א

אף היודע כל מה שנתחולל עד הכרזת המדינה ביום ה' אייר תש"ח, וכל מה שאירע אחרי תאריך זה; אף מי שראה במו־עיניו את גבורותיו של הנער העברי ואת נפלאותיו של צבא־ההגנה לישראל; ואף הבקי בחדרי־חדריה של ההתרקמות המדינית והחברתית של ארץ־ישראל החדשה, ויודע את טיב הכוחות והמניעים, שפעלו בסתר ובגלוי – אף הוא רשאי לומר בפה מלא: מדינת ישראל נולדה על ברכיה של הספרות העברית.

יתר־על־כן: דווקא הבקיאים במהלך־המאורעות, ודווקא אלה היודעים את גילגולי־המחילות של הציונות להלכה ולמעשה – רשאים לומר: השושבין העיקרי ביום־הכלולות של עם ישראל ומדינת ישראל היה הסופר העברי. הסופר העברי לא כיחיד, אלא כשם קיבוצי, כמעמד נושאי־הכהונה, כעדת־בעלי־דליים, שדלו והשקו את אדמת־הטרשים של העם היהודי בכל מקומות־מושבותיו. סופרי ישראל נשאו תמיד את השובל המלכותי של מדינת ישראל מתוך עניות חומרית, אך מתוך עושר נפשי; הם שמרו על הגחלת של העצמיות, טיפחו באהבה תמימה את הלשון העברית, חידשו את נעוריה והכשירוה לחיים ממלכתיים, והם שסוככו ככרובים על הכיסופין להתחדשות העם במולדתו. הם הרעיפו על העם טל־שירה, והזריקו בתוך ורידיו נסיוב של פרוזה, וחישלו לו כל־ביטוחי וכלי־מגן ביד־אדירים. אל נסיח את דעתנו מן הפרט החשוב, שחוזה מדינת־היהודים, ד“ר הרצל, זה האיש אדיר־הדמיון אשר שמע משק־כנפי־מלאכים בשעת כתיבת ה”אוטופיה" שלו, לא יכול היה לתאר לעצמו שידברו עברית במדינת היהודים ונתן, לפי תומו, את השלטון ללשון האשכנזית…

ובאומרנו “סופרים” או “ספרות עברית”, אין אנו יכולים להיות רחבי־לב ולהכליל בתוך מונחים אלה את כל ספרות ישראל ואת כל ספרי ישראל למן התנ"ך ועד ימינו. לא. זוהי שיגרה שיש עימה כוונה שאינה רצויה. בתוך ההגדרה הנרחבת הזאת בטלים ממילא סופרי הדורות האחרונים שמתו או שחיים עדיין איתנו. יש חסידים נלהבים להגדרה המורחבת, הואיל והיא פוטרת ואינה מחייבת. היא מטילה תשלום מס־שפתיים, ואינה מפרשת את החובה המעשית.

כוחה של ספרות ישראל בשימור קיומה של היהדות והיהודים, אינו טעון הדגשה מחודשת. היא היתה כמין" מלכות נודדת“, והיו לה כתרים ושולחנות ושלטי־גיבורים ואיגרות־יחשׂ ואותות־הצטיינות. היו לה ימי־גנוסיה וגינוני־מלכים ומשתאות וסדרי שכר־ועונש. מובן, שאלה היו על־פי פרד”ס בלבד, אבל ההשפעה היתה כבירה. בכל אחד מאיתנו נוזל אותו דם סומק של מלכות התורה ושל מלכי התורה ושריה. הן לא מקרה הוא שהרבה מן הכינויים והתארים, שאנשי־תורה נתכבדו בהם, לקוחים מן האוצר הממלכתי. אילמלא כן, לא היתה לנו תקומה. ואין לדמות את החוליות הבאות בלי הראשונות, שהן אחוזות בהן עד היום.

עם כל זה, ראוי לשלוף את מאת־השנים האחרונות מתוך העידנים של ההיסטוריה הישראלית ולהראות עליהן באצבע: דורות אחרונים אלה של סופרים וספרות הביאו לנו את מדינת ישראל. הם עשו זאת ברמז ולא בסוד ולא בדרש, אלא בפועל ממש. בתכלית־הפשט, הם מנו אותיות, קשרו כתרים, חיבבו את הארץ, כתבו שירים, תיארו את מוראות הגלות, חיזקו ידי לוחמים, קראו לעבודה וליצירה, לעליה ולהתיישבות. הם נתנו בלב הנער והנערה בעיירה ובכפר בבואה של ארץ־ישראל, והשחילו בקרבם חוט של אהבה לחיים חדשים, העתידים להתרקם.

וכשבא היום, כאשר עשו הנער והנער את חשבון־נפשם ועלו ארצה, היתה מלווה אותם הבבואה ה“ספרותית”, והיא שהאירה לפניהם את הדרך הקשה ורבת־המעקשים, והיא שנתנה בהם כוח לקנות את ארץ־ישראל ואת התחדשותם בה מתוך ייסורים של אהבה. בנפש כל חלוץ ובלב כל חייל ישראלי פועם שיר בלשון־הקודש, גם אם הלה מקרוב בא ועדיין אין הלשון העברית שגורה על פיו. הניגון של הסופר העברי נתגלגל והלך, ועדיין הוא מתגלגל והולך בצירופי־מסתורין, והוא משוקע במסד של מדינת ישראל. אף ה“צברים” הנפלאים הללו, שרבים ביקשו להוציא את דיבתם רעה שהם מפונקים וריקנים, בחינת חומץ־בן־יין – הוכיחו, שאותו ניגון ראשון של הספרות העברית מחלחל גם בקרבם. הלא הם שעמדו לנו. הם הצילו את עתיד ישראל בגופם ממש, ברמ“ח איבריהם ובמוחם היהודי. ה”ריקנים" הללו נתגלו כמלאים וגדושים אהבת־ישראל ומסירות־נפש ישראלית, כראוי לנינים מגזע־קדושים. רק נשמות, שנחצבו מן השיתין של ישראל סבא, יכולות היו לעמוד בנסיון כזה: ללא כסות, ללא נשק, ללא תחמושת, ללא אוכל וללא אהדת העולם, קידשו את שם העם והארץ. ומהיכן ינקו, אם לא מן הספרות העברית? התעמולה הרשמית, שגם לה יש בוודאי זכויות מסויימות, נקראת אצלם דרך היתול “ציונות”. וכל מה שאינו מרווה את הנפש, הוא לדידם בחינת “ציונות” במרכאות. רק הדיבור או המלה הקולעים אל המטרה, כאותו כדור הנורה מכלי־היריה, רק הם מקובלים עליהם. ודוק: אף המשוררים והמספרים, הנחשבים בעיני הנוער במערכות־הקרב, בנים כשרים הם לסופרים העבריים; חוטר מגזעם ובשר מבשרם. וכי מי הוא אותו נתן אלתרמן, אם לא חוליה בשרשרת הסופרים מר' שמואל הנגיד ועד היום? ומי הם ס. יזהר ונתן שחם וגורי ויהושע רבינוב ורבים אחרים, אם לא יורשי קודמיהם? רק עיוורים רואים מחיצות או הפסקות במקום שיש רציפות והמשכיות. אין דור בלי חידוש. יש תוספת ויש מגרעת. ה“טמבר”, הנעימה היסודית, הוא ישראלי, כמימות־עולם. הספרות בכלל היא שמרנית ביותר; התמורות החלות בה הן איטיות ומודרגות; רק בוגדים ומועלים בקודש מנתקים את עצמם מטבורם של הדורות הקודמים, כדרך שעשתה כת הייבסקים.

אמור מעתה, מאה שנה לפני לידתה של מדינת ישראל כבר יצאה בת־קול והכריזה בספרות העברית: ברקאי! עתידה מדינת ישראל שתיכונן ותיבנה. והיא קראה לכל נאמני־ביתה “להתגייס” למלחמה. הסופרים העברים, הם שהיו החיילים הראשונים של צבא־ההגנה־לישראל.

ב

לא נכתבו דברים אלה אלא משום שני טעמים. ראשית, אנו אומרים למדינה: דעי, מאין באת, ומי היה ארושך הראשון, שהבטיח לאהבך עד נצח ושאהבתו נתנסתה במסות גדולות. שהרי בתוך ההילולה־וחינגה, יש שנשכחים ה“מחותנים” העיקריים. ושנית, אנו אומרים למדינה: דעי, לאן את הולכת. שתי ידיעות אלו חשובות עד־מאוד. ואין כאן עניין של דרוש וקבל שכר, או חשש של קיפוח־זכויות, אף־על־פי שגם דבר זה ראוי לעיון ולדיון. אין זה סימן טוב כשהמדינה עושה ראשית־צעדיה ואינה מעריכה את זכות הראשונים. אולם עינינו נשואות מול פני העתיד המעורפל, ואנו רוצים להבחין באותות: מאורע כביר זה, שנפל בתולדותינו ובתולדות האנושות כולה, – מה גנוז בו? מי יפענח את כתב־הסתרים, החרות בהתרחשות אשר כזאת?

אכן, עדיין אין אנו תופסים בכוח המשיג שלנו מה אירע. אפילו אלה הנושמים יום־יום את אווירה של מדינתנו ורואים עין בעין את קץ־הפלאות, עוד לא הספיקו לעכל את “המזון המרוכז” הזה, שפס יד נעלמה הושיטה לנו בקנה. עדיין אנו כחולמים, עדיין אנו ממשמשים בפרטים קטנים וגדולים, בזוטות־של־יום ובפרוטות־של־חול. ואולם הלוא נתחולל פלא: השמיים שמים לנו והארץ ניתנה לנו, והמדבריות שלנו והים שלנו, והחיים ברשות עצמנו, והאניות חותרות בדגל ישראל, והעולים שבים הביתה כיונים אל ארובותיהן, והממשלה מחוקקת ומבצעת, והאזרחים זקופי־קומה והנוער מיתמר ועולה, והצבא כובש ומפיל חתיתו, ושמות גיאוגרפיים מתים קמים לתחיה. אין זה חלום. הדברים הם בהקיץ. זוהי מציאות רוטטת. בשר־ודם ממש.

חובה היא, איפוא, להרים קצת את המסך ולהציץ בפני הוויה חדשה זו. מדינת ישראל תיכון על אותן אושיות, שעליהן בנויות רוב מדינות העולם. אדמה וים, עם עובד וצבא, חיל־ים וחיל־אוויר, סחר־פנים וסחר־חוץ, יבוא ויצוא, חינוך והשכלה, טכניקה ומדע, שלטון מתוקן ומשטר דמוקראטי – על כל אלה ועל כיוצא באלה יוטבעו אדני מדינתנו. כל זמן שהיינו סמוכים על שולחן אחרים ולא הבחנו בעונות השנה, והכל היה בחינת “ונשלמה פרים שפתנו”, אפשר היה לשגות בשגיונות. אך משעה שיצאנו לרשות עצמנו, חובה עלינו להתקין לנו כלים ומכשירים ותארים, שכל אומה מתוקנת מצויידת בהם. שכן, כשם שחוקי־הכובד פועלים במדינת ישראל כבכל מדינות העולם, כך פועלים חוקי הכלכלה והחברה והמוסר. כל סטיה מהם היא הרת־פורענות. אם לא יהיה לנו צבא חזק וחמוש כהלכה, לא נעמוד בפני אויבינו. אם לא נשתמש ביתרוננו הרוחני והמוחיי, לא נתגבר על מבקשי־רעתנו; ואם לא נשקוד על כך שיהיה לנו מאזן־מסחר חיובי, תרבה האבטלה וכל המהומות הכרוכות בעקביה. קיצורו של דבר: מבחינה מדינית עלינו להיות ככל העמים.

בעצם הימים, שבהם השיג צבאנו גדולות ונצורות וגירש את חייליהן של שבע מדינות ערב מגבולות הארץ, והניסים והנפלאות התגלגלו ברחובות ממש – התנגד כותב הטורים האלה לשימוש הנפרז במלה “נס”. ודאי, אף הוא הרגיש צורך באיזה ניב מסורתי רווי־ציוריות, שימחיש את המאורעות הבלתי־רגילים ואת הנצחון הכביר; אולם הרגשה היתה בו, ששימוש מתמיד במלה “נס” הוא כמין צמר־גפן הסותם פירצה במערכת־הביטוי שלנו, אך אינו מוליך אל המטרה. טובת עתידנו דורשת ראשית־כל הערכה שכלית מפוכחת. לדוגמה: הסבור, שצבא מנצח בנס, אינו רואה את העיקר בציודו, והוא נרתע כאשר הבאת הציוד כרוכה בסכנת־נפשות. או דוגמה אחרת: כמה מבעלי ההערכה הניסית התנגדו לחידושן של מערכות, באומרם, שלא בכל יום מתרחש נס. ואילו היו שומעים להם, היינו רחוקים מכמה וכמה הישגים טריטוריאליים ומדיניים מכריעים. זה הכלל: אין סומכין על הנס. איסטרטג שיסמוך על הנס – יש לתבוע אותו לדין. יודעי־דבר משתאים לנצחוננו פחות מן ההדיוטות, הואיל ולדעתם לא היה הנצחון אלא תולדה מחוייבת של יחסי־הכוחות הממשיים. קל וחומר, שאין לסמוך על ניסים ביחס לעתיד. אמור מעתה: מדינת ישראל תתקיים בדרך־הטבע.

בדרך־כלל טוב לטפח את המאור השכלי דווקא בתקופות כבירות כאלה, גם אם נעריך כהלכה את הכוחות האיראציונליים הפועלים בכל אומה וביחוד באומה הישראלית, הנלחמת על קיומה ומשתחררת מעול זרים. פנס־השכל הוא מורה־דרך יחיד ובטוח ביותר, אם כי היקף־הארתו מוגבל. משעה שאתה מתמכר לאורות המרפרפים בספירת הבלתי־ראציונלי, סופך לאבד את קנה־המידה המדיני ולנתק את החוט המדריך. אומה, מדינה, צריכה לחיות בחשבון. אף הנביאים ביססו את תוכחתם ועצותיהם על חישובים מדיניים ומוסריים, אם כי הם עצמם לא היו בעלי־חשבונות. ומה גם דורנו, שאין בו נביאים, אלא חלוצים יוצרים, חולמים ולוחמים. הללו כפופים – מבחינה מדינית – למנהגו של העולם הפוליטי והצבאי, הכלכלי והחברתי, ובסטותם ממנו – ייכשלו.

ג

לכאורה, יש בדברים האחרונים כעין סתירה לנושא בירורנו בדבר זכותה של הספרות העברית ביצירת המדינה וחלקה המעותד לה בביצורה; אולם, אין זאת אלא לכאורה. לאמיתו של דבר היתה הספרות העברית, הווה ותהיה, היסוד המעמיד, הסמוי מן העין, אך מורגש לנפש (כדרך שהוויטאמינים אינם נראים, אבל הם תנאי לבריאותו של אדם); שיר עברי, מסה עברית, מחשבה עברית, ציור עברי, נגינה עברית ויופי עברי – אינם תכשיטים, מותרות, מטעמי־חג, אלא הם גופי־חיים ונפשי־חיים; הם הלוז שבשידרת המדינה. זהו, אם הורשינו לומר כך, האישון שבעין. ההוגה האמיתי כבר השתחרר מזמן מן ההנחה שרוח וחומר, גוף ונפש, ציוויליזאציה וקולטורה, הם רשויות נפרדות ומנוגדות; הוא רואה אותם כמלכות אחת, שבה ממוזגים כוחות וגורמים שונים, שאין להפריד ביניהם.

מדינת ישראל תלך מחיל אל חיל אם במפרשׂיה תישוב הרוח. לא רוח ערטילאית של “בעלי־תעודה” גרידא, ולא רוח שמרנית שאינה שמה לב לתמורות הזמן ולצרכיו, גם לא רוח הטכניקה, הסוגדת להישגי מכונה וסטאטיסטיקה – אלא רוח של יצירה, הכוללת את הכל, הסוקרת את הכל, ומחיה את הכל. התושב בישראל יחונך ליגיע־כפיים, לחיי־מישרים, לחירות הדעת וההבעה, לחוש היופי והמוסר, להבחנה בין צדק לאי־צדק. דבר זה לא יושג על־ידי תעמולה קולנית, ואף לא על־ידי ריבוי השכלה טכנית, החשובה כשהיא לעצמה, אלא על־ידי הספרות ושאר סוגי היצירה הרוחנית. וכדי שהספרות תהא מכובדת בעיני העם, עליה לתפוס מקום־כבוד בחיי המדינה. אין אדם משפיע, אלא אם שוחרים את השפעתו. כל הראיות שחריפי־מוח בקרבנו מביאים כדי להוכיח שאיש־הרוח מוכרח לעמוד כעני בפתח החברה, אינן אלא סברות בעלמא. אין אנו יודעים מה יהיה בעתיד הרחוק, אולם ברי לנו שבדורנו אין זה מן ההכרח ואין זה מן המועיל, שתהיה שורה מתיחות בין הסופרים ואנשיי־הרוח ובין החברה והמדינה. אדרבא, זיקת־הגומלים והפראות־הגומלים הן צורך חיוני. שום שיגרה ושום מנגנון לא יבצעו את מפעל־האדירים, העומד לקום במדינת ישראל. לפני כל מעשה יהיה צורך למצוא תחילה מסילות ללב האדם הישראלי, ומי ימצאן אם לא איש־הרוח? כלום נסמוך על הדמאגוגוס החנפן, או על התעמולן השטחי? בידי אנשי־הרוח נתונים המפתחות לליבות העם. כך היה מימות עולם. האחרים נוטלים אותם מפתחות דרך־עראי, והם שאולים בידם. ואין פותחים לבבות בכלים שאולים. סוד־הפתיחה מסור לאלה, היודעים לעשות את המפתחות בעצמם. ולא עוד, אלא שגם אותה מידה של השפעה על העם, שעסקנים ואנשי־ציבור ואנשי־מעשה משיגים אותה – בזכות אנשי־הרוח, הספרות והסופרים היא באה להם. ניצוץ אחד מהם ניתז ונכנס לתוכם בגלוי או בסתר, והריהם מתנבאים, בחינת אלדד ומידד. רק עסקן או מנהיג, שניתנו לו מלידה סגולות של סופר ואיש־הרוח, מגיע לידי גדולות ונצורות. אולם צירוף זה של כושר־מעשה, שאר־רוח ומידות תרומיות, נדיר הוא מאוד, והטבע מעניקו רק למתי־מעט בכל דור.

ד

עובדה היא, שדמות־הגוף של מדינת ישראל נקבעת והולכת. ויש מקום להניח שהיא תהיה שלמה ורצויה. שכן גם אם יהיה בה צד־ייחוד, קו עצמיי, נופך מקורי, הלא אין ספק שהיא תהיה דומה למדינות אחרות. אנו מסתכלים איפוא בבואתן של אומות־העולם המתוקנות, ועושים כמותן. כל האטריבוטין שמנו חכמים במדינה, יהיו גם לנו: ממשלה, צבא, משטרה, שיטת־מטבע, מדיניות־חוץ ומדיניות פנים, חוקה ופקודות וכיוצא בהם. וברור, שאם אנו בודקים טיפוס מסוים של מדינות, נמצא שכל אלה קרובים זה לזה בכל אחת מהן.

בתחום זה – ורק בתחום זה – נהיה מעתיקים, מתרגמים נאמנים. הן לא שאול המלך ולא הורדוס, לא המשטר החברתי בימי הבית הראשון ולא זה שבימי הבית השני, לא הציוד הצבאי של דויד המלך ואף לא זה של בר־כוכבא – יכולים לשמש לנו נקודת־אחיזה בבואנו לכונן עתה את מדינת ישראל. נשתנו מושגינו, ונשתנה טעמנו, ונשתנו צרכינו. אנו ננקוט בכל הדברים האלה “לשון אחרון”. אשרינו שבמלחמתנו עם שבע מדינות ערב זיווגנו את חריפות־הרוח הישראלית הקדומה עם מכשירי הגנה והתקפה מודרניים שבמודרניים. הן לא הלכנו למוזיאום שבירושלים, כדי לעשות את כלי היריה והמפץ של צבא־ההגנה־לישראל כמתכונת המוצגים המלחמתיים בימי התנ"ך.

מה שאין כן דמות־הרוח של מדינת ישראל. בתחום זה לא נעתיק ולא נתרגם ולא נחקה את העמים. למדינה יש לא רק מנגנון ומערכת ברגים וגלגלים, מדורות ומחלקות, אגפים וסדרים, שבלעדיהם אין קיומה קיום; למדינה יש גם נפש חיה ורוח ממללה. והיא אינה מעשה־מרכבה, פרי השפעות־חוץ, אלא תמצית ההיסטוריה הלאומית, השתקפות עצמיותה. לכל אומה איצטומכה משלה ודרך־עיכול משלה, ולא הכל נבלע באיבריה. היא מפרישה את היסודות הזרים ופולטת את שמזיק לה. כאן המדינה זקוקה לאנשי־הרוח, הסופרים והאמנים, היודעים מה טיב המזון הדרוש לאומה, הואיל והם – הטובים שבהם, המובחרים שבהם – עמדו על אופיה של האומה ועל חין־סגולותיה והם רגישים לכל פגם בספירת החיים. הם האמודאים, הצוללים במעמקים ומעלים עימהם סודות הנפש הלאומית ורזי חוויותיה.

אמנם, גם בתחום חיי־הרוח של מדינת ישראל, הצמודים יפה־יפה לשאר גילויי־החיים, לא נדיר עצמנו הנאה מנכסי העולם ומהישגיהם של אחרים. יש מה לראות ומה ללמוד. אנו נהיה ערים ודרוכים לכל ערך חיובי. עלינו לארות כל מור רעיוני וכל ציץ בגן החברה האנושית. מדינת ישראל תהא תוססת תמיד ומתסיסה. ואף־על־פי שאין אנו מתנים את קיומה בשום תעודה חיצונית, אלא רואים אנו את ישראל כעם שיש לו זכויות־קיום וצידוק־קיום ללא כל תנאי – הרינו מחממים בחובנו חלום גדול, שיצירתנו החברתית והממלכתית תשמש מופת לאחרים. גאונו של ישראל לא יכזיב, אולם באווירה שאינה נוחה לגידולו, עשוי הוא להסתרס וללבוש צורות חולניות, כפי שראינו בימי גלותנו הארוכים. שומה על סגל־החבורה של אנשי־הרוח במדינת ישראל למצות את כל הנעלה והמופלא והמקורי שבנפש האומה ולגלמם בגופי־חיים.

ה

התנאים שבהם קמה מדינת ישראל, אכזריים מאוד. דם ודמע, אלמנוּת ושכוֹל, גבורת־נואשים ועזוז־מעפילים, אנקת־גוססים וזעקת־פצועים, ליוו את תקומתה. דומה, כל הכתוב במדרשי־הגאולה על מלחמת גוג ומגוג ועל מעשי ארמילוס הרשע ועל ייסורי הפדות, נתקיים בה בארץ־ישראל עד שנתכוננה המדינה. הכרוניקה העיתונאית כאילו נלקחה מתוך האגדתות והמדרשים, המתארים את קץ־הימין ואת ימות־המשיח. חטיבות שלמות של אגדה ומסתורין נותקו, כביכול, ממקורן וקפצו לתוך המציאות הישראלית החדשה. מצרים, עבר־הירדן, סוריה, עיראק, הלבנון, סעודיה ותימן, חברו יחדיו כדי להכרית את שם ישראל. בריטניה תמכה בהן בכל אשר יכלה, ונתנה להן את ברכתה; כל צוררי־היהודים שבעולם ציפו בעוצר־נשימה ובקוצר־רוח למפלתו של ישראל. אולם המופלא ביותר בא. האויבים הוכו שוק על ירך והופצו לכל רוח.

מדינה, הנוצרת בתנאים כאלה והיא צריכה להתבצר מפני אויבים רבים כל־כך, טבעי הדבר שתהא רואה כורח חיוני בחישול כוחה הגופני והצבאי והטכני ובאימון הנוער למלחמת־מגן־ותנופה, העלולה להתרגש עליה פתאום. ואמנם, יש יסוד לפחד כזה ולהתכוננות מתמדת כזו. אויבינו הובסו, אלא שהם רוחשים, ככל נכשל, רחשי נקמה ותגמול. בשבע עיניים יארבו לחולשתנו, שום חוזים והסכמים לא יגנו עלינו אם לא יעמדו מאחוריהם חוסן צבאי וכוחות־קרב ישראליים מאומנים ומהימנים, ומחסן־נשק עצום, ומלאי רב של יוזמה טכנית, וכושר־האַמצאה.

אף־על־פי־כן, אין די בכל אלה. היתרון הצבאי והטכני, החשוב כשלעצמו מאוד מאוד, לא יועיל לנו. צריך שיצטרף אליו יתרון רוחני ומוסרי. וכשם שנצחון ישראל על אויביו אינו רק פרי כוחנו הפיסי, אלא גם פרי אותו חזון־תחיה נבואי, אותה אש־קדומים, שהחיו את החייל הנלחם בחזית ואת האזרח המופצץ בעורף, – כך לא תפרח מדינת ישראל ולא תשגשג, אלא אם כן תונע על־ידי אותו יעוד תרבותי ומוסרי, שיש בו בנותן־טעם לכל היצירה הממלכתית שלנו. על גינוני־מדינה בלבד לא נחיה; הגינונים האלה עצמם טעונים הגנה.

עוד רבות יתלבטו נבחרי־העם עד שימצאו את הדרך הנכונה בעיצוב דמות דמוקראטית מעולה למדינתנו. אולם ישנן כמה הנחות, שיכולות להיות לנו לעיניים בעבודה העצומה המוטלת עלינו. הראשית שבהן היא, שאין אנו עם הדומה לילד. מדינתנו נולדה תמול־שלשום, אך אומתנו עתיקת־ימים היא, ולה אוצרות־רוח כבירים, מטבעות־יצירה ואורחות־משפט והליכות־חיים. אם אין אנו יכולים להזרימם לתוך חיי מדינתנו כפי שהם מסורים בידינו, אם הם טעונים ציחצוח וניפוי, הנה יש צורך להעירם דרך מסננת או להטילם לתוך כור־מצרף, ואז יוכנסו מטבעות־הזהב למחזור לשם שימוש חדש.

לא בשנה אחת נעשית מלאכה כבירה כזאת, אם כי השנים הראשונות תקבענה במידה רבה את גורל העתיד. קמעא־קמעא יבוררו הדברים. קו לקו, תג־לתג, גרעין־לגרעין יצטרפו.כל הכוחות בעם ייתבעו להירתם למרכבת־היצירה. ואולם, אחת ברורה היא: לא עורכי־דין וחכמי־כלכלה ומומחים בלבד יעשו זאת. כבוד למדנותם ומומחיותם במקומו מונח. מפי הנסיון למדנו, שאילו שמנו לב לדברי המומחים בהתיישבות, לא היינו מיישבים כמה וכמה אזורים בארץ; ואילו היינו שומעים למומחים צבאיים ולאיסטרטגים מקצועיים, מי יודע אם היה היום הנגב בידנו. נוסף על חוות־הדעת המקצועית פעלו גם כוחות אחרים, כוחו של היאוש, כוחו של הכרח־הברזל, כוחה של האמונה וכוחו של הצדק – והם שהכריעו את הכף.

חכמים וסופרים, אמנים ומחוקקים, אנשי־חזון ובעלי אינטואיציה יוצרת – על כל אלה להוות מעין כנסת רוחנית, שתשב על מדוכת צרכינו ואפשרויותינו. הצלחת המדינה תלויה במידה רבה בצוותא זו.

הספרות העברית לא היתה מעולם רק אספקלריה, המשקפת את החיים כהווייתם; היא היתה תמיד ראי החזונות והמאוויים הגדולים, בבואת החלומות והעתידות. היא היתה בית־היוצר לכל חדש באומה. וכן תהיה גם במדינת ישראל. הזנת־הגומלים והאזנת־הגומלים, הן כורח חיים. ברית כרותה בין ספרות־ישראל ומדינת־ישראל, ברית־עולם. נשקוד נא כולנו על אימוצה של ברית קדושה זו.

תש"ט