בתמוז תרס"ו (יולי 1906) נבחר ביפו הועד הראשון של “אחוזת־בית” בן חמשה חברים, ואני זכיתי להיות אחד מן החמישיה.
חברי הועד חילקו ביניהם את התפקידים, כמו: מזכירות, רכישת חברים, גבית הכספים, הנהלת משא־ומתן עם מוכרי הקרקעות ועם המוסדות, הזמנת ישיבות וכו'. עבודתי העיקרית היתה: עריכת פרוטוקולים וכתיבת מכתבים. כל חברי הועד, וכותב הטורים בתוכם, מילאו את תפקידיהם בהתנדבות.
בשנת תרס"ז (1907), עם רבוי העבודה המשרדית, הוחלט להזמין מזכיר בשכר של 30 פראנק לחודש (1.250 לא"י). לאחר שנה קיבל המזכיר הוספה של 10 פראנק לחודש והעבודה התנהלה כסדרה.
בהתקרב הזמן להתחלת הבניה (בקיץ תרס"ט – 1909), דרש ועד “אחוזת־בית” מן המזכיר, שישגיח גם על ישור החולות ועל הקמת הבנינים הראשונים. המזכיר היה בר־אורין, ידע יפה עברית, ערך הפרוטוקולים ואת המכתבים בסגנון מלוטש, אולם שבילי הבניה, יישור החולות וסלילת דרכים לא היו נהירים לו.
באחד הימים הגיש המזכיר את התפטרותו מרצונו הטוב, והועד הזמין מזכיר אחר, אשר התמצא גם בהלכות בניה. משכורתו החדשית היתה 60–80 פראנק לחודש, ואחר כך קיבל הוספה של 20 פראנק, ובסך־הכל 100 פראנק לחודש (4 לא"י). יש להודות, כי בימים ההם היתה רמת־החיים ירודה, ובמאה פראנק לחודש יכולה היתה להתקיים משפחה קטנה.
בשנה השניה להתישבות המייסדים והבונים הראשונים, היה מנגנון ועד תל־אביב מצורף: ממזכיר שעסק גם בהנהלת החשבונות, גובה שהיה גם קופאי, מכונאי אחד שהשגיח על מכון־המים הראשון והיחיד, והוא היה גם המפקח על רשת הצנורות ומדליק את הפנסים ועששיות־הנפט ברחובות (חשמל עדיין לא היה בארץ). בשבתות ובחגים היה גם “שבתאי” ערבי, שמילא את מקומו של המכונאי היהודי. בלילה היו 2–3 שומרים בשכר, ועל ידם 2 שומרים מתנדבים מבין המתיישבים הראשונים, אשר שמרו משקיעת השמש ועד זריחתה. ביום היה מנקה אחד ברחובות, אשר היה נראה תמיד מצויד במטאטא על שכמו מן הבוקר ועד הערב. כן היה עוד עובד אחד, שניקה את החצרות והוציא את האשפה מן הפחים והובילה אל מחוץ לתל־אביב בעגלה רתומה לסוס. במרוצת הזמן נתקבל גם שמש, שעמד על משמרתו מן הבוקר ועד הערב במשרד הועד, בחינת “שומר הסף”.
לאחר שנתים, עם סיפוח השכונות “נחלת־בנימין” ו“חברה חדשה” לתל־אביב, גדל המנגנון ונתקבלו עוד שנים – מנהל־חשבונות וגובה. כך התנהלו הענינים בועד תל־אביב משנת 1909 ועד 1914.
במלחמת־העולם הראשונה שפרצה באחד באבגוסט 1914 ונסתיימה בנובמבר 1918, לא גדל המנגנון. להיפך, הוא פחת והלך משנה לשנה עד כדי כך, שבזמן הגירוש מתל־אביב, בערב פסח תרע"ז (אפריל 1917), נשאר עם ראש הועד מ. דיזנגוף רק מזכיר אחד, אשר הלך אתו יחד עם כל גולי תל־אביב ויפו. דופק החיים בתל־אביב נפסק לגמרי בתקופת הגירוש הכללי, ורק צעירים אחדים מבין תושבי תל־אביב התנדבו לשמור על הרכוש של הבונים והמתיישבים הראשונים.
עם סיום מלחמת־העולם הראשונה שבו הגולים לתל־אביב, החלו לתקן את בתיהם העזובים, לנקות את החצרות ואת הרחובות והחיים שבו למסלולם. נבחר ועד חדש מבין אזרחי ותושבי תל־אביב, וכמובן שכולם עבדו מתוך התנדבות בראשותו של מ. דיזנגוף.
כעבור זמן־מה נוספו פקידים ועובדים אחדים. את נקיון הרחובות והחצרות מסר הועד לקבלן פרטי, אשר העסיק תחילה מנין פועלים. ואחר כך גדל מספרם לשני מנינים ויותר. לשם הכשרת השכונות לתנועת הבניה נגש הועד ליישור החולות של המגרשים הפנויים, לבנין כבישים ומדרכות, להגדלת הספקת המים ועוד.
עד שנת 1921 היו עניני תל־אביב נחתכים על פי ועדים, שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים, והללו קיבלו ברצון את מרותם של הועדים, אשר למעשה לא היה לתקנותיהם שום תוקף חוקי. עם בוא הממשלה האזרחית האנגלית לארץ, ניתנה לתל־אביב חוקה מיוחדת של חבר־עיר (Township לפי המונח האנגלי), שנבחר באפריל 1922 בבחירות כלליות, ישרות, יחסיות וחשאיות. ומאז בא מיפנה חשוב בהתפתחותה של תל־אביב.
תנועת הבניה גדלה בממדים רחבים, תחומי תל־אביב התרחבו לכל רוחותיהם, האוכלוסיה רבתה במידה ניכרת מאד, נפתחו מחלקות ראשיות כגון: מזכירות מרכזית, מחלקת חשבונות וגזברות, הנדסה לכל סעיפיה, נקיון ופיקוח סניטארי, וטרינארית, בריאות, מים ומאור, נטיעות, רשיונות, חינוך ותרבות, משפטים, פיקוח עירוני, מסים, גבית חובות, נכסי העיריה, עזרה סוציאלית, בטחון צבורי, שיכון, מס שעשועים, מם עסקים, עתון רשמי עירוני.
בינואר 1934, נתפרסמה חוקת העיריות וגם תל־אביב נכללה ברשת הכללית והוכתרה בתואר עיריה רשמית (Municipal Corporation) ככל יתר הערים בארץ־ישראל, עם כל הזכויות והחובות של אלה.
ומאז ועד היום מתנהלות מחלקות העיריה על־ידי פקידים ראשיים, “מנהלים”, בגדר החוקים העירוניים הקיימים בארץ, ובהתאם להחלטות ולהוראות הניתנות מטעם חברי המועצה הנבחרת, ובראשה – ראש העיר.
בהתאם לגידול העיר והתרחבותה, ריבוי מספר הבתים והחדרים וגידול האוכלוסיה, הלך ורב מספר הפקידים והפועלים, המורים והגננות, הרופאים והאחיות הרחמניות ויתר העובדים לכל סוגיהם. בסוף 1947 – בזמן שבה נכתבו דברים אלה – אנו מוצאים בעירית תל־אביב 22 מחלקות ראשיות, וגם מספר מחלקות־משנה המטפלות בכל ענפי המשק העירוני.
בשנת 1947, השנה האחרונה של המנדט הבריטי ותקומתה של מדינת ישראל, מנתה העיריה בכל השירותים העירוניים 2,932 עובדים קבועים, לפי הסוגים דלהלן:
854 פקידים ופקידות לכל סוגיהם
249 רופאים ורופאות לכל מקצועותיהם
806 מורים ומורות לכל מקצועותיהם
955 פועלים מקצועיים ובלתי מקצועיים
68 עובדי שרות הנקיון במשרדים ושליחים
נוסף על כך היו באותה תקופה בשירות העירית כמה מאות פקידים ופועלים זמניים. ומלבד זה העובדים בשרותים ובעבודות המבוצעות על־ידי העירית עצמה – הן מוסרת העירית עבודות רבות (ביוב, בנין כבישים, יישור חולות, חפירות, הקמת בנינים ועוד) לקבלנים פרטיים, המעסיקים בעבודות עירוניות אלו מאות עובדים לכל מקצועותיהם.
לשם ביטוח עובדי העיריה לסוגיהם מפני מקרי אסון, ומתן הלוואות לחברים, קיימות שתי קופות־תגמולין, מהן אחת לפקידים והשניה ליתר העובדים (פועלים וכו'). הראשונה נוסדה באבגוסט 1922 על־ידי 36 פקידים, ובאפריל 1947 היו בה 931 חבר, והמחזור השנתי היה כ־2,750.000 לא"י (לירה איי"ת שווה ללירה שטרלינג).
קופת העובדים (בסוג “עובדים” כלולים פועלים וכל אלה שאינם עובדי־משרדים) נוסדה בשנת 1933 על־ידי 101 עובדים, ובאפריל 1947 עלה מספרם ל־902, והמחזור השנתי למעלה מ־700.000 לא"י.
הכספים של שתי הקופות מצטברים, מחמשה אחוזים שהפקידים והעובדים מפרישים ממשכורתם, ומתשלום מקביל של העיריה. היקף פעולותיהן של שתי הקופות מתרחב משנה לשנה והן ממלאות תפקיד חשוב בחיי הפקיד והעובד.
עירית תל־אביב היא בשנים האחרונות המוסד הגדול ביותר ממין וה בכל הארץ, גם באופיה המיוחד וגם בהיקפה. תקציבה של עיריה זו עולה על תקציביהן של כל העיריות והמועצות המקומיות גם יחד, ובכלל זה של הערים הגדולות שבארץ – ירושלים, חיפה, יפו ועוד.
עירית תל־אביב ממלאה תפקידים ושירותים כאלה שבערים אחרות הייתה ממשלת הארץ מכסה מתקציבה היא, או שהשרותים אינם קיימים. צרכי כל עיר מותאמים לרמת־תרבותם של התושבים. שלושת הסעיפים העיקריים – חינוך, בריאות צבורית ועזרה סוציאלית – מהווים מחצית תקציבה של עירית תל־אביב, בעוד השתתפות הממשלה בתקציב הזה קטנה מאד.
לעירית תל־אביב לא היה מה ללמוד מן העיריות הקיימות בארץ. להיפך, בהרבה ענינים הולכות כיום העיריות הוותיקות והחדשות בעקבות העיריה הצעירה, שצורת שלטונה מתוקנת ומשוכללת מזו שלהן. אף העיריות, אשר מעבר לים, לא תמיד יכלו לשמש דוגמה מאלפת לעירית תל־אביב, שצמחה וגדלה בתנאים מיוחדים ושונים בהרבה מתנאי הארצות, שרמת התרבות של תושביהן גבוהה למדי.
התנאים הארצישראליים הניחו את חותמם המיוחד על המוסד העירוני הזה, וכל מה שתיקן וחידש במשך שנות קיומו נובע בעיקר מתוך הנסיון הרב שרכש לו תוך עשרות שנות קיומו.
נבחרי העיריה מתחלפים מפרק לפרק, והם הרי מקדישים רק חלק קטן מזמנם לעיריה מתוך התנדבות (פרט לחברי הנהלת העיריה), בעוד שהפקידים והפועלים נתמחו במקצועם וסוג עבודתם על הצד הטוב ביותר, ורכשו להם נסיון רב בשירותים העירוניים הגדלים והולכים משנה לשנה.
ואם תל־אביב צועדת בראש ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, והגיעה עד הלום בהישגיה העצומים בכל שטחי התפתחותה המוצלחת – הרי יש להודות ולהכיר, כי חלק הארי בהתקדמותה של העיר העברית הראשונה נטלו על עצמם מנהלי המחלקות עם עוזריהם ועובדיהם, המשכללים את כל השירותים החיוניים. תל־אביב מפתיעה את כל רואיה ומבקריה ברמתה התרבותית הגבוהה, בסדריה המופתיים והנאים. היא ממלאה תפקידים ממלכתיים כמו המדינה בדרך, ואפילו יריבינו ושונאינו בעל כרחם עונים אמן.
אין כל ספק, כי הצלחתה של עירית תל־אביב תלויה הרבה במרץ, ביזמה, במסירות ובכשרון היצירה של מנגנון הפקידים ועובדי העיריה לכל סוגיהם המסועפים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.