“דבר ברור הוא, שהווייתו של אדם, ואין צריך לומר גילגולי נשמתו, ניכרים משמו”. (“עיר ומלואה”, ש"י עגנון, עמ' 394)

א    🔗

שמות של ספרים או של נפשות פועלות, כשמותיהם הפרטיים של אנשים אינם עניין־שבמקרה. כשם שאין אב או אם קמים בבוקר לא־עבות אחד ומחליטים לקרוא לילדים בשם מסויים, אלא הם מהרהרים ומהרהרים בו לכל הפחות שלושים יום לפני לידתו, כך הוֹרה והוגה מחבר־ספר ירחים מרובים קודם שיקבע את שם ספרו או גיבורו. יתירה מזו: לא פעם קדם השם ליצירה, ולא משורר אחד סיפר לאחר־מעשה, ששם של שיר ניצנץ במוחו לפני הוּלדת השיר והיה במידת־מה מחוללו. אין אתה צריך להחזיק באמונות תפלות, ולראות בשם כוח מאגי, כדי להיות סבור שהשם הוא גורם ונגרם. אפשר שהשמות הפרטיים אינם “אות לבאות”, כמאמר הרומאים, אבל אין ספק שגם הם היו פרי מחשבה תחילה ולא נוצרו באקראי. קל וחומר שמות יצירה, שהסופר צורר בהם טעמים ונימוקים גלויים וסמויים, שלא יבואו לידי ביטוי בכל דרך אחרת, אלא באותה תיבה או בצירופן של כמה תיבות, שממנו יוצא שם הספר. אין לך מלה בספר, שהמחבר תוהה עליה ומשקע בה עיון ובחינה, כשם הספר. לבטי המחבר במציאת השם המתאים שקולים כנגד לבטיו להמציא את תוכנו וצורתו. לפיכך ניתנה לנו רשות לראות בכל שם או כינוי או כותרת שליחוֹ של סוד מסודות הסופר, חלק מעצמותיו, דם־תמציתו.

באמת אמרו: השם צריך להגדיר את תוכן הספר, להיות מיצויו האחרון; כל שם הוא נס ודגל. תואר. וכשם שאין דעתנו סובלת תארי־כבוד ארוכים ומסולסלים, כך מן הדין ששמות מעורפלים ופוזלים יחשידו עלינו את כל הספר כולו. סופר, שפישפש ולא מצא ליצירתו שם מתאים, יתלה הסיבה בתוכנו המעומעם של הספר ושל כוונת מחברו. כל יצירה הראויה לשמה – שמה מזומן לה. הוא מתרקם והולך עם השלמת היצירה, תוך קבלת שינויים או חילופים. ואפילו דברים, הנכתבים תוך מתיחות־נפש ושכרון־חושים, שאין עימהם צלילות־דעת גמורה ותכנית חזויה מראש, גם בהם גנוזים השם והתואר, המבצבצים ועולים לאחר חתימה, ודאי, מצויים שמות־דחק, כותרות־חירום, עד לכשירחיב, אלא שאף הם זוכים לבסוף לחליפתם הנאותה.

לא תמיד קל למצוא שם מתאים, כשם שלא תמיד מזומנת החריזה הנדרשת; יש שהשמות צצים מניה וביה כברק שהבריק, ויש שהם מתגלים לאחר חיפושים מופלגים. בין כך ובין כך, אין לקבלם ואין לקובעם בלא בחינה חמורה וברירה מדוקדקת. וכל עוד לא נמצא השם המניח את הדעת, לא הגיע היוצר לגמר־מלאכתו, כי גם מציאת השם דורשת השראה, נפתולים וכושר־ניפוי. השם הקצר והפשוט הוא הנרצה ביותר, אך לא תמיד הוא בגדר האפשר. לעיתים גם שמות מורכבים או סמליים הם מחוייבי־המציאות, ובלבד שיהיו חופפים את תוכן היצירה. יש לבדוק כל שם לאחר קריאה בספר ולהשוותו אל המוּגד, או אל המתואר, או אל כוונת המחבר. מה שלא היה מחוּור לך במשקל ראשון, אפשר שיתחוור לך במשקל שני ושלישי.

ב    🔗

ספרי המקרא שמות פשוטים להם, אם לפי הדיבור המתחיל בספר: בראשית, שמות, ויקרא, או לפי הנפש הפועלת בו, כגון: יהושע, ישעיה, ירמיהו, מגילת אסתר, או לפי מאורעות היסטוריים: שופטים, דברי־הימים, מלכים וכו‘. גם בתקופת תורה שבעל־פה נקראו הספרים בשמות כלליים קצרים לפי העניין, כגון: משנה, תוספתא, תלמוד, גמרא, מדרש, מסכת ברכות, מסכת שבת וכו’. אמנם יש יוצאים מן הכלל כגון: “ספרא”, “ספרי”, “מכילתא” וכו', שאינם מגדירים במדוייק את תוכנם של אותם ספרים, ואף לא ירדנו לסוף טעמם ופשרם; אבל אלה מועטים, ואינם מבטלים את הכלל.

מעניינים שמותיהם של כמה מדרשים: “מדרש חזית”, קרוי כך על שום שהוא פותח בפסוק ממשלי “חזית איש מהיר במלאכתו”, ואילו “מדרש אבכי”ר" קנה את שמו בזכות סופו: “אמן ברוך כן יהי רצון”.

לאחר חתימת התלמוד הולכים ומתרבים שמות הספרים, המגדירים בעקיפין את תוכנם או יוצאים מפשוטם ונכנסים לכלל דרש, רמז וסוד: ספרי היכלוֹת, מדרש עשר גלויות, שמחזאי ועזאל, אלפא ביתא דר' עקיבא, ספר רזיאל הגדול, ספר תחכמוני, סדר עולם זוטא, שם־היסוד של ספרי־הקבלה – “זוהר”: מקורו בפסוק בדניאל: “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע”. הרמב"ם קרא לספרו הגדול “משנה־תורה”, שם שעורר ביומרתו התנגדות גדולה, ולכן ביכרו לכנונות בשמו האחר, “יד חזקה”, רמז לארבעה־עשר חלקי הספר. גם השם “מורה נבוכים” מרהיב, והוא שגרר אחריו את השם “מורה נבוכי הזמן” לרבי נחמן קרוכמל. ומה נאה השם “חובת הלבבות”, או “אמונות ודיעות”!

בגן הספרות הפרשנית, ההלכית והרבנית, עלו כפורחת שמות שונים ומשונים. בצידם של שמות נאים וצנועים כגון “פתרונים”, “ספר השרשים”, “מקרא קודש”, “ביאור”, “הלכות פסוקות”, “הלכות קצובות”, “ספר הדינין”, “שני לוחות הברית”, “שולחן ערוך”, “אורח חיים”, “חושן משפט”, “צאינה וראינה” וכיוצא בהם – מצויים שמות סמליים ואף סתומים, או שהם פרי יוהרא ואהבת עצמו: “שאלות ותשובות מן השמיים”, “צפנת פענח”, “כלי יקר” (“וקראתיו כלי יקר על שם הבן יקיר לי אפרים”); “המפה” – הערות הרמ“א על ה”שולחן ערוך"; “טורי זהב”; “שפתי חכמים”; “מגלה עמוקות”, “תפוחי זהב”, שהוא פירוש קבלי על מגילת רות; “לחם ושמלה” (פסקי הלכות לר’ שלמה גאנצפריד); “דבש השדה” (דבש – ר"ת: דוד בר’ שלמה תמר – תרגום שם־המשפחה טייטלבוים); “זאב יטרוף”, שכּן שם המחבר היה זאב וואָלף. “מיני תרגימא” – ביאורים על תרגום אונקלוס. ור' שבתי בּס חיבר ספר, הנחשב לראשון בתחום הביבליוגראפיה העברית, וקרא לו בשם “שפתי ישנים”. וכן התגנב לתוך אוצר־הספרים שלנו שם, המדהים והמפליץ, “שוחטי הילדים”, והוא חיבורו החרזני של המשורר ר’ ישראל נג’ארה, שבו פורטו כללי השחיטה בצורה קלה ונוחה באופן שאפילו ילדים יבינו אותם ויוכלו לנהוג לפיהם במלאכת־קודש זו… ובדין העיר פרופ' ברלינר (בתרגומו של הברמן), שלמזלנו לא הגיע ספר זה לחוקר שונא־ישראל, שהיה יכול לעשות בו מטעמים לעלילת־דם.

תקלה זו לא נעלמה גם מעיני ראשונים. זלאטקין מביא הערה של יצחק רג’יו (נולד בסוף המאה ה־18) על שמות הספרים המוזרים של מחברים שונים, וזו לשונו: “נתפשט אצל המחברים לקרוא לחיבוריהם של לא יורה בשום אופן שיהיה על הנושא המדובר בעצם הספר, או אולי קצת אליו, על־פי רמז דק ורחוק ובלתי נרגש”.

והרב מאיר ברלין, בספרו “מוולוז’ין עד ירושלים”, מספר הלצה בשם אחד הרבנים על מחבר הספר “ערוך השולחן”, וזו לשונו: “מרבים לחבר ספרים כל־כך. עד שאין שמות חדשים בשבילם, ולפיכך נוטלים את השמות הישנים ומתהפכים אותם: במקום ‘שולחן ערוך’ עושים ‘ערוך השולחן’”.

בתקופת ההשכלה נמשכה ההצטעצעות בשמות ובכותרות. כמעט שאינך מוצא סופר שלא עסק בצירופי־שמות וגם בעיקומי־שמות, אם לתפארת המליצה ואם לעקיצת יריבו או לצרכי פולמוס. ר’ יוסף אלמנצי קרא לקובץ שיריו בשם “נזם זהב”. לכאורה אין בו רמיזה נאה, שהרי סופו של הפסוק הוא “באף חזיר”, ואף־על־פי־כן לא נרתע מלהשתמש בו, משום שהשירים הם סוניטות (שירי־זהב) ומספרם צ“ז, כמניין נז”ם. מאיר הלוי לטריס קרא את תרגומו ל“פאוסט” של גיתה בשם “בן־אבויה”, רמז לאלישע בן־אבויה בימי התנאים, ש“קיצץ בנטיעות”, כפר בעיקרי הדת ונקרא “אחר”. “מודע לבני בינה” (ספר־לימוד מאת מוזס פיליפזון, 1810). “פי־החרות” (מאת מ. א. גינצבורג, 1845). “הליכות שבא” (כללי הניקוד של השווא), “יגביה עוף” (ספר על האסטרונומיה), “אַיל משוּלש” (ספר בהנדסה, תקצ"ד), “איגרת צער בעלי חיים” (ביקורת של א. ב. גוטלובר על ספרו של אורי קובנר “חקר דבר”), “נווה הצדק” (שם התרגום העברי ל“הרמן ודורותיאה”), “שרשי לבנון” (חקר הלשון העברית), “צלוחית של פלייטון”, “כרם חמד”, “צפירת־תפארה”, “תופס כינור ועוגב”, “עפרות זהב” (ספר שירים), “מגד גרש ירחים” (הוספה עברית לעיתון גרמני של יצחק שמואל ריג’יו); והריב“ל חתם ביקורת אחת בשם בדוי: “יעב”ץ רוקח מקצר עיניים” ובלבד שיהא נרמז בחתימה זו שם העיר קרמניץ, שבה נולד, וכדומה.

ולא ליקטתי אלא שיבלים מעטות בשדמות השמות והספרים הרחבות והמגוּונות. וכל מי שיש לו חפץ במקצוע זה, ילך שני ספריו של מנחם־מנדל זלאטקין, שמהם הבאתי כמה וכמה דוגמאות, וילמד וייהנה הרבה. ברם, לצורך ענייני יש גם בלקט מיזער זה כדי להעיד על החיבוטים שנתחבטו המחברים מימי־קדם ועד ימינו במציאת השם המתאים לספריהם. על דרך זו אפשר לומר, שלא רק חכמתם של הדורות וחריפותם של סופרי האומה נשקפות אלינו מעבר לשמות וצירופים. אלא גם, ואולי קודם־כל, חכמת המחבר, איוולתו או יהירותו. לפעמים קצרה רוחו של המחבר להמתין עד שהקורא יגיע לסופו של הספר ויבחין ברום־ערכו ובחידוד־שכלו, והריהו מבקש להגיש לו תמציתו בקליפת אגוז, בשם הספר ובתארו. מכאן השמות המפולפלים, העשויים צירופים וגימטריות, ראשי־תיבות וסמלי־משפחה, מעשה־תשבץ שכל מבוקשם להפתיע ולהדהים או להציב אנדרטה למחבר.

ג    🔗

דוק ותמצא, שיוצרי הספרות החדשה, מביאליק ואילך, לא הלכו בעיקבות קודמיהם בבחירת שמות לספריהם, לא בראשיתם ולא באחריתם. הם היו איסטניסים גדולים וידעו ששמותיהם של ספרים, המתייפייפים בראש־חוצות ומתנכרים לתוכנם, סימן רע הם למחברים. מחבר, הרוצה להעשיר את עצמו על חשבון השם, מעיד על עניוּת דעתו וחיבורו ומתעתע לפני הקורא. ביאליק קרא לספר־שיריו הראשון בשם “שירים”; טשרניחובסקי הוציא “חזיונות ומנגינות”, “שירים”, “ספר שירים חדשים”; ספרו הראשון של זלמן שניאור שמו – “עם שקיעת החמה”; ספר שיריו של יעקב שטיינברג שמו – “שירים”; ויעקב פיכמן, שדרכו שונה קצת משל חברו, מקפיד על הקשר המהודק בין השם והתוכן: לספרו הראשון קרא “גבעולים”, ספריו האחרים נקראים בשם “ימי שמש”, “פאת שדה”, “צללים על שדות”, “ערוגות”, שעם היותם מודרניים הריהם בני מוצא חקלאי אחד וצודים לתוכנם. ואף בני הדור הבא הקפידו בקריאת שמות ליצירתם. אורי צבי גרינברג, שהסמל הוא בן־בית בשירתו, קרא לספריו בשמות כגון: “הגברוּת העולה”, “חזון אחד הלגיונות”, “ספר הקיטרוג והאמונה”, “ספר האיליות והכוח”, שמות שאינם יוצאים מכלל פשוטם גם כשהם מציצם אל העבר הלז. יצחק למדן כינה את ספרו הראשון בשם “מסדה”; ש. שלום הכתיר את ספרי־שיריו בשמות: “בלב העולם”, “אוֹן בן פלא”, “פנים אל פנים”, “ספר השירים והסוניטות” וכו‘. אפילו שלונסקי המהפכן בחר בשמות שפשרם צח: “דווי”, “באלה הימים”, “אבני בוהו”, “שירי המפולת והפיוס”, “על מלאת” וכיוצא בזה. אמנם אלתרמן מנהגו שונה קצת: “כוכבים בחוץ”, “סעודת עניים”, “מכות מצרים”, “הטור השביעי”, “עיר היונה”, “פונדק הרוחות”, וכו’. אולם שמות אלו מזדווגים יפה עם התוכן.

גם המסַפרים היו נוהגים כך. מנדלי מוכר־ספרים קרא לספריו בשמות שהם מעין העלילה: “בימים ההם”, “האבות והבנים”, “סוסתי”, “מסעות בנימין השלישי”, “ספר הקבצנים” וכו‘. ש. בנציון קרא לסיפוריו בשמות אלה: “נפש רצוצה”, “הגט”, “הלבן”, “מגילת חנניה”, “מעשה הנזירה”, וכיוצא בהם. יהודה שטיינברג כינה את סיפוריו בשמות פשוטים: “שלמה חריף”, “מרדכי קיזלר”, “קלמן חזן”, “גיבור וחלש”, “בירחי פגרה” וכדומה. מ. י. ברדיצ’בסקי בחר לו שמות רגילים: “סיפורי אהבה”, “פרצופים”. “בתחומה של עיר”, “סיפורי זכרון”, “מרים” וכו’ וכו‘. ואין צורך לומר, ששמות סיפוריו של שופמן חצובים מחיי גיבוריו ועלילותיהם. ואפילו י. ח. ברנר וגנסין, שעשו לא פעם את שמות ספריהם וגיבוריהם כמין סמל, לא הפליגו הרבה מתחום תוכנם של הסיפורים: “בחורף”, “מסביב לנקודה”, “שנה אחת”, “שכוֹל וכשלון”, “המוצא”, “מן המיצר”, “מכאן ומכאן”, “בין מים למים” וכו’. או: “אצל”, “בטרם”, “הצדה”, “בגנים” וכו‘. חן מיוחד לשמות ספריו של ש"י עגנון, כגון: “הכנסת כלה”, “אורח נטה ללון”, “אתם ראיתם”, “סיפור פשוט”, “תמול שלשום” וכו’. גם שמות ספריו של אשר ברש מאירים בפשטותם: “בית מבשל השכר”, “גננים”, “איש וביתו נמחו”, “אהבה זרה”. חותם עצמיי לשמות סיפוריו של חיים הזז: “חתן דמים”, “בישוב של יער”, “היושבים בגנים”,“בקולר אחד”, “בקץ הימין”.

ולא מחמת חוסר־דמיון נהגו כך, אלא מתוך אחריות גבוהה ומפני רצונם שתוכו של הספר יהיה כברוֹ, ולא יהא השם מעמיד פנים כאילו יש בו מה שאין בו. הם אסרו על עצמם לעשות בלהטים ולאַחז את העיניים בשמות קוסמים. ויפה עשו. על־כן, את שמות ספריהם לא תמיד זכרו, אך את שיריהם וסיפוריהם זכרו וזוכרים. ואילו המהדר בשמות ומדקדק בתארים מובטח לו, שהבריות ישננו להם את השמות והתארים, אך לא יזכרו את השירים.

סופרי־המופת שלנו, אפשר שלמדו את מסכת השמות מפי סופרי־המופת של אומות העולם, ואפשר שלמדו מפי טעמם והגיונם שלהם. אבל עובדה היא, שנהגו כמותם. שקספיר בחר למחזותיו שמות צנועים כגון “האמלט”, “המלך ליר”, “קומדיה של טעויות”, “יוליוס קיסר”, “מאקבט” וכו‘. מולייר קרא למחזותיו בשם “הקמצן”, “החולה המדומה”, “שונא האדם”, “גם הוא באצילים” וכו’. גיתה קרא למבחר יצירתו בשם “פאוסט”. מחזותיו של פרידריך שילר נקראים בשם “דון קארלוס”, “וילהלם טל”, “ואלינשטיין” וכו‘. אדם מיצקביץ’ כינה את האפוס שלו בשם “פאן טאדיאוש”. וכמוהם אחרים, שהם רבים מכדי לפרטם כאן. גם בתקופתם היו רוֹוחים שמות מגונדרים ומטורזנים, המתייפייפים בחן־רמיה, אלא שהם סלדו מפניהם ולא נתנו להם דריסת־רגל ביצירותיהם. הם לא נזקקו לתוארי־שם נוצצים, המוציאים מוניטין לספריהם, אלא סמכו על תוכן יצירתם שידבר בעדו. לפיכך היתה עליית־נשמה לשמות ספריהם, ונעשו לבסוף חטיבות־יצירה בפני עצמו.

ד    🔗

רבים מן הסופרים העברים האחרונים, שלא כסופרים שקדמו להם, זנחו את תורת־השם הצנועה ודבקו בפולחן־השם הקולני. פולחן זה הוא הנדון כאן. והריני מוסר הודעה, שהדוגמאות המובאות להלן אינן מתייחסות בשום פנים לספרים שאיני מעריכם. אדרבא, קצתם חשובים בעיני, ואף שיבחתי אותם במקומות שונים. לא בביקורת ספרים אני עוסק כאן, אלא בביקורת שמותיהם, בבדיקת חזיון ספרותי שאינו בריא, המעיד על מציאותו של תסביך־השם. המחבר משלה את נפשו שתשועה גדולה תבוא לו מידי השם הגדול, והריהו מאדירוֹ ומפתלוֹ ומסבכוֹ עד שהוא נהפך לחידה, שגם לאחר קריאת השירים אין אתה מוצא לה פתרון או פשר. יש כאן הפרדת רשויות: רשות־השם לחוד, ורשות־השירים – לחוד. השם רודף אחרי התוכן ואינו משיגו, והקורא נבוך ואינו יודע אם משטה בו המחבר, או שראה באמת איזה חלום שמי סתום ונתפס לו בעל־כרחו.

המשורר דויד אבידן כינה את ספרו הראשון בשם “ברזים ערוּפים שפתיים”, על־סמך טור אחד בשיר. הטור שבשיר כבודו במקומו מונח, אבל כשם לספר – תמיהני אם יש לו צידוק. בדומה לו השם “הקומקום הסגול” לעפרה שונית. נתן זך הכתיר את אחד מספריו בשם “כל החלב והדבש”. ודאי, אחרי חפשׂ מחוּפשׂ אתה מוצא אסמכתא כלשהי לשם זה בתוכן הספר; אולם בסופו של דבר אתה חש, שזהו דימוי בן־בנו של דימוי, שבטעימה ראשונה אתה טועם בו: יוהרא. מעין נחתום המעיד על עיסתו, עם אותו סוג נמנים שמות כדלהלן: “שירים בסולם מינור”, “הרחובות האלה, ההרים ההם”, “אלוהים בג’ינס”, “עופרת שבירה”, “דרדר ירח”, “כנזירה חמת שיער”, “סטיכיה”, וכמוהם רבים, שמניינם מאות, שאין דעת אוהבי שירה נוחה מהם והם מטילים צל גם על השירים הטובים שבספרים אלה. לא־אחת אתה חש, שהשם הולם את ספר־השירים כדרך שצילינדר הולם את ראשו של יחפן או של אדם לבוש סרבל. אילו נשמעו המשוררים לעצתי, היו מכנים את שיריהם בשם “שירים” חלק א‘, חלק ב’, חלק ג', והשירים היו נקראים על שם המחבר בלבד. אז היו אומרים הקוראים והקונים: שירי נתן זך, שירי דויד אבידן, ממש כפי שהם עצמם אומרים: שירי ביאליק, שירי שניאור, שירי טשרניחובסקי.

גם בשדה היצירה הסיפורית השתרגו ועלו שמות שאינם הולמים את המסופר, אף כי יש לציין בקרב דור־המסַפרים הצעיר נטיה נא להחייאת הנוהג לקרוא ספריהם על שם הנפש המרכזית הפועלת בהם, כגון: “שאול ויוהנה” לנעמי פרנקל; “מלך בשר ודם” למשה שמיר; “פרשת גבריאל תירוש” ליצחק שלו; “חיי אליקום” לבנימין תמוז; “מסע דניאל” ליצחק אורפז; “מיכאל שלי” לעמוס עוז. וכן מצויים שמות אחרים הקולעים יפה אל התוכן המסופר, כגון: “המעברה” לשמעון בלס; “מות הזקן” לא. ב. יהושע; “חדוה ואני” לאהרן מגד. אולם כנגדם ישנם אחרים, שאינם חופפים את תוכנם, כגון: “החיים כמשל”, “שיח הבריאים”, “עיבל”, “ספר המשוגע”, “עירום עם הרוח”, “לא מעכשיו ולא מכאן” וכיוצא בהם.

וכדי למנוע טעות הריני חוזר ומדגיש, שלא ספר אחד, אשר שמו פגום בעיני, תוכנו נראה לי; אולם התואר הלקוי מקלקל גם את המוהר.

הרדיפה אחרי שמות יוצאי־דופן, או אחרי צירופי־שמות מתוחכמים, הביאה לידי תחרות חשאית, שאינה מרבה חכמה ולא כבוד ליוצר, אלא מרתיעה את הקורא ונוטעת בו חשדנות לשירה ולסיפור. על דלת ביתו של הסופר יהי חקוק: שם צנוע והולם לשירים ולסיפורים טובים!

תשל"ג