העתונות ההיתולית בעצם תופעה חיובית היא בחיי הציבור. היא באה, במובן ידוע, להשלים. את אשר מוכרח העתון הרציני לכסות או להסתיר מעיני הקהל, – מגלה העתון ההיתולי בשנינה, בדרך המשל וההשאלה. הוא מכניס את הקורא ל“פני־ולפנים” של המעשים ההווים והמתהוים. כי – וזהו התנאי העיקרי – העתון ההיתולי הוא “האמן החפשי” ו“המבקר החפשי” גם יחד, אלה שתפקידם להשקיף על המאורעות והמעשים מן הגובה האנושי ההוא, ששם ניתנת כבר הרשות להלעיג במקצת על “החיים”, שהלעג כרוך אחריהם בהכרח. והקריקטורה המצוירת – זו תבוא ותוסיף גילויים על העצם הנידון, באופן שלעיני הקורא יעמדו פתאום כל האנשים והמעשים, המעסיקים את מוחו ואת חייו, בצורתם “הנכונה”, עירומים, בלי הקליפה המכסה לגופם הפוליטי, הספרותי, העסקני וכו'.
העתון ההיתולי – זה תפקידו העקרי: למסור את הצד השני של מטבע החיים; את הצד ההוא, המגוחך, הנלווה בהכרח, כהכרח עצם החיים, אל כל תופעה שבחיים ובציבור.
בחיים ובספרות יש אנשים סתם או סופרים ומשוררים, המחוננים בכשרון זה למצות בעיקר את ה“מגוחך” שבכֹּל ולהכיר את “הלעג הנסתר” שבכל כובד החיים ושבכל התופעות החברתיות; כי אכן גדול הלעג הכרוך בעקב חיינו בכל תקפו – ולא יסור.
ואולם אין לחשוב ש“צד” זה העיקרי הוא, שהכל הוא. היתול זה – בת־חיוך פילוסופית צריך הוא להיות, ולא עוד; בת־חיוך איומה, המבטלת וסולחת כאחד, מתוך עצם ההכרה הפילוסופית־האנושית, שהיצור הנבחר נלעג מתוך עצם עצמותו; שכולנו נלעגים הננו בכל מעשינו חיינו.
והכרה זו ראשונה היא, שצריכה לבוא לידי ביטוי בעתון היתולי הגון. איבסן היה אוהב לקרוא הרבה בספרות ההיתולית. שם – בקריקטורה אחת, בהיתול שנון אחד – למד לכל מעשיהם ותכונותיהם של רבי המדינה, ובעיקר למד לנשמותיהם. עתון היתולי, שאינו מתעלה לגובה ספרותי ניכר, אינו ולא כלום. אין לו זכות קיום אלא, אולי, בחברה שאינה מעורה בשום יסודות חיים אמיתיים. העתון ההיתולי בשברי דבריו וקטעי אמרותיו חייב לרמז ברמזים אנושיים טמירים; הוא צריך לגרות אסוציאציות ודמיונות ועליו להעמיק לתוך תהומות החיים, כי משם, מתוך תהומות חיים אלה, המכוסים בשכבת הערפל של המעשים והדבורים, שואב הוא את נושאיו, את הענינים, שעליהם יהתל, ילעג, יתפּלסף.
ולא בלי מכאוב עצור ילעג. אף זה “תנאי עיקרי”.
אמני העט והציור – אלה הם המוצאים מקומם בעתונות ההיתולית המשובחת. סופרים־משוררים אלה, שהמלה הפשוטה הוגיעתם כבר מרוב שימוּש, מבקשים להם פעמים מפלט ללעג השנון, לשירה השנונה ולפרודיה. והללו, ברוב הכרת החיים ופרצופי הנפשות העושות על במות החיים השונות, משלחים את חצי לעגם לתוך נפשנו – ואז עולה הצחוק העמום בתוך קילוח הדם המבעבע אף הוא בקרב זה של חצי לעג…
ועתון היתולי עברי, בהטעמת מלה זו, צריך להיות אחר מאשר עתון היתולי של גויים. כאן אין לחקות אפילו את המשובחים שבהם. את הלעג הדוקר והנוקב, את המהתלה ואת חריפות “החכמות” – דומני, מאתנו להם אלה. היהודי בגלות, שלא יכול למצוא לו ביטוי של כובד־ראש בחיי ולחייו, ידע ללעוג את לעג־השטנים על כל סביביו. ולעג זה – אחר היה מזה של הגויים. היהודי, שמוחו היה צף על פני ימי ספרים, היה זקוק רק לגרות באיזו מלה או בצירוף של פסוק את הדמיון הפורח־המרחף, והלעג היה בא במלוא חריפותו. ואין להרבות בדברים על כך, הן על שפתנו עדיין מרחפת השכם והערב אותה בת־הצחוק היהודית הטפוסית, המבטלת, שבחיים המעשיים יש בה אמנם מן הקלקול, אבל בספרות היא פועלת ברשמיה העמוקים.
ועתון היתולי עברי בארץ־ישראל, דומה עלי, יש לו עוד תפקיד מיוחד רב־ערך מאד, שיהא נשמע אולי כאבסורדום: הוא צריך לחייב, רק לחייב. זה יהיה אמנם תפקיד הפוך, כי הרי העתונות ההיתולית היא בעצם שוללת ומבטלת. ואולם אצלנו במקום שהעתונות הרצינית של כל השנה מלאה ספקות ופקפוק ואי־אמונה, צריך שהעתון ההתולי הטוב ירים את המעשים הנשללים לגובה של החיוב, שאף הוא נעוץ בעצם בכל המעשים הנעשים. ועתון היתולי טוב בארץ־ישראל, במקום שהסביבה הצבורית הפוריה קטנה כל־כך ומכווצת, במקום שכל החיים – ואפילו הפרטיים – הם קדירה־דבי־שותפתא, צריך ומוכרח להתעלות לגובה ציבורי מוסרי – ולא, תישאר העתונות ההיתולית מה שהיא עד היום, ומה שהיתה ביחוד בשנה זו: ראי זעום ואיום לחיים זעומים ואיומים…
[תרפ"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.