לא על סיפור פלוני או על סיפור אלמוני ידובר כאן. גם לא על השתלשלות הסיפור בתקופת הדורות. אלא עצם המהות הפנימית של מלאכת־שמים זו נידונה בזה: הסיפור במובן הראשוני, מתן ניב להוויה ולסודות־ההוויה. ובמובן זה, אין ספק, יש לנסח, כפי שניסח פעם יפה בשנינתו הרגילה אנאטול פראנס: “בראשית היה הסיפור והסיפור היה בראשית”.

האדם הקדמון ידע אך את הסיפור, כלומר את הניב הציורי שלקָחוֹ מן הטבע, ממראות השמים וממראות הארץ, וקשר גם את ההרגשות, את היסורים ואת שאלות־“כבשונו־של־עולם” שלו, בתנועה, בדינאמיקה שלפני עיניו. וכך נוצר הציור של המלה, שבו אנו משמשים על־כרחנו גם כיום, וכך נוצר הסיפור, שבו מתבטא עד היום צער־העולם השלם; צער האדם בהתלבטותו הנצחית.

את ההפשטה שבהרגשות קשר האדם הפרימיטיבי בתנועות־הגוף – מוסר־כליות, המית־מעים, חדרי־בטן – ואת ההסתכלות ואת התמיהה תָלָה בסיפור, בפאבולה.

המחשבה המופשטת, המעוּרטלת, ללא לבוש־של־מאורע, של “מעשה” (ודוק: הלשון משמשת עד היום בביטוי זה לסיפור), לא היתה ידועה לקדמונים, לא היתה מובנת להם. שהרי גם הקב"ה, כביכול, לא יצר “מופשטות”, אלא גלם את האידיאה שלו, המופשטת, בצורות, בנופים – בציורים ובתיאורים.

“עולמו של הקב”ה – מהתל פעם יעקב וואסרמאן – לא נתחבר כ“ספר מדע” או כ“מאמר פובליציסטי”. עולמו, כביכול, אפּוס הוא, סיפור או שיר, או כל אלה כאחד“. וספרי־המדע עם הלכות־המדע ה”מדויקות" מאוחרים יותר. הרבה יותר. לאחר סיפורי ספר “בראשית” וספרי שמואל ומלכים ולאחר האיליאס והאודיסיאה.

ואת הסיפור יצר לו האדם לנוחם. הסיפור הראשוני בא כדי לסבֵּר את האוזן. הסיפור ביקש להסביר ללב האדם התמה את שאלותיו, את הבעיות הנצחיות ואת הפתרון אשר לא יפָּתר עולמית.

ועד היום הוא מבקש זאת. זוהי מטרתו העיקרית, אם בכלל רשאים לחשוב ולהאמין, שיש מטרה ליצירה. וזהו תפקידו העיקרי של הסיפור בחיי האנוש, הנקלע ביסורי השתוממות, הכוֹאֵב, הכורע ברך באין אונים והמתעלה באונים עד לשחקים, אם בכלל יש לשים תפקיד ותכלית להברקות הנפש כלהברקות הטבע וסערותיו.

וראה: לא נתקדשו בעולם קדושה לדורות אלא ספרי הסיפורים והחזון. במגילות נתקפלה נפש האדם ובגוילין־הנשרפים נשרף גם הוא לאֵפֶר.

“חוגים־חוגים ברא הבורא את עולמו; חוג בתוך חוג”, כותב אמרסון, ומשורר האמת, שהוא־הוא מספר האמת, תפקידו האלוהי הוא לעמוד במרחק תוהה ורוגש למראה התנועה המצומצמת של העולם, וביחוד למראה האדם, הנקלע ללא כל דעת־והכרה, בתוך החוגים הצרים הללו; לכאוב יחד עמו ולתת ביטוי לכאבו – ולנחמו. הוא גם תפקיד הנצח אשר למלה המדוברת, או הכתובה – יצירת הפלאים על כל פלאים של האדם.

ודוק וראה: המספר הקדמון (וכאן הכתוב מדבר בסיפורי ה“תורה” הקדמונים ובסיפורי “נביאים ראשונים”, ובדומה להם ה“אודה” וה“אפוס” העתיקים של ה“בארדים” האריים וכו') ודאי היה מלא את האידיאה המופשטת כאחד הפילוסופים המאוחרים, אשר “שׂיחקו” בהפשטות, אלא שאידיאה זו נוצרה בלבו יחד עם התמונה, הדמות – הסיפור. העולם הוא תנועה בלתי פוסקת לרגע. חוסר התנועה הוא המות. ואף הסיפור – פירושה של אותה תנועה עולמית – הוא בהכרח תנועה. פילוסופיה “סטאטית” לא ידעו הם. שאלות החיים והמות על כל חידותיהם נתגלמו בתנועת־הסיפור החיה. דופק הנצח הלם בתוכם. ולפיכך נשארו הם נצחיים כדָפקוֹ של־עולם.

וגדולה מזו: בבואת העולם והחיים, שנשתקפה בסיפור, נשתיירה חיה אך שם ונעה שם ללא־חליפים, בעוד האידיאות האנושיות (ואותו עלם חולני־מסַפֵּר הרמאן באנג רשם פעם: “אפילו כל האמצאות”) מקורן הראשוני בסיפור העולמי. ההברקה הראשונה של כל רעיון אנושי נאמן חולפת תחילה על פני מוחו של המשורר ומשתקפת (ואם גם מעורפלת ומכוסה דוק של תוהו־ובוהו) מתוך אספקלרית־נפשו שלו. ואף אם אין לבאר זאת בהוכחות ברורות “לאבוראטוריות”, כפי שגורסים בימינו, הרי אף־על־פי־כן זו אמת גדולה היא. וכשם שעם חילוף הברק בעצמים יבוא ההרס והכאב, כן גם בחלוֹף האידיאה את רוח היוצר. הוא כאב הנצח של המחונן, של “אהוּב־האֵלים” בלשון היוונים, או בבחינת “את אשר יאהב ד' יוכיח” בלשון העברים.

ומשום כך נאמנות אותן האידיאות בעיקר במקורן הראשון. ודוגמה אחת מן התקופה האחרונה, ואף־על־פי שאינה שלימה ביותר: דוסטוייביסקי מקפל בשנים־שלושה דפים משלו את פרויד כולו. אלא שכאן, בספרו של אותו “נופל וגלוי־עינים”, שהיה תהומי כטבע עצמו, אין אנו עומדים לפני המערומים של הרעיון המופשט, לפני ההרס של הברק והרעם בלבד, אלא עדים הננו בחלוף האש, אש האלוהים, אש־התופת, את רוח האדם. שם הפשטה של חקר ומחקר, וכאן – האדם הניצב בשדה מרחבים ונרעד מאימת מחזות־האלוהים שלפניו ומתכווץ ומתכנס באימותיו.

והדוגמאות הקדומות עוד עמוקות מזו.

הסיפור כַמִלָה, פלא־נצח הוא. קום ומנה מספר, למשל, למלים הללו: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” והחיה נא לפני עיני־רוחך את היד הלזו, שכתבה את אלה, ואת הברירה של המלים ואת “רוח האלוהים המרחפת” בתוך אלו השורות, ותראה ותדע אז עד־ברור, שהמלים הללו איתני־טבע הם כשלעצמן; כשמים וארץ. ועוד יותר מזה: לנו, לעברים, החיים בתוך אותיות הספר ונשמתנו המקופלת בתוכן, המלה היא מציאוּת שבממש, ככוחות הטבע עצמם, כהרים וכסלעים, כשמים וכארץ.

ומכאן, באין ספק, הבוז שלנו, העברי, לאבן, לחומר, שביקשו להעלותם למדרגת אידיאה של נצח בעוד שאֵלֶה, כעצם החומר, אינם נצחיים.

ההפשטה שלנו היתה במלה החיה, הדינאמית, ולא בחומר הסטאטי, המת. אלוהים מופשט ומלה מופשטת – ואילו ההסתכלות באלוהים, במעשיו, בחיינו, במעשינו, היתה בתנועה החיה של הסיפור החי והנע.

ומכאן אתה נמצא למד, שאותו הפלא הגדול, הגלום ביצירת הסיפור הקדמון שלנו, סיפּור התנ“ך, היה בו מן הגילוי ממה שנרקם בהפשטה במשך מאות או אלפי שנים בתוך האומה – ועוד מלפני שידעה זו את עצמה. האפיקה של הסיפור התנכ”י אי אפשר לה שתהא יצירת־עראי של פלוני סופר. עראי כגון זה אין ביצירה. ואין כאן אלא תמצית מצומצמת של ביטוי לשכבות עמוקות של תרבות גדולה, שנתגלמה בסיפור, בתנועה זו של בני־האדם ויצריהם.

ולפיכך אין להסס ולפחוד, שמא תבוא בבָּאוֹת הקרובות או הרחוקות ה“טכניקה”, או כל כיוצא בזה מן האמצאות המלאכותיות של האדם, ותגרש את המלה החיה ואת – הסיפור. לא. שום “טכניקה” ושום מכונה של אור וקול לא יפגמו אף פגימה כל־שהיא בתכלת־השמים וברון־הצפרים וב“מוצאי בוקר וערב”, ושום “טכניקה” לא תפגום גם בתכלת־השמים וברון־הצפרים, המקופלים במלה, במגילות, בספרי־סיפוריו של האדם, שאך מנפשו ומבשרו יחזה מחזה־שדי ויכאַב במחזה־שדי.

האם הולך ערכו של הספר ויורד בימינו? או האם הגיעה שעתו להסתלק ולפנות מקומו לראי־נוע, הראדיו וכו'? והאם אפשר בכלל לדור החדש, יליד הכרכים הגועשים עם העיליות והתחתיות, לשגות בספרים ולמנות את מליונות האותיות הפורחות, האיטיות, בשעה שהחיים גועשים־רועשים ותובעים את האדם למלחמה ולהשתתפות? והאין ערך־החיים בעין עולה על הספר? האם איש־האספורט, המעורר בקרבו חיים על ידי תנועה, אינו מיטיב לעשות מאיש־הספר, השוגה באותיות ומיישן עליו את הכוחות המפכים בו? והאם נוכל, בדרך כלל, לדרוש מן הבאים אחרינו, מבנינו, שיתקשרו לאות, לתיבה, לספר, כאשר התקשרנו להם אנחנו במצוות הורינו ובפקודת העם, “עם הספר”?

והשאלות מסוג זה עוד נמשכות והולכות לעשרות, ויש להוסיף עליהן עוד כמה וכמה. ואמנם היו ימים, שבהם קמו בתוכנו כאלה, ששללו את כל ערכו של הספר ותבעו לחיים, והעמידו לעומת היהדות של הספר את היהדות של השרירים וכו'.

אבל העתים נשתנו במקצת. בעתונות העולם שבשנה האחרונה באוּ דוקא מספָּרים על התרבוּת הקריאה בעולם למרות הראי־נוע והראדיו. הראי־נוע אמנם מתחרה בספר, אבל לא יוּכל לו, כשם שלא יוּכל הגרמפון לנצח את קול האלהים החיים של מזמר מחונן־אלהים.

הספר – שוּם ראינוע לא ימירנו, שוּם “חיים” לא ימירוּהוּ. בתוך דפי הספר הנאמן מקוּפלת הנשמה ורועדת בין שוּרותיו. את אשר קורא נאמן מאזין מתוך ספר נאמן, לא יאזין מתוך שום גרמפון או ראדיו. ואת אשר תחזה נפשו בספר, בין השוּרות, ב“קמטי־השיש” שלו, לא יחזה על פני שוּם בד של ראי־נוע.

"בָּאוֹתִיּוֹת הַמֵּתוֹת שִׁירַי חַיּיִם הֵקֵרוּ

וּבַאֲרוֹן סִפְרֵי זְקֵנִי מֵתֵי עוֹלָם נִזְדַּעְזָעוּ".

(ביאליק)

*

הראי־נוע נארקוס הוא, אילוּזיה, והספר – “שמש צדקה ומרפא בכנפיו”. כל שלא הרגיל עצמו להאזין לרטטי־נפשו ומסתפק בקליפת־הדברים, ימצא סיפוקו בסורוגאטים של הספר, בקליפות. ואילו הספר עצמו הוא התוֹך. ספרו של האדם – המאורע האינטימי ביותר שבינו לבין המקום – הוא הרבה יותר מן האדם עצמו. את נשמתו במלואה צורר האדם בתוך דפיו. ואשר לא עשוי לגלות, גילה שם. וכל אשר זכה להאזין ל“אותיות הפורחות”, לאותם היצורים הקטנים, שבהתחברם ובהתלכדם יחד על ידי אמן־המלה היוצר, הם נעשים ליצורים חיים, נעלים על כל היצורים האחרים; וכל אשר שתה פעם ונפשו רוותה ממעין המים החיים האלה, לא יסתפק עוד ב“בורות־בורות נשברים”…

ירמיהו, הומרוס, טולסטוי, גיטה – כלוּם מענין אותנו, אם פרצוף־פניהם היה כמו שהיה במציאות, או לא היה כזה? אבל פרצוף־נשמתם גלוי לפנינו על כל קמטיו הדקים מן הדקים. “איוב לא היה ולא נברא”, אבל צערו של איוב היה, הווה ויהיה. וזה העיקר. וכמה עשרות גיבורים של ספרים חיים בנפשנוּ בצוּרה ברוּרה הרבה יותר ובולטת, מאנשים לעשרות, שאנו נפגשים אתם בכל יום ויום בבית וברחוב. את “אננה קאריננה” אנחנו מכירים היטב; את “אבא גוריו”, וכו'. ומי ששקע בספר העברי הקדמון, מכיר היטב־היטב את ירמיה ואת ישעיה (לא רק את ספריהם, כי אם אותם עצמם!). וכלום אין תמונתו של אותו אנוש־יהודי מוּזר יוסף בן־מתתיהו הכהן פּלאוויוּס, למשל, עומדת כמו חיה לכל אשר קורא בספריו? – תמונה זו כולה של אותו פרצוף יהודי על כל קמטיו המרובים, על גאוות האדם והיהודי שבו ועל שפלוּתו, ועל מלחמתו הפנימית הגדולה. עיין שם!

כך היוּ נוהגים לומר אצלנו: עיין שם. לא קְרָא שם, כי אם עיין; פועל־צווי, שנוצר בזמן מאוחר. לא קרא בלבד, אלא עיין ודוק!

כי הקריאה בלבד אינה מספקת. על ידה בלבד לא יגיע הקורא לידי זה שימַצה את עומק הדברים, שיראה את היוצר, המפרפר בין אותיותיו, וישמע אפילו את קולו בדברו, ויתיחד עמו להאזין לקולו המיוחד לו.

כי ההנאה הגדולה ביותר, שהקריאה מהנה אותנו היא זו: למצוא בספר חבר טוב. אנו אוהבים ביחוד את הספרים ההם, שבהם הננו מוצאים את עצמנו – או, שבהם אנו מוצאים ביאור ופירוש לכל אשר בתוכנו.

*

בכל שנה, בימי הפגרא שלי, אני פותח את אחד הספרים של טולסטוי – בכל אשר אפתח, אין הבדל – ואני יושב ומתענג שעה ארוּכה במסיבתו, שומע את נעימתו, את הסברותיו בחיים ואת חכמותיו ואת ההכרה שלו, אשר רכש לו מכל הפעוּטות הללו, שאנו קוראים להם חיים. לא סיפור־המעשה מעניין אותי, אלא ראייתו את הדברים. ודוקא בשעה שהוא “גועש ורותח”, אני מחייך, בראותי שאף הוא היה מן התמימים הגדולים, ולא ידע…

פתח נא, קורא־מעיין, את אחד מספריו של צ’יחוב או מופאסאן, או האמסון או טורגנייב, קרא את הדף הראשון, את השורה הראשונה כמעט, והנה אתה מלופף כבר אויר מיוחד. ויש אשר ריחות טובים כל־כך עולים באפך, ואתה נזכר בכל הטוב והיקר שבחייך, ואיזה נופים יפים, שראית פעם בהקיץ או בחלום, קמים פתאום וחיים…

זה ערכו של הספר הטוב.

עוד לא אירע לי פעם, שאראה גרזן עומד בפינת־בית ולא יעלה מיד על זכרוני ראסקולניקוב. וכמה קמטי־נפש משלנוּ, וכמה מנעימות־דבורינו משל קנוט האמסון הם או משל דוסטוייבסקי. ומי יבוא ויתפאר, שהוא רואה את העולם בלא־מחיצה של הספר. רק כאשר לימדוּנו הספרים הטובים; כאשר הראוּ לנו הם את החיים, כך אנו רואים אותם.

“כל הנערך על־ידינו כיָפה – כותב גורקי באחת מרשימתיו – הומצא על ידי האדם וסוּפר לנו על ידו. למגִנת־לבנו המציא הוא גם את הצער, ויחזקו ויגבירו, כאשר עשו דוסטוייבסקי, בודליר, ליאופרדי ואחרים”.

*

על פרא מפראי אפריקה מספרים, כי כאשר קראו לפניו מספורי התנ"ך, ביקש את הספר מידי הקורא, הגישו אל אזנו – והקשיב. הוא עמד לפני חידה.

וכמקרה הפרא הזה יקרה גם אותנו לא אחת. בשעות יקרות יש ונקרא בספרים, ונעמוד נדהמים למראה חזון האדם בשירתו הנצחית, לא פחות מאשר נידָהם למראה ברק ולמשמע רעם בשדה־מרחבים.

רגש כזה יתקפנוּ ביחוד למקרא פרקים בדברי נביאים. קול האדם הראשוני הוא שנתן כאן ביטוי לדוי ולצער.

ואולם כל ספר טוב ונאמן יש בו מכתבי־הקודש, אלא שאנו חייבים להתיחד עמו ולגשת אליו מתוך אמונה.

“הספרים – אומר ריכרד דיהמל – הם כאותו “המדיום”, שנענה רק לאלה, היודעים האיך לשאול אותו ולהשביעו”.

כי אמנם פליאה זו הגדולה, לֶעֱרוֹת את החזון במלים – בכוחה היה להדהים אותנו עד היום יותר מאשר הברקים והרעמים, אילו לא הוזלו עלינו האותיות עם הספרים. “כך נשרף האדם על גחלת־עצמו” – אמר גיטה בקראו ובבכוֹתוֹ על הפרק השלישי שלו מ“הרמן ודורותיאה”.

האדם על יצריו הטובים והרעים, על רגשותיו והעוויותיו – אספקלריה מאירה זו, שבבוּאת כל העולם משתקפת בה – רק אותו אנו מבקשים בספר טוב. שהרי כל ימינו אנו חותרים רק אחר עצמנו. ולפיכך ייקר לנו כל ספר נכון, אשר יספר לנו על עצמנו, ואנו נאזין לתוכו כאשר נאזין לתוך נפשנו בשעות היקרות. וכל קריאה בספר טוב שעה יקרה היא.

“שלושה שותפים באדם”, והשותף הרביעי¹ הוא: הספר. הלפנַי־ולפנים של כל חזיון הוא הספר הטוב. ובתוך התוהו ובוהו אשר לחיינו, במָבוֹך הגדול הזה, אנו מתחזקים ב“פקעת של גמי” זו לבל נתעה נאֹבד דרך.

כל זה בנוגע לספר בכלל. ואולם בתוכנו, בחיינו, השאלה מקיפה הרבה יותר. אצלנו שאלת חייוּתו של הספר – שאלת חיינו היא כמעט.

הספר הוא לנו עד היום כמעט הכל; המולדת במובן הרחב. “אורייתא וישראל” – אלה הם כל האטריבוטים כולם, שנותרו לנו בתור עם. ואם אצל אוּמות העולם חוזרים כיום לספר, הרי אנחנו מצוּוים ועומדים על כך מטעם שַׂר־האומה עצמו.

והספר העברי אינו לוּכסוּס. הוא לחם יומם, בו חיינו ואורך ימינו.

לקט מדברי יעקב וואסרמאן

כלום יכולה הקריאה בספרים להיחשב לאמנות, או אולי אין היא אלא הרגל סתם, שנקנה לנו מורשה מספסלי בתי־הספר ומתוך “מצוות אנשים מלומדה”? –

שאלה זו קשה לענות עליה. כי אם נכַנה את הקריאה בספרים בשם אמנוּת – הווי אומר: להעלות הרגל אנושי למדרגה נאצלה יותר מדאי. ואולם אין ספק, שבאיכות הקריאה המַפְרָה של הקורא־המתמיד, יש להבליט אופן־קריאה מיוחד: הקריאה מתוך התמסרות.

ברם גם התמסרות זו מן הצורך יהא להגבילה. האם אין אלפי ספרים גרועים, שמושכים את לבותיהם של מיליוני קוראים בלהטי־קסמיהם ומאורעותיהם? וכלום אין זו התמסרות, כשנערה תופרת מ“בית־המלאכה” מרכינה ראשה בלילות בהתרגשות על איזה רומאן מן המדרגה הפחותה ביותר? ואת ההתלהבות ואת ההתמסרות הרי רגילים אנו לחשוב, בכל קרקע צמיחתן, לכוח־יוצר מחייב? – ואם כן, איפוא, מה הבדל בין אותה הדביקות של הקורא ביצירה לבין התלהבותה של הנערה ש“שרלוק־הולמס” גוזל נשמת־אפה?

התשובה ברורה: השיכרון לא ייחשב לעולם לכוח־מפרה יוצר, והצמאון לשיכרון – מי יבוא ויכנה את זה בשם התמסרות?

*

הספר הגרוע מערפל את פני העולם על הקורא; הוא משַׁכְּרוֹ, מעקם עליו את צורת־ההוויה הנכונה, מתעה אותו מן האמת, שהיא־היא כל עצמו של ספר טוב, וממציאה במקומה גירויים מזוייפים, ולעיני הקורא ירחפו רק צללים אבלים במקום הסמל, המתעלה מכל ספר טוב. וככל אשר יגדל שיכרון זה, כן תגדל גם הריקות, שתמלא את הנפש לאחר הקריאה.

לקוראיו של הספר נהיה רק אז, כשיהא לו, לספר, אותו כוח פנימי להשכיח את עצמותנו בקרבתו. אין מן הצורך לגשת אליו ב“וויתורים”. הספר צריך לכבוש אותנו. להשתרר עלינו. יחסנו אליו – כיחסנו אל ידיד חדש. כהתקרבנו לאדם לא־ידענוהו, אין אנו אוהבים כשהלה מתחיל מונה לפנינו חסרונותיו. עליו לעמוד ולספר בשבחו בגילוי־לב ענוותני. את לבנו מושכות בעיקר התכונות הכנות אשר לספר. אין אנו אוהבים לראות את ידידנו בא עלינו בטורח, או משווע באזנינו, ואין אנו אוהבים לראותו גם אז, כשהוא מקדים אותנו בהסברת־פנים מפריזה. רק רק אז נתענין בו, כשגם אישיותו, ולא רק דיבורו, תביע לנפשנו. אישיות, ואף גם חיצוניותה במשמע. וככה נקרב אל הספר הטוב.

הקורא הנאמן – עליו רק לפתוח את הספר ועד־מהרה ירגיש כבאופן אינסטינקטיבי, אם הספר טוב הוא או רע: ריח יעלה באפיו מן המלים, ודומה יהא עליו משום מה, כי מאורעות בעלי־ערכים כבירים עצורים בהן. גם באופן בנינו של המשפט בלבד, בריתמוס־מליו, בתוך החיסכון והדיקנות של “פסיקים ונקודות” – בכל אלה נתון כבר משהו מן המנבא ומשיב־נפש. הרוח החיה תתבטא אפילו בקטנות־מן־הקטנות – ואף “בפסיק” אחד. ומאידך גיסא: כל המזויף, הריקן ו“המתנפח” – מה נקל לעין לגלות את אלה אף במבט ראשון. בחיי יום־יום עשויה לפעמים אישיות בעלת אינטלקט בינוני להיות מוחזקת לעמוקה – בספר לא תתנכר. היא תתגלה עד מהרה. אין מוצא.

*

אבל קורא נאמן זה יקר־מציאות הוא. הוא נעשה ליקר המציאות. והסיבות פשוטות: בדור של תגבורת היצרים ו“המחסורים החיצוניים” אין עוד מקום למסירות־נפש. ועוד גם זאת: שוק־הספרים הומה ונכסי־הקריאה מרובים, ואין פנאי לאדם החדש לעסוק באלה. והשוק הסואן של הספרים, הרי אף את הסופר הוא מהמם. והסופר – הגרוע בקוראים הוא. הסופר לא ייחשב לעולם לקורא מתוך התמסרות. הוא קורא מתוך סקרנות; מתוך קנאה. הוא אינו יכול להיחלץ ממיצר־היחסים, שבינו ובין הספר אשר לפניו. מעין “גזל” הוא רואה בכֹּל – והדחיפה לשפוט ולבקר גוזלת ממנו את תענוג הקריאה אשר לקורא־המתמסר. ואולם, מאליו מובן, שהיצירה מוצאת בסופר את המבין הגדול, את ה“בוחן־כליות־ולב”. אבל למתרגשים¹, לאלה שרוחם משתנית עליהם אגב קריאה, ולאלה הנותנים תפארת ליצירה, אין הוא שייך, ואף גם אז, כשהוא מתיימר לפאר ולהכריז על הערכין…

הקורא ביצירה כקורא בעתון – שונאו של הספר הוא. הקורא מתוך חיפזון על פני שטחם של הדברים, הריהו חוטא, ויפה ממנו אשר אינו קורא כלל. וגם הקורא על משכבו בלילות לאחר עמל יומם במסחר, מתוך חפץ להחליף פעם את “בית־הקהוה” במשחק רוחני – אינו קורא. כל המבקש אחרי גירויים בספר – לא יוכל לקרוֹא; אף לא זה, המחפש אחר סקרנות, או זה המבקש לימודיוֹת בספרים.

*

הקורא הנאמן – שתי תכונות לו: הבגרות והתמימות. הוא קורא כמתפלל, שלא על מנת לקבל פרס. קריאתו צקון־לחש; נפשו משתכחת בתוך יצורי־הספר. הבגרות – זהו הכשרון לראות כחזיון חי את ההוויה בנפשות הגיבורים מתוך שיתוף נסיונות־חייו של עצמו. זוהי גם היכולת להעשיר את הנפש בסמלי שירה, להאיר את המציאות באור אפקי־מרחקים, להבינה ולהסבירה. והתמימות – היכולת הפנימית היא להאמין, להיכנע; זוהי הצניעות הרוחנית מתוך ההכרה לשמש אספקלריה.

אל נא נקרב לספרים מתוך “פריטנסיות”. את הספר ניטול בידינו רק אז, כשרוחנו תשקוט עלינו; כשתביעות חיי היום־יום נתמלאו, כששיחות־החולין כבר נתנדפו וכשנֵטל־ההוויה לא יכביד עוד אכפו עלינו.

תשתחרר המחשבה מכבליה, תהא העין צופיה במקום מביטה, תהא הרוח חפשית מכוונות ותכליות – ואז רק אז נוכל לשמש כלי טהור לספר; אותו הכלי, שבלעדיו נשארת תמיד האמנות באפס־אונים ובאין־השפעה.

(לקט מדברי גורקי)

על כל הטוב האנושי שבי אסיר־תודה אני לספרים. זו הכרָתי מאז, שהאמנות רחבת־לב היא מן האדם. אהבתי את הספרים. בכל ספר אני רואה מעשה־נס, ובכל משורר – בעל־נס. איני יכול לדבר על ספרים בלא התפעלות, בלא התרגשות. אולי זה מגוחך, אבל כך הוא הדבר.

ספר חדש כי יבוא לידי, יצור שהוכן בבית־הדפוס בעבודת ידיו של הגיבור הקטן, המסדר; יצור שנעשה במכונה, שאף היא נוצרה על ידי גיבור קטן שני, – הריני מרגיש, כי משהו חי, מדבר, מפליא, נתכנס ובא לתוך חיי. הנה כתבי־הקודש, שנכתבו על ידי האדם על האדם; על היצור הטוב כל־כך, הנתעה כל־כך, המושך את לבי כל־כך, שאין עוד שני לו בעולם; על היצור, שעבודתו וגאוניותו יצרו את כל היפה והנישא על פני האדמה.

הספר מכניסני אל החיים. ואף אם הם ידועים לי היטב, יספר לי הספר תמיד משהו חדש, שלא ידעתיו באדם עד עתה ושלא התבוננתי בו עד עתה. לפעמים יכיל בקרבו הספר רק קו חדש אחד, אבל דוקא קו זה מקרב אותך באורח־פלא אל האדם, על ידי זה שהוא מגלה בו אחד הדברים, שלא ידעת בו, או אחת התנועות, שלא הכרת בו עד עתה.

גודל צבא השמים אשר מעל לראשי, תנועה הארמונית זו של היקום כולו, המוּכחה על ידי התוכנים בכל כתביהם – אני ניצב לפני כל זה בקור־רוח גמור. בעיני אין ליקום אותה יפעה, שהתוכנים מבקשים ליחס לו. לדידי אין בריאת העולמות וחורבנם אלא תוהו ובוהו חסר־טעם, ולא הארמוניה אלהית.

שא עיניך וראה: אי־שם בתוך חללו של שביל־החלב כבה שמש, ומערכת מזלות שלמה שקעה לתוך החשכה, ואני איני מיצר על זה כלל. אבל מותו של בעל הדמיונות הנפלא קַמִיל פְלַמַרְיוֹן מצער אותי.

כל הנערך על ידינו כיָפֶה הומצא על ידי האדם וסוּפר לנו על ידו. למגינת־לבנו יש והוא ימציא גם את הצער, יחזקו ויגבירו כאשר עשו דוסטוייבסקי, בוֹדלֵיר, לֵיאוֹפארדי ואחרים. אבל גם בזה אני רואה רק את השאיפה ליַפּוֹת ולעדֵן כל־זה שמעיק ודוחה בחיים.

בטבע האכזרי, המקיף אותנו, אין יופי. האדם יוצרו מרקמת רוחו. האדם הפיני הוא הזורע את היופי בבצות ארצו וביערותיה ובאבני־השחם, הניתנות למאכל לרוחות בעקב הצמחים המעטים המכסים אותן. והערבי, אשר השיא עצמו להאמין בנועם המדבר! לא הנוֹף הכבד, מחוסר הצורה, הוא המשאיר רשמיו בלבנו, אלא היופי, שכוח דמיונו של האדם ממלאהו בו.

נפלא הוא לראות מתוך איזו קלות ונדיבות־לב עונד האדם לטבע עטרת של יופי, בה בשעה שאדמה זו אינה כלל מקום נוח ביותר לשבת עליה. יעלו נא בזכרוננו רעידות האדמה וסערת רוחותיה, סוּפות השלג וגֵאות המים, השרב והכפור, החרקים המזיקים והחידקים ושאר מרעין־בישין, שבכוחם לעשות את החיים מכבידים ללא נשוא, אלמלי כוח גבורתו של האדם.

קיום האדם טראגי הוא לאין חקר. אבל האדם הופך את טרגאדיות החיים לאין־ספור ועושה אותן למעשה אמנות. אין אני יכול לתאר לי דבר נפלא יותר ושגיא יותר ממעשה־גלגול זה. ומטעם זה מוצא אני יופי ותבונה יותר בספר־שירים של פושקין או היינה, בכרך אחד של פלוֹבר או באלזאק, מאשר בנוגה הכוכבים הקר, בתנועת־האוקינוס המיכנית, באוושת היערים ובדממת המדבר. בוֹרוֹדין סיפר לפנינו היטב באחת מיצירותיו על הדממה של המדבר. “אורורה בוֹריאַליס?” (“הנוגה הצפוני”) – אחדות מתמונותיו של וויסטלר אינן פחותות במעלה מן הנוגה הצפוני. וצדק י’וֹהן רוֹסקין באמרו, כי לשקיעת החמה באנגליה נוספה שפעת גוונים – מימי הצַייר טורנר. השמים אשר מעל לראשינו היו יפים יותר, אילו היו הכוכבים גדולים מאשר הם, מרובי גוונים יותר וקרובים יותר אלינו. ואף אמנם כך נהיו הם מאז סיפרו לנו על אודותיהם חכמי התכונה.

עולמי הוא עולמם של ספארטַאקוסים קטנים והאמלֶטים, עולמם של אותֶלו ורומיאו, של האב גוריו, מיסטר דומביי, של הקאראמזובים, של דוד קופרפילד¹, מאנו לאסקו, מאדאם בוֹבֶרי, אננה קארנינה – עולם של דוֹן־קישוטים קטנים ודון־ז’וּאנים. מתוך האנשים הקטנים האלה – מתוך־תוֹכֵנוּ – יוצרים הפיטנים את האישים הגדולים ומעטפים אותם בלבוש האל־מות.

אני חי בעולם, שאין להבין בו דבר מכל אשר נוגע לאדם, אם לא יקראוּ את הספרים הנפלאים, שנוצרו עליו על ידי החכמים והאמנים. “הלב התמים” של פלובר יש לו לגבי דידי ערך של כתבי־קודש. ונכון אני לפרוץ בקריאת־שמחה על האדם, בכל שעה שאני קורא את הסיפוּרים המטורפים של פוֹ או של הופמאן, את השירים הזועמים של בודליר, ואת סיפורי־הקסם, החודרים אל הלב, של קנוט האמסון – סופרנו האֶפי היותר גדול, שספרו “ברכת־האדמה” כובשני כאיליאס.

בקראי את “ז’אן כריסטוף” בָרי לי, שזהו אחד הספרים, שנכָדַי עוד יביטו עליו בהדרת־כבוד של התפעלות, אם מפני הכוח הנבואי המזעזע שבו, ואם מפני אהבת־האדם לבלי גבול, ששוקעה בו.

אני יודע היטב, כי הכל מביטים כיום על האהבה כעל דבר שנתישן ועבר זמנו. אך מה נעשה, והיא עודנה² חיה וקיימת ולא תִדָּלֶה לעולמים עד־תומה, ואנו מוסיפים לחיות ביגונה וששונה. ועוד אני מאמין, כי אהבה זו הולכת הלוך והתחזק בבטחה, בתבונה ובנסיון, ואם כי למראית־עין היא נדמית להיות יבשה במשהו, מעשית בהתגלותה החיצונית. ואילו לעולם לא תאבד את אי־ראציונאליותה הפנימית. רוח האדם היא התופעה הבלתי־ראציונאלית ביותר בתוך החיים הדמיוניים של עולמנו.

בן האדמה אני, ואין אני נושא את נפשי אלא לדבר זה בלבד: להכיר את אנשיה. הספרים מביאים אותי ביחסי ידידות ורוחב־לבב עם האדם, ממלאים את לבי יראת־כבוד אליהם, והם מוסיפים והולכים להעמיק את עניני באדם, אמן־האדמה, בורא כל היפה והנישא אשר עליה³.

(לגליון היובל של “הארץ” עם עשר שנות קיומו)

העתונות הראשונה אצלנו היה “שער־העיר”, “שער בית אלהים”; הפובליציסטיקה הראשונה שלנו היתה הנבואה, דבר ה'. אבל “פובליציסטיקה” זו לא היתה מלאכה שבקבע. בימים של שקט ובטחון נחבא קולה. “הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם – וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה, לרעה, ולדבר” (ירמיהו כ"ח). בקריאות “שלום” שימשו רק “הפובליציסטים” מסוג אחר, אלה “של כל השנה”, שהחניפו, שהשלימו ושהשקיטו.

והפובליציסטיקה שלנו והעתונות הנאמנת בתוכנו חייבת מעיקרה לשמש בת־קולה של אותה ה“פובליציסטיקה”, שהטיפוה בתוכנו ב“שערי־ירושלים”.

הפובליציסטיקה שלנו חייבת לנבא ל“מלחמה ולרעה”, כי אם לא כן, אין לה זכות־קיום; כי אם לא כן, היא שייכת לסוג ה“פובליציסטיקה” האחרת: נבואת השקר.

כי מה היא הז’ורנאליסטיקה־הפובליציסטיקה שבימינו בעתונות כל העולם, אם לא המשכה של נבואת השקר, זו שידעה להסתגל לכל המצבים ולמצוא “ביאורים” ו“עמדות” ו“יחס” לכל המצבים?

רק בודדים־יחידים, שאפילו נער לא יספרם, התעלו על ההמון אשר ב“שער העתונות” והטיפו דברי אלהים חיים מן העתונים. רובה ככולה משמשת עתונות העולם – זו תוצרת־הנייר הגדולה! – רק במת קבע להטפת־עראי של הפובליציסטים־הז’ורנאליסטים, מממשיכי המורשה של נביאי השקר, שיודעים להתקין להם “קרני־ברזל” או “קרני־זהב” בשעת־הצורך, כשיש להחניף למלכים או למפלגות או לרצון־הכלל ולהסכם־הכלל. ומכאן הסיבה, שאין להראות בספרות העולם גם לא על שנים־שלושה פובליציסטים בני־יומם, שנשארו קיימים לדורות מתוך גלי הנייר שלהם, ושהשאירו דבר מה קבוע לדורות.

והיה אצלנו רק האחד, אשר היה פובליציסט אמת, המשך נאמן לבת־קולה של אותה ה“פובליציסטיקה”, אשר הוטפה ב“שער בית האלהים”, ואף הוא קרא ל“מלחמה ולרעה”, והכריז כל היום רק על השלילה הגדולה, מנת חלקם של נביאי־האמת. זה היה בעל “לא זה הדרך”. ומשום כך טעו רבים בתוכנו וכינוהו בשם “נביא”. הוא לא היה נביא. החזון לא פקד את רוחו. אחד־העם שימש רק בבת־קולה האמיתית של הנבואה העברית, שהיתה השלילה הגדולה בתכליתה ובכיוונה. ורק מתוך שלא ידעו אצלנו לתוך איזו “מסגרת” להכניסו, קראוהו נביא. אבל הוא היה רק פובליציסט אמת. הפובליציסט לדוגמא. ומשום כך התעלו הקטעים שלו, היום־יומיים, שבאו בעתונים בעניני שאלות־היום, למדרגת יצירה, מה שלא עלה גם לטובים ביותר שבפובליציסטים שלנו – אלה העמלים עם הציבור במאמרים לעשרות ולמאות ואינם זוכים גם לפורתא של “עולם־הבא”.

*

ויש כאן עוד מומנט נוסף: עתונות עברית שבארץ ישראל. עתונות זו, כל עצמה וזכותה אינם אלא השלילה. ומכאן הדלדול והאפסות והריקנות של אותו העתון “המחייב והמגן” על הקבע, על הישן. עתונות ללא מלחמה (וכאן אין הכתוב מדבר במלחמה מוגבלת למפלגה פלונית או אלמונית), ללא כאב וללא־ההכרה הברורה: “פני לא חשׂכתי מכלימות ורוק”, היא בתנאינו בארץ רק במת־בעל לנביאי “שלום שלום ואין שלום”. ואם במעשה מושבה פלונית, כמעשה אחאב בכרם נבות, לא בא עתון הבוקר או עתון הערב, וקרא “הרצחת וגם ירשת”, אלא ביקש “עמדות” ו“יחס” ו“ביאור המצב” (הה, כמה “עמדות” ו“ביאורים” יכול היה אותו גלעדי למצוא גם במעשה כרם־נבות אילו היה פובליציסט־ז’ורנאליסט!), כי אז סימן הוא לנו, שתחיה זו שעל אדמתנו, תחית העם, עדיין אינה חיוב איתן, סלעי, כחיובים ההם, אשר חיו בלב אותם המטיפים הגדולים, אשר לא פחדו מפני דברי אמת ברורים, מפני ה“צדק”, שהוא לפי אחד־העם “מוחלט, שאינו מוגבל משום צד, לא מצד הצרכים החברתיים ולא מצד הנטיות האישיות”.

*

והיו אצלנו בא“י ימים אחרים. היה פעם העתון “הפועל הצעיר”, העתון הענו של הענווים, שידע רק את הקו הישר, מפני שלא היתה אז עדיין שאלת “יחס” ו”עמדה", כי אם שאלת אמת ושקר, צדק או מוּטָה. ועתון־אמת זה זכה גם למעשה אמת: החלוציות האחרונה, הפועל העברי החדש, הנוער הלאומי המתעורר שבכמה וכמה מדינות וכו'.

ולמן הגליונות ההם של “הפועל הצעיר”, אשר משנת תרס“ח ואילך עד גמר המלחמה, לא היה עוד לשום עתון הד כזה בחיי הנוער, בחיי “הישראלי הצעיר”. ה”דבר" היומי עם לשונו העברית השמנה שלא במקומה, ועם המיצר של העוגה, אשר עג לו, אינו בעל השפעה כ“הפועל הצעיר”, כי אין בפיו משא לדור, אלא הוא עצמו עמוס משא של מפלגה, והוא מטיף לא את אשר ישים אלוהים בפיו, אלא את אשר יש להטיף מתוך פרוגרמה מותקנת מראש, מתוך העוגה, אשר עגה לו המפלגה. ומשום כך לא נפל עוד דבר ביעקב מתוך הגליונות האלה ולא יצאה עוד ממנו שום סיסמא חדשה או מלה חדשה – אלה שבאים מתוך עולמות־האמת, שאינם מותנים מראש בשום תנאים.

*

ו“הארץ”? –

“עתון הגון” – האם זאת היא מחמאה? האם זהו תואר כבוד לעתון עברי בא“י? לא. “הגון ורצוי” אינם יכולים לשמש שבח לעתון. “שנוּא לרוב אחיו” – זוהי התהילה. ולאחר עשר שנות קיומו הגיע הוא, כמדומני, עתה לרגע המכריע שלו להיות העתון החפשי בא”י, העומד מעל לעתונות המפלגות (כי עתונות אחרת אין כיום אצלנו!) ולשמש בת קול אמת לאותה ה“פובליציסטיקה” שלנו, שידעה לענות שתי פעמים על השאלה ההיא “מה לך פה?” – את התשובה הברורה:

– “קנא קנאתי”.

זוהי הכתובת האחת, שהולמת את העתון העברי הנאמן בא“י, זה המופיע לא הרחק מ”ענתות" ומ“תקוע” –

“קנא קנאתי”.

וברכה ל“הארץ” ליובלו, שילך בדרך זו!

[תרפ"ז]

זה לנו שנים אחדות, מימי המלחמה האחרונה – ולפעמים נשמע הקול באופן אחר גם לפניה – שבעתונות העברית נשמעת תלונה מעין זו: הייתכן שבשנות־פורעניות אלה, לאחר ההרג הרב באוקראינה מחד גיסא, ולאחר הכרזת באלפור ו“הבית הלאומי” מאידך גיסא, לא תהא הספרות העברית, ככל ספרות, שהיא בבואת־חיים נאמנת, מוצפת צער ודמים, כשם שמוצף בהם הרחוב היהודי, ולא תהא, מאידך גיסא, קוראת ומשוועה לגאולה הגדולה, המציצה מבעד לכל האשנבים והחרכים…

הייתכן? הייתכן, כי כרכי הספרות שלנו, המופיעים חדשים לבקרים, הכבדים בדפיהם והקלים, ישירו שירת־שלווה ויספרו סיפורי־עיירה, כמאז וכמקדם, בה בשעה, שיש כבר חומר אחר לגמרי: ראשים כרותים; גוויות בלא ראשים מתגוללות מתחת לשולחנות; יהודים צעירים וזקנים מוקעים לאור יומם, או, מה שנורא עוד שבעים ושבעה: יהודים חופרים לעצמם קברים…

ועוד: פעמי־משיח נשמעים לאוזן, לכל האזנים; גאולה חדשה – כך וכך שנים לספירת־באלפור – הולכת ומתהווה לעינים: “העקוב היה למישור; הרכסים לבקעה – ונגלה כבוד ד', וראו כל בשר יחדיו” – ונביא אין, אשר יקרא בקול, אשר יהיה “כפטיש מפוצץ”. ונורא מזה שבעים ושבעה: המשוררים שרים דוקא כמו אז – כלפני הפרעות ולפני הכרזת באלפור – על הדמדומים הכחולים, וחורזים עדין חרוזיהם על השקט הרך, ותולים כנורותיהם על ערבים ועל שקיעות ערבים…

הייתכן? –

ואם כן: קהות וכהות. אין ספרות ואין סופרים. יאוש… והתוצאה: מתוך אלה העשרות, החורזים על “השקיעות”, ננערו אחדים, אשר לקחו על עצמם את תפקיד־הנבואה, והתחילו מספרים על אותם “הראשים הכרותים” מהאי גיסא ועל המשיח ועל הגאולה ועל התמורה מאידך גיסא. הם אמנם לא נאחזו – כאשר לא נאחזו גם כל אחיהם המשוררים – בציצית ראשיהם ולא טולטלו טלטלה־גבר אל הצער, אשר ישירוהו, ואל התקוה, אשר ישירוה, אלא נטלו עליהם את ה“תפקיד”, בבחינת “במקום שאין נביא, השתדל להיות נביא”… וממילא מובן, שדבר־אלהים לא נשמע גם לאחר שכתבו אותם הכותבים על הפרעות, ולאחר ששרו אותם המשוררים על הגאולה…

ואם כן, ניעורה “פרובלימה” נושנה בספרות: כלוּם דרושים באמת לשירה הדיסטאנס והפרספקטיבה, או יכולה לקום שירה גם “בשעת־מעשה”: שירה על תבערה מיד לאחר התבערה, או אולי גם בשעת התבערה – וכו' וכו'?

ואולם, דומה, כי כל הדברים האלה הם רק בבחינת “סחור סחור לכרמא לא תקרב”. נקרא נא רק פרק אחד מפרקי התנ“ך, מפרקי התוכחה או מפרקי הנחמה, וכל ה”פרובלימה" הזאת כהנדוף עשן תנדוף. הרי אלה לא המתינו כלל ל“פרספקטיבה”… וגם ביאליק שר מיד ל“אחר התבערה” את “על השחיטה” ואת “בעיר ההרגה”. הלא כה רשום שם: אייר תרס“ג; תמוז־תשרי תרס”ד… ומאידך גיסא: אקרמן, כמדומני, מספר על גיטה, שהוא לא היה ער כל־כך לכל “המדיניות” ו“התמורות” שנתהוו בזמנו, וכתב דוקא מתוך “דיסטנס ופרספקטיבה”. את האידילה שלו “הרמן ודורותיאה” כתב בימי־הפורעניות"…

ואם כן, מאי־קא־משמע־לן? –

קא־משמע־לן ראשית: שאותה פרובלימה עיונית מופרכת מעיקרה. והשנית: שבכוח וביכולת הגדולה, הרוחנית־השירית־הנבואית, רק בהם תליה מלתא.

"אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?

אֲדוֹנָי אֱלֹהִים דִּבֵּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?"

אין אנחנו נבהלים ומזועזעים כל־עיקר כשעומדים ומספרים לנו על גולגולת של יהודי, העומדת על השולחן ללעג ותוחבים לתוך פיה סיגרה, בשעה שמתחת לשולחן מתוגלל הגוף בלא הראש… זה אמנם ספור מפחיד, אבל אף־על־פי־כן אני מזועזע יותר מאותה הסצינה באידילה של גטה – זו הנזכרת לעיל – בשעה שהאם מוצאת את הרמן בנה בוכה על אותה גבעה נפלאה תחת ה“אגסה ברמה”, (אגב, מסופר, שמעיני המחבר עצמו זלגו דמעות בשעה שקרא את הסצינה הזאת בפעם הראשונה לפני ידידו…) וסצינה זו הרי אינה מפחידה כל־עיקר: איזה בחור “בועזי” בוכה על איזו גויה “מואבית” יפה ומבקש אותה לאשה… ואם כן, יוצא לנו, כי לא ב“אימים” תליה מלתא, כי אם, כאמור לעיל, בכוח, ביכולת; ביכולת השירית הגדולה, זו הגובלת במקצת בנבואה.

כי אכן, בנידון זה – ביחס לנתינת ארשת שירית כֵנָה לכל האימים הגדולים והנאמנים, שעברו בהמון גליהם ומשבריהם על היהדות הדוויה בשנים האחרונות, עם פרכוסי־הגאולה האלה, המעטים, שאנו שומעם מתוכם כל הימים את הגעיה הקטועה־החנוקה: “וכח אין ללידה”… אין כח… – כן, בנדון זה צריך כוח גדול־כביר־נבואי – יותר גדול, אולי גם מזה של ביאליק. ואין בנידון זה דרגות־של־נבואה: אם לא קול־אלהים, כי אז ממילא “לקיחת־לשון ונאימת־נאום”…

ולפיכך לא ינעם כלל לאזנך בימים האחרונים בין בפרוזה ובין בשיר, זה “החיוב” המפרכס, המטפס בלא־כח לעלות ולהיות דוקא לאיזה “נחמו, נחמו עמי” נבואי. ולא־נעימות ביחוד אותן השורות, הנכתבות מתוך “דביקות” בכמה קונטרסים ספרותיים – “דביקות” זו המלאכותית, המבקשת לכפות את האמונה על האחרים, על הקורא, כי יאמין בו, בכותב, שהוא אמנם מאמין אמונת־אומן…

ומענין: אפילו פובליציסטים מובהקים, שהיו מצליפים בשנים כתקונן על ראשי עם קודש, מנענעים כיום בחיוביהם לארבע הרוחות: בארץ־ישראל טוב; הכל טוב; כמעט הכל טוב…

לא, בידים אין מורידים נבואה. על המשיח ועל הגאולה אפשר לשיר ואפשר שלא לשיר. אבל צריך שתהיה בכל אופן אימתא־דשירה על המשורר, המתקרב לפרובלימה זו. כי האחריות גדולה.

ואולם, דומני, כי הספרות העברית עד היום – ועוד לשנים אחדות – תהא ניזונה בהכרח (ודוקא מסוג זה תהיינה ודאי גם יצירותיה הטובות הן בשירה והן בפרוזה) מן העבר הקרוב, זה שעל סַפו אנו עומדים כיום. כי הספרות, במובן ידוע, הרי נוטלת עליה איזו אחריות מיוחדת: לסכם הדורות. ואי משום כך ודאי, קמים עם סוף הדורות, בבוא עת־התמורה לחיים שלמים שעברו, אלה היוצרים הקלאסיים, המסכמים בקרבם את סך־הכל השירי של העבר ומוסרים אותו לבָּאות, לדורות, בצורתו האמתית היחידה, הישרה. וכך, כמקרה הזה, קרה גם לנו בדור אחרון: מנדלי, פרץ, פרישמן, ביאליק, טשרניחובסקי וכו' (גם אחד־העם שייך הנה, במובן ידוע). והנה הולכת התקופה ההיא – תקופת השירה על חיי ישראל בדורות שעברו – ומסתיימת כיום לאט־לאט. ואנחנו, מכל הסוגים, מזבלים כבר את השדות לנטעים חדשים וגדולים, “קלאסיים” בעתיד, שבודאי יבואו, שמוכרחים לבוא, אם מברדיטשוב ומאיישישוק ואם מגדרה וירושלים – אבל בוא יבואו – בודאי יבואו – וגם ישירו –

ואין לדחוק הקץ…

[תרפ"ה]

…“לפתח חטאת רובץ” – ולפתחם של החיים רובצת האשה: בבואת ההוויה בטהרה ובטומאתה.

והאהבה, חותמת־זיוף בלבד על פתחם של החיים, אשר בדינוּה לנו מלב, מבלי יכולת לכנות את הרחשים בשמם. “אהבה” – מלה; מוצא־של־בטוי. בספרים הקדמונים ביותר של ספר התנ“ך אין שליטה ל”טרמינוס" זה. היתה התאוה; היתה האשה. אבל האהבה, במובנה המאוחר, שביטוי־חיקוי לו ב“שיר השירים”, לא היתה פרובלימה. התנגשות־אחים, כזו אשר ניתן לה ניב בסיפור על יעקב ועשו, היא אולי בעצם עוד עד היום פרובלימה עמוקה הרבה יותר מאשר ה“אהבה” שבין איש לאשה. יסורי־התאווה היו נקובים אז בשמם האמתי. ומשום כך לא היו סיפורי־אהבה בישראל, ולא היו קמים כאלה עד היום, אילו לא היינו קוראים בספריהם של גויים. “אהבה! – קוראה סלמה לאגרלף באחד מספריה – אלה אלפי הניאנסים של רגשות הלבב!” ואהבה – היינו אומרים אנחנו, אילו היינו מקוריים במקצת – זו הפתיחה החוגגת לחיים הגדולים של הקיום האנושי הגדול, של הפרובלימה הנצחית: “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי”!… יצחק ורבקה, יעקב ורחל, ואפילו הרמן ודורתיאה, אינם גבורי אהבה במובננו של היום. מרחוק רומז הבית ורומז כבר גם הילד…

“אבות ובנים” – בפרובלימה זאת פתחה ספרותנו בעודה בראשיתה, בחיתוליה שלה. פרובלימות־אהבה של גויים סמי מכאן. מנדלי לא ידען, ודומה: פרובלימה זו עדיין מן העקריות בתוכנו עד היום, מן הפנימיות. התנגשות גיבורים וגיבורות – במובן זה, שהספרות הרוסית למשל, מלאה אותה – לא היתה בתוכנו. לא היה בתוכנו ראסקולניקוב ולא היתה בתוכנו גם – אננה קארינינה…

ובידים אין לעשותם, את “הגיבורים”, אם אינם.

*

צא ולמד מהנחה זו: אין רומאן עברי אמיתי. הרומאן המקיף, שכל עצמו אינו אלא התנגשות הגבר באשה לשם התנגשות, לשם שיפור התאוות, שהאנוש נסחף אחריהן בעל־כרחו, אינו מן הצורות הספרותיות, ההולמות אותנו. כשלונו של מאפו היה הרומן הצרפתי, נצחונו: יד עליון ששפרה עליו, והצילתו מכשלונו. העתק העתיק עצמו לאידיליה של “אמנון ותמר”. וזו עמדה בתוך החיים העבריים.

וכך גם בשירה העברית. קרא ודוק ותמצא: אהבת ציון שבשירת הלוי נאמנה וכנה ועמוקה, ואילו שירת האהבה לאשה מלאכותית וריח של חיקוי נודף ממנה. וכך גם עד אחרון המשוררים ברחובנו, ועד הצעיר בכולם. רק הפאתוס של המלה הוא מקורי עברי. ואת זה נטל לו ביאליק בחוש העברי הטבעי שלו. הגילוף, בין בעטו של הסופר ובין בידו של הפסל, זר לנו. את “העריה הגדולה” במובן היווני לא תפסו עינינו מעולם. “וירא אשה רוחצת מעל הגג” – זו לא ראייה היתה. ואפילו היינה, אביר משוררי האהבה, אנוס היה להעלות את החומר־האשה עד כדי שכינה למען כרוע ברך לפניה. וכזאת עשתה היהדות בגלגולה הקבלתי – “השכינה” “יסודא דנוקבא”. האשה־הנצח, במובן העליון, המטיפיסי, השותף במעשה בראשית; הראשית והאחרית – זו שייכת לפולחן הדתי. ואשה אחרת לא ידעה השירה העברית. האחרת היתה התגשמות החטא בעולם – ומשום כך: “אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך”… ומכאן הצעיף העתיק שלנו וה“מלאיה” הערבית (התלבושת השחורה של העירוניות הערביות) עם ה“חארם”, בית־הנשים. לא ניתן לחטא להלוֹך על גפי־מרומי־קרת. ומשום כך לא נכתב עד היום רומאן ערבי.

*

ולאמיתו של דבר: לא נכתב עד היום גם רומאן עברי. ספר שירים עברי חדש נתן ביאליק. שירים נתנו עד היום גם אחרים. ורומאן עברי עוד אינו. ומי יודע אם יהיה. אפוס עברי יהיה, תהיה אידיליה עברית (זו ישנה כבר במקצת), ואולם הרומן העברי לא יכָּתב, משום, שכניכר, רומן ועבריות שני הפכים הם. וספריו של מנדלי כלום רומאנים הם? – הושווה מנדלי לסרוונטס. ודאי, נכון. אלה פרשות־חיים גדולות הם. זוהי אפיקה עברית בלא ה“רומאניות”. ומכאן ראיה: הסופר העברי המקורי (וכזה הרי היה מנדלי בכל נימי נפשו וכוח כשרונו) מתרחק כאילו ב“אינסטינקט הבריא” שלו מן הרומאן. ומשום כך יש לומר, שבאוצר הספרים של הקלאסיקים העברים לא יעמוד אולי הרומאן – הנטע הזר – לעולם. רק בעלי הכשרון מן המדרגה הבינונית, ולמטה מבינונית, כתבו ויכתבו אצלנו גם להבא את הרומאנים. והכשרון העברי האמיתי הוא ידבר שירה עד־עולם.

[תרפ"ד]

העתונות ההיתולית בעצם תופעה חיובית היא בחיי הציבור. היא באה, במובן ידוע, להשלים. את אשר מוכרח העתון הרציני לכסות או להסתיר מעיני הקהל, – מגלה העתון ההיתולי בשנינה, בדרך המשל וההשאלה. הוא מכניס את הקורא ל“פני־ולפנים” של המעשים ההווים והמתהוים. כי – וזהו התנאי העיקרי – העתון ההיתולי הוא “האמן החפשי” ו“המבקר החפשי” גם יחד, אלה שתפקידם להשקיף על המאורעות והמעשים מן הגובה האנושי ההוא, ששם ניתנת כבר הרשות להלעיג במקצת על “החיים”, שהלעג כרוך אחריהם בהכרח. והקריקטורה המצוירת – זו תבוא ותוסיף גילויים על העצם הנידון, באופן שלעיני הקורא יעמדו פתאום כל האנשים והמעשים, המעסיקים את מוחו ואת חייו, בצורתם “הנכונה”, עירומים, בלי הקליפה המכסה לגופם הפוליטי, הספרותי, העסקני וכו'.

העתון ההיתולי – זה תפקידו העקרי: למסור את הצד השני של מטבע החיים; את הצד ההוא, המגוחך, הנלווה בהכרח, כהכרח עצם החיים, אל כל תופעה שבחיים ובציבור.

בחיים ובספרות יש אנשים סתם או סופרים ומשוררים, המחוננים בכשרון זה למצות בעיקר את ה“מגוחך” שבכֹּל ולהכיר את “הלעג הנסתר” שבכל כובד החיים ושבכל התופעות החברתיות; כי אכן גדול הלעג הכרוך בעקב חיינו בכל תקפו – ולא יסור.

ואולם אין לחשוב ש“צד” זה העיקרי הוא, שהכל הוא. היתול זה – בת־חיוך פילוסופית צריך הוא להיות, ולא עוד; בת־חיוך איומה, המבטלת וסולחת כאחד, מתוך עצם ההכרה הפילוסופית־האנושית, שהיצור הנבחר נלעג מתוך עצם עצמותו; שכולנו נלעגים הננו בכל מעשינו חיינו.

והכרה זו ראשונה היא, שצריכה לבוא לידי ביטוי בעתון היתולי הגון. איבסן היה אוהב לקרוא הרבה בספרות ההיתולית. שם – בקריקטורה אחת, בהיתול שנון אחד – למד לכל מעשיהם ותכונותיהם של רבי המדינה, ובעיקר למד לנשמותיהם. עתון היתולי, שאינו מתעלה לגובה ספרותי ניכר, אינו ולא כלום. אין לו זכות קיום אלא, אולי, בחברה שאינה מעורה בשום יסודות חיים אמיתיים. העתון ההיתולי בשברי דבריו וקטעי אמרותיו חייב לרמז ברמזים אנושיים טמירים; הוא צריך לגרות אסוציאציות ודמיונות ועליו להעמיק לתוך תהומות החיים, כי משם, מתוך תהומות חיים אלה, המכוסים בשכבת הערפל של המעשים והדבורים, שואב הוא את נושאיו, את הענינים, שעליהם יהתל, ילעג, יתפּלסף.

ולא בלי מכאוב עצור ילעג. אף זה “תנאי עיקרי”.

אמני העט והציור – אלה הם המוצאים מקומם בעתונות ההיתולית המשובחת. סופרים־משוררים אלה, שהמלה הפשוטה הוגיעתם כבר מרוב שימוּש, מבקשים להם פעמים מפלט ללעג השנון, לשירה השנונה ולפרודיה. והללו, ברוב הכרת החיים ופרצופי הנפשות העושות על במות החיים השונות, משלחים את חצי לעגם לתוך נפשנו – ואז עולה הצחוק העמום בתוך קילוח הדם המבעבע אף הוא בקרב זה של חצי לעג…

ועתון היתולי עברי, בהטעמת מלה זו, צריך להיות אחר מאשר עתון היתולי של גויים. כאן אין לחקות אפילו את המשובחים שבהם. את הלעג הדוקר והנוקב, את המהתלה ואת חריפות “החכמות” – דומני, מאתנו להם אלה. היהודי בגלות, שלא יכול למצוא לו ביטוי של כובד־ראש בחיי ולחייו, ידע ללעוג את לעג־השטנים על כל סביביו. ולעג זה – אחר היה מזה של הגויים. היהודי, שמוחו היה צף על פני ימי ספרים, היה זקוק רק לגרות באיזו מלה או בצירוף של פסוק את הדמיון הפורח־המרחף, והלעג היה בא במלוא חריפותו. ואין להרבות בדברים על כך, הן על שפתנו עדיין מרחפת השכם והערב אותה בת־הצחוק היהודית הטפוסית, המבטלת, שבחיים המעשיים יש בה אמנם מן הקלקול, אבל בספרות היא פועלת ברשמיה העמוקים.

ועתון היתולי עברי בארץ־ישראל, דומה עלי, יש לו עוד תפקיד מיוחד רב־ערך מאד, שיהא נשמע אולי כאבסורדום: הוא צריך לחייב, רק לחייב. זה יהיה אמנם תפקיד הפוך, כי הרי העתונות ההיתולית היא בעצם שוללת ומבטלת. ואולם אצלנו במקום שהעתונות הרצינית של כל השנה מלאה ספקות ופקפוק ואי־אמונה, צריך שהעתון ההתולי הטוב ירים את המעשים הנשללים לגובה של החיוב, שאף הוא נעוץ בעצם בכל המעשים הנעשים. ועתון היתולי טוב בארץ־ישראל, במקום שהסביבה הצבורית הפוריה קטנה כל־כך ומכווצת, במקום שכל החיים – ואפילו הפרטיים – הם קדירה־דבי־שותפתא, צריך ומוכרח להתעלות לגובה ציבורי מוסרי – ולא, תישאר העתונות ההיתולית מה שהיא עד היום, ומה שהיתה ביחוד בשנה זו: ראי זעום ואיום לחיים זעומים ואיומים…

[תרפ"ה]

(פתיחה לפיליטונים קטנים בשם זה)

פינה זו, שאנו מבקשים ליחד בעתוננו כפעם בפעם, אינה “פינת צחוק ושעשועים” במובן המקובל בעתונות של גויים. לא למהתלות ובדיחות יוקדשו טורים מעטים אלה מיום ליום (ואף על פי שגם במהתלות ובדיחות אין לזלזל, חלילה, וגדולה בדיחה, המקרבת את הלבבות), אלא הכוונה היא כאן קצת “עליונה” יותר וגם קצת “עמוקה” יותר. ולפיכך יתבררו ויתלבנו הדברים מיד, למען ירוץ הקורא ברשימות הבאות וידע את אשר לפניו.

ב“פנים שוחקות” אנו מבינים מעין משהו מן המושג הקדמון של “סבר פנים יפות”. ודוֹק נא ותראה איזה צירוף נפלא של שלש מלים עבריות כאן! לא שפניך, הקורא או הקוראה, חייבות להיות יפות, חלילה. יכול אתה להיות בעל פנים לא יפות כלל, ויכול אתה להיות, כלשונם, נאה או כָעוּר. אבל ההסבר של פניך – כלומר אותן הפנים, שאתה נושא אותן לראווה ברחוב, לפני אלה הבאים לקראתך, לפני מכריך־חבריך, לפנַי ולפנָיו, ולפניהם ולפניהן, חייב להיות יפה. זאת אומרת: בחדרי־חדרים, בביתך, או בבתי־נפשך, אין פניך, אולי, שוחקות כלל; אבל אני איני רשאי, ואתה אינך צריך כלל, לשתף אותי מיד בחומרות פניך עם חומרות נפשך. את הרצינות היבשה, ואפילו האמת שלך, החותכת־הנוקבת אולי חדרי לבך, שמור למענך. ואילו למעני שמור נא, במטותא ממך, את השחוק, את החיוך ואת הסברת הפנים היפות. ובאמריקה מודבקות כתובות־פלאים כאלה ברכבות־המסע העיליות והתחתיות, שבהן כתוב מפורוש, כאזהרה לבריות: שמור על החיוך! “Keep Smiling”. איזה רעיון נשגב!

ואני הייתי מחליף תיכף ומיד, עוד היום או מחר, אותן הכתובות שברכבות שלנו ובאוטובוסים – הכתובות החמורות והכבדות, מעין “עברי, דבר עברית!” או אפילו “אל תקנה תוצרת גרמנית!” בכתובת נפלאה זו: “שמור נא את החיוך בפניך!” או: “חייך נא כמעט!” או: “אל תזרוק פנים רצינות כל־כך בחברך!”

ובעיני רוחי רואה אני את השינוי הגדול, שהיה בא ונופל פתאום לתוך חיינו הרציניים כל־כך, הכבדים כל כך, החמורים כל־כך ללא אור של מבט־עין מחייך, צוחק, מסביר עצמו, ומעורר עם זה – נס בתוך נס – גם את החיוך השני, את השלישי ואת הרביעי ואת החמישי ואת העשירי ואת המאה. והאם לא נפלא על כל הנפלאות הוא לראות (אם בעל־דמיון אתה, דמה נא את הדבר בעיני רוחך!) רחוב שלם מחייך, עיר שלמה מחייכת – כרך צוהל משמחה!

וכאשר תעמיק בדבר תראה פתאום ותבין לשמחת לבבך, שאפשרי הוא הדבר הזה, שבידך הוא, שאתה יכול עוד היום ומחר להוציאו לפועל. והיינו הך. על כל אותם הענינים, שאתה מביט בעיני תוגה וצער ואֵבל ויסורים, משום שכך לימדו אותך האחרים, האבלים, מחמירי־הפנים, אתה יכול להביט מתוך פנים שוחקות, מתוך חיוך, וביחוד מתוך בת־חיוך של הבנה וסליחה – זו המדרגה הנעלה ביותר של “הפנים השוחקות”.

וכמה תשמח אז וכמה תגיל בך נפשך לראותך אז מביט על כל אותן השאלות המדאיגות, הפרובלימות, או הבעיות הכבדות, מגבוה, ממרום אותה נקודה, ששם אפשר כבר לסלוח את הכל; ממרום ההבנה שבחיוך הפילוסופי – זו נקודת־הגובה של נפש האדם בתוך סבך החיים הנפתל, בחינת: יושב בשמים ישחק…

וזו היא בערך מטרתה של פינה זו בעתוננו, שקראנו לה “בפנים שוחקות” מתוך כוונה ברורה זו: על אף כל חומרות־החיים, על אף כל הפרובלימות הכבדות, שמשתרגות ובאות עלינו חדשות לבקרים – הדו"ח של פרנטש, חוק האריסים, הקונגרס הבא (ספינה זו ללא קברניט, שסירות־“וויקינגים” של מפלגות ממפלגות שונות חותרות כיום לקראתה על מנת להתנפל עליה מכל עבריה), – על אף כל אלה אומרים אנחנו לחנך את הקורא להביט על הכל, ואם גם לא לאורך כל היום כולו, הנה לפחות בשעה שיתיחד עם פנה דלה זו שלנו – להביט על הכל בפנים שוחקות, בחיוך סלחני, שממנו נבוא אולי לידי תוצאות גדולות ונפלאות בחיינו: נַקהה במעט או בהרבה את העוקץ החד־החד הזה, שהולך מיום ליום ומתחדד בחיינו, מימין ומשמאל, ונתחיל אז אולי להבין שוב האחד את השני, היא האפשרות האחת, שעשויה להביא את האדם גם לידי סליחת־חטאים, כמאמרו של אותו גוי גדול, וגיטה שמו: “אם אנו מבינים איש אחיו, לא נשנא עוד האחד את השני לעולם”. וההבנה הזאת יכולה לבוא רק בדרך האחת והיחידה הזאת: אל נזרוק מרה בחיינו, כי מרים הם כבר כלענה גם בלאו הכי; אל נא נצא איש לקראת אחיו מזוינים בדעות הקיצוניות שלנו; ובעיקר: נשובה ונסביר נא פנים איש לאחיו! נשמור נא על הדבר היקר האחד, שיכול להיות משותף ומשתף את הבריות – נשמור על החיוך ועל הפנים השוחקות.

ומתוך הפנים השוחקות נבוא אז לידי כך, שבמקום לשלול כל הימים ולתַנוֹת השכם והערב בקינים והגה והי על על מה שאנו מפסידים, מאבדים וכו' – נתחיל לחייב ולראות שלא דלוֹנוּ כל־כך, שהיש הולך וגדל, שאנו הולכים ומכים שורש, שאנו פורחים ומשגשגים כאן, בשעה שכל העולם כולו נרקב עוד השורש.

ואז – ראה נא, קוראי היקר, עד היכן הבאתיך! – ואז נוכל להגיע לעוד משהו עיקר בחיינו: לחנך לנו את המאמין ביֵש זה שלנו ולחנך לנו את הדור החדש על החיוּבים והגדולים, שנטיף לפניו עליהם. כי רק על החיוב יש לבנות ולא על השלילה ועל ההרס.

הנה משחקים לפנינו כיום החיים בארץ: אחים גולים, אחים יקרים, שבים אלינו מכל כנפות הארץ; בשורות טובות מרחפות ככרוזים משיחיים על קרקע זה היקר שלנו – הבה ונצא נא לקראתם בפנים שוחקות –

כן, בפנים שוחקות…

[תרצ"ד]