במלה החיה, הדינאמית, ולא בחומר הסטאטי, המת. אלוהים מופשט ומלה מופשטת – ואילו ההסתכלות באלוהים, במעשיו, בחיינו, במעשינו, היתה בתנועה החיה של הסיפור החי והנע.
ומכאן אתה נמצא למד, שאותו הפלא הגדול, הגלום ביצירת הסיפור הקדמון שלנו, סיפּור התנ“ך, היה בו מן הגילוי ממה שנרקם בהפשטה במשך מאות או אלפי שנים בתוך האומה – ועוד מלפני שידעה זו את עצמה. האפיקה של הסיפור התנכ”י אי אפשר לה שתהא יצירת־עראי של פלוני סופר. עראי כגון זה אין ביצירה. ואין כאן אלא תמצית מצומצמת של ביטוי לשכבות עמוקות של תרבות גדולה, שנתגלמה בסיפור, בתנועה זו של בני־האדם ויצריהם.
ולפיכך אין להסס ולפחוד, שמא תבוא בבָּאוֹת הקרובות או הרחוקות ה“טכניקה”, או כל כיוצא בזה מן האמצאות המלאכותיות של האדם, ותגרש את המלה החיה ואת – הסיפור. לא. שום “טכניקה” ושום מכונה של אור וקול לא יפגמו אף פגימה כל־שהיא בתכלת־השמים וברון־הצפרים וב“מוצאי בוקר וערב”, ושום “טכניקה” לא תפגום גם בתכלת־השמים וברון־הצפרים, המקופלים במלה, במגילות, בספרי־סיפוריו של האדם, שאך מנפשו ומבשרו יחזה מחזה־שדי ויכאַב במחזה־שדי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.