עלי להקדים דברי־התנצלות על שאני נדרש לתערוכתו של הצייר שמואל לם ונכנס בזה לתחום שאיני מומחה לו. ואמנם, אין בדעתי לעסוק בה כמבקר־ציור, אלא כמבקר־ספרות, על נושא שהוא משותף לספרות ולציור, היינו, על דמות־דיוקנו של אדם. וכי מה עושה המסַפר? הוא מתאר נפשות ומציירן מבפנים ומבחוץ, משרטט את קווי־פניהן, את מבט־עיניהן, את זוויות־פיהן, את שחוקן ועצבותן, את קומתן והילוכן. וכשם שסופר יכול להתייצב מול אדם או מול דיוקנו שנעשה בידי צייר ולתארו בדיוק, כך אפשר לו לצייר לקרוא תיאור דיוקנו של מסַפר־אמן ולהעתיקו על הבד. על דרך זו נהפכות המלים לצבע, והצבע – למלים. אני מתכונן להפוך הערב את הצבע של הצייר לם למלים של סופר.

כאדם וכסופר, יש לי עניין תמיד בעיקר באדם. בכל אמנות, בספרות, בציור, ובתיאטרון, אני מחפש אחרי האדם ואחרי האנושי. אוהב אני גם תמונות נוף ודומם, אולם בהתבונני בהן, מיד מצרף אני אליהן את עצמי או אנשים אחרים, ורק בצירוף זה יש להן בשבילי משמעות. נוף כשלעצמו, מחוץ לתחום האדם, הוא בשבילי עניין מופשט. כשם שאיני יכול לתאר לעצמי אלוהים כשלעצמו בלא קשר עם האדם. אף־על־פי שפילוסופים מסויימים סבורים, שיש אלוהים כזה. יתר על כן, יש אומרים, שהאדם ברא את האלוהים ואת הנוף ואת הדומם. לא לחינם אמרו חז"ל, שעד שנברא העולם לא היה מי שיהלל את הבורא; משנברא העולם ואדם וחווה, התחילו מקלסין אותו. כלומר, קיומו של האלוהים כשלעצמו בלא אדם, לא היה קיום שלם. אף נוף־הבראשית, גן־העדן, שהיה קיים לפני בריאת האדם, לא היה ממשי, עד שנבראו אדם וחווה, והם שמימשו אותו נוף על־ידי הנאה ממנו ועל־ידי שבח והלל ועל־ידי החטא הקדמוני שחטאו בו. החטא הזה נתן לגן־העדן צביון אנושי. נמצא, שהצייר בורא את הנוף, כדרך שהמסַפר בורא את המציאות המסופרת. בלא סיפורי מנדלי ושלום־עליכם לא היינו יודעים את הווי היהודים במזרח אירופה, כשם שהיו הוויות יהודיות לפניהן שנמוגו ולא נשאר להן אלא זכר קל בהיסטוריה; כי ההיסטוריה נותנת בבואה חיוורת מאוד מן המציאות, בעוד שהספרות והאמנות ממלאות את המציאות דם ואמת חיונית ומַנציחות אותה.

ולאחר שאמרתי שהערך היסודי של ספרות ואמנות הוא האדם האנושי, עלי להדגיש, שהעיקר הממשי והסמלי באדם עצמו הוא דיוקנו, פרצוף־פניו. האדם נוצר בצלם אלוהים, ולשון “צלם” אינה נופלת לא על ידיים ולא על רגליים ולא על בטן ולא על גב, אלא בראש ובראשונה על הפנים, על הדמות. גוף האדם הוא אמנם חטיבה אחת, אף־על־פי־כן מתבטאים מהותו של האדם וייחודו בפניו. חז"ל אמרו: “הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ‘ברוך חכם הרזים’ שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה”. הרז האלוהי, המסתורין של־מעלה, נחקקו בדמות־דיוקנו של אדם, בזיו־פניו. המסתורין בפרצופו של אדם הוא חלק מן המסתורין של ההוויה כולה. אנו מוקפים פרצופים רבים אחרים, הדומים לשלנו ואינם דומים. אנו משתדלים לעמוד על טיבם וטבעם. אנו צמאים לפנים חדשות, ומנחשים את אופי בעליהן מן הקווים והשירטוטים הטבועים בהן. הסנטר והצוואר, העיניים והמצח, הפה והאף, הגבות והשפם, השפתיים והשיניים, הם גיבורי העלילה של האדם. החיוך והכעס, הקפאון והתנועה, העוויות ומשחק האור והצל, הקמטים והנמשים, עדים חיים הם למתרחש בנפש. כי פני־האדם הם ראי־הנפש. האלוהי והשטני משתקפים בהם. הכרה זו רווחת זה אלפי שנים, והיא באה לידי ביטוי בכל הלשונות. קוהלת אמר: “חכמת אדם תאיר פניו”. והרומיים אמרו: “תבנית הנפש – בפנים”. ואין אלה אלא טיפה מן הים.

לפיכך משבח אני את הצייר שמואל לם, שהקדיש חלק נכבד כל־כך מזמנו ומיכלתו הברוכה לאותו סוג של אמנות־הציור, הנראה לי קשה ביותר ואנושי ביותר. יודע אני, כי שמואל לם צייר, גם נופי ים ויבשה, עצמים ורחובות, פרחים ועצים, סירות ואניות. ובכולם הגיע למדרגה רמה; אולם, כאמור, לא אגע באלה. ברצוני לשים דגש חזק בעבודתו כצייר דיוקנאות. זה יותר משלושים שנים הוא מעמיק את ראייתו בדמויותיהם של סופרים ואמנים ודולה את הסגולי והעצמי של כל אחד מהם. כל פרצוף אנושי הוא מעשה־מרכבה, קל וחומר פניהם של יוצרים, שעליהן מתעלסים ומשתעשעים, כביכול ייסורים והתפנקות, מתיחות שלפני היצירה ורגיעה לאחריה, סימני־התמלאות ואותות־התרוקנות, הנאה של הישג וספקנות, בטחון ויאוש. כל התעלומה הכבדה הזאת מתייצבת לפני הצייר, והוא משתדל לפענח אותה במכחולו ובצבעיו החיוורים או הבולטים. ושמואל לם חש אחריות מיוחדת כלפי נושאים אלה, שכל אחד מהם הוא עולם מלא, ולכן פיתח לו דרך־עיצוב מיוחדת. הנה זלמן שניאור בעל הבטחון העצמי והעיניים החדות, שסנטרו וזקנו המחודדים מביעים חוסן ונמרצוּת, ואשר בין שני חלקי שפמו המפוסק שוכנת אירוניה; הנה יעקב כהן בעל הפנים המעוגלים־המאורכים ורך־המבט־הסלחני, כאדם שכבר הכיר לדעת את עולם־היצירה ואת ההבל־הבלים גם יחד; הנה שופמן, שמשהו תמהוני באיש או באשה הזדקר פתאום לעיניו והריהו תוהה על טיבו בטרם ינסח את עניינו במשפט מגובש וחריף; הנה אליעזר שטיינמן העמקן, שבקמטי פניו גנוזים תווי־צער ותווי־זימרה של מחשבה, הזורמים אל פתחי־פיו; דומה, עוד מעט הם יירדו עלינו בזעף ובניגון המיוחד לו; הנה אברהם שלונסקי, שכתר השערות והשיבה על ראשו, שלאחר שנתפנה מיצירתו בחדרו הריהו כיושב בחבורה, פניו מרצינות, אך לא יעברו אלא דקות מעטות ומימרה מחורזת חריפה תבזיק כזיקוק־דינור ותתפשט ברחבי־הארץ; הנה חיים הזז, שנתפס בין דיבור לדיבור כשהוא מחשק את שפתיו ושוקל את משפטו הבא. עיניו יביטו לנוכח היושב אצלו מבעד למשקפיו וכולו קשב. בהיותו שרוי בין ספק לוודאי הרשה לעצמו להיות חגיגי במקצת; הנה יהודה בורלא החרוץ, טוב־העין ובעל־האגדה, השקוע בדימדומי־קריאה כשהוא מחזיק בכל עשר אצבעותיו את הספר ולפניו ערימה קטנה של ספרים משומשים, ודאי תנ"ך או מילון; ותאריך ימים ושנים חנה רובינא, שתמונתה מתנוססת על במת המועדון הזה ביפעתה המלכותית, עטורת־השערות, ישרת־העיניים, עגולת־העורף, דקת־האף ועדינת־ההבעה: כולה חטיבה של יופי המהרהר על עצמו. וכן רבים אחרים, איש איש ודמותו, שצויירה בבינה גדולה.

וכשאתה מדבר אל אמנות הדיוקן של צייר, אי־אפשר שלא להידרש לעניין הצילום. רבים תמהים ושואלים, או בטוחים ועונים: לאחר שמלאכת הצילום הגיעה לידי התפתחות גבוהה כזאת, שהיא יכולה להעתיק צבעים חיים, כלום לא תלך אמנות־הדיוקן ותיבטל מן העולם? תמיהה זו מקורה בהבנה שטחית. אכן, הצילום מפותח מאוד בימינו, והאפשרויות הפרושות לפניו גדולות; ואף־על־פי־כן, יהא הצילום מפגר תמיד אחרי אמנות־הציור ולא ישיגנה. תמיד יהיה בחינת “ותחסרהו מעט”, ואותו “מעט החסר” הוא המבדיל בין מלאכה משוכללת ובין אמנות. הצילום קולט את פני האדם במצבו הרגעי, הקפוא. כל עבודתו היא תפיסת העצם בתנועת־חטף, כהרף־עין; ואילו הצייר מצייר את פני האדם ברציפות מסויימת, תוך שהיה והשהיה. מלאכתו של הצייר־האמן נמשכת משכים־משכים. לאחר שהשהה את מבטו על פרצוף־אדם שניה אחת, הריהו רואה משהו שיהא שונה ממה שיראה בשניה הבאה או בדקות הבאות. פעמים שהמצוייר “יושב” לפני הצייר כמה וכמה ישיבות, ובכל אחת מהן מראהו בעל גון אחר. התמונה המוגמרת היא, איפוא, צירוף של השהיות רבות וגיבושן של הצצות רבות. התמונה היא פרי זרימת־רישומים רצופה או מתחדשת. האמת שבה היא חיונית, היא אמת של בשר ורוח כאחד. הצילום מביא אותנו עד סף הכרת הפנים, הציור עובר את הסף ומוסר לנו את סוד הייחוד שבדיוקן, כי רב בו חלקו של הצייר האמן, המקפל בציורו נופך משלו ומשאיל לו משמעות כפי שהשיג אותה במזג־נפשו, בדמיונו ובזיקתו. בעוד שהצלם מתחבא מאחורי המכשיר שלו, צולל הצייר לתוך המצוייר. האמן יוצר את הדיוקן במידת־מה בצלמו. צייר המחקה והמעתיק – צלם פשוט טוב ממנו.

כשאנו מתבוננים בדמויות הסופרים והאמנים של שמואל לם, שהוצגו בתערוכה זו, אנו חשים לא רק בחיבתו אליהם, אלא גם בטביעת־עינו החדה, בכושר־תפיסתו, בדמיונו היוצר ובהרכב־הצבעים האינטואיטיבי, האומר אמת ושירה. כמדומה לי, ששמואל לם אצל קוֹרט מעצבותו לדיוקנאות שצייר. מכאן הליריזם העגמומי השורה על כולם.

ניסן, תשל"ד