רקע
דב קמחי
ר' בנימין

לא יובל לו ולא חג. הוא אינו “מסדר” לו את אלה, והאחרים בוודאי שלא יקומו ויפשפשו בדפתראות ובתאריכים למצוא אימתי נולד פלוני סופר, כדי שיקומו ויחוגגוהו “על־דעת־עצמם”. והוא גם אינו זקוק ל“הערכות” של האחרים. את אשר עם לבבו להגיד על עצמו הוא מגיד בכל שעת־כושר. והרי כל סופר אמת מגיד רק את עצמו במשך כל ימי חייו. הוא הנושא והוא הנשוּא. הנה מדבר הוא, למשל, על “הערכת־עצמו” בספרו האחרון “פרצופים” במלים כאלה: “יש ובשעה שאינה לא יום ולא לילה, ברדת עיפות כעופרת על חלל־העולם, ובתי ראי־הנוע עוד סגורים על מסגר והעתונים כבר נלעסו וכבר מתגוללים באשפות, והשעמום הולך ורב ואין סנסציה לשובב את הנפש, – אז יתרחש באחד הימים, כי גם אחד מבניך או מבני בניך יושיט את ידו לקראת ספרך וקרא בו שעה ושתים ושלוש, ואחר יגחן וילחש באזנך: אבא, יודע אתה, לא רע, לגמרי לא רע”…

כלומר, ספרו שֶלוֹ לא רע. כלומר: אפשר עוד להתחזק ולעמוד מעט – ואף־על־פי שלהלן, שורות אחדות לאחר־מכן, נאמר בלשון של קינים והגה והי: “העמל למה? המית־הלב למה? הנה הלם, המה הלב, רעד, פזז העט, שקל, איזן המבקר, קרא, נהנה הקורא, ובעוד יום או יומים, או שנה או שנתים, והכל נשכח והיה כלא היה, כלא־מציאות, כלא־חלום… הבל הבלים”.

אבל לא. את ר' בנימין אסור לצטט. אם תתחיל – לא תגמור. ועוד גדולה מזו: אפילו כשאתה מתחיל לכתוב עליו, על־כרחך אתה נשטף בתוך סגנונו שלו, נעימתו שלו, ולא תימלט עוד. כלומר: אתה מרגיש עצמך נתון בתוך אתמוספירה מיוחדת; משל כאילו האפילו עליך בטלית, ואתה מסתתר תחתיה ומציץ מתוך ה“אווירה” שלה (ובינתים יש כאן ריח מיוחד, נושן, של הטלית עצמה עם כל ה“אסוציאציות”, שמתקשרות אליה) אל תוך העולם – אל תוך כל העולמות, שהוא, כותב־המסות, מכניס אותך לתוכם: מקדונלד והרב קוק, אוסישקין והרצברג ובן־יהודה וכו' וגומ'. וזה כוחו: אתמוספירה יש כאן בכל שורה ושורה משלו וריתמוס מיוחד במינו; הריתמוס של עצמו, שהוא כוח־כוחו והוא כולו שלו, “לא שאלוֹ מאיש ולא גנבו, כי ממנו ובו הוא”…

ברנר, שחיבה יתרה נודעה מהם, מאחד לשני, כתב פעם על סגנונו של ר' בנימין (אני מביא את הדברים על־פי הזכרון), שהריתמוס המיוחד שבו הוא זה, שבשעה שכבר הפלגת משורה אחת לשניה או לשלישית, ממאמר אחד לשני או לשלישי, עוד מלווה אותך ההד של השורה הראשונה, או של המאמר הראשון. כלומר: בין השורות ומעל למלים מהלך אותו משהו, שהוא כל־עָצמוֹ של הסופר הזה, שאינו חייב כלל להיות “מקורי” בנושאיו, אלא שהנושאים, שבאים לידו, נעשים ממילא שלו, ואפילו אם הוא אך מצטט (וכך דרכו באמנות שלו) משֵֶל אחרים וזורה על הציטטות הללו ובינותן מסממניו שלו, מ“אבקת הקסמים” שלו, שלא הוא ולא אנו יודעים את צירופה הכימי… מליצה אחת כאן; פסוק תנ“כי שלם; פסוק אחר לגמרי, עכו”מי, שם; מלה פשוטה עד תכלית, עממית, כאן, ומלה שניה, מרוממת, מספר איוב או מפרקי־תהלים שם, וכל זה על נושא, הרחוק מעולם זה ומאתמוספירה זו – ו“הניגון” שלם; ניגונו שלו המיוחד, שעליו יבורך תמיד ועליו גאוותנו בו.

היפוליט טֶן אמר על המסה הספרותית, שהיא חייבת להַנות את הקורא כטיול אגב טיפוס בהרים: לכאורה אתה עולה ומסתכל רק באותה כברת־האדמה הקטנה שלפניך, שאתה צריך להתחזק בה בשעת העליה להר, אבל בלבך כבר מתרוננת השמחה על מה שנכון וממתין לך בהגיעך למעלה־למעלה – האפקים הנרחבים והמבט החפשי לסביבה המתגלה, כלומר – “הפתעת־הנופים”, כפי שקורא לזה פעם סטיפאן צווייג בספרו על רומן רולאן.

ור' בנימין אמנם מפתיע אותנו תמיד ב“הפתעת־נופים” זו, היא היקרה שבסגולות המסה הספרותית. אתה פותח וקורא על ענין פלוני רגיל, ואולי גם ידוע, אלא שאגב קריאה (ואינך יודע כלל לסבר לעצמך מאין ההרגשה־התחושה הזאת) מובטח לך, שעוד אחת־מעט תגיע לאיזה פסוק, או לאיזה דיבור, או לאיזו מליצה, או אפילו למלה אחת, שאינך יכול לדעת מראש מה יהיה טיבם והיאך יועמדו כאן… וחילופיהן של ההרגשות הללו באותו המאמריסטיקה הרגילה שלנו, שלמִן השורה הראשונה ועד לאחרונה אתה מפליג באותה רכבת ובאותו קרון ועל פני אותו נוף ידוע, קבוע ומשעמם ללא־כל־חילופים, ובעיקר ללא־כל־תקוה של אפשרות־חילופים…

וחבל, שהעתונות שלנו אינה יודעת זאת, וחבל, שגם הוא, ר' בנימין, מתעלם ומתאלם כפעם בפעם לכמה שבועים וירחים ואינו משמיע לנו את דבריו אלה, שיש בהם תמיד (ואפילו אם אנחנו מתקוממים כנגדם בהיותם לעתים “אבסורדיים” מעצם התאווה של הסופר להיות, לעתים, “אבסורדי”; ומכאן מתנגדיו ו“שונאיו” של ר' בנימין, שחושבים אותו ל“מפלגתי” או למדלג ממפלגה למפלגה…), כן, שיש בהם תמיד מן ההארה ללב הקורא ומן ההפתעה בתוך הנוף המשעמם והרחב והגדול של העתון. (וביחוד בשנים האחרונות, שהאותיות בעתונינו נתרבו והיו לעשות אלפים בכל גליון וגליון; מעשה־מוכני). כן, כן, על הפיליטון שלו אין אנחנו יכולים לוותר עדיין. עוד לא קמו אחרים במקומו, והרבה פעמים אנו מתגעגעים עליו ושואלים: היכן נעלם בחדשים האחרונים?…

ומשום כך אין להסכין בשום פנים גם ל“הספד” זה, שהוא מספיד עצמו בספרו זה האחרון, “פרצופים”, שיצא לפני ימים אחדים – גם בראש הספר וגם בסופו – ואנו יודעים, שאם אמנם “הר־הזיתים” גבוה ונישא מעל לראשנו כל הימים ומצמיד אליו מבטנו מיום־ליום, הנה אף־על־פי־כן יש גם הנאה בצירופי־האותיות – או בסגנונו שלו באותו “הספד”: “בינתים אני בא במגלת־ספר, מדביק דף לדף ושורה לשורה” – ודברי־הפייטן, שהוא מצטט בשביל אחרים בספרו (במסה שלו, הקטנה, על סמולנסקין): “מי שפעל לדורו, זה פעל בעד כל הדורות!” נאמנים גם לגבי עצמו. כה לחי.

[תרצ"ה]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48154 יצירות מאת 2675 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!