למען אלה אשר יבואו לכתוב את תולדות תל־אביב, וגם למען אלה הלומדים את תולדות עירנו מראשיתה, ראוי לספר את הדברים הבאים על התפתחות המסים של תל־אביב (הדברים נכתבים במארס 1940):

בשנה הראשונה להתישבות בבתים הראשונים של תל־אביב, בראשית תר"ע, התלבט ועד אחוזת־בית, ואחר כך ועד תל־אביב, בחיפוש מקורות־הכנסה לשם כיסוי ההוצאות של השרותים הצבוריים: בנין כבישים ומדרכות, הספקת מים, הארת הרחובות, נקיון הרחובות והחצרות, נטיעות צבוריות, שמירה יומית ולילית, ועוד.

לכאורה, צריכה היתה עירית יפו לדאוג לשרותים הנ"ל, מפני שהפרבר תל־אביב נמצא בשיפוטה של העיר יפו. אולם בימים ההם התנהלו השרותים העירוניים ביפו באופן פרימיטיבי מאד. הספקת מים עירונית לא היתה קיימת אז, כי אם בכל חצר היתה באר בעומק 2–3 מטרים, ואת המים הדלוחים שאבו בפחי־נפט או בכדי־חרש באמצעות חבל. הרחובות הוארו בעששיות־נפט במרחקים גדולים בין עששית לעששית, שבדרך־כלל היו מפוחמות בפיח ולא נתנו כל אור. להחזקת נקיון ברחובות לא דאגה עירית יפו, אלא כל בעל־בית נאלץ לטאטא בכבודו ובעצמו את המדרכה הבלתי־מרוצפת שליד חזית ביתו, ואת אשפת הבית הזה זורק דרך החלונות מן הבית לרשות הרבים, לרחוב ולמדרכה. הלכלוך והזוהמה בסימטאות יפו היה ריחם נודף למרחוק בתקופה ההיא.

תושבי יפו לא ידעו טעמם של תשלומי מסים עירוניים, פרט למס ה“וורקו” (מס הבתים), שהיה נגבה על־ידי פקידי הממשלה התורכית מבעלי־הרכוש בלבד.

ראשוני תל־אביב, שהקפידו על הנקיון ועל השרותים הצבוריים, לא יכלו איפוא לבטוח בחסדיה של עירית יפו, והחליטו להטיל על עצמם את השרותים העירוניים.

לשם כך נקראה אסיפה כללית של תושבי תל־אביב, בעשרה באדר א' תר"ע (פברואר 1910). באסיפה זו קבעו את הסדר של הערכת המסים על היסודות, כדלהלן:

א) לפי כמות האדמה המיועדת לגינה;

ב) לפי מיכסת הנפשות המתגוררות בכל בית.

בהמשך האסיפה הכללית, מיום כ“ד אדר תר”ע, הוחלט על הפרטים הנוגעים לתשלומי המסים:

1. מכל 1000 אמה מרובעת של שטח המגרש – תשלום חדשי בסך 7.5 פראנקים (בערך 280 מילים ארצישראליים).

2. לצרכי החזקת השכונה תשלום בסך 6 פראנקים (230 מא"י) לחודש מכל בעל־בית.

3. על מגרש פנוי, שלא נבנה עדיין, חל תשלום חדשי בסך 1.5 פראנק (55 מא"י);

4. להוצאות ריצוף הרחובות הוטל על כל בעל־בית תשלום של 6 פראנקים במשך 4 חדשים.

באסיפה הכללית מיום ו' כסלו תרע"א, הוחלט לגבות 1% מכל קניה או מגרש בגבולות שטח תל־אביב, והתושבים קיבלו עליהם ברצונם הטוב את המס הנוסף, ושילמו את כל הארנוניות לא מתוך כפיה ואונס כי־אם ביד נדיבה.

ההוצאות עלו אז לחודש:

בימים ההם לא היו מסי השכונה נגבים באמצעות גובים, אלא חשבונות היו נשלחים מטעם הועד לכל בעל בית או שכן. אגב, בראשית תרע"ח היו בתל־אביב כ־56 משפחות של בעלי הבתים עצמם, וכשש משפחות של שכנים.

המסים חלו איפוא בעיקר על בעלי הרכוש.

באסיפה הכללית, שהיתה בעשרה בכסלו תרע"א, נבחר ועד חדש, הוא הועד הראשון של תל־אביב, שכן עד אז שימש הועד האחרון של אחוזת־בית.

הועד החדש של תל־אביב קבע את דרגת המסים כדלהלן:

1) שכר מים פראנק אחד (37 מא"י) מכל אלף אמה מגרש;

2) 30 סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין ועשרים סנטים מכל נפש;

3) שכר־שמירה – שבעים סנטים מכל אלף אמה מגרש, וחמשים סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין.

4) שכר־נקיון – חמשה־עשר סנטים מכל נפש;

5) להוצאות ההנהלה והמשרד – חמשים סנטים מכל אלף אמה מגרש ועשרים וחמשה סנטים מכל מאה אמה שטח־בנין. ומלבד כל המסים הללו – גם 1% מן ההכנסה של כל בית.

ההוצאות גדלו, ובמקום 560 פראנק לחודש עלו באותו זמן ל־685 פראנק לחודש, בערך 27 לא"י.

פירוט ההוצאה החדשית:

לאסיפה הכללית, שהתקיימה בכ“ט כסלו תרע”ב, הגיש הועד תקציב של 1000 פראנק לחודש, להוצאות צבוריות רגילות. הנאספים התנגדו להגדלת התקציב של הועד והביעו חשש, שברבות הימים יגיע תקציב ההוצאה עד עשרים וחמשה אלף פראנק לשנה – כ־1000 לא"י.

תל־אביב התחילה עולה מדרגת שכונה לדרגת עיר, ועם עליה זו עלה גם תקציבה.

וכך אנו רואים, שלשנת תרע"ד הוגש תקציב שנתי של יותר משלשים אלף פראנק, היינו:

הספקת המים – 7140 פראנק; הספקת המאור – 1180 פ‘; החזקת השמירה – 4600 פ’; החזקת הנקיון– 3400 פ‘; השגחה סניטארית –1200 פ’; מהנדס עירוני – 2500 פ‘; תקון השדרות והשגחה על הנטיעות – 720 פ’; תקון הכבישים – 260 פ‘; הנהלה ומשרד – 3000 פ’; צרכי צבור – 5500 פ‘; הוצאות שונות – 1000 פ’; ס"ה 30,500 פראנק, היינו: פי חמשה לגבי התקציב של תרע"א.

עם גידול תל־אביב והתרחבותה, ועם רבוי הצרכים העירוניים, הלכו וגדלו המסים שהוטלו על בעלי הרכוש, על העסקים ועל השכנים.

שיטת המסים פשטה צורה ולבשה צורה, וקיבלה את יציבותה בהמשך הזמן. גם בקביעת שנת־הכספים היו חליפות ותמורות.

משנת 1910 עד שנת 1922 נחשבה שנת־התקציב מתשרי עד תשרי, ואילו בשנים 1922–1926 נחשבה שנת־התקציב מאפריל עד אפריל, בשנים 1927–1931 בא שנוי, וחישבו את שנת־התקציב מינואר עד ינואר. החל משנת 1932 ואילך שוב נחשבה שנת־התקציב מאפריל עד אפריל, כדוגמת שנת־הכספים הקיימת במוסדות הממשלה ויתר העיריות בארץ.

בשנים הראשונות נבנה תקציב תל־אביב על שלשה יסודות עיקריים: הבית, המגרש והתושב.

ההערכה היתה נעשית שנה־שנה לפי מספר אמות המגרש, לפי מספר האמות המרובעות המכוסות בנין ולפי מספר הנפשות. הוצאות המים נפלו: חצי על המגרשים, הרבע על הבתים ורבע על הנפשות. הוצאות השמירה חלו רק על הבתים. הוצאות ההנהלה חלו אף הן רק על הבתים. הוצאות הנקיון היו רק על הנפשות, והמגרשים הפנויים היו נחשבים כאילו היו בנויים על שליש שטחם.

שיטה מסובכת זו בחלוקת המסים היתה מעסיקה את חברי הועד שנה־שנה, ורק בשנת תר"פ הוחלט לבטל את השיטה הקודמת ולסדר את ההערכה באופן כזה: כל הכספים הדרושים למלוי התקציב נחלקו לשלשה חלקים שווים: שליש על הבתים, שליש על המגרשים הבנויים, ושליש על הנפשות.

באסיפה הכללית מיום י“ג וי”ד טבת תר"ם (תחילת 1920) הוחלט על המסים הבאים:

א. מס הבתים: כל בית משלם לשכונה שנים לאלף ( 2%) משוויו.

ב. מס המגרשים הפנויים: כל מגרש פנוי משלם לשכונה שנים למאה (2%) משוויו.

ג. מס שכר הדירה. כל דירה בין שהדייר הוא בעל־הבית ובין שהוא שכן – משלם מס ארבעה למאה (4%) משכר־הדירה.

ד. מס הנפשות: כל נפש מתושבי השכונה משלמת חצי לירה לשנה.

על יסוד ההחלטה הנ“ל הוגש תקציב לשנת תרפ”א כדלהלן:

אחר כך הונהג מס חוזים להשכרת דירות. מתחילה 1%, אחר כך %½, ולבסוף %¼ משכר הדירה השנתי. מס זה השתלם על־ידי המשכיר והשוכר באופן שווה.

בחוזה היו מפרשים, מי נושא בעול תשלום מס הנפשות ומס שכר־הדירה לפי הסכם הדדי בין שני הצדדים המעונינים.

האסיפה הכללית היתה בוחרת שנה־שנה ועדת הערכה, ועל יסוד קביעת הערכתה היו גובים את המסים מן המשכירים והשוכרים לפי תנאי החוזה.

עם קבלת הזכויות המשפטיות ביום 11 במאי 1921, מתחילה תקופה חדשה בהתפתחותה של תל־אביב, ומועצת תל־אביב קיבלה את זכויותיה הראשונות כמוסד עירוני המטיל מסים על התושבים.

עם גידול העיר התפתחו גם השרותים הצבוריים, כגון: חנוך ותרבות, בריאות צבורית, בטחון צבורי וכו', בהתאם לכך גדל והלך אף תקציבה של עירית תל־אביב.

נוצר איפוא צורך חיוני לחפש מקורות־הכנסה חדשים, ולשם כך הנהיגו אז מס משטרה, מס מכל חנות חדשה (בשעור 10–20 לי"מ מכל חנות), מס שלטים, מסי משקלות, מסי כלי־רכב, מס השתתפות ברווחים של בעלי הרכוש (מכל מוכר בית או מגרש 3 גרושים מכל אמה), מסי רשיונות עירוניים, מסי בריאות, מסי חנוך, מסי בנין, מסי דרכים, מס שעשועים ועוד ועוד.

בתקופה ידועה היה קיים בתל־אביב מס פרוגרסיבי בהתאם למספר החדרים, שהיו תפוסים על־ידי משלמי המסים.

לדוגמה אציין את שיטת המסים בשנת תרפ"ב (1922):

מבחינה זו דינו של בית כמגרש, והמס עלה באופן פרוגרסיבי.

מס השכנים עלה ל־40 גרוש מכל חדר לשנה. מטבח, חדר הרחצה ומרתף לא נחשבו לחדרים ביחס לתשלומי המס.

בראשית 1922 בוטל מס הגולגולת, והמסים נגבו לפי גודל המגרש ושטח הבנין.

המסים הנ"ל היו עולים מ־5% עד 7% משכר הדירה. את מס הבתים והדירות היו מחויבים לשלם בעלי הבתים והשכנים בהתאם לתנאי החוזה שביניהם. שכן שהשכיר חלק מדירתו לדיירי־משנה, חלה אחריות תשלומי המסים לעיריה על השכן (המשכיר), והעירייה לא ניהלה חשבונות של גבית מסים עם דיירי־משנה. 

ועד תל־אביב בשנת תרפ"ג.

בשורה הראשונה (מימין לשמאל): אחד־העם, מ. דיזנגוף, ד"ר ב. מוסינזון, י. א. שלוש

בשורה השניה (כנ"ל): ד“ר ח. זלוצ’יסטי, א. ל. אסתרמן, ד. איזמוז’יק, ד”ר א. מבשן (מזכיר העיריה) ד. סמילנסקי (המפקח הכללי בעירית תל־אביב

בשורה השלישית (מן הצד): י. רוקח]

במשך שנים מספר קיבלה עירית תל־אביב חלק מהכנסות המכס ביפו.

בשנים הראשונות (1921/22) היה תקציבה של עירית תל־אביב טעון אישור פורמאלי מטעם עירית יפו, ולמעשה היתה עירית תל־אביב המחוקקת והמוציאה לפועל את החלטותיה בלי תלות מעירית יפו.

כדאי להביא כאן כמה סעיפי הכנסות בשנת 1923/24 (אפריל 1923–מארס 1924):

1) מס בתים בתל־אביב 5220 לי"מ; 2) מס מגרשים בתל־אביב 1824; 3) מס דירות בתל־אביב 4494;

4) מס בתים ודירות בשכונות 3431; 5) אישור חוזים לשכר דירה 326; 6) אישור תכניות בנין 914; 7) מים לבנין 2972;

8) מס החנויות (רשות לפתוח חנות) 1579; 9) מים לשתיה ולשמוש ביתי 1875; 10) מכירת חשמל למאור בבתים 461;

11) מס דרכים 628; 12) מס שווקים 809; 13) מס משטרה (מכל חדר) 348; 14) רשיונות עירוניים וסניטריים 1092;

15) עבודות צבוריות שונות 273; 16) שכר דירה 352; 17) מכס על־ידי עירית יפו 4200; 18) זכיונות (הקאזינו ובתי המרחצאות) 960; 19) מס העסקים 536; 20) מס השלטים 197; 21) מס המשקלות 50; 22) מס משקאות חריפים 256; 23) מס אופנים, סבלים, רוכלים, מצחצחי נעלים וכו' 173; 24) דמי חבר 1870; 25) אשורי תעודות, מכירות וקניות 1019; 26) רשיונות שונים 752; 27) קנסות 36; 28) הכנסות שונות 108; 29) רווח ממכירת רכוש 2077; ס“ה 38832 לי”מ.

מתוך טבלת ההכנסות בולטים הסעיפים של מסים ישרים ושל מסים בעקיפין.

משנת 1930 עד 1934 נגבה מס הבית בשעור 5% מהכנסות שכר הדירה לפי הערכה כללית של כל אזור ואזור.

מינואר 1934 העלו את מס הבתים ל־6% משכר הדירה.

זולת זה היה קיים “מס השרותים” (חנוך ובריאות) שנקבע משנת 1930 עד 1934 בשעור 7% משכר הדירה.

מינואר 1934 העלו את המס האחרון עד 8%.

מס הבית משתלם בעיקר על־ידי בעלי הרכוש, ולעתים גם על־ידי השכנים לפי הסכם בין בעל הבית והשכן.

“מס השרותים” משתלם ברובו הגדול על־ידי מחזיקי הדירות (בעל הבית והשכן). במקרים ידועים חלים כל המסים על משכירי הדירות לפי הסכם הדדי.

שיטת המסים נשתנתה כבר כמה פעמים ורק בשנים האחרונות היא יותר יציבה.

רמת המסים עלתה בשנים האחרונות בכמה אחוזים:

עם התמזגות ועד הקהילה עם העיריה, גובה העיריה “מס כנסת” בשעור %½2.

ההערכה מסתדרת שנה שנה על־ידי ועדת ההערכה הממונה לשם כך, וההערכה היא אינדיבידואלית.

מקובל למוד את תהליך התפתחותה ותרבותה של כל עיר לפי תקציב הכנסותיה והוצאותיה וחלוקתו לסעיפיו השונים.

מבחינה זו עולה תל־אביב על כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

השתתפותה של הממשלה (ממשלת־המנדט הבריטית) בתקציבה של עירית תל־אביב תופסת מקום לא חשוב – בערך 8%.

הממשלה משתתפת בעיקר בהוצאות בית־החולים ובהחזקת המשטרה העירונית.

על גידול התקציב בתל־אביב מאלפים המספרים דלהלן:

חשוב לציין כאן, שלפי תקציבי הערים המרכזיות ירושלים, חיפה ויפו, מוציאות העיריות הנ“ל 70–80 גרוש לנפש בשנה, בעוד שעירית תל־אביב מוציאה מתקציבה השנתי האחרון לערך 2.800 לא”י לכל נפש.

ראוי גם להדגשה מיוחדת, שהסעיפים חנוך ובריאות תופסים את חלק הארי בתקציבה של עירית תל־אביב, והם עולים בכמותם על תקציביהן של 23 העיריות הנמצאות בארץ כולה.

מכאן ראיה, שהרמה התרבותית של תל־אביב עולה פי כמה על הרמה של יתר העיריות בארץ.

1. בעל בית שביתו נערך ב־2000 לי“מ (אז השתמשו בארץ בלירה המצרית), וגר בביתו בלי להשכיר חדרים, ומשפחתו בעלת 3 נפשות, שילם בשנת תרפ”א את המסים הבאים:

בשנת תר“פ שילם הנ”ל 6.600 לי"מ.

2. בעל־בית שיש לו 2 בתים אשר הוערכו ב־6000 לי“מ ובהם 6 דירות. הנ”ל משכיר 5 דירות וגר בדירה אחת. לבעל־הבית יש 3 נפשות ולכל שכן 5 נפשות. בעל־הבית מקבל שכר־דירה מכל שכן 100 לי“מ לשנה, והדירה נחשבת אף היא ל־100 לי”מ לשנה. בעל־בית זה שילם בשנת תרפ"א:

א. מס הבתים 2% מסך 6000 לי“מ 12.000 לי”מ

ב. מס שכר דירה 4% מסך 100 לי"מ –.4 "

ג. מס הנפשות שלו – 3 נפשות 1.000 "

ד. מס הנפשות של השכנים – 25 נפש 12.500

ס“ה 30.000 לי”מ

בשנת תר“פ שילם הנ”ל 25.000 לי"מ.