מן המדף העליון של ארון־הספרים שלי מציצים אלי זה ימים מועטים אותם הכרכים הנפלאים שלו, שיצאו בהדור שאין כדוגמתו אצלנו, והם מלחשים לי ומרמזים לי – וכל־אימת שאני עובר על פניהם אני מתעכב על ידם, פותח את שתי דלתות הארון, מתיצב בינותן, ופותח וקורא בהם פה ושם, כדוגמת אבא וסבא, שהיו עומדים רגע לעיין באחד הספרים רק על מנת להחיות שוב את אשר נשתכח מהם בהמשך הימים ובטרדות־הימים.

ואין הפרש בדבר היכן אני פותח – אם בשני הכרכים הגדולים של “הכנסת כלה”, או בכרך “מאז ומעתה”, או ב“ספורי אהבים” וכו' וכו'. – בכל אלה אני חייב לקרוא רק שתים דלתות או ארבע, ואני זוכר היטב את כל היצירות הללו בהתהוותן ובהוצאותיהן הראשונות בעתונים העברים ובהוצאות העבריות השונות.

זה לי כ“ה שנים שאני עוקב, עקב בצד אגודל, אחר יצירתו שלו, ודומני, ששורה אחת לא נתעמלה ממני למן “והיה העקוב למישור” ו”עגונות" ועד יצירתו האחרונה.

ועוד יותר: אני יודע את עגנון עוד לפני היותו לעגנון (שם זה, עגנון, קרא הוא לעצמו על שם יצירתו הראשונה, שנכתבה לפני כ“ה שנים בא”י בשם “עגונות” ונדפסה ב“העומר” של ש. בן־ציון). אני יודע את עגנון־טשאטשקיס עוד מן “המצפה” בקראקא של שנת תרס“ו־תרס”ז, ועדיין שמור בזכרוני אחד השירים התמימים, שפירסם שם, שראוי יהיה ל“ביוגראף” שלו לרשום אותו לזכרון:

אַהֲבָה נֶאֱמָנָה עֲדֵי־שְׁאוֹלָה

אִשָּׁבַע לָךְ, אָרִים יָדִי הַשָּׁמַיִם –

כָּל אֲשֶׁר לִי פֹה בַּגּוֹלָה

אֶתֵּן בַּעֲדֵךְ, יְרוּשָלָיִם!

ומאותו השיר ועד למחרוזת־הפנינים שלו “פולין”, “ספורים קטנים”, “הנדח” וכו' – “רחוקה הדרך ועליזה”, כפי שאהב ברנר ז"ל לומר על כגון זה.

ומכיון שנזכר כאן ברנר – ובודאי מתוך “אסוציאציה” פנימית נזכר – יש לרשום בזה לזכרון, שברנר ז“ל, אשר בעָצמו של דבר היה רחוק מרחק רב מכל עולמו של עגנון, היה מתרפק באהבת־אלם גדולה ועמוקה על יצירותיו שלו, והיה ממתין למוצא־עטו כמי שמובטח לו, שמכאן, ממקוד עברי ראשוני זה, על־כרחה תבוא גם היצירה העברית המקורית והשלמה. ועדיין זכור לי היטב, היאך ישב ברנר בחדרו על ספת־הקרשים, שהיתה עשויה מתיבות־נפט (הפירמה “נובל ואחיו” הצהירה גלויה מתחת למעילו, ששמש לו כסות־לילה), ובידיו כתב־היד של “והיה העקוב למישור”, שמסרו אחר־כך לדפוס ב”הפועל הצעיר“, והוא יושב וקורא לפני שורה אחר שורה: “מעשה באדם אחד ושמו מנשה־חיים מיושבי ק”ק בוצץ”, והוא מטעים בנגון כמי שקורא בתורה.

“עגונות” והספור “והיה העקוב למישור” היו ההתחלה, ראשית־האונים – ובשניהם, וביחוד ב“והיה העקוב למישור”, היתה כבר בגרות שלמה, מוגמרת, שלא נוספה עליה כמעט מאומה בהמשך השנים. ועגנון אז עלם בן י"ט־כ'.

אותו הריתמוס המבורך של הלשון על כל צירופיה הנפלאים – זו אמנות המוזאיקה שלו, המצרפת לה צירופים מן הצרורות הקטנים, המשובצים כאבנים טובות בכל הספרות העברית הגדולה – אותו ריתמוס, שהוא איזה המשך, טמיר ונעלם, לדופקו הפנימי, המקורי, של היהדות על כל גלגוליה – בו היתה המקוריות הברוכה של עגנון, שקשר שוב את חוט החן, שחונן בו, אל מסכת האגדות, שנוצרו בגלות־החל הזאת.

הוא היה למן הרגע הראשון מן הזוכים הגדולים, שאינם מהלכים רוב ימיהם במדבר אחר “מחזות־כזב” מתעים, בשעה שהם מבקשים את המעין הטהור – אלא התציב תיכף ומיד אל המעין, בלא חציצה, ושאב מן הבאר ההיא, שממנה השקו את הספרות העברית כל הזוכים הגדולים, שחוננו במתת הגדולה – היא ראש לכל הספוקים הגדולים אשר ליוצר: – לתת ספר לעמו.

כל יצירתו של עגנון יצירה עברית מקורית היא. מרקמת־חיים זו הגדולה, שנרקמה במשך דורות ויובלות בעיירות ישראל, שהשכינה נתלבטה בהן בלא הפסק ונתגוונה שם ונתלבשה בלבושים חדשים – “פולין הקדומה לתורה ולתעודה למיום סור אפרים מעל יהודה” – מרקמה זו זכה הוא לקטוף לו את הציצין הנאין ביותר, את השירה הגדולה, תמצית־החיים הפנימית, ולארוג מהם מסכת גדולה וחדשה זו שלו, המשתערת על פני תתשע"ג דפים אלה של ארבעת כרכיו.

וכשאתה קורא בספוריו של עגנון, ועוֹבר מספור לספור כעברך בין חפצים יקרי־ערך ועתיקים, אשר לך הם ולא ידעת, או שהורישו אותם לך ולא ידעת – אתה נפתע פתאום לראות את המשך־הדורות כשהוא חי לפניך – – ולא היית גולה מעולם ולא הוטלת מעולם לבין נכרים, ואתה, אף אתה, כדברי־ימי עמך, אך המשך הנך, חוליה חיה בשלשלת¹ זו של נפסקה לעולם ולא תיפסק לעולם.

וספרי־עגנון הם במובן זה ספרי־יהודים אמיתיים. מלאים הם את “האופטימיות”, או כפי שיהא נכון יותר לומר כאן – את “הבטחון”. ומתוך אופטימיות זו, העליונה, שנותנת לו ליוצר לראות את הכל “נאה כביומו הראשון”, בא, באין ספק, גם אותו ההומור, המשתפך כאן על כל גדותיו כנחל־ברכה. הומור יהודי־מקורי הוא, ששמש לנו מאז “שמירה בפני כל המזיקין” ושעל־ידו יכולנו לעמוד ולא ליפול בכל אשר עבר עלינו לכלותנו…

ההוּמוֹר הטוב (לא הלעג) יודע להפוך את האסימונים למטבעות נוצצים, וההומור הטוב מברכת־החיים הוא, וגם – מברכת־היצירה. וספרי עגנון מלאים את ההומור² הטוב הזה. ודומני שמן הראוי היה כבר לעמוד על טיבו של הומור זה, שאינו, לפיע"ד, דומה כלל להומוֹר של מנדלי, כפי שטועים רבים להאמין.

ורק קו אחד יוטעם כאן: מנדלי מלעיג ביהודים, באחיו בני־עמו, ועגנון – לא. לעולם לא. כל כתבי עגנון שזורים יחד חוט־של־חן אחד של אהבה, אהבת־ישראל.

וראש לכל היצירות – שני הכרכים הגדולים “הכנסת־כלה” (תתק"ה עמודים), שבהם מסופרים “נפלאות החסיד ר' יודל מבראד וג' בנותיו הצנועות ופרשת גדולת אחינו בני ישראל יושבי מדינת הקיר”ה".

באלה רואה עגנון את הספר שלו בה“א הידיעה. כחות הרבה שוקעו כאן. לתפארת ה”מוזאיקה" של הלשון באה תפארת־הצירופים של המעשיות והספורים, שהשתעשע בה כמה וכמה שנים (בגלגול ראשון נדפסה יצירה זו, “הכנסת־כלה”, בהמשכים אחדים בירחון “מקלט”, שיצא בניו־יורק) עד היות לה צורה זו של אפופיאה, או של אפוס גדול, שרבים מן המבקרים ביקשו להשוותו ליצירות־עממיות קדומות, כגון “דון־קישוט” ועוד.

ברם אני איני גורס כן. “הכנסת־כלה” אינה, לדעתי, הרֹאשָה ביצירותיו של עגנון, ואף־על־פי שכמות־היריעה והיקף־הרקע גדולים כאן ורחבים. כי לא לדלות אבני־מחצב אנו צוללים ימים, אלא להעלות אבנים קטנות ומרגליות. ואלה מפוזרות לרוב בכל יצירותיו הגדולות עם הקטנות. ואילו נשארו גם כל היצירות ההן, שחוברו כאן יחדיו (ולפעמים גם ביד מלאכותית, שלא כדרכו של יוצר־אמת) בצורתן הראשונה, לפני היות “הכנסת כלה” למה שהוא עתה, היינו גם אז רואים את השמים משתקפים בטיפת־המים כאשר בים־הגדול…

ומשום כך אני עומד כפעם בפעם לפני ארון־הספרים שלי, זן עיני בתפארת הכרכים הללו ומוציא מהם אחד־אחד, כפי שנהג סבא ע“ה, וקורא מתוכם – וגם ב”הכנסת־כלה" – פרק פה ופרק שם, מעשיה אחת הכה ומעשיה אחת התם, ונפשי עולזת עלי להיות נעתק בבת־אחת אל עולמו של עגנון, שהוא עולמו שלי ושל כולנו יחד, הקשורים ומהודקים בשלשלת החיים ובשלשלת המסורת, שלא ינתקו לעולם.

[תרצ"ב]