זה היה שמו על ספר שיריו בשם “מגלת־קדם”, שהוציא לפני י“ז–י”ח שנים; זה היה שמו על שיריו הקטנים, שפירסם פה ושם בכל ההוצאות התקופיות שבארץ. ואולם היה לו עוד שם, שאף הוא היה מצהיר באותיות גדולות מתוך מודעות גדולות בעתונים על דבר חברות־אחריות־החיים – “קונסילידייטט”, “נאציונאל” וכו', שבהן פרסם בעברית טובה, שלא כרגיל במודעות, את החברות שלו, וחתם באותיות גדולות: אלתר לוין.

ובשם זה, השני, החוּלוֹני, הכירו אותו בכל ערי הארץ, כי היה נוסע הרבה, מבקר הרבה בבתים, וביחוד – מדבר הרבה: “סוכן־של־אחריות”. אלא שאף־על־פי־כן לא היה זה “סוכן” רגיל, וכל אלה שחשבו שהכירוהו מקרוב – מדיבוריו המרובים, ממשחקו החיצוני כ“דֶנְדי” מהדר־בלבושו, וביחוד מחילוף מזגו הפתאומי, שהיה מפתיע אפילו את האדם הפשוט, שאינו יורד “לעמקה של הנפש בהתלבטותה” – כל אלה שחשבו שהכירוהו, ידעו שלא הכירוהו כלל, והיה מובטח להם, משום כך, שהוא אך משטה בהם או מרמה אותם. כי אל כל אשר בא וניגש, היה בא וניגש כמתוך עולם אחר, רחוק וזר. אל האדם־מן־השוק קרב מתוך עולם רחוק של רוחניות ושירה ו“מעמקים נסתרים”, ואל חבר לשירה ולרוח כ“סוכן אחריות” ודֶנְְדי מהדר בלבושו.

ורַחַף־דיבורו מוזר היה. הנה אתה יושב למולו ומקשיב לדברים של אדם מתבודד וכואב, שעיניו מעורפלות כעולה מן “המערות” אשר למחשכי־נפשו; או שאתה יושב ושומע מפיו דברי־הערכה על הליריקה הצרפתית החדשה ועל הלירקה הגרמנית החדשה ועל השירה האנגלית הצעירה, שהוא קורא מתוכן בעל־פה קטעים שלמים בכל אותן הלשונות ומגלגל בקסמים של לשון צרפתית כצרפתי, אנגלית כאנגלי וגרמנית כגרמני – וכעבור רגע הוא מעלה על שפתותיו ועל פניו כולם (פנים יפות וכהות עם עינים גדולות, מעורפלות ובהירות כאחת) איזו ארשת רחוקה ומוזרה ש“בריזיגנאציה”, שביאוש ובאפסות, והוא מתחיל מלעיג על כל אותם “הענינים הנעלים” ומרבה שוב להגן על עצמו ועל “חברות־האחריות” שלו ועל קבלת־הפנים, שערך לו הקונסול הצרפתי במקום פלוני, ועל ביקורו בצירות האנגלית שבוואשינגטון, ועל שבתו במלון פלוני בלונדון, שרק נסיכים ורבי־מדינה מתאכסנים בו, וכו' וכו'.

והנה עוברות עליו שנים שלמות – כחמש או שש במספר – שהוא אינו נראה כמעט ברחובות, וכשהוא חולף על פניך, הוא מבקש לו מחבוא לצדי־דרכים ואינו פורס בשלומך, ואתה רואה שפניו נתקמטו, שׂערו הלבין כמעט, קומתו נתכופפה וכל דמותו נתמעטה. ובן־ימים מעטים, והנה הוא שוב רענן כולו, קורן בפניו, צעיר בדמותו ומלא תנועה… מאיזו “מערה”, מתוך אילו “אשמנים”, עלה?

אבל על כך לא שאל איש. לא הרגישו כלל בחסרונו. לא הכירוהו מעולם. איש לא הכירהו. בכל פעם קבר הוא משהו (וגם קבורות של ממש – “ימיו נזעכו וקברים לו” – קברים הרבה), ועל פני הקברים האלה שלו רקד הוא כך בדנדיות שלו, בבגדיו ההדורים, בפאר החיצוני של חדריו ופרחיו ותמונותיו ורהיטיו המופלאים; בממון הרב, שכינס בהמשך השנים, ובמסעיו לארצות רחוקות ברוב פאר וברוב־הוצאות. אבל כאשר קרא בספרו של ריכארד דיהמל הגרמני “שני אנשים” (אגב: מספר זה היה קורא קטעים שלמים בעל פה) את המלים הנוראות הללו: “Unsere Liebe tanzt auf Feichen” (אהבתנו רוקדת על־פני גופות של מתים), היה מהלך בגנו הנחמד, שאין בודאי כמותו בשום שכונה משכונות ירושלים, והיה מוריד דמעות במשך שעה ארוכה… – “זהו הפסוק המתאים ‘לנו’ ביותר”, אמר אלי – (“לי” לא יכול לומר, כי היה מן המעלימים, המסתירים והמחפים על ההרגשות של עצמו); “ראה, אמר לי כשהתהלכתי אתו בגנו, ראה נה כמה נפלא פסוק זה: אהבתנו, ואהבה לאו־דוקא, כל אורח־החיים, הכל־הכל – מרקד על־פני־קברים, על־פני־קברים”.

וכהמשך לרוח הזאת, שביעתתו פתאום, הוא מושך אותך אל הקומה השניה של ביתו היפה עם מעמד־כליו המופלא ועם כסאות־העור הרכים, הרכים יותר מדי, ועם התמונות המקוריות המרובות על כל הקירות, המרובות יותר מדי, ועם השטיחים הפרסיים היקרים והמרובים, היקרים והמרובים יותר מדי – והוא קורא לפניך מתוך כתבו הנאה ומן הנייר הנאה יותר מדי, את שיריו הליריים הקטנם על ירושלים – “קרית־הזהב” – ועל הארץ – “ארץ־הדלקים המתמרים” – ועל מראות הנפש – “החזונים”. וכשאתה נוטל את הניירות מידו וקורא לנפשך על־מנת להבחין, אם אמנם אין הוא משטה בך, או גם מרמה אותך, אתה רואה לתמהונך, שדברי פיוט כֵנים לפניך; שהתלבטות נאמנת כאן פה ושם; שאהבה עמוקה לקרית־הקודש מפעמת בתוך השורות הללו – ופלא על פלא: כשאתה נושא עיניך אליו, בשעה שהוא מהלך בעיניו אחר השורות שבכתבו, שאתה קורא בהם, והנה גם פניו, כשיריו, נאמנים הם לפתע, לרגע, לרגע אחד, עד בוא שוב שעת־המעבר אל הלהג המרובה ואל הדיבורים המובלעים, המחפים על משהו, השומרים על משהו נסתר, שלא יתגלה לך לעולם…

ומשום כך היה הוא לפלא לך כל הימים. מוזר היה גם לאחרים, והתוֹארים, שבהם הוכתר ברחוב על ידי הבריות שהכירוהו, לא היו מן התוֹארים הנאים ביותר (ובדין, מתוך ראייה פשוטה ונכונה, שדנה את האדם לפי מעשיו). אבל זו, באין ספק, היתה אך הקליפה של האדם – וכל הטראגדיה שלו, של אותו אדם אלתר לוין, “סוכן האחריות”, ואסף הלוי איש־ירושלים המשורר, שהיה גם משורר אמת – היתה בזה, שמתוך איזו ציניות מיוחדת (מיוחדת אולי לרבים מבני ירושלים ובני צפת וטבריה, “שנולדו בקדושה”) היה מפאר ומקשט את הקליפה הזאת בבתים, ברכוש, בממון, בתפארת חולנית (לפני ירחים אחדים ראיתי אותו באחד המלונות שבתל־אביב כש“מוֹנוֹקל” היה תלוי לו ומשתלשל על חזיתו הלבנה – אבל הוא נשתמט ולא ראני). ובלבד, כלשונו, שלא להיות “שמֶנדריק”, בטלן־משורר, שבלול דל, שהיַמים־החיים פולטים אותו אל מעבר לחופים…

והוא היה חפץ לעמוד דוקא בתוך החיים. הוא חפץ להיות עשיר. הוא חשב, שגם את “אחריות החיים” אפשר להפוך לשירה (לא אחת אמר לי ולאחרים כדברים הללו), אלא שבעומק לבו ידע שאי־אפשר; שאין בו שום הרמוניה פנימית, שאין בו שום שלמות כלשהי, שהוא אך קליפה מבהיקה עם בגדים מבהיקים ועם “מונוקל” מבהיק. וככל שגדל הרקבון בחיים, מבית, כן גדלה התפארת הזאת כלפי חוץ, עד שנערמה לערימה גדולה, כבדה, מחניקה, מבלי היות עוד, כנראה, הכוח לנשום – ועד שנבחר משום כך המחנק ממש מן החיים האלה של האדם המפוּלג, שהתיגע מן הריקוד הארוך על פני הקברים המרובים שלו, שלו עצמו.

ואני ידעתיו כך כעשרים שנה. שנים הרבה נשתמט מפני – אותן השנים, שבהן ביקש להפוך את “אחריות החיים” לשירה וכינס ממון ונכסים. אבל בצאתו לחוץ־לארץ, לשווייץ, לאמריקה, היה משגר לי כרטיסים נאים עם פריסות־שלום קצרות. ואילו כשהיה חוזר לירושלים אירע לא אחת, שנשמט שוב מפני וצידד מבטו שלא לראותנו: השבלול הדל, ה“שמנדריק”, אף־על־פי־כן אולי אינו דל כל־כך?…

ובימים האחרונים דיבר אתי על הוצאת ספר שיריו החדש, והתחיל מכין עצמו, כדרכו, לקניית הנייר המובחר שבמובחר ולבחירת הדפוס המובחר שבמובחר (ספר שיריו “מגלת קדם”, שיצא בירושלים בימים שלא היה בה עוד אף דפוס אחד הגון, נדפס גם הוא והוצא בהידור רב ובקישוטים מקוריים ועל נייר, שהביאו לו, במיוחד לספרו, וביזבז על כך ממון הרבה), וגם משיריו ביקש לתת עתה רק את המובחר, רק הליריקה ממש, “הליריקה האמיתית”! על כך היה אוהב לחזור בשעות הטובות ההן, שבהן נשתכחה “הקליפה”. והאמת ניתנת להאמר, שהליריקה הזאת, “האמיתית”, היתה לו כפולחן, כתפילת־קודש. אלא שאלהים היודע, אם ניתן ל“סוכן” להתפלל תפילה כֵנה וטהורה של ליריקה אמיתית וטהורה…

ברם אתמול, בשעות אחר־הצהרים, שעות מועטות לאחר שהורידוהו לקבר, התיחדתי עם ספרו, שלא קראתי בו זה שנים הרבה, וזיעזוע הרעיד את לבי, ונימי־הנפש נרעדו למקרא שורות יקרות פה ושם, שורות אנושיות, טהורות, של משורר ואדם, שהתלבט עם עצמו, שָׂרָה ולא יכול.

והיה הפלא גדול ביחוד למראה זה, שהאדם־החידה אף־על־פי־כן אין לו מפלט מעצמו, והוא חייב על־כרחו לחשל ולהשחיז ולהגביש ביסוריו את המרגלית הנאה, שניתנה לו מתנה – ואם גם ללא־רוחו.

אסף הלוי איש־ירושלים היה משורר עברי. ועוד יותר: הוא ביקש להיות משוררה של הארץ, של ארץ־הקודש העתיקה והחדשה גם יחד. וספרו מלא אמנם את השמש והאור – וביחוד את התפילה לשמש ולאור.

והספר מלא צבעים ומראות – אבל גם ריחות משכרים – עד לידי סחרחורת החושים. ודוקא עתה, לאחר שסילק עצמו האדם אל מבית לפרוכת הזאת, שרקם לו, יש לראות נאמנה מה שמילא את נפשו כל הימים וכל הלילות.

הוא “גולה אור”; הוא “חולה מחלת־יבשה”, הוא שואף נגבה, נגבה, להרי חברון, ורואה בעין את רוחות־הבוקר, המרחפות שם, הוא שופך מאור השמש על הפואימות שלו עד לידי הגזמה, – ויָמש אור!

וכמו לכל משורר נאמן יש גם לאסף הלוי רגעיו הנאמנים, שבהם הוא זוכה גם לניב הנאמן והפשוט:

אבל כל אלה, כאמור, שיריו הישנים הם, שלפני עשרים־שלושים שנה. כרך שלם של שירה לירית שמור עמו, שמן הראוי היה שיראה אור. רבים מהם נתפרסמו פה ושם במאספים שונים, אבל לעשרות ולמאות שמורים עמו בכתובים – היימצא להם עתה הגואל מבני משפחתו, שנשארו אחריו?

והיודעים אלה, הקרובים לו, שדף אחרון יש בספרו, הדף האחרון, שבו מדבר אסף הלוי על דבר מותו ומצבתו בשירה מצוינת, שבאותה שעת אחר־הצהרים, שבה הורד לקבר, קראתיה לי לנפשי עד רדת הדמדומים על פני קרית־הקודש בהתקדש חג:

[תרצ"א]