בעצם אין היא כותבת “ספורים”. הללו אידיליות קטנות הם, הנכתבות לא לפי חוקי האידיליה. גם שופמן כותב אידיליות כאלה. ספוריה ברובם (יש גם אחדים יוצאים מן הכלל) אין בהם כמעט פאבולה מסוימה. ודומה: אין לה כל צורך בה. אותו לואי, המהלך כמנגינת־שקט, מעציבה או עולזה – אצלה לרוב מעציבה – סביב הטפוסים והפאבולות השונים שבספוריהם ורומניהם של מספרים אחרים – בבעלי כשרון הכתוב מדבר – לואי זה נעשה כאן עיקר. רק הוא ישנו כמעט. עלי החבלבל הרכים, עשירי הגוונים, המטפסים ועולים על כל עמודי־יצירה טובים ולופתים אותם, נעשה כאן גוף הענין; הענין עצמו.

“על יד הארגז, המוכן לנסיעה, נמצאה גם צנצנת של ריבה, אשר שנתה והחליפה את צבעיה בהתאם לתנועת השלהבת, שהציצה אליה מן הכירה”.

“בעוד זמן מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הקרובה ועל פני ארון־הספרים של אבא זע כתם בודד של אור ורועד חולף על גבי הש”ס, על כריכות ה“פוסקים” וספרי המחקר. זה יורדים הקצבים אל בית המטבחים ופנס נפט בידיהם; הולכת ומתקרבת השעה השלישית"…

ואהבת הפרטים עם הקטנות מסימני היצירה האידילית היא. ואולם עיקר העיקרים הוא המעטה המיוחד העוטה על פני כל הדברים. הקורא לאט־לאט בספוריה, כאשר נכתבו לאט־לאט “פסיק” אחר “פסיק”, מרגיש כי הכותבת משחקת לה במאמריה הספורים, המסוגננים והמלוטשים, כאשר ישחקו באותה שעה בנפשה אותם זכרונות הילדות, הנוגים והאורים, שהיא מספרת עליהם. ואף מלת הקריאה “הוי” הנפלטת פעם בפעם (אגב: מלת־קריאה־אנחה זו משַוה על הדברים מן האשה המספרת, אם נלך ונבקש אחריה דוקא) באה כלואי ללואי רחוק, והד מיוחד לה בנפשנו, כקול ענות חלושה מזכרונותינו שלנו: “הוי, לילה זה!” – “הו, מה גדולה היתה הקדרות!” – “הו, בקיאותה של הרבנית הזקנה!” –

ברנר כתב פעם על סגנונו של ר' בנימין, כי סגולה מיוחדת לו לסגנון זה, שעם קריאת המשפט השני עדיין נלוה אליו ההד מן המשפט שקדם לו, הראשון.

בסגנונה של דבורה בארון, כמעט בכל משפט ומשפט בפני עצמו, נבלעים בבת אחת כמה הדים, העוברים מ“פסוק” אחד לחברו ומצטרפים יחד – וכאן ודאי הסיבה לאינטרפונקציה שלה, המיוחדת, המגובבת והמפרשת.

בעיקר היא מספרת זכרונות. ומכאן גם השלוה המיוחדת אשר לה, החולנית־המתחלה במקצת – שלוה זו, היורדת ונחה עלינו באותם הרגעים, שבהם נאמר להתפרנס מזכרונות עברו. רק אז נשתעשע¹ כך ב“בובות הזכרונות” ונחיה בתוך כל הפרטים, הנשכחים ולא־נשכחים. ואף גם באלה – ובמשחק המיוחד אשר לה באלה – יש לראות את האשה המספרת. כי אכן: אשה זו שב“נילס לינה”, המתפנקת ומשחקת בצערה, באספה לתוך קונכית צעצועים את דמעותיה בעמדה לפני הראי, כשאוהבה נפרד ממנה, – אשה זו, דומה, חיה בלב כל אשה וביחוד בלב כל אשה מספרת. דבורה בארון – אף ספוריה דמעות פנינים כאלה הם, שנאספו אחת לאחת אגב רטוטי־נפש מתפנקים.

“כובע הלבד הישן העיר בתוך הלב זכרונות נוגים”. וכשמסוּפר כאן על ארגז־הרווקים של רחל פיינברג ועל השביסים הטהורים של הרבנית מז’וז’יקובקה ומטוחנובקה – יש גם באלה ובכל ה“שטימונג” המהלך סביב אלה, צער מיוחד, מתפנק, שרק לב אשה יכילנו כמו.

ועוד גם זאת: העצבות שבספוריה – לא עצבות כמעט, אלא שלוה נוגה – שאינה בעצם אלא טון גוונים מיוחד, שהחיים מוארים בו, – אף זו מן האשה בה.

חיים יש, שחמתם מרובה מצלתם, וחיים יש, שצלתם מרבה מחמתם. כאן הצל מרובה, אבל לא בזה הכאב.

והכאב אינו מכאיב בכלל (“כאב יפעה” נאמר פעם באחד מספוריה); מעין זה ודאי ישנו. ובכאב זה צורך לנפש, כי הרי מישהו תקע אותו פעם בלבנו:

“נפלא ומושך את הלב היה גם הבורג, אשר הזדקר, עקום ומחלד, בקורה מנגדי, ואשר בעריתו הגדולה בכל מרחב התקרה, מבוטל, ללא כל צורך (אף על פי שהן תקע אותו מישהו פעם במקום זה), היה לי במשך הרבה שנים כסמל כל מיותר ואומלל בחיים”.

וזו כבר השקפת עולם היא. הרגשת העולם המיוחדת שלה.

*

בשנה

האחרונה החלה היא מפרסמת הרבה ספורים על בית הרב מז’וז’יקובקה (“בראשית”, “לילות”, “גניזה”, “היום הראשון” וכו'). באלה נתוסף עוד קו חן מיוחד על קוי חן קודמים: “היהדותיות” המיוחדת. איזו “אידישקייט” טהורה בתוך הספורים האלה – ובשפתם העברית! ולא זו של שלום אש, הבאה כמתוך כוונה “להגדיל ולהאדיר” (וביחוד בספוריו האחרונים – כמו ב“ר' שלמה נגיד” – שהדברים מגיעים בו עד לידי זיוף־חיים ממש). זו אחרת היא; פנימית, כלפי עצמה, כ“משיחה לפי תומה”. ויעוין נא, לדוגמא, בספורה האחרון “גניזה”, ויקומו אז חיי העיירות – אותם החיים שכל־כך הרבה הפכו בהם – כשהם מוארים באור חדש, באורה המיוחד של מספרת עברית, “תלמידת־חכם”, בעלת כשרון מיוחד והסתכלות מיוחדת. דיאלוג אין כמעט, אבל הד הדבור המיוחד עולה ונשמע בלא הפסק אפילו מנעלי הלבד של הרבנית הזקנה. והדברים נאמנים תמיד וכנים. החיים עצמם ניתנים בזה.

בספורה “בראשית” (לדעתי זו מגלת חיים גדולה היא ושלמה, מעין אלה אשר רק שופמן יתן לנו בנובילה קטנה אחת) הגיעה “יהדותיות” זו לידי שלמות הבטוי. יזכר נא היאך משתלבות שם פרשות השבוע לתוך חיי העירה בליטא: “פרעה בחלומו ראה את פרותיו על שפת היאור, רועות עדיין באחו, בארץ כנען לא היה שבר, אזל הלחם מן המקום, והרעב היה כבד ומציק – וכאן בז’וז’יקובקה ירד השלג יומם ולילה”.

ולהלן: “נקראת שירת דבורה: מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה'. ובשעת ארוחת הצהרים, כאשר פתחו את הדלת לזרוק את הדיסא לצפרים, התפרץ קול צפצופן והפיץ רוח חדשה מסביב, רוח של אביב, אשר אף־על־פי שהוא מתמהמה בוא יבוא, במהרה בקרוב יבוא”.

ואולם לא זה העיקר. כל אותה פרשת החיים, שבין לפרשות השבוע, עם תאורי הרבנית הצעירה, שהובאה מפולין המדינה, ממרחקים, והיא הולכת ומסתגלת לחיי העיירה הקטנה ומשלימה מתוך איזו הכרת־חיים עמוקה, פיוטית־ריאלית, עד שהיא יוצאת לבסוף “בכבודה ובעצמה” ומסמנת במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל יבוש עוגות גבינה, ככל שתעשינה כל נשי ז’וז’יקובקה – בזה יש לא רק כוח תיאור והסתכלות בלבד. יש אור אחר, חדש. החיים נצחו… נצחו… ולבסוף בא אותו לואי מוסיקאלי:

“בחוץ נטפו הגגות בצהלה”. –

*

איני יודע את הדרך, בה עבר כשרונה הספורי של דבורה בארון. אם כך התחילה מבראשית. קשה היה למצוא את כל ספוריה הפזורים (כך, למשל, נשתמר בזכרוני ספור אחד משלה, נובילה, אשר כמותה לשלמות אזכור רק בנובילות צ’חוב: “שומן”, שנדפסה לפני כמה שנים ב“הפועל הצעיר”). ואולם אחת ברי: מעצם ראשיתה לקחה לה למופת את בחירי הנוביליסטים שלנו, את שופמן ואת גנסין. לאלה היא שייכת. (ושוב, אם יורשה ייאמר: היא האשה שבמשפחה זו). יוקח נא דף אחד מדפי הספורים של שני אלה, וימצאו עד מהרה את הטון העיקרי השוה בשלשתם. ואולם ביחוד נערץ כאן אופן הכתיבה של שופמן. הוא שמש מופת. אבל כבכל כשרון בעל עצמיות מיוחדת, הפכו הכלים השאולים והיו כאן לרכוש. ומאחר שהעצמיות שונה בתכלית, היתה ההשפעה רק חיצונית בלבד – באופי הסגנון ובאפני התאור. הראייה אחרת היא; פעמים עמוקה כשלו ותמיד שירית יותר. ואין הכוונה להציב זה מול זה. אבל ההשואה עולה כמאליה. שופמן יקרע מגבוריו את כל בגדיהם אשר יעטפום ויציגם ערומים ויחוג נצחונו: הנה הם בעריתם! – ודבורה בארון תעטה בכוונה ערפלים שקופים על הכל, ותאחה הקרעים בידה החורה – “עד כמה שאפשר”. סנדר זיו – מטפוסיו של שופמן הוא בעצם, אלא שאצל דבורה בארון הוא “ניזון בירקות וצמחים, ולא אכל שום דבר מן החי”. וכשהיה מהרהר פעם בזה, כי טוב־טוב היה אילו פרצה מלחמה בעולם, מעין מלחמת רוסיה־יפוניה, ובמלחמה זו היה נהרג האופיצר הקרוב של “בת האלמנה” האהובה – הוא מרגיש, כי עבר “עברה” במוחו ואינו ראוי עוד להנות עצמו ממבטיה של האהובה… ואולם ביחוד קו זה: היא אינה מלעיגה בו, בסנדר זיו, אף כי בעצם נלעג הוא יותר מאשר טפוסיו הכושלים של שופמן; והיא אינה “מתאכזרת”… אורות יש בחיים וצללים יש. והאור זורח שם, במקום ש“בת האלמנה” יושבת… ומאחר ששם, למול האור, בת־האלמנה עומדת, נופל ממילא הצל על רחל פיינברג… כך. אבל אין ללעוג. –

ואולם הומור יש בספוריה.

רוזה לוכסמבורג כותבת באחד ממכתביה “מבית־הסוהר” על אודות ספר, שקראה ולא מצא חן בעינה משום הלעג שבו, לאמור: “האמן האמיתי לא ישפוך לעולם את האירוניה שלו על ברואיו, שברא בעצמו”. וספרותנו העברית – ובטובה שבה הכתוב מדבר – מלאה דוקא את האירוניה הזאת, הפקחית־הפכחית; את הלעג הממית, הבא מן השעמום, הממלא אותנו על כל גדותינו. שלוֹם־עליכם לא לעג. הוא היה אמן אמיתי. הוא היה הומוריסט. וההומור אינו ממית. הוא מאיר את פני הדברים ומחַים ומאַמתם, כי אף הוא בן־לואי הוא לכל תופעות חיינו. לגבי כשרון אמיתי – ההומור הוא אחד מסממניו הבריאים. בספוריה של דבורה בארון אין לעג; לגמרי לא. אבל יש הומור אמת. הוא חופף על כל ספור מספוריה.

בימים האחרונים קראתי בספרי הרמן באהר על אודות אשה־אֳמן כדברים האלה: “הקולות הפראים נדמו. עתה תנוח רק השלוה הענוגה של האמנים בלבד. והאמצעים הפשוטים ביותר מספיקים למדי: צל קל על גבי המצח הלבן, זעזוע כל־שהוא מסביב לפה”. – –

משהו מזה גם בדמותה הספרותית, השלֵוה והנוגה, של דבורה בארון.

[תרפ"ב]