א    🔗

אם ויכוח משמעו בירור דברים בין שני בני־שיחה, כדי שכל אחד יהא מחוויר לעצמו את העניין הנדון ויוכיח את אמיתו לחברו – נמצא, שכל חלל־חיינו מלא ויכוח. כל עשרים וארבע השעות אנו שרויים בוויכוח שאינו פוסק, המתגלה בפנים שונות. המברר לעצמו מחשבה שביצבצה ועלתה במוחו, מוכרח להבדילה מאחרות שקדמו לה או מאלו המופיעות יחד עימה, והוא מתווכח; העומד להחליט באחד העניינים או באחד המעשים, חייב להכריע תחילה איזוהי הדרך שיבור לו מן הרבות, והוא מתווכח עם ריבוי האפשרויות שבקרבו; המשוחח עם חברו – ודאי שהוא מתווכח; האוכל והשותה, מתווכח עם עצמו ועם אחרים על טיב טעמם וריחם של המאכלים והמשקאות; אפילו בחלום אין אדם בן־חורין מוויכוח, שכּן כל הצירופים של חזיונות־הלילה, הנראים לו, תולדה הם של ויכוח וניצוח בין גורמים ואֶלמנטים שונים, אחת היא אם הם בבואה של הוויית־היום או חידושי־חלום גמורים. בקיצור: אין מקום הפנוי ממנו. כל מקום שיש חיים ותנועה ונפש אדם, שם יש ויכוח. בלעדיו אין שיפוט, אין הכרעה, אין דרך ואין שכל ואין אדם ואין אלוהים. כל תיקון־עולם ותיקון־אדם, הוא היפוכם, הם פרי־ויכוח. הוא תנאי מוקדם להתקדמות הרוח והחיים או לחילופיה. והיטיבו להרגיש שוחרי ההתקדמות שנלחמו לחופש־הוויכוח, כשם שגם הללו שאסרו להרהר אחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא – ידעו מה הם עושים. כל הירהור הוא ויכוח, ולעולם אין אתה יכול לדעת מה תהיינה תולדותיו של ויכוח. הלה מסוגל לכפור אפילו ב“סיבה הראשונה”, ולבקש גם לה אב־מחולל… אפשר להמשילו לרוח מצויה הנהפכת מעט־מעט לסופה עזה, שאפילו הור־ההר איננו מעצור לפניה. במלה קלילה זו יש ממש, בה צרור אוצר־כוחות וחיי־נשמות. היא בוראת עולמות ומחריבתם.

לפי שמסכת הוויכוח נכבדה ויקרה כל־כך, זקוקה היא לחקירת־תמיד. כל חוט שבה וכל שתי־ערב באריגתה צריכים בדיקה, משום שמדרכם של כוחות גדולים שהם יוצאים לכמה תשמישים, לתשמישי אדם וגאולה ולתשמישי שטן ושיעבוד. אותו חפץ־קיום אדיר. למשל, הנטוע באדם, המביאו לידי יצירת ערכים ולידי פיתוח עצמו עד כדי בחינת “ותחסרהו מעט מאלוהים”, הוא שמביא אותו גם לידי השמדת תרבות ואנשים עד כדי בחינת “ותחסרהו מעט מאשמדאי”. קדושה וקליפה נושקות זו את זו בתוך נפשו. ואף־על־פי שאין, כנראה, סיכוי וסבר לכך שנזכה ליהנות מכוחות הטוב המזוקקים מכל ניצוץ של רע, מכיוון שאין הטהרה הצרופה יכולה לדור בעולם הזה ולהתגלם באדם בכל זכזכוּתה – הרי אפשר להגביר את יסוד הטוב והבונה ולהמעיט את יסוד הרע והמחבל: להפקיע ממלכות החושך והרע אזורי אור ואיפרכיות של טוב. בכך יעד האדם ורוחו.

ב    🔗

בלי שנתקע את עצמנו בין הררי הדיעות והפולמוסאות על־דבר יסודות המחשבה האנושית ומשפטיה, הנדרשים מימות־עולם ועד זמננו לכמה וכמה פנים, אפשר לומר שיש כללי־הגיון וחוקי־חשיבה, שהכל מודים בהם וכוחם יפה לחייב את הכל. האדם התרבותי ספג בכוח־התורשה ובצינורות־החינוך את החוקים והכללים האלה, באופן ששרויה בנפשו מעין הרגשת יושר־ההגיון ותואם־המחשבה. ובשעה שאדם זה שומע או קורא דברים, שיש בהם משום סתירה או פריעת סדרם ההגיוני, הרי מתעורר הוא לוויכוח, היינו, לתיקון פגימות ההגיון. חוקי ההגיון משמשים, איפוא, בסיס לכל ויכוח, הם כוח־הקיטור המניע את האדם למלחמתם של מושכלות ראשונים.

ברם, כל אותם מכשירי ההגיון והמחשבה, שהאדם טרח בהתקנתם מדור ראשון לעיוּן ועד היום, לא תמיד נשמרו בטהרתם השימושית. מרוב עידון וליטוש וחריפות נמצאו הוגי־דיעות, שהוציאו אותם מידי פשוטם וזייפו את מטבעותיהם. מערכת הכללים, ההנחות והמסקנות, הסברות וההיקשים, וכל שאר המידות שההגיון נדרש בהן, התחילו להתעקם ולהיפסד בידי חוגים מסויימים. בראש מסלפי ההגיון עומדים הסופיסטים, שהיו, לכאורה, נאמנים לפּוֹסטוּאטים הכלליים של ההגיון, אלא שסירסו את המסקנות וחיממו בחיקם אמיתות הגיוניות פורמאליות אך אבסורדיות מצדן הענייני. מעשה זה הביא לידי בילבול־המוחות ולידי שמיטת ההבחנה בין האמת לבין המוטעה. פורענות זו מתרגשת ובאה בכל דור ומתלבשת בכל מיני לבושים וכתרים ושמות. כל הכינויים השגורים בפינו כגון סופיסטיקה, דמאגוגיה, פילפול, קאזואיסטיקה, עקירת הרים וטחינתם בסברא, אינם אלא שמות נרדפים לעניין אחד, הנקרא “לוגיקה של המדומה”. זוהי אותה החכמה המשאילה למשא־ומתן מדיח ולמעשה־תעתועים מראית־עין של אמת. בעלי־חכמה אלה יודעים את מוצאיה ומבואותיה של המחשבה, את דרך־לידתה ואופן־הילוכה, ומשתמשים בתורת ההגיון שימוש של חיקוי ותרמית. והשומע הרגיל, שאין לו שעה ודיעה לבחון את הנשמע והמוּטף לגופם ולנפשם, מקבל אסימוני־הגיון כמטבעות של זהב. כך ירדה אנדרלמוסיה לעולם, המשיבה חכמים אחור ומסכלת את דעתם. ולא עוד, אלא שהגיון נפסד זה ודרך־הסברה מסורסת זו מעמידים פנים כאילו כל עושר הצבעים והאפשרויות אצור בהם. כי בשעה שהאמת ההגיונית הפשוטה והישרה איננה מצטיינת בשפע והיא כמעט תמיד אחת ואין בלתה, שכּן אם תשכון בצדה עוד אחת לא תהי זו אלא אמת קטיעא, — אין שיעור לטכסיסי האמת הפורמאלית, הכוזבת, שכמה וכמה ראשים לה וכל ראש נראה כאילו הוא המולך בכיפה. פרצוף אחד לאמת, ואילו לכזב או לנראה־כאמת פרצופים מרובים. לפיכך “משעממת” האמת, ואילו הכזב “מעניין”, הוא תופס את האנשים בליבם בבדותה שבו, בחופש־התנועה של אומרו, בלהט ההגיון ובחריפות ההנחות וסתירתן. מבחינה זו, אין האמת והיופי תואמים יחדיו.

מלאכה דקה עושים מאחזי־העיניים בחכמת ההגיון. הם מתקינים בניינים לתפארת, קולעים מקלעות של סברות, ומעיילים פילא בקופא דמחטא. מעשה־הסירוס שלהם אינו מורגש, אלא לחדי־המבט ולעדיני־ההבחנה. מנין לעבודה זרה מן התורה? – שואל איש ההגיון הפילפולי – שכּן כתוב: “ועבדתם אלוהים אחרים”. דבר מועט עשה: העלים מן השומעים או מן הקוראים או המלים שקדמו לכך. בעל ההגיון הסופיסטי מעקם את הישרה לא בקרדומות וכילפות, אין הוא מחבל את ההגיון האנושי בכלי־משחית גדולים, אלא הוא סודק שערות, לפי המיבטא המקובל, מטיל מום זערער בהנחה האמיתית, מעתיק העתק קל את הדגש, מוחק פסיק או משימו במקום אחר, וכיוצא באלה. והואיל והאמת היא בריה רגישה מאוד, ניכר בה מיד כל עיקום וכל עימום וכל רבב או נמש. האמת מגיבה הגבה חריפה ומהירה על היחס שלא כהוגן אליה, ועל הרצון למהול בה טיף של יסוד זר: היא מתגלגלת מניה וביה בהיפוכה, בלא־היא, בשקר.

יש אמיתות לשעה, אמיתות שמתבדות לאחר זמן; ולפי שהושקעו בהן מאמצים רציניים וישרניים וריווּ צמאון אנשים, ערך להן ומוסר בהן, אף־על־פי שלא האריכו ימים. אך ה“אמיתות” הסופיסטיות הן טעויות מדעת ומרצון. הן פרי תעתועים או שעשועים ונענועים, אך לא פרי געגועים לדעת. המחשבה האצורה בהן היא מוחית וגשמית, אם אפשר לומר כך. אין בה המיה ורחשושי־לב. לעומת זאת היא יפת־עיניים ועגבנית ומצוּיידת בכל סגולות הפתיון. אין מעצור לפניה להתלבש בצבעים רבי־אנפין, הואיל ואין לה צבע אחד, צבע שמלידה. העיקר הן ק“ן הטעמים ושפ”ט החידושים ותרפ"ט התירוצים, שיש בהם כדי להדהים מוחות, על דרך: מדחציף כולי האי – שמע מינה, שאמת היא.

ג    🔗

בכל ויכוח יש ניצוח, וכל ניצוח מזייף את הרוח. המתנצח, אפילו כוונתו טובה ואמיתו בקרבו, מגן עליה באופן שיש בו משום חילול. תחילה הוא משמיע את הטעם או את הביסוס הפשוט, שהוא הנכון, אך כיוון שהוויכוח נהפך בינתיים לדו־קרב, מוכרח הוא על־פי יצר הניצוח להוציא מנרתיקו נימוקים כבדים, בחינת תותחים כבדים, והוא מטילם כלפי בן־שיחתו, שנהפך בינתיים ליריבו. ולא פעם יארע ששניהם, גם המגן וגם התוקף, מרעישים את האמת ברעם קולות הנפץ של נימוקיהם. למה הדבר דומה? לארמון יפה ועדין, שמגינים עליו במרגמות ובמקלעים – כלום אין הרעש של כלי־הזין האלה עשוי לחתור תחת הארמון, ואם גם מתוך כוונת הגנה ושמירה? הן אפשר הדבר, שלאחר שיגיעו לידי שביתת־נשק יהיה הדבר המוגן הרוס ומנופץ. ואין זה משל בלבד, אלא נמשל חי וקיים. כך הגנו על הדת והמוסר, על עצמאות ועל מדינות. ועד שהגיעו לסופה של המלחמה, כבר היו העניינים ששימשו עילה למלחמה, מעורערים ומנותצים.

יש אומרים, שאם גם הוויכוח אינו משכנע את הזולת, הרי יש בו כדי לברר לשני בעלי־הדינים את דיעותיהם הנוגדות ולבסס כל דיעה ביסוס כזה, שבלי ויכוח לא היו זוכים לו. אפשר שכך הדבר. אך מה מועיל בזה? הרי בעל־הדיעה עצמו אינו זקוק לראיות יתירות ולביסוסים נוספים, שכּן דעתו פועלת בקרבו וממלאת את נפשו ואינה צריכה לחיזוק; ואילו יריבו עוד נתחזק בריבו, והמחיצה, שהיתה סמלית תחילה, נתעבתה ונתבצרה. איזה שבח אנושי יש בכך, ועל שום מה אנו מהללים בדבר התועלת הכרוכה בוויכוח לטובת בעלי־הדיעות עדיין טעון אישור ואימוּת. הרגשה בי, שמטען כבד של נימוקים, הנמשך בשרשרת של רכבות, עשוי למחוץ את האמת, שלכבודה מסיעים את כל הכבוּדה הזאת. הנימוקים שניתוֹספו אינם מעלים ואינם מורידים, אלא מצליפים את האמת הראשונית ופוצעים אותה. התכריכים המרובים והקליפות העבות מצניעים אותה, ושוב אין האמת נראית לעין כבראשונה, אלא היא טעונה פיצול וחישוף. הרוצה בה, אנוס להוציא אותה מן הגניזה.

המעיין ב“המדינה” לאפלאטון, זה ספר הוויכוח הקלאסי, אינו נפטר מהרגשת צער על האֶלמנטים הסופיסטיים שאינם מועטים בו. האמת או האמיתות כשלעצמן מאירות בספר ואינן זקוקות להם; אך מכיוון שיש מקשן יש גם תרצן, וכל תירוץ אינו בן־חורין מסופיסטיקה. מכאן גם העובדה, שהרבה נימוקים בטלים, ואילו המנומק חי וקיים. האמת או האמונה הן דברים שרשיים, ואילו נימוקיהן וביסוסיהן אינם אלא העלים הסוככים עליהן, הנושרים בכל חורף וצומחים בכל אביב. ויש לזכור גם זאת: פעמים שצד אחד מן המתווכחים בקי גדול בחכמת הדיבור ופיו מפיק ראיות והוכחות במהירות רבה, והוא מכניע את יריבו בכוחו זה. לא שנטל ממנו את אמיתו, זו אינה ניטלת בפשטות של דברנות; אבל הוא השכיל להשתיק לשעה קצרה או ארוכה את כלי־מיבטאו. האמת שלו נמלטה, כביכול, מפני רודפיה ונשתקעה במעמקים. אכן, יש שהיא פורצת משם ביתר־שאת, אלא שרישומי המנוסה אינם נמחים לעולם… ונמצא, שלא הושג לא דא ולא הא. איש לא הצליח לשכנע את חברו, ואף הדיעות עצמן לא נתבררו יותר בעיקבות הוויכוח. ומה נשתייר? מתיחות, רוגז־עצבים, ערפל ויצרי־ניצוח. אך התוצאה הרעה מכל היא בכך, שהצד ה“נכנע”, זה שכוחו הרטורי לא עמד לו לנצח את הבר־פלוגתא, מטיל פגם באמיתו, מרגיש פתאום בחולשתה, ומשתמט הימנה מעט־מעט. ולא משום שנסתרה על־ידי נימוקיו החותכים של חברו, שהרי בפנימיותו אין הוא מחשיב אותם כלל; אלא מחמת טינה ותרעומת כלפי אמת זו, שכה יקרה לו ובשעת־דחקו לא התייצבה לפני יריבו במלוא־תחמושתה ובכל משקלה. כי עלינו לדעת, שאנו כועסים ומתנקמים לא רק באנשים ובמוסדות, אלא גם במחשבות ובהשקפות המכזיבות אותנו, הואיל ואנו חשים שהן עצם מעצמינו. זהו האניזמיזם של האדם התרבותי המנפש את יצוּרי־רוחו ומתנהג עימהם כעם בריות חיות, כדרך שאדם קמאה וילדים מנפּשים את הדוממים. הפקרת האמת היא הגדולה שבתקלות, והיא פותחת פתח במוח לקליטת פילפולי־מחשבה ועיקומי־מסקנות; לנכשלים אלה אורבת הסופיסטיקה.

ד    🔗

הרבה פנים לוויכוח, וכמה דרכים לו. יש ויכוח בכתב בין שני אנשים, בחינת דו־קרב שבכתב, ויש ויכוח בין אנשים מספר, ויש ויכוח בעל־פה בין שני משוחחים, כעין שיחת־שניים או דו־שיח, ויש גם ויכוח בין רבים או ויכוח בין אחד, טריבון או דמאגוגוס, מטיף או נואם, העומד על הבמה וחוצב דבריו אל הקהל. אך הצורה הצנועה ביותר של ויכוח היא שיחת האדם עם עצמו, בחינת “ועם לבבי אשיחה”.

הוויכוח בכתב בין רבים אינו נבדל מן הוויכוח שבעל־פה אלא בכך, שבעלי הדין והדברים יכולים לשקול יותר את טענותיהם והקורא יכול לחרוץ את משפטו מתוך יישוב־דעת, הואיל והרבה להטי־הוכחה, המשפיעים בעל־פה, ניטל כוחם בכתב. על הוויכוח בעל־פה בין שניים, כבר דיברנו. עתה נתהה קצת על הטריבון או הדמאגוגים ועל מסיבת המתווכחים. שני דמאגוגים (במובן העתיק של המלה) העולים על הבמה בזה אחר זה, אם שניהם מנוסים ובקיאים בחכמת הניצוח, הריהם נהפכים מהרה בעיני הקהל לגלאדיאטורים, לא האמת מתבררת כאן, ולא היא עומדת במרכז, אלא כוח ההתכחשות וההתאגרפות של שני אנשי־הזירה האלה. יסוד התחרות והקנאה שליט כאן שלטון בלי־מצרים. פעם יעלה אחד על הבמה ויחזיק את הקהל בנשימה עצורה, ופעם יעלה חברו ואף הוא ילכוד אותם בחבלי־קסמו, ועל־הרוב יסתיים הקרב ב“תיקו”. הקהל היוצא מעצרת־מתאבקים זו, אומר: היה נשף או אסיפה מעניינת. אך הוא נכנס בלא דיעה משלו ויוצא באותו מצב עצמו.

רציני ממנו הוא דרך־הוויכוח בתוך מסיבה, שמשתתפיה מרובים יותר. אנשים מתאספים כדי לברר בעיה מן הבעיות, ואינם מייחסים ערך מיוחד ללהטוטי הבירור. אך גם כאן אורבת אותה סכנה שבאסיפה כללית. הנסיון מאלפנו, שגם הצלחתו של מרצה או מתווכח תלויה במזל. לפעמים הנימוקים חריפים יתר־על־המידה, הוא שהם יבשים ביותר, או שהם מפתיעים ועל־ידי כך אינם קולעים אל המטרה והקהל שומעם באדישות. ולהיפך: יש שנימוקים רפים נאמרים בנעימה כובשת־לבבות. מצויים גם מיני מקריוּת אחרים. הנה אתה עומד בסוגיה חמורה וזועפת ואוזן הקהל עשויה אליך כאפרכסת, אך כפסע בין הקשב והליאות. פתאום אתה מטיל חידוד שיש לו מגע־מה לעניין הנידון, והקהל מתבדח קצת. בדיחות־דעת זו גורמת לכך, שלא זו בלבד שהקהל מגיש לך תשואות־חן כגמול ישר על ההנאה שגרמת לו, אלא על־ידי כך כבשת אותו גם לשאר הדברים העתידים להיאמר על־ידך. על־ידי הטיה קלה זו גדל כוח־ההוכחה של דבריך עשרת מונים לא בזכות עצמם, אלא בזכות העונג הקל והעראי שהסיבּוֹת לשומעים. ולעומת זאת יארע, שטעמים ונימוקים חותכים ונכבדים יישמעו מפיך, ואף־על־פי־כן יפסידו מכוחם הכובש והמשכנע בעטיה של אפיזודה של מה־בכך: כגון שנפלט דיבור של גנאי או רוגז מפיך, המטיל אי־רצון בין השומעים. דיבור תועה זה, שאין בו ממש, מקהה את עוקץ הרצאתך, וגם הדברים שאתה עתיד לאומרם בתוך אווירה זו יהיו שרויים ברושם זה. נמצא, שגם מסיבה זאת היא חסרת־אונים כלפי האמת או האמיתות. אף היא מלפפת אותן בעשן של ראיות וראיות־שכנגד, שלא תמיד לידתן בטהרה.

התנוונותו של הוויכוח מתגלית גילוי אכזרי בבתי־הנבחרים. לכאורה הכל מיוסד שם על טעמים ונימוקים, על הוכחות וראיות; אך ביסודו של דבר מתנצחים שם לא אנשים בני־חורין, המגינים על אמיתם, אלא אינטרסים, מחוזות־בחירה או מפלגות ומעמדות, שנתגלמו בדמות נבחרים אלה. שם שוכנת האמת בחיקו של הרוב, אחת היא מי הוא ומה הרכבו. האמת נעשית שם גשמית עד מאוד. לא משקל האישיות ומשקל דבריה מכריעים, אלא כמות האנשים המתייצבים מאחורי הדיעה או ההשקפה. המימרה הטכנית “להעמיד למניין” מכילה, בעצם, כל מה שאפשר לומר נגד אופן הוויכוח בפרלאמנטים, שכל איש המצטרף לדיעה מן הדיעות, גם אם לא אמר כלום, אלא הרים יד בלבד, מוסיף תוקף לה ומכריע לצד האמת.

לא נותרה, איפוא, אלא השיחה שהאדם משׂיח עם נפשו בכתב או בהירהור או גם בקול. משבח אני מידה זו, כי היא הטובה והנאה שבמידות. יושב אדם בחדרו או מטייל בשדה ומרצה לפני עצמו את דברי הטוען והנטען, המחמיר והמקל, סברא והיפוכה, טעם ושכנגדו, והדברים מאירים ושמחים. אין הוא חושש מפני חלל במחשבה שיש לסותמו במוכין של דיבורים בעלמא, כדרך שנהוג באסיפות, שבין רעיון זערער לחברו מתפשט לו חלל ריק, המאיים על הנואם או המרצה בהסתיידות־העורקים ובתבוסה ניצחת. אין הוא חייב להתעלם משיבושים הניתנים לתיקון, כפי שנהוג בוויכוח פומבי, שאם רק נתמלט מפי הנואם איזה דיבור של מה־בכך שוב אין הוא מסוגל להתחרט עליו ולהודות על טעותו, אלא ככל שרבים קוראים תיגר עליו כן יחזיק ויבזבז עשרה קבין של מרץ רוחני, כדי לבסס את השטוּת שנזרקה מפיו באקראי. הדו־שיח עם הנפש, גם טעויותיו אמיתיות, ישרות ומפרות. והאמת, על אחת כמה וכמה שהיא בחינת צחצחות. מי יתן לנו דור של משׂיחים־עם־עצמם.

משער אני, שלעתיד לבוא לא יהיה ויכוח פומבי ותחרות של נואמים ומטיפים. הס קיטגור וגם סניגור! תם ונשלם, חסלת מסכתא פולמוס! הדרן עליך, מסכתא שיחה!

תש"ז