א.

הַתּוֹפָעָה כְשׂלְּעַצְמָהּ    🔗

כן, התופעה כשלעצמה, ולאו דוקא בספרות, כחזיון שערכו נתון בתוך מסגרת פלונית והגדרה אלמונית, אלא באישיות כמות־שהיא היה משהו חדש, שלא היה לפניו – על־כל־פנים לא באותה תקופה ואולי גם לא באותה מאה, שהוא קם בה ובתוך הקיבוצים הישראליים האלה, שמתוכם הופיע ובא לפתע והביא עמו ריח־מרחבים ושוועת־אונים והלמות לשון כזאת, שהיתה כחצובה מחדש מתוך אילו סלעים, שנתגלגלו עזובים מן הצד ואיש לפניו לא שם לבו אליהם. הוא בא כיורד מאיזה הר רחוק, זר ונכרי, שלפסגתו לא העיזו כלל באותם הימים להרים את הראש מתוך אֵבל הרחובות הצרים והמחנק והגלות והדלות. ולא עוד, אלא כשפתח פיו בשירה שלנו, העברית, היה הרושם, כאילו הוא פותח ומדבר מחדש בלשון הזאת, שלימדוהו אותה לפנים, בעודו נער יהודי קטן, קדמון, ושנשתכחה ממנו בעזבו אותנו ובשהותו כמה שנים – מאות בשנים! – אי־שם בין זרים, בין נכרים, בין “אצילים”, ללא דעת כלל את אשר נעשה עם אחיו שם למטה, בסמטאות של הגיטו הגשמי והרוחני כאחד. “נטע זר” – אבל אפילו אילמלא אמר זאת בעצמו, היינו רואים זאת בעין. ולא “נטע זר” בלבד, אלא “נכרי לכל”, כלשונו, היה הוא בעצם הופעתו. ואף אמנם זו חידה היא, שלא נמצא לה עוד פתרון עד היום. אילו לפחות היינו שומעים מתוך פרטי תולדותיו, כי יליד ארץ אחרת הוא ולא יליד אותם המקומות עצמם, שבהם קמו גם ישראליים אחרים, סוחרים וחנוונים, כבשאר כל תפוצות ישראל, לא היינו תמהים. בתוך היהדות הספרדית שבתור הזהב קמו יהודים שונים כאלה, אחרים מן האשכנזים, ובדורות מאוחרים יותר היו תופעות כאלוּ בתוך היהדות האיטלקית. אבל כי יקום מתוך פלך פלוני ופלוני של תחום המושב, או גם אפילו שלא מתחום־המושב הרוסי, אישיות יהודית כגון זו, שכמעט קשה להאמין, שראתה וטעמה גלות במובן הפשוט־ההמוני, פלא זה אינו מסתבר ולא הסתבר עוד עד היום בשום מאמר מרוב המאמרים שנכתבו עליו ובשום סיפור קורות חייו. מה מקורה של תופעה זו? מהיכן נשתמר בתוך היהדות הדוויה הכוח והלשד הזה, שיוכלו לקום מתוכה טיפוסים כגון אלה? ומנין הבריאות הזאת, שהיא כמחאה חיה כנגד אותן ה“תורות”, שהקימו כל מיני מלומדים וחוקרים? פלא הוא. חידה היא. ולפני הפליאה־החידה הזאת יש לעמוד תמיד מחדש בשעה שאנו רואים אותו, את האנוש היהודי השלם, כשהוא בא בכל “אביב מחודש” ומביא אל תוך הרחובות שלנו, כאותם הגויים בעיירות ישראל, אלומות רעננות וריחניות ומטיל אותן אל תוך רחובנו. ולא אלומות בלבד – את עצם האביב הוא נוטע בתוכנו; חושף שרווליו וחורש וזורע, ובשעת הצורך יש ויעלה ברצונו גם חפץ מוזר מאוד – מרוב אונים ואמיץ־כוח! – והוא מעתיק לנו ומביא לתוך תחומנו הר שלם, אולימפוס שלם, על כל אליליו המתגוששים, כאומר: הא לכם! – ומסתלק והולך לו, כאילו לא נתיגע כלל…

ב.

בְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת    🔗

כן, נס מן השמים. ופירוש של הנס הוא זה:

ממערב וממזרח קמו הם בבת אחת אותם מבַשְּׂרֵי־התחיה הגדולים, שההיסטוריה שלנו זיכתה אותנו בהם בדור אחרון. בפטישים גדולים בידיהם הופיעו הם ובזרוע חשופה, על מנת לחשל את היצירה הזאת, שמתקראית בלשוננו בשם “תחית־ישראל”, על הסדן הגדול, שהקיפו עליו מכל עברים בבת אחת, מי בפאתוס הנבואי שלו, מי בשכלו הקר; מי בחרון ובזעף של משאות־קודש ומי במבט העין הבהירה עם צחוק הבריאות בארשת־השפתים… חבר־הַלְמָנים היה זה, שעמדו בקצוותיו של הסדן מזה ומזה והלמו והלמו: הרצל ונורדו¹, אחד־העם וביאליק, ואתם החברה הצעירה, כל אלה שנתנו ידם לעזרה – ומן הצד, מואר באש הזאת של המפוח, עמד גם הוא, טשרניחובסקי, ושריריו דרוכים כנכון לכל פקודה להביא גרזינים ואש־פלדות ולהעתיק סלעים, כי ראו: יש עוד גם בתוך התחום אנשי־כוח ורבי־עצמה, ולא דלוֹנו עוד. כלל לא. והוא אף נוטל חלקו ועומד והולם: לנוכח פסל אפולו, שמש, תמוז, נביאים קדמונים – בריאות, בריאות, בריאות! –

ביאליק וטשרניחובסקי – לא נשוב לכל תלי־תלי הדרשות, שכבר נערמו על נושא זה. גיטה אמר לאקרמן איש־שיחו בשעה שדיבר עמו בשאלה, שעמדה אז על־הפרק בגרמניה: מי גדול ממי: גיטה או שילר? – “הוי, גרמנים שוטים, ישמחו נא, שיש להם שנַים כאלה!” –

וגם אנו “שמחים”, כלשונו, שקמו לנו שנַים כאלה משני הקטבים, וחישלו לנו את היצירה הזאת החדשה. כי לאמיתו של דבר המסגרת אחת היא, ואפילו הכוונה היא אחת: ביאליק מזה וטשרניחובסקי מזה. האחד שר מתוך האשמנים “תלו שמש על ראשכם!” והאחר בא במלוא־מהלכו האיתן ותלה את השמש הזאת מעל לראש והראה, שהיא מאירה; כבר היא מאירה… כי העיקר היו השמש, הגעגועים לאור, לזוהר לאויר; כליון־הנפש לנשימה מלאה.

ובכוח זה באו שניהם ובכוח זה הלמו שניהם על ראשינו מעברים שונים.

ג.

מְשׁוֹרֵר־פַּסָּל    🔗

אבל ההלמות הולמת אותו, את טשרניחובסקי ביחוד, כי אמן־הפטיש הוא; פַסָּל הוא בעל מפסלת, שחוצב במלים במקום בסלעים. האם לא התבוננתם וראיתם, שטשרניחובסקי – וביחוד בסוניטות שלו, וביחוד באלו של השנים האחרונות – נפתל נפתולי־אלהים עם המלים והוא חוצב שורות, טורים־טורים, כבתוך אבן קדומה וכבכתב־קדומים, כתב־היתדות, מתוך איזו התאבקות קשה לכבוש את המלה ולעשותה תמונה – בשעה שלבו יוצא לתמונה עצמה, לעיצוב צורות ולפיסול. והאם לא הרגשתם, כי יש הרושם, שבמקום פלונית הסוניטה, טוב היה לו לקחת את המפסלת ביד ולפסל בגוש־שיש או בגוש־אבן את הציור הזה, המרחף לפני עיניו ובדמיונו אותה שעה? – נפתולי־אלוהים. ופעם, בקראי את הסוניטה “עוד בלבי לן הטל”, ראיתי במו עיני היאך הוא יושב ומפסל שורה אחר שורה כאחד רוֹדֶן ואמרתי: מי יודע, אם לא רב כוח־שריריו על המלה, שנשתעבד לה בהכרח? מי יודע? וגם בזה מצער היצירה.

לפני כמה שנים, בעוד תל־אביב קטנה היתה וחוף הים רחוק מן הישוב, טיילתי שם, על חופו של הים, עם ש. בן־ציון ז“ל; אני לימינו והוא משוחח ומשוחח. על טשרניחובסקי שוחח אותה שעה. “כליל־הסוניטות” הראשון שלו נדפס באותם הימים ב”השלוח“, והוא דיבר על טשרניחובסקי – הפַּסָּל. מובטח היה לו, וכך הביע את דעתו, שאילו לא היה עלינו ה”הסגר־של־המלה“, ואילו לא היתה כל רוחנו כבושה בתוך ה”פאתוס של המלה" (כי בעצם הרי כל האמנות שלנו נצטמצמה מאז ומעולם במלה המופשטת מעצם ה“איסור” לעסוק באמנוּיות אחרות, וד"ל), היה אנוש בעל כח כטשרניחובסקי בועט במלה וחוצב בסלעים… ראה, קרא, אם אין כל הכתיבה הזאת של הסוניטות “גמגום איום” (הכוונה היתה, כמובן, לא לגמגום, אלא להתלבטות שבבטוי), תוצאה ברורה של התכווצות בתוך המלים בשעה שהדמיון דוחף את דם־השרירים לעַצֵב, למתן־צורה ונוי.

– והאידיליות? –

ועל כך באה התשובה, שבוודאי היו גם בין האמנים הקדמונים של יון כאלה, ש“בשעות־המנוחה” שלהם נשטפו במי־מנוחות אלה של הסיפור האידילי, שהאירו בו את חיי־עצמם ומצאו בזה את סיפוקם לתת גם לאמנות זו, של המלה, את הראוי לה וכו'.

אלא שבהמשך הדיבור הלכו השאלות ונתרבו, וכאשר נגולה לפנינו כל הפרובלימה הזאת, טשרניחובסקי, ואנו עומדים בתוך הדמדומים של הערב היורד, אמר הוא, המשוחח ז“ל: כן, מספרים, שיבוא ויביא עמו את ה”אודיסיה" וה“איליאס” – ואל נוכח הים סח כאל נפשו:

– תמיד הוא מביא עמו… כמרחוק… כמרחוק…

[תרצ"ה]