(לגליון היובל של “הארץ” עם עשר שנות קיומו)

העתונות הראשונה אצלנו היה “שער־העיר”, “שער בית אלהים”; הפובליציסטיקה הראשונה שלנו היתה הנבואה, דבר ה'. אבל “פובליציסטיקה” זו לא היתה מלאכה שבקבע. בימים של שקט ובטחון נחבא קולה. “הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם – וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה, לרעה, ולדבר” (ירמיהו כ"ח). בקריאות “שלום” שימשו רק “הפובליציסטים” מסוג אחר, אלה “של כל השנה”, שהחניפו, שהשלימו ושהשקיטו.

והפובליציסטיקה שלנו והעתונות הנאמנת בתוכנו חייבת מעיקרה לשמש בת־קולה של אותה ה“פובליציסטיקה”, שהטיפוה בתוכנו ב“שערי־ירושלים”.

הפובליציסטיקה שלנו חייבת לנבא ל“מלחמה ולרעה”, כי אם לא כן, אין לה זכות־קיום; כי אם לא כן, היא שייכת לסוג ה“פובליציסטיקה” האחרת: נבואת השקר.

כי מה היא הז’ורנאליסטיקה־הפובליציסטיקה שבימינו בעתונות כל העולם, אם לא המשכה של נבואת השקר, זו שידעה להסתגל לכל המצבים ולמצוא “ביאורים” ו“עמדות” ו“יחס” לכל המצבים?

רק בודדים־יחידים, שאפילו נער לא יספרם, התעלו על ההמון אשר ב“שער העתונות” והטיפו דברי אלהים חיים מן העתונים. רובה ככולה משמשת עתונות העולם – זו תוצרת־הנייר הגדולה! – רק במת קבע להטפת־עראי של הפובליציסטים־הז’ורנאליסטים, מממשיכי המורשה של נביאי השקר, שיודעים להתקין להם “קרני־ברזל” או “קרני־זהב” בשעת־הצורך, כשיש להחניף למלכים או למפלגות או לרצון־הכלל ולהסכם־הכלל. ומכאן הסיבה, שאין להראות בספרות העולם גם לא על שנים־שלושה פובליציסטים בני־יומם, שנשארו קיימים לדורות מתוך גלי הנייר שלהם, ושהשאירו דבר מה קבוע לדורות.

והיה אצלנו רק האחד, אשר היה פובליציסט אמת, המשך נאמן לבת־קולה של אותה ה“פובליציסטיקה”, אשר הוטפה ב“שער בית האלהים”, ואף הוא קרא ל“מלחמה ולרעה”, והכריז כל היום רק על השלילה הגדולה, מנת חלקם של נביאי־האמת. זה היה בעל “לא זה הדרך”. ומשום כך טעו רבים בתוכנו וכינוהו בשם “נביא”. הוא לא היה נביא. החזון לא פקד את רוחו. אחד־העם שימש רק בבת־קולה האמיתית של הנבואה העברית, שהיתה השלילה הגדולה בתכליתה ובכיוונה. ורק מתוך שלא ידעו אצלנו לתוך איזו “מסגרת” להכניסו, קראוהו נביא. אבל הוא היה רק פובליציסט אמת. הפובליציסט לדוגמא. ומשום כך התעלו הקטעים שלו, היום־יומיים, שבאו בעתונים בעניני שאלות־היום, למדרגת יצירה, מה שלא עלה גם לטובים ביותר שבפובליציסטים שלנו – אלה העמלים עם הציבור במאמרים לעשרות ולמאות ואינם זוכים גם לפורתא של “עולם־הבא”.

*

ויש כאן עוד מומנט נוסף: עתונות עברית שבארץ ישראל. עתונות זו, כל עצמה וזכותה אינם אלא השלילה. ומכאן הדלדול והאפסות והריקנות של אותו העתון “המחייב והמגן” על הקבע, על הישן. עתונות ללא מלחמה (וכאן אין הכתוב מדבר במלחמה מוגבלת למפלגה פלונית או אלמונית), ללא כאב וללא־ההכרה הברורה: “פני לא חשׂכתי מכלימות ורוק”, היא בתנאינו בארץ רק במת־בעל לנביאי “שלום שלום ואין שלום”. ואם במעשה מושבה פלונית, כמעשה אחאב בכרם נבות, לא בא עתון הבוקר או עתון הערב, וקרא “הרצחת וגם ירשת”, אלא ביקש “עמדות” ו“יחס” ו“ביאור המצב” (הה, כמה “עמדות” ו“ביאורים” יכול היה אותו גלעדי למצוא גם במעשה כרם־נבות אילו היה פובליציסט־ז’ורנאליסט!), כי אז סימן הוא לנו, שתחיה זו שעל אדמתנו, תחית העם, עדיין אינה חיוב איתן, סלעי, כחיובים ההם, אשר חיו בלב אותם המטיפים הגדולים, אשר לא פחדו מפני דברי אמת ברורים, מפני ה“צדק”, שהוא לפי אחד־העם “מוחלט, שאינו מוגבל משום צד, לא מצד הצרכים החברתיים ולא מצד הנטיות האישיות”.

*

והיו אצלנו בא“י ימים אחרים. היה פעם העתון “הפועל הצעיר”, העתון הענו של הענווים, שידע רק את הקו הישר, מפני שלא היתה אז עדיין שאלת “יחס” ו”עמדה", כי אם שאלת אמת ושקר, צדק או מוּטָה. ועתון־אמת זה זכה גם למעשה אמת: החלוציות האחרונה, הפועל העברי החדש, הנוער הלאומי המתעורר שבכמה וכמה מדינות וכו'.

ולמן הגליונות ההם של “הפועל הצעיר”, אשר משנת תרס“ח ואילך עד גמר המלחמה, לא היה עוד לשום עתון הד כזה בחיי הנוער, בחיי “הישראלי הצעיר”. ה”דבר" היומי עם לשונו העברית השמנה שלא במקומה, ועם המיצר של העוגה, אשר עג לו, אינו בעל השפעה כ“הפועל הצעיר”, כי אין בפיו משא לדור, אלא הוא עצמו עמוס משא של מפלגה, והוא מטיף לא את אשר ישים אלוהים בפיו, אלא את אשר יש להטיף מתוך פרוגרמה מותקנת מראש, מתוך העוגה, אשר עגה לו המפלגה. ומשום כך לא נפל עוד דבר ביעקב מתוך הגליונות האלה ולא יצאה עוד ממנו שום סיסמא חדשה או מלה חדשה – אלה שבאים מתוך עולמות־האמת, שאינם מותנים מראש בשום תנאים.

*

ו“הארץ”? –

“עתון הגון” – האם זאת היא מחמאה? האם זהו תואר כבוד לעתון עברי בא“י? לא. “הגון ורצוי” אינם יכולים לשמש שבח לעתון. “שנוּא לרוב אחיו” – זוהי התהילה. ולאחר עשר שנות קיומו הגיע הוא, כמדומני, עתה לרגע המכריע שלו להיות העתון החפשי בא”י, העומד מעל לעתונות המפלגות (כי עתונות אחרת אין כיום אצלנו!) ולשמש בת קול אמת לאותה ה“פובליציסטיקה” שלנו, שידעה לענות שתי פעמים על השאלה ההיא “מה לך פה?” – את התשובה הברורה:

– “קנא קנאתי”.

זוהי הכתובת האחת, שהולמת את העתון העברי הנאמן בא“י, זה המופיע לא הרחק מ”ענתות" ומ“תקוע” –

“קנא קנאתי”.

וברכה ל“הארץ” ליובלו, שילך בדרך זו!

[תרפ"ז]