זה לנו שנים אחדות, מימי המלחמה האחרונה – ולפעמים נשמע הקול באופן אחר גם לפניה – שבעתונות העברית נשמעת תלונה מעין זו: הייתכן שבשנות־פורעניות אלה, לאחר ההרג הרב באוקראינה מחד גיסא, ולאחר הכרזת באלפור ו“הבית הלאומי” מאידך גיסא, לא תהא הספרות העברית, ככל ספרות, שהיא בבואת־חיים נאמנת, מוצפת צער ודמים, כשם שמוצף בהם הרחוב היהודי, ולא תהא, מאידך גיסא, קוראת ומשוועה לגאולה הגדולה, המציצה מבעד לכל האשנבים והחרכים…

הייתכן? הייתכן, כי כרכי הספרות שלנו, המופיעים חדשים לבקרים, הכבדים בדפיהם והקלים, ישירו שירת־שלווה ויספרו סיפורי־עיירה, כמאז וכמקדם, בה בשעה, שיש כבר חומר אחר לגמרי: ראשים כרותים; גוויות בלא ראשים מתגוללות מתחת לשולחנות; יהודים צעירים וזקנים מוקעים לאור יומם, או, מה שנורא עוד שבעים ושבעה: יהודים חופרים לעצמם קברים…

ועוד: פעמי־משיח נשמעים לאוזן, לכל האזנים; גאולה חדשה – כך וכך שנים לספירת־באלפור – הולכת ומתהווה לעינים: “העקוב היה למישור; הרכסים לבקעה – ונגלה כבוד ד', וראו כל בשר יחדיו” – ונביא אין, אשר יקרא בקול, אשר יהיה “כפטיש מפוצץ”. ונורא מזה שבעים ושבעה: המשוררים שרים דוקא כמו אז – כלפני הפרעות ולפני הכרזת באלפור – על הדמדומים הכחולים, וחורזים עדין חרוזיהם על השקט הרך, ותולים כנורותיהם על ערבים ועל שקיעות ערבים…

הייתכן? –

ואם כן: קהות וכהות. אין ספרות ואין סופרים. יאוש… והתוצאה: מתוך אלה העשרות, החורזים על “השקיעות”, ננערו אחדים, אשר לקחו על עצמם את תפקיד־הנבואה, והתחילו מספרים על אותם “הראשים הכרותים” מהאי גיסא ועל המשיח ועל הגאולה ועל התמורה מאידך גיסא. הם אמנם לא נאחזו – כאשר לא נאחזו גם כל אחיהם המשוררים – בציצית ראשיהם ולא טולטלו טלטלה־גבר אל הצער, אשר ישירוהו, ואל התקוה, אשר ישירוה, אלא נטלו עליהם את ה“תפקיד”, בבחינת “במקום שאין נביא, השתדל להיות נביא”… וממילא מובן, שדבר־אלהים לא נשמע גם לאחר שכתבו אותם הכותבים על הפרעות, ולאחר ששרו אותם המשוררים על הגאולה…

ואם כן, ניעורה “פרובלימה” נושנה בספרות: כלוּם דרושים באמת לשירה הדיסטאנס והפרספקטיבה, או יכולה לקום שירה גם “בשעת־מעשה”: שירה על תבערה מיד לאחר התבערה, או אולי גם בשעת התבערה – וכו' וכו'?

ואולם, דומה, כי כל הדברים האלה הם רק בבחינת “סחור סחור לכרמא לא תקרב”. נקרא נא רק פרק אחד מפרקי התנ“ך, מפרקי התוכחה או מפרקי הנחמה, וכל ה”פרובלימה" הזאת כהנדוף עשן תנדוף. הרי אלה לא המתינו כלל ל“פרספקטיבה”… וגם ביאליק שר מיד ל“אחר התבערה” את “על השחיטה” ואת “בעיר ההרגה”. הלא כה רשום שם: אייר תרס“ג; תמוז־תשרי תרס”ד… ומאידך גיסא: אקרמן, כמדומני, מספר על גיטה, שהוא לא היה ער כל־כך לכל “המדיניות” ו“התמורות” שנתהוו בזמנו, וכתב דוקא מתוך “דיסטנס ופרספקטיבה”. את האידילה שלו “הרמן ודורותיאה” כתב בימי־הפורעניות"…

ואם כן, מאי־קא־משמע־לן? –

קא־משמע־לן ראשית: שאותה פרובלימה עיונית מופרכת מעיקרה. והשנית: שבכוח וביכולת הגדולה, הרוחנית־השירית־הנבואית, רק בהם תליה מלתא.

"אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?

אֲדוֹנָי אֱלֹהִים דִּבֵּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?"

אין אנחנו נבהלים ומזועזעים כל־עיקר כשעומדים ומספרים לנו על גולגולת של יהודי, העומדת על השולחן ללעג ותוחבים לתוך פיה סיגרה, בשעה שמתחת לשולחן מתוגלל הגוף בלא הראש… זה אמנם ספור מפחיד, אבל אף־על־פי־כן אני מזועזע יותר מאותה הסצינה באידילה של גטה – זו הנזכרת לעיל – בשעה שהאם מוצאת את הרמן בנה בוכה על אותה גבעה נפלאה תחת ה“אגסה ברמה”, (אגב, מסופר, שמעיני המחבר עצמו זלגו דמעות בשעה שקרא את הסצינה הזאת בפעם הראשונה לפני ידידו…) וסצינה זו הרי אינה מפחידה כל־עיקר: איזה בחור “בועזי” בוכה על איזו גויה “מואבית” יפה ומבקש אותה לאשה… ואם כן, יוצא לנו, כי לא ב“אימים” תליה מלתא, כי אם, כאמור לעיל, בכוח, ביכולת; ביכולת השירית הגדולה, זו הגובלת במקצת בנבואה.

כי אכן, בנידון זה – ביחס לנתינת ארשת שירית כֵנָה לכל האימים הגדולים והנאמנים, שעברו בהמון גליהם ומשבריהם על היהדות הדוויה בשנים האחרונות, עם פרכוסי־הגאולה האלה, המעטים, שאנו שומעם מתוכם כל הימים את הגעיה הקטועה־החנוקה: “וכח אין ללידה”… אין כח… – כן, בנדון זה צריך כוח גדול־כביר־נבואי – יותר גדול, אולי גם מזה של ביאליק. ואין בנידון זה דרגות־של־נבואה: אם לא קול־אלהים, כי אז ממילא “לקיחת־לשון ונאימת־נאום”…

ולפיכך לא ינעם כלל לאזנך בימים האחרונים בין בפרוזה ובין בשיר, זה “החיוב” המפרכס, המטפס בלא־כח לעלות ולהיות דוקא לאיזה “נחמו, נחמו עמי” נבואי. ולא־נעימות ביחוד אותן השורות, הנכתבות מתוך “דביקות” בכמה קונטרסים ספרותיים – “דביקות” זו המלאכותית, המבקשת לכפות את האמונה על האחרים, על הקורא, כי יאמין בו, בכותב, שהוא אמנם מאמין אמונת־אומן…

ומענין: אפילו פובליציסטים מובהקים, שהיו מצליפים בשנים כתקונן על ראשי עם קודש, מנענעים כיום בחיוביהם לארבע הרוחות: בארץ־ישראל טוב; הכל טוב; כמעט הכל טוב…

לא, בידים אין מורידים נבואה. על המשיח ועל הגאולה אפשר לשיר ואפשר שלא לשיר. אבל צריך שתהיה בכל אופן אימתא־דשירה על המשורר, המתקרב לפרובלימה זו. כי האחריות גדולה.

ואולם, דומני, כי הספרות העברית עד היום – ועוד לשנים אחדות – תהא ניזונה בהכרח (ודוקא מסוג זה תהיינה ודאי גם יצירותיה הטובות הן בשירה והן בפרוזה) מן העבר הקרוב, זה שעל סַפו אנו עומדים כיום. כי הספרות, במובן ידוע, הרי נוטלת עליה איזו אחריות מיוחדת: לסכם הדורות. ואי משום כך ודאי, קמים עם סוף הדורות, בבוא עת־התמורה לחיים שלמים שעברו, אלה היוצרים הקלאסיים, המסכמים בקרבם את סך־הכל השירי של העבר ומוסרים אותו לבָּאות, לדורות, בצורתו האמתית היחידה, הישרה. וכך, כמקרה הזה, קרה גם לנו בדור אחרון: מנדלי, פרץ, פרישמן, ביאליק, טשרניחובסקי וכו' (גם אחד־העם שייך הנה, במובן ידוע). והנה הולכת התקופה ההיא – תקופת השירה על חיי ישראל בדורות שעברו – ומסתיימת כיום לאט־לאט. ואנחנו, מכל הסוגים, מזבלים כבר את השדות לנטעים חדשים וגדולים, “קלאסיים” בעתיד, שבודאי יבואו, שמוכרחים לבוא, אם מברדיטשוב ומאיישישוק ואם מגדרה וירושלים – אבל בוא יבואו – בודאי יבואו – וגם ישירו –

ואין לדחוק הקץ…

[תרפ"ה]