האם הולך ערכו של הספר ויורד בימינו? או האם הגיעה שעתו להסתלק ולפנות מקומו לראי־נוע, הראדיו וכו'? והאם אפשר בכלל לדור החדש, יליד הכרכים הגועשים עם העיליות והתחתיות, לשגות בספרים ולמנות את מליונות האותיות הפורחות, האיטיות, בשעה שהחיים גועשים־רועשים ותובעים את האדם למלחמה ולהשתתפות? והאין ערך־החיים בעין עולה על הספר? האם איש־האספורט, המעורר בקרבו חיים על ידי תנועה, אינו מיטיב לעשות מאיש־הספר, השוגה באותיות ומיישן עליו את הכוחות המפכים בו? והאם נוכל, בדרך כלל, לדרוש מן הבאים אחרינו, מבנינו, שיתקשרו לאות, לתיבה, לספר, כאשר התקשרנו להם אנחנו במצוות הורינו ובפקודת העם, “עם הספר”?

והשאלות מסוג זה עוד נמשכות והולכות לעשרות, ויש להוסיף עליהן עוד כמה וכמה. ואמנם היו ימים, שבהם קמו בתוכנו כאלה, ששללו את כל ערכו של הספר ותבעו לחיים, והעמידו לעומת היהדות של הספר את היהדות של השרירים וכו'.

אבל העתים נשתנו במקצת. בעתונות העולם שבשנה האחרונה באוּ דוקא מספָּרים על התרבוּת הקריאה בעולם למרות הראי־נוע והראדיו. הראי־נוע אמנם מתחרה בספר, אבל לא יוּכל לו, כשם שלא יוּכל הגרמפון לנצח את קול האלהים החיים של מזמר מחונן־אלהים.

הספר – שוּם ראינוע לא ימירנו, שוּם “חיים” לא ימירוּהוּ. בתוך דפי הספר הנאמן מקוּפלת הנשמה ורועדת בין שוּרותיו. את אשר קורא נאמן מאזין מתוך ספר נאמן, לא יאזין מתוך שום גרמפון או ראדיו. ואת אשר תחזה נפשו בספר, בין השוּרות, ב“קמטי־השיש” שלו, לא יחזה על פני שוּם בד של ראי־נוע.

"בָּאוֹתִיּוֹת הַמֵּתוֹת שִׁירַי חַיּיִם הֵקֵרוּ

וּבַאֲרוֹן סִפְרֵי זְקֵנִי מֵתֵי עוֹלָם נִזְדַּעְזָעוּ".

(ביאליק)

*

הראי־נוע נארקוס הוא, אילוּזיה, והספר – “שמש צדקה ומרפא בכנפיו”. כל שלא הרגיל עצמו להאזין לרטטי־נפשו ומסתפק בקליפת־הדברים, ימצא סיפוקו בסורוגאטים של הספר, בקליפות. ואילו הספר עצמו הוא התוֹך. ספרו של האדם – המאורע האינטימי ביותר שבינו לבין המקום – הוא הרבה יותר מן האדם עצמו. את נשמתו במלואה צורר האדם בתוך דפיו. ואשר לא עשוי לגלות, גילה שם. וכל אשר זכה להאזין ל“אותיות הפורחות”, לאותם היצורים הקטנים, שבהתחברם ובהתלכדם יחד על ידי אמן־המלה היוצר, הם נעשים ליצורים חיים, נעלים על כל היצורים האחרים; וכל אשר שתה פעם ונפשו רוותה ממעין המים החיים האלה, לא יסתפק עוד ב“בורות־בורות נשברים”…

ירמיהו, הומרוס, טולסטוי, גיטה – כלוּם מענין אותנו, אם פרצוף־פניהם היה כמו שהיה במציאות, או לא היה כזה? אבל פרצוף־נשמתם גלוי לפנינו על כל קמטיו הדקים מן הדקים. “איוב לא היה ולא נברא”, אבל צערו של איוב היה, הווה ויהיה. וזה העיקר. וכמה עשרות גיבורים של ספרים חיים בנפשנוּ בצוּרה ברוּרה הרבה יותר ובולטת, מאנשים לעשרות, שאנו נפגשים אתם בכל יום ויום בבית וברחוב. את “אננה קאריננה” אנחנו מכירים היטב; את “אבא גוריו”, וכו'. ומי ששקע בספר העברי הקדמון, מכיר היטב־היטב את ירמיה ואת ישעיה (לא רק את ספריהם, כי אם אותם עצמם!). וכלום אין תמונתו של אותו אנוש־יהודי מוּזר יוסף בן־מתתיהו הכהן פּלאוויוּס, למשל, עומדת כמו חיה לכל אשר קורא בספריו? – תמונה זו כולה של אותו פרצוף יהודי על כל קמטיו המרובים, על גאוות האדם והיהודי שבו ועל שפלוּתו, ועל מלחמתו הפנימית הגדולה. עיין שם!

כך היוּ נוהגים לומר אצלנו: עיין שם. לא קְרָא שם, כי אם עיין; פועל־צווי, שנוצר בזמן מאוחר. לא קרא בלבד, אלא עיין ודוק!

כי הקריאה בלבד אינה מספקת. על ידה בלבד לא יגיע הקורא לידי זה שימַצה את עומק הדברים, שיראה את היוצר, המפרפר בין אותיותיו, וישמע אפילו את קולו בדברו, ויתיחד עמו להאזין לקולו המיוחד לו.

כי ההנאה הגדולה ביותר, שהקריאה מהנה אותנו היא זו: למצוא בספר חבר טוב. אנו אוהבים ביחוד את הספרים ההם, שבהם הננו מוצאים את עצמנו – או, שבהם אנו מוצאים ביאור ופירוש לכל אשר בתוכנו.

*

בכל שנה, בימי הפגרא שלי, אני פותח את אחד הספרים של טולסטוי – בכל אשר אפתח, אין הבדל – ואני יושב ומתענג שעה ארוּכה במסיבתו, שומע את נעימתו, את הסברותיו בחיים ואת חכמותיו ואת ההכרה שלו, אשר רכש לו מכל הפעוּטות הללו, שאנו קוראים להם חיים. לא סיפור־המעשה מעניין אותי, אלא ראייתו את הדברים. ודוקא בשעה שהוא “גועש ורותח”, אני מחייך, בראותי שאף הוא היה מן התמימים הגדולים, ולא ידע…

פתח נא, קורא־מעיין, את אחד מספריו של צ’יחוב או מופאסאן, או האמסון או טורגנייב, קרא את הדף הראשון, את השורה הראשונה כמעט, והנה אתה מלופף כבר אויר מיוחד. ויש אשר ריחות טובים כל־כך עולים באפך, ואתה נזכר בכל הטוב והיקר שבחייך, ואיזה נופים יפים, שראית פעם בהקיץ או בחלום, קמים פתאום וחיים…

זה ערכו של הספר הטוב.

עוד לא אירע לי פעם, שאראה גרזן עומד בפינת־בית ולא יעלה מיד על זכרוני ראסקולניקוב. וכמה קמטי־נפש משלנוּ, וכמה מנעימות־דבורינו משל קנוט האמסון הם או משל דוסטוייבסקי. ומי יבוא ויתפאר, שהוא רואה את העולם בלא־מחיצה של הספר. רק כאשר לימדוּנו הספרים הטובים; כאשר הראוּ לנו הם את החיים, כך אנו רואים אותם.

“כל הנערך על־ידינו כיָפה – כותב גורקי באחת מרשימתיו – הומצא על ידי האדם וסוּפר לנו על ידו. למגִנת־לבנו המציא הוא גם את הצער, ויחזקו ויגבירו, כאשר עשו דוסטוייבסקי, בודליר, ליאופרדי ואחרים”.

*

על פרא מפראי אפריקה מספרים, כי כאשר קראו לפניו מספורי התנ"ך, ביקש את הספר מידי הקורא, הגישו אל אזנו – והקשיב. הוא עמד לפני חידה.

וכמקרה הפרא הזה יקרה גם אותנו לא אחת. בשעות יקרות יש ונקרא בספרים, ונעמוד נדהמים למראה חזון האדם בשירתו הנצחית, לא פחות מאשר נידָהם למראה ברק ולמשמע רעם בשדה־מרחבים.

רגש כזה יתקפנוּ ביחוד למקרא פרקים בדברי נביאים. קול האדם הראשוני הוא שנתן כאן ביטוי לדוי ולצער.

ואולם כל ספר טוב ונאמן יש בו מכתבי־הקודש, אלא שאנו חייבים להתיחד עמו ולגשת אליו מתוך אמונה.

“הספרים – אומר ריכרד דיהמל – הם כאותו “המדיום”, שנענה רק לאלה, היודעים האיך לשאול אותו ולהשביעו”.

כי אמנם פליאה זו הגדולה, לֶעֱרוֹת את החזון במלים – בכוחה היה להדהים אותנו עד היום יותר מאשר הברקים והרעמים, אילו לא הוזלו עלינו האותיות עם הספרים. “כך נשרף האדם על גחלת־עצמו” – אמר גיטה בקראו ובבכוֹתוֹ על הפרק השלישי שלו מ“הרמן ודורותיאה”.

האדם על יצריו הטובים והרעים, על רגשותיו והעוויותיו – אספקלריה מאירה זו, שבבוּאת כל העולם משתקפת בה – רק אותו אנו מבקשים בספר טוב. שהרי כל ימינו אנו חותרים רק אחר עצמנו. ולפיכך ייקר לנו כל ספר נכון, אשר יספר לנו על עצמנו, ואנו נאזין לתוכו כאשר נאזין לתוך נפשנו בשעות היקרות. וכל קריאה בספר טוב שעה יקרה היא.

“שלושה שותפים באדם”, והשותף הרביעי¹ הוא: הספר. הלפנַי־ולפנים של כל חזיון הוא הספר הטוב. ובתוך התוהו ובוהו אשר לחיינו, במָבוֹך הגדול הזה, אנו מתחזקים ב“פקעת של גמי” זו לבל נתעה נאֹבד דרך.

כל זה בנוגע לספר בכלל. ואולם בתוכנו, בחיינו, השאלה מקיפה הרבה יותר. אצלנו שאלת חייוּתו של הספר – שאלת חיינו היא כמעט.

הספר הוא לנו עד היום כמעט הכל; המולדת במובן הרחב. “אורייתא וישראל” – אלה הם כל האטריבוטים כולם, שנותרו לנו בתור עם. ואם אצל אוּמות העולם חוזרים כיום לספר, הרי אנחנו מצוּוים ועומדים על כך מטעם שַׂר־האומה עצמו.

והספר העברי אינו לוּכסוּס. הוא לחם יומם, בו חיינו ואורך ימינו.