א
שתי בעיות דלוקות על ראש דורנו: בעיית בניין המדינה, ובעיית בניין האומה כקטיגוריה חברתית ורוחנית בראשונה תלויה דמות־גופו של ישראל ובטחון קיומו הגשמי, ובשנייה – דמות־נפשו וטעם־קיומו. ולפי שאין גוף בלי נפש ואין נפש בלי גוף, ישנה תנוּת־גומלים בין שתי הבעיות הנ"ל, ופתרונה הנכון של האחת מסייע לפתרונה הנכון של השניה. בלשון בית־שמאי ובית־הלל נהא אומרים, שהשמיים והארץ נבראים בשביל האומה בעת ובעונה אחת, ואין אחד מקדים את חברו. עם־קרקע הוא גם עם־רקיע. גם בגולה היתה לנו, כפי שכבר נאמר ונשנה על־ידי רבים, מולדת מטולטלת; כלומר, ניזונים היינו מן המדינה־שבעבר, ומן המדינה ־שבעתיד, אבל מעולם לא התקיימנו בלי מדינה.
אולם עובדה מכאיבה היא, שאין המאזניים מעויינים. בעוד שהבעיות הממלכתיות זכו לתשומת־לב מרובה והכל עוסקים בהן וטורחים בפתרונן, לא זכו הבעיות הרוחניות ליעשות נחלת־הרבים והן נדחו ונדחות לקרן־זווית. לפיכך אנו רואים בדאבון־לב, שהמסד הרוחני של מדינת ישראל איננו שרוי במזל־בצרון כדרך ששרוי בו המסד הממלכתי והמשקי. על ענייני הבטחון בגבולות יש עין צופיה וצבא־מגן; על ענייני הכלכלה, התחבורה והתעופה והצי ממונים שרים ומוסדות הבוחנים את דרכי המדינה והמשק ושוקדים לספקם ולתקן את קלקלותיהם; ויש מי שאינו נותן מנוח לנוער ומזכיר לו את חובתו להיות חלוץ וליישב נשמות בנגב ובגליל; ויש מי ששוקד על תקנת היחסים עם מדינות אחרות קרובות ורחוקות. מעשים אלה הצעידו את המדינה לקראת התפתחות עצומה ורבת־ברכה, אף־על־פי שעדיין לא נפתרו, כמובן כל השאלות החמורות, ולא במהרה ייפתרו. מה שאין כן בתחום הרוחני. זה פרוץ ומוזנח. ענייניו ובעיותיו הם בחינת “רכוש נטוש”. זעיר פה וזעיר שם מבקיע מאן־דהו את הדממה ומשמיע את קולו, אך אין הד ניכר לאותו קול, ושוב משתררת שתיקה מאויימת. ואף הקולות הבודדים אינם מצטרפים לכלל־מקהלה, הואיל ואחד הוא ניגודו של חברו ואין תואם ביניהם, וזה עוד מרבה את המבוכה וגורם שהקולות נקלטים ואובדים בחלל ריק.
רפיון רוחני זה מקורו בכמה וכמה סיבות, ויש צורך למנות מקצתן.
ראשית, קל יותר לעם ולמדינה לפתור שאלות חומריות מאשר שאלות רוחניות, הואיל והתנאים לפתרונן נתונים בעולם המוחשי ואפשר לדעת על־בוריו את החסר ואת הדרך למלאותו. ואילו בתחום הרוחני הדברים הם בעולם המורגשות והמושכלות, שניסוחם קשה וסיפוקם קשה פי שבעים ושבעה. שכן, לא כהרגשתו של האחד הרגשתו של אחר. העניינים דקים כמשי ורכים כדונג ונתונים לטעמו של כל איש, ולא תמיד יש הסכמה אפילו לפירוש משותף של מושגים ומונחים יסודיים, קל וחומר שיש מחלוקת הפוסקים בכל הכרעה רוחנית. רק השלבים התחתונים של חיי־הרוח, תיתכן בהם הסכמה מראש בין רוב בני־האומה; מכאן ואילך נפלגות הדיעות ונחלקים הלבבות. דרך משל: הקניית הלשון העברית, לימוד ראשית דעת, רכישת יסודות ההשכלה, ביעור האנלפביתיות וכו' – הם בחינת מוסכמות. אולם מהי השקפת־העולם שתתלבש באותיות העבריות, ומה היא דרך־החיים הנובעת מן הדעת וההשכלה, בכגון אלה לא על נקלה תושג ההסכמה. ביחוד קשה הדבר בעם כעמנו, שרוחו וגופו היו מפוזרים על־פני ארצות תבל, והוא מתקבץ עכשיו על שבטיו ועדותיו השונים ונעשה שוב חטיבה אחת.
שנית, הערכה אחת מוטעית עשתה שמות בנו, והיא טעונה עקירה. זו גורסת, שהעם היהודי מסורבל ברוחניות יתירה ומטופל בשמיימיות, ולפיכך יש צורך למעט בו את היסוד הזה ולהרבות את היסוד החומרי. הנחה זו, חוץ ממה שהיא מוטעית למעשה, הואיל וה“סירבול” הזה איננו אלא אגדה, ביחוד לאחר חורבנה של יהדות אירופה ועלייתם של חלקי־עם מדולדלים, שמעיינות התרבות הישראלית היו כמעט חתומים בפניהם – הריהי גם מופרכת מעיקרה. אין רוחניות יתירה". רוחניות יתירה, כנשמה יתירה, היא מעלה ולא חסרון. וכי מי שם קצב ומידה לרוחניות, ומי קבע גבול לה? כל עם ורוחו. אפשר לדבר על חיים רוחניים שאינם בריאים, כשם ששכיחים חיים גופניים חולניים בהשפעת תנאי כלכלה ואקלים גרועים. ואמנם בגולה לא היו חיים רוחניים יתירים, אלא בלתי־נורמליים, שהזמן והמקום גרמם. ובבואנו ארצה, לא להפחית את החיים אנו צריכים, אלא להוסיף עליהם, להעמיקם, לתת להם טעם חדש.
שלישית, הצורך החיוני בשידוד מערכות חיי העם ובשינוי מבנהו המעמדי, לשם יצירת יסודות כלכליים בריאים לקיומו במולדתו העצמאית, שיבש את הכרתם של רבים והשריש בהם כעין אמונה תפלה, כי העיקר הוא המרכז הארצי, הבסיס ליצירה משקית ולעצמאות מדינית, ואילו היצירה הרוחנית תבוא מאליה, בעיקבות הקוממיות הממלכתית במולדת. בעניין זה כמעט שנתקבלה ההנחה המארכסיסטית הוולגארית בדבר עדיפותו של המסד הכלכלי, שעליו בנוי “המדור העליון” הרוחני. אם מצויה מידה מסויימת של הבנה לצרכי החינוך היסודי והתיכון, להנחלת הלשון העברית ולבידורים קלים, הרי נעדרת ההבנה לענייני תרבות ואמנות אמיתיים, שהם נשמת העם. ודאי, הכל משלמים מס־שפתיים לתרבות ולאמנות וליוצרים בשדה־הרוח; ובמעמדים חגיגיים ישמע השומע דברי־שבח לעיקר הזה; אולם בהסתלק המעמד החגיגי חוזר הכל לקדמותו, והעיקר נעשה טפל.
נתעלמה ההלכה הפשוטה, שאין חיי עם נבנים בדרך מוכנית, באופן שתחילה מניחים יסוד כלכלי, ובמידה שיסוד זה איתן, ניגשים לבניין־העל הרוחני. הדבר אינו כך. כל חוליות חיי העם נבראות במאמץ כולל וממושך, וכל ההוויה המגוונת מתרקמת בעת ובעונה אחת. המסד והטפחות מקופלים בכל בניין חברתי מתחילת ברייתו. חיי העם הם מדור תחתון חומרי ומדור עליון רוחני כאחד, ואין מוקדם ומאוחר חל עליהם. והמחשבה, שבגולה היתה לנו רוחניות עודפת וחומריות נגרעת, היא מוטעית. חיי הגלות ניוונו את חיי־החומר ואת חיי־הרוח כאחד. שניהם היו לקויים בחסר, וחותם החולניות היה טבוע בהם. לפיכך, בחוזרנו ארצה, אין צורך להפחית את חיי־הרוח, אבל יש הכרח להבריאם ולהחלימם ולטבוע להם צורה חדשה, ההולמת את המציאות החדשה.
הבחנה זו חשובה מאוד, שכן העדרה הצמיח קוצים בכרמנו, שלא נעקרו עד היום הזה. הסברה שנתפשטה, שאנו רוחניים יותר מדי, גרמה רעה גדולה. אף המחנה הגדול והיקר של מחדשי החברה, החוצבים צורת־חיים חדשה בעמקי ארצנו ובהריה, אלה שהציבו במסירות וביקוד־נפש את עמודי הקבוצה והמושבה והם מגלמים טיפוס חדש של עובד־אדמה, החי חיי שוויון וצדק – אפילו הם הגו במסתרי־נפשם יחס שלילי ל“עודף” הרוחני, שהעם, כביכול, מטופל בו. הגעגועים לעבר והנסיונות להחיותו בהווי של שבת וחג, אינם סותרים הנחה זו, אלא מעידים על לבטי־נפש, השוברים את ה“קו” ודוחפים אותם לעשות נסיונות למלא את “אוצר־הרוח” שנתרוקן.
ב
תנועת־העבודה בישראל, שחוללה את התמורה הגדולה בחיי העם, הבינה מראשית דרכה, שסיסמאות מהפכניות כגון עליה, כיבוש העבודה, הגנה, הגשמה עצמית, התיישבות, חיים חדשים, עצמאות מדינית וכיוצא באלה, אינן דיין לעצמן; מקצתן עשויות להתגשם ולהתרוקן מתוכנן המהפכני, ומקצתן עשויות להיחרך בשלהבתה של המציאות הבוערת. הנה “נכבשה” העבודה, ויש לנו מעמד עובדים, והאידיאל הזה מתגשם והולך בשלימותו. עכשיו מבצבצת ועולה השאלה: כיצד חי אותו מעמד בעבודה, שכבש לעצמו? מה הוא עושה בשעות הפנאי? אילו מושגים השתכנו בקרבו? במה הוא מאמין, ולפי איזו “מנורה של אש” הוא רוצה לעצב את חייו ואת חיי בניו ובנותיו? גם החלוץ מכף־רגלו ועד קדקודו, המעוטף כולו מצוות וחובות, יש לו שעות של חשבון־נפש ושל חיים רוחניים. ולטיבם של חיים ושאיפות אלו ערך מכריע גם להמשך חייו כחלוץ בנגב או בגליל.
מכאן הרצון, שפעם בקרב הטובים שבתנועת־העבודה, לשלב את הסיסמאות והדיברות האלה כאבני־בניין בתוך היכל שלם. ולא מעטים נתנו חלקם להקמת היכל כזה. א. ד. גורדון היה אלוף־הבנאים. הצד השווה בכל הנסיונות האלה, שהם נבעו מהרגשת הצורך להביא את הפרטים והעקרונות הנפרדים תחת כנפי האחדות והמזיגה, לגבש השקפת־עולם ישראלית על־ידי בירור הניצוצות שביהדות ועל־ידי זריקת קליפות ו“אכילת” התוך. אי־אפשר לומר, שקווי־מחשבתו של גורדון פותחו כהלכה והיו להם ממשיכים הראויים להם. החלק ה“פיסי” הוכנס לתוך מחזור־החיים ונמצאו לו פופולאריזאטורים עיוניים ומגשימים מעשיים חשובים, אך החלק ה“מיטאפיסי”, אלה היסודות הזנים ומפרנסים את החלק הראשון, הוזנח ולא זכה למשא ומתן אמיתי. ולא בפרשנותה של מחשבת גורדון המדובר כאן, אלא בהעדר חידוש מתמיד של נכסי־המחשבה המשוקעים בה, ונכון יותר לומר: באי־החשבת אותה ספירה, שגורדון רמז עליה, ואף ביחס הביטול לעצם הצורך בה.
אולם השאלה הרוחנית אינה יורדת, ולא תרד, מעל הפרק. אתה מסלקה דרך השער, והריהי פולשת בעד החלון; כי אין מנוס מפניה. היא בחינת שר־האומה, שעם ירידתה יורדת גם האומה. ומשום כך היא היבהבה ומהבהבת בסתר ובגלוי, לוחשת ואף מנסרת כגלגל ברקיע ותובעת: טפלו בי. ואם אין מסתמנים עדיין פתרונות חשובים, הרי מסתמנות צורות עיסוק וטיפול חשובות. לא נהיה אשמים אם לא נפתרנה, אך אוי לנו אם נעלים עינינו ממנה. גם בדורות הראשונים לא היתה אחדות רוחנית, ונחלקו בית־שמאי ובית־הילל, הרמב"ם ויריביו, והיו תמיד מקילים ומחמירים והיו חסידים ומתנגדים; חטיבה אחת לא היתה היהדות ולא תורתה מעולם; אבל אלה ואלה היו דברי עם חי חיים רוחניים, והשקלא והטריא הכניסה התעוררות וזירזפה לתוך עורקיו דם חם. שאלת חכמי העם היא חצי תשובה. עצם העיסוק בהוויות הרוחניות של האומה – ברכה בו. ביחוד אם התהיה היא בת־הנפש הישראלית הנכאבת, השואלת לנתיבות עתידה, ואיננה פרי לחישות מן החוץ. אולם אין לך רעה גדולה לקיומו של עם ויחידיו מן הקפאון הרוחני, שבו נקרש, כביכול, כוח־התהיה ומתעמעם כוח־הראיה, וכל ספירת השאלות והתשובות שרויה במצב “נים ולא נים, תיר ולא תיר”.
מלאכה בטלה היא להיכנס בוויכוח עם אנשי־הדת האדוקים, הרשמיים; טוב להם, ואפילו ההוגים שביניהם מעמידים פנים שטוב להם. הם קיבלו שולחן־ערוך ויודעים בדיוק מה לעשות כל רגע מרגעי חייהם, על כל פנים להלכה. בחוץ סואנים החיים, נתחדש קיומה של מדינתנו, נשתנו מושגים, הטכניקה העלתה בעיות חדשות גם בתחומי הדת השמרנית. המושג “ספינה פורחת באוויר”, שהיה בעיני הרמב“ם כשם נרדף ל”חלומות באספמיא" – איננו אלא זוטא אחת מן המציאות החדשה, שמחוקקי דת משה וישראל לא יכלו להביאה במניין. אולם שומרי החומות בשלהם. הם מוסיפים ללמד אבות־מלאכה ותולדותיהם כאילו לא אירע דבר וכאילו לא נתגלו סודות נוראי־הוד לאדם המתקדם בידיעותיו בחכמת־הטבע. אדוקים אלה, עדיין לא הסכימו ביניהם אפילו על כך, אם מותר לכנס את מנהיגיה המוסמכים של היהדות החרדית העולמית כדי לדון באי־אילו שינויים בשדה ההלכה המתחייבים מן המציאות החדשה, שבה שרויים היהודים כעם וכבני־אדם. וכל הסימנים מעידים, שעוד מים רבים יזרמו בתוך הירדן עד שתבוא הסכמה בנקודה זו. ובינתיים נוח להם שתהיה צביעות בתוך המחנה, הואיל וכל חציצה בין הדת והחיים, בין מושגי החרדים ובין אורחות־חייהם, מוכרחה להוליד צביעות, שכן אימת ראיה הנכוחה ואימת המסקנות גדולות עד כדי כך, שמוטב להם להתעלם מן הקרע הקיים למעשה בין הדת והחיים, מאשר לסגל את ההלכה אל החיים.
עם החלק הדתי הרשמי – להוציא את הכת הקיצונית הגוועת – יש לנו שותפות לאומית ומעשית במדינה ובעולם היהודי, אך אין לנו שותפות שבעיון ושבהשקפה, שכן אין מצע עיוני משותף בין מי שרשאי ומחוייב לראות בעיניים פקוחות ולשמוע קולות ברורים, ולשאול שאלות גלויות ולבקש תשובות גלויות, ובין מי שמתיירא מפני השאלה הגלויה ועוקף אותה וכופף אליה לתוך אזנו, כדי שלא ישמע את קולה של המציאות המנסר ברקיע חיינו. הראשון מגבש את צער התהיה ואת ספיקותיו ומבקש לעשותם כמין חומר לבראשית רוחנית חדשה, ואילו השני מבריח את הספיקות כזבובים מטרידים, מוסיף להטיף לוודאות מנוקבת ככברה ומליט את פניו באדרת־שיראין מהוהה, ונוהג כאילו הכל על מקומות בשלום ואין פרץ ואין צווחה.
לא נהא בין האיצטגנינין ולא ננחש מה יהא בסופו של פלג דתי זה בעם, שהוא אולי הנבוך ביותר, הואיל ועתידו מעורפל ויורשיו פוחתים והולכים, ואמונתו נתמעטה ונפגמה עד מאוד. וידוע שאין שום כת או מעמד או מפלגה יכולים להתקיים זמן רב, אם אין בהם אמונה זו. מכל מקום, לא ממנו תבוא התשובה לשאלות דורנו. הדת כבר אמרה את הכל אצל כל העמים. היא אף נכשלה לא פחות מן התורות ההומאניות החילוניות, ושום איש אינו מצפה לתיקון־עולם זה בידי הדת או כוהניה. הדת הולכת וחוזרת למקורה: מן השמיים היא באה, ואל השמיים היא הולכת. ובמידה שבני־אדם מאמינים ויאמינו באלוהים ובשכר ועונש בעולם הבא, תהא הדת קיימת. אך זה עניין פרטי אינטימי, ורק מעטים בודדים יושפעו ממנו באורחות חייהם, בעניינים שבין אדם לחברו ושבין אדם לחברה, זהו הנתיב המתפלס בעולם, ואין להניח שאצלנו יהיה המהלך שונה, אף־על־פי שאנקת־התמורה תהיה אצלנו קולנית יותר וייסורי המשתנים יהיו חריפים יותר.
נמצאנו למדים, שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. וכשם שבנקודת־המפנה של ההוויה הישראלית, בהנץ שחר־הציונות היה החלק ה“חילוני” הרוח החיה באופני ההיסטוריה החדשה והוא ראה באספקלריה המאירה מה שלא ראו שלומי־אמוני־הדת, ורק מנהיגי־דת מעטים חשו את פעמי הגורל והתמורה וסייעו לתנועת התחיה – כך ניטל על ה“חילונים” שבדורנו, לאחר שנתחוללה המהפכה בישראל, לחדש את יסודות הווייתנו הרוחניים בכוח עצמם. אין ספק, שיימצאו גם עכשיו הוגי־דיעות דתיים, ישרי־מצפון, ובעלי־העזה, שיעדרו עימנו במערכה זו.
ג
ה“חילוניים”, שהשאלה הרוחנית מטרידה אותם והם מבקשים לה פתרונים, נחלקו בעיקרם לשני “בתים”. בית אחד של מעטים, הנושאים את עיניהם אל החוץ ורואים את המוצא הרוחני בתרגום הפתרון הלועזי של אומה זרה, בהציגם אותה למופת לכל דבר; ובית שני, והוא של הרוב, שגם ספיקותיהם וגם ודאותם הם ילידי־בית, ואינם מאמינים בשום גאולה מן החוץ, לא על־ידי תרגום והעתקה ולא על־ידי הרכבה מאונס, אלא על־ידי מיצוי המקורות הרוחניים העצמיים ועל־ידי עיון ודיון עצמיים.
כת החיצוניים, שמגמתה המדינית ומגמתה הרוחנית הן שתיים שהן אחת, שואפת למחוק את הצלם היהודי מעל פנינו ולהטביע עליהן צלם זר. החלק המובהק שבה, הקומוניסטים היהודיים, אומר זאת בפירוש מפורש. ובכל מקום שידו הגיעה, היה מגשים את תכניתו בעיקביות מרובה. אולם גם אלה שאינם אומרים זאת במפורש, עתידים להגיע לאותה תוצאה. הצד השווה שבהם, שבמעמקי־ליבם הם רואים את עם ישראל מבחינה תרבותית כ“תולעת יעקב”, שכוחו דל ומדולדל. ולפי שאין “אבטרקיה” רוחנית, מוטב לנו להשׂפיק בילדי נכרים חזקים. גם מה שחידש עמנו בעבר הוא ריאקציוני ומזיק, ויש להתרחק ממנו בתכלית־הריחוק. על כל פנים, כך כתוב באנציקלופדיות המוסמכות של אותה אומה, המשמשת מופת לכת החיצוניים אשר בקרבנו. ההתבטלות מפני ברית־המועצות ומפני כל חזיון רוחני קלוקל שמופיע בה, הגיעה לידי כך, ששוב לא הבחינה ההגיונית יכולה להסבירה לנו, אלא הבחינה הרפואית. צא ובדוק, למשל, מבחינה הגיונית, כיצד קוראים חלוצים בישראל באנציקלופדיות רוסיות חירופים וגידופים על אבותיהם, דתם ותורתם, ממעמד הר־סיני ועד ימינו, ולא זו בלבד שמחרישים, אלא שהם מוסיפים להעריץ את המדע הסובייטי ולהורות עליו באצבע כעל סמל האובייקטיביות?! או צא והסבר בדרך ההיגיון, על שום מה מתרגמים סופרים בעלי־טעם סיפורים סובייטיים תפלים וחסרי־ערך, שאילו נתפרסמו כמותם אצלנו בעברית היו עושים להם חופה שחורה!
מן הכת הזאת לא תצא כל טובה. ולא הקומוניסטים בלבד איבדו את הקרקע הישראלית מתחת לרגליהם, אלא אף אלה שלכאורה מבדילים עצמם מהם. דינם אחד; ואם לא עכשיו, כאשר עדיין ישנם מעכבים פנימיים מסויימים הרי לאחר־זמן. אין רחמים בדין זה. כי אין עמידה באמצע הדרך. האהבה ללשון העברית היא ערך נכבד, אך כשהיא לבדה איננה ערך מספיק. היא נהפכת לאהבת הקליפה. עיניים, המגולגלות בכל עת ובכל שעה כלפי מדינה זרה, כמקור האמת, הטוב והיפה, שוב לא תהיינה מסוגלות לראות נכוחה ולהתכוון פנימה. הפזילה היא הרגל שנעשה טבע שני. באווירה זו של הוקרת תרבות זרה לכל גילוייה, ושל זילזול גלוי או סמוי בכוח־היצירה הלאומי ופירותיו – לא תצמח מחשבה עברית ולא תיאטרון ולא נגינה ולא ציור ולא מחול עבריים. המחנך את עצמו ואת אחרים על המושכל הראשון, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתחומי המחשבה כבר נאמר ונכתב במשנה המארכסיסטית־לניניסטית, כיצד יצפה לרעיון חדש? הלוא אם חידוש בו ואינו מתיישב עם אותה משנה, הריהו פסול ואין לו תקנה אלא ביעור; ואם ישן הוא ועולה בקנה אחד עם אותה משנה, הרינו מיותר ולא יעלה ולא יוריד!
באקלים רוחני כזה לא יגדלו שואלי־שאלות ולא משיבי־תשובות. בו יסתפק האדם, בין אם יגור בכפר שיתופי או בעיר הגדולה, במה שהכינו אחרים, ויראה את עצמו כננס בפני הענק ואת חלקו הרוחני כמנחת־עניים, ואם סדרי־עולם לא יתהפכו, ומשטר־החירות לא יעורער, עתידה כת זו, על כל שלוחותיה, להיות ריקה מכל תוכן רוחני ישראלי.
ד
וקודם שנעסוק ב“בית השני”, מן הראוי לעמוד על כת אחרת, כת ה“ניאו־רליגיוזים”, שאף היא מבקשת פתרון לשאלה הרוחנית של דורנו, אך מתוך השערה שהיא תיפגע אם תוכנס למסגרת ה“חילונים”, ייוחד עליה הדיבור בנפרד.
ה“רליגיוזים המודרניים”, שאני מכנם כך מחמת חוסר שם־כולל אחר, אינם פנים חדשות בתוכנו. הללו אינם רק בעלי כוונות טובות, אלא גם בעלי יכולת אינטלקטואלית רבה, וכותב הטורים האלה מתייחס אליהם בכבוד מיוחד וקורא את דבריהם בעיון מדוקדק. אולם מה אעשה ועד היום לא ירדתי לסוף דעתם; ואני מעז לומר, שלא מחמת קוצר המשיג בלבד.
הנעימה שלהם היא נעימה של הטפה. בראותם את המצוקה הרוחנית ואת המבוכה ואת התהיה של דורנו הישראלי, הריהם מציעים מוצא על־ידי קיצור־הדרך. כלומר: בעוד שה“חילוניים” נאמני האומה מפליגים בצר להם לאיזו דרך הרפתקנית ורוצים ליצור משהו חדש וסתום, הם מבשרים לנו את דרך־התשובה. “שובו בנים שובבים” – זוהי קריאתם. “התרחקנו מן היהדות ועלינו לשוב אליה, כמו ששבנו לארצנו מן הגולה”. הם יוצאים מתוך הנחה, שייחודה של היהדות בדתה. כך היה, כך הווה, וכך יהיה. לדת, או לאלוהים, אין תחליפים. המולדת, החברה, העבודה, החלוציות, לא יירשו את מקום הדת. אלה הם אלילים. ואם חפצי חיים אנו כיהודים, עלינו לשוב ולחיות לפי תורת היהדות, בין אם אנו דתיים ובין אם איננו דתיים. ואם תשאל איך עושים זאת, יענך אחד מנציגי השקפה זו, מר יוסף בנטוביץ. תא שמע:
“איך עושים זאת? קודם כל, על־ידי תפילה יום יום. אם אינך רגיל להתפלל מן הסידור, קרא יום יום את התנ”ך (כאן אני מייעץ, מן הנסיון, לא לעבור על כל התנ"ך באופן מיכאני, כי אם ללקט את הפרקים המדברים ישר אל הלב, ומספר תהילים בפרט – הרי הוא ה’סידור' הראשון של עם ישראל – ולחזור עליהם תדיר). וכשתתרגל לכך, תשוב לסידור, ותמצא, שהתפילות הגדולות – שמונה־עשרה, מעביר יום ומביא לילה, עלינו ועוד – הן גם קרובות לליבך. כך תעשה גם בשבת. אם לא תוכל לעמוד בביטול כל ל“ט המלאכות, בטל חלק מהן. העיקר – להתרחק מכל השייך, אפילו במחשבה, לעבודת ימי החול; מוטב גם להתרחק מהחברה של ימי חול ולהתייחד עם המשפחה. וחשוב לא פחות ממצוות לא תעשה, לקיים במידת יכלתך את מצוות עשה של ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – בתפילה ובזמירות, בנרות, בקידוש ובהבדלה, בקריאה בתורה ובהפטרה וכו'”.
(“הדרך חזרה”, “הארץ” אוקטובר 1954)
קראתי כמעט את כל הספרים והמאמרים שנכתבו בידי אנשי קבוצה זו, ורובם ספרים ומאמרים עתירי־רוח; אך לאחר קריאתם הייתי נפטר מהם כשדעתי עלי קצרה: סוף־סוף, איך עושים זאת? מאחר שלא כמר בנטוביץ עסקו אלה במדרשים עיוניים, באבחנת הליקויים ובבירור השקפות. אך הנה בא מר בנטוביץ והעז להורות לנו את הדרך אשר נלך בה כדי ליעשות דתיים ולחזור בתשובה שלמה אל היהדות. בואו ונמטי אפיריון למר בנטוביץ על העזה זו!
אולם במקום שאתה מוצא את העזתו, שם אתה מוצא את תמימותו ואת כשלונו. ואין זה כשלון אישי, אלא כשלון השיטה, התפיסה. שהרי אם נשמיט מדברי מר בנטוביץ, המובאים כאן, את ההקלה שהוא מקל עלינו בקיום קצת מן המצוות, ולא נפרש בשם מחברם ובשנת פירסומם, אז נחשוב אותם כציטאטה מספר־יראים עתיק. ואם כן, מדוע מיתמם מר בנטוביץ לחשוב, שדבריו אלה ב“הארץ” יפה כוחם להחזירנו בתשובה שלמה מכוחם של ספרי־יראים אחרים, יקרים ונפלאים ותמימים באמת?
אילו אפשר היה לרוב העם לשוב ולקיים את מצוות הדת או חלק מהן בפשטות כזאת, ולא היינו צריכים אלא למעוררים מודרניים – לא היה המצב חמור כל־עיקר. מסעי־התעוררות ומאמרי־התעוררות אינם חסרים. אולם הדבר אינו כן. וכשאתה קורא את דבריהם של הוגי־דיעות רליגיוזיים אלה בישראל, המוכיחים את ה“חילוניים” על־פניהם ואומרים להם: אין ברירה אלא לחזור בתשובה – אתה נרגש מן הקריאה, אך נפגע מן התמימות, שאינה הולמת כלל בעלי־מחשבה מעמיקים. הלוא כל חודה של השאלה נעוץ בכך, שהדת ומצוותיה (ובכלל זה גם המצוות שהרליגיוזיים קוראים אותנו לקיימן) פג טעמן בעיני רוב העם, ואין כל סיכוי וסבר שבבוקר לא־עבות אחד יקום עם רב זה ושוב יתחיל להרגיש טעם בהן. סיבות רבות ועמוקות לדבר, ולא נוכל בתחומי מאמר זה לעמוד עליהן. אולם כיצד יכול אדם לשמור שבת כהילכתה או להתפלל, או להקפיד במצוות טבילה, או להיזהר ממאכלות אסורים, בשעה שאינו מרגיש כל צורך בכך ומצוות אלו הן ככבלים על גופו ונפשו? הלוא תרי"ג מצוות הוא מעגל שלם, קו־חיים, שהיה רב־משמעות. אך הקו נשבר. ואנו נמלטנו ממנו. יחידים עשויים לחזור אל המסורת הישנה, אך רוב העם מתרחק הימנה, הלוך והתרחק.
ההטפה המודרנית לקיום מצוות מעשיות, לשמירת שבת, להינזרות ממאכלות אסורים, לתפילה ולאמונה תמה באלוהי־ישראל, כשלעצמה, אין בה כל פגם; אבל היא חסרת טעם וסיכוי; שכן לא זו בלבד שאינה פותרת בתוכנה את השאלה החמורה, אלא היא אף סותמת אותה ומכסה את תהומיותה במליצות. איזהו פתרון גרוע? כל שאינו ממין הבעיה. שהרי מי שאינו שואל כעניין, איך ישיב כהלכה? נברר את דברינו.
ההטפה לחזרה־בתשובה היתה בשעתה ובמקומה והיו לה סיכויים, כל זמן שתמונת־העולם והרגשת־העולם היו דתיות; אלא שמחמת היצר הרע לא יכלו הבריות לקיים את המצוות והחובות, המתחייבות מהרגשת־עולם זו. ולפי שסטו מן הדרך, קמו מגידי־מישרים שהוכיחו אותם על־פניהם בדברי ־כיבושין והחזירו אותם למוטב. אולם כל המטיף לתשובה למסורת בדורנו, שרובו המכריע רואה מעשה־בראשית ומעשה־מרכבה אחרים וכל דמות־עולמו ותחושת־חייו נשתנו, הריהו מדבר אליו בלשון זרה. שניהם, המטיף והמוטף, עומדים על שני מישורים שונים, ואין כמעט מגע ביניהם. והלוא כלל ראשון ויסודי בידי הפדאגוגיה, שיהא המחנך או המטיף מדבר בלשון חניכו ומבין אותה, ולא יתנכר לעולם רגשותיו וחוויותיו.
לשם המחשת האבסורד שבהטפה זו נביא דוגמה חיובית מספירה אחרת: ההטפה לחלוציות, כלומר, הדרישה המתמדת מהנוער בישראל שיעזוב את דרכו הקלה וילך בדרך־חיים קשה יותר למען עמו ומולדתו. בין אם הנוער נענה בשלימות לקריאה זו ובין אם הוא נענה לשליש ולרביע, ואפילו אינו נענה כלל, הריהו מודה בעמקי־ליבו, כי דרך־החלוציות היא הנכונה. לומר: ציורי השקפת־החיים החלוצית מעוגנים בנפשו והוא מוקירם, אלא שאין לו העוז לפרוש מהרגליו וליטול על עצמו עול חלוצי כבד. לפיכך יש תקווה להטפה זו, גם בשעה שהיא דורשת מסירות־נפש; כי שניהם, התובע והנתבע, הקורא והנקרא, עומדים על בסיס רוחני אחד והם עשויים להושיט יד זה לזה. מה שאין כן העצה לשוב למצוות היהדות המסורתית. הטפה זו, אפילו דרישותיה אינן חמורות ואין בקיומן משום מסירות־נפש אלא מצוות אנשים מלומדה, לא תתקבל, כי תוכנה חסר־שחר בעיני רוב הדור. כאן עומדים שני סוגי אנשים, כביכול, משני כוכבים רחוקים. רוב בני־דורנו נוסעים בשבת ואוכלים כל מה שמותר לאדם לאוכל, ואינם מניחים תפילין, ונשיהם אינן טובלות במקווה – לא כדי להרעים את הדתיים, או מפני שיש להם תענוג של ביטול־מצוות, אלא מפני שאינם רואים כל צורך לנהוג אחרת, ואינם מרגישים כל טעם בכבילת עצמם.
מר יוסף בנטוביץ חושש שמא יירתעו החוזרים בתשובה מפני תרי“ג המצוות, והריהו מקדים ואומר: “אל תחשוב, שאסור לקיים רק חלק מן המצוות”. יורשה לנו לשאול: אל מי הוא פונה? לאלה שאינם “דתיים”. הם בטוחים שמותר לקיים חלק מן המצוות, אולם הם אינם מסכימים בשום אופן, שמר בנטוביץ או מישהו אחר יהיה הפוסק אילו מצוות חשובות ואילו אינן חשובות. וכנגד זה, חושבים הדתיים בפירוש, שאסור לברור מצוות, ואין לומר: דין הניין לי, דין לא הניין לי. הם רואים את כל תרי”ג מצוות כבניין שלם, שכל המזיז מצווה אחת מהן מערער את כל הבניין כולו. וחוזרת השאלה למקומה: מהיכן קיבל מר בנטוביץ סמכות לבירור המצוות, ומי ייפה את כוחו לחבר שולחן־ערוך חדש, ועל־פי איזה קנה מידה הוא מקל ומחמיר? ועל יסוד מה יטיל חובה על בתי־הספר לחנך על־פי שיטתו?
בצר לו הוא מביא ראיה מן החינוך הציוני, שאף הוא חובה. מכאן, שגם החינוך הדתי יכול להיות חובה אולם תמהני, אם מר בנטוביץ ירד לעומק העניין הזה. הרי הוא מביא דוגמה לסתור.
רוב תושבי ארצנו ציונים הם, ואף אלה, המתחמקים ממילוי חובותיהם והציוניות ואינם מוכנים להקריב כל קרבן למען הגשמת הציונות, השקפתם האינטימית היא ציונית. שכן רוב העם מאמין אמונה שלמה, שבתקופה זו רק הציונות תפתור את שאלת היהודים. לפיכך מותר לחברה, שרובה ציוני, להטיל חובות ציוניות על עצמה, ואף על מיעוט קטן ויוצא־דופן. ההבדל בין הציוני, שאינו רוצה לקיים את מצוות הציונות, ובין הציוני, המקיימן, הוא במידת הוויתור על הנוחות האישית שכל אחד מהם מוכן לוותר. אבל שניהם עומדים על בסיס רוחני אחד. אולם המצוות הדתיות ה“מעטות”, שמר בנטוביץ רוצה להטיל, הן למורת־רוחו של רוב היישוב, ואינו רוצה בהן, ואפשר להטילן עליו רק בכוח הכפיה. מה מקום יש כאן להשוואות אל חובת החינוך הציוני?
חוששני, שמר בנטוביץ בהעזתו המעשית רק הדגים את חולשתה של התפיסה ה“רליגיוזית” שלו ושל חבריו, כשהיא אומרת לצאת מן המופשט ולהציג את כפות־רגליה על קרקע־המציאות. על־ידי כך מתפוררות גם ההגדרות החריפות, שאנו שומעים מפי אנשים אלה. מר סימון שואל: “האם עדיין יהודים אנחנו”, ומפליג במסכתא עיונית, כדי להגיע לידי מסקנות קודרות. מר בנטוביץ גוזר: “כל יהודי מוכרח להיות דתי ביסודו”, ואינו טורח להוכיח זאת כהלכה. והוגה־דיעות שלישי, נכבד מאוד, פוסק: “כל מי שאיננו מאמין באלוהים, איננו יהודי”. לצערי הרב, מרגיש אני קצת קלות־דעת בפסקי־דין כאלה, ויש בהם משום שירות־דוב לפתרון השאלה הרוחנית של הדור. כל מי שמטיל, למשל, ספק ביהדותו של דור פורק־דת זה, כלום עושה חסד עם היהדות או נותן לה חיזוק. אך הוא עושה לא רק עוול לאלה הרואים את עצמם כיהודים שלמים, אלא פוגם גם בספירת־המחשבה. שהרי ניתנה רשות לשאול הוגה־דיעות זה: שיננא, הייתכן שרוב העם הוא לא־יהודי, ורק המגדיר או השואל “האם עדיין יהודים אנחנו” – הם השרידים־היחידים, שהותיר לנו הגורל לפליטה?
לשמחתנו, אין אלה אלא דברים בעלמא. אם שמעת דור אומר מתוך עומק־נפשו: יהודי אני, הריהו יהודי, ואל תקשה קושיות ואל תפריך פירכות. ואם שמעת הוגי־דיעות אומרים על דור: “הוא אינו יהודי”, אל תאמין להם. ההכרה היהודית, האישית והקיבוצית, היא הקובעת את יהדותו של דור, ולא דברי פילסופוס זה או זה.
הדור נתון במצוקה רוחנית גדולה. בעיותיו נכאבות מאוד. הפרוץ מרובה בו על העומד. אולם תשועתו לא תבוא מן הפתרון הרליגיוזי של קבוצה זו, שאינו אפילו כאותה איספלנית על־גבי המכה.
ה
ה“בית” השני, יושב על מדוכה זו ומבקש להעלות ארוכה לבעיות הרוחניות של הדור, שולל את הקפאון של היהדות השמרנית ואת סמיות־עיניה, פוסל את הניהיליזם הרוחני ואת ההתבטלות הלאומית של כת ה“חיצוניים”, ואף אינו שותף לנסיונותיה של קבוצת מחדשי הדת. יודעים אנחנו, שדרך התיקון אינה קלה ואינה קצרה, ואפשר שאין לכנותה מהפכנית.
אולם ייתכן שראוי תחילה להציג את אלה, שגם כותב השורות הללו נמנה עימהם. הם מאמינים בעתיד ישראל במולדתו. תרבות ישראל היא מקור־חיותם ותמצית־דמם. הם שואפים להקים חברה חדשה, המושתתת על אדני הצדק האישי והסוציאלי. תפיסת־הצדק באה להם ממקורות שם ויפת כאחד, ממקור התנ"ך והסוציאליזם ההומאני. הם מוקירים את העבר של עמנו ואת אוצרות־רוחו הגדולים, שהדורות הראשונים אצרו אותם ועיצבו אותם בהתאם לתנאי הזמן ולהשגותיהם של מורי הימים ההם. אולם לפי עומק הכרתם, נשחקו הרבה מטבעות באוצר הזה ונפסלו למחזור־החיים בזמננו. הם צריכים חידוש וגם החלפה. והשאלה היא, כיצד מחדשין וכיצד מחליפין. איך מוציאים מן המחזור מטבעות שחוקים, ואיך מכניסים חדשים במקומם. והעניין חמור, שכן המשל הוא מוחשי יותר מן הנמשל. החלפת־מטבעות בחיים הכלכליים, היא פרי החלטה מפוכחת ומעשה־מנגנון מדוקדק. מה שאין כן בחיי־הרוח. בית־היציקה למטבעות החדשים הוא גופו בעיה קשה, ואין צריך לומר עניין הברירה והפסילה, שבשבילן יש צורך בסמכות, בתעריך, ואלה מאין יימצאו?
ואין כותב הטורים האלה מתיימר, שמצא את הפתרון. מסופקני אם זה יימצא כולו בדורנו, ואם יחידים ימצאוהו. אבל כיהודי נאמן, אף־על־פי שאינו שומר מצוות דת (האמונה באלוהים אינה עניין לכאן, שכן הרבה טעמים והרבה פנים לה), הוא דוחה כל מי שבא ליטול ממנו נאמנות זו, אם בשם הפילוסופיה או בשם הדת. בין שאר בני־דורו הוא רואה את עצמו כיורש היהדות וכאחראי לעתידה, ממש כפי שראה את עצמו אביו ואבי־אביו. הוא אינו מוכן להעניק שום זכויות יתירות בתחום זה, לא לדתיים הישנים ולא לדתיים החדשים. הם לא הצטיינו בדורות האחרונים בתחושת הגורל והעתיד, אין הם בעיניו יהודים יותר ממנו. וכל הנעימה הזאת של נאמנים המטיפים לאפיקורסים, היא לזרא לו. הוא נוטל רשות לעצמו להטיף גם למטיפיו, מפני שגם נשמתו עמדה על הר־סיני.
המסד הרוחני החדש יתגבש תוך מאבק־בית ומאבק־חוץ. מבית יהיה צורך להבר את הבר מן הפסולת, לחדש את החיוני ולזרוק את הנדון לבליה. אנו לא נכוף על שום יהודי השקפתנו ה“חילונית”,. ילך לו כל אחד בדרכו, אך לא ניתן רשות למישהו להיות דיין ושופט עלינו, אם אנחנו יהודים מהימנים אם לאו. החברה המתחדשת במדינה, לא תחיה מפי אנשי־הדת ולא תשאל לדעתם ולרשותם. היא תוקיר את כל הערכין החיוניים המשוקעים בדת ותברר את כל הניצוצות. אך מה שייראה בעיניה כמכשול וככבלים – לא תירתע מלפסלו.
דווקא ה“חילוניים”, המביטים על היהדות מנקודת־השקפה היסטורית, ויודעים שהעבר, ההווה והעתיד יונקים זה מזה ואין האחד נכווה מחופתו של שני, דווקא הם מכירים בכך שתרבות ישראל, אשר ספגה לתוכה את הדת, לא תתחדש אלא מתוך קשר ומתוך היאבקות עימה. לא התנכרות לעבר ולא תלישות ממנו, קל וחומר שלא זילזול בו. אלא כריתת־ברית עימו על יסוד בירור־ערכין וזיכוך יסודות שבו. אין זה עניין מהיום למחר. בתהליך זה אין למנוע התדיינות רצינית, ואף לא התנגשויות של עולמות וערכין. המשמרת היוצאת אינה מפנה בנקל מקום למשמרת הנכנסת. ערכי־הדת, שלפני כמה דורות היו עליונים על כל נכסי־החיים, לא ימחלו בנקל על כבודם ולא יירדו למדרגת נשפטים ונבחנים. עוד תהיה מתיחות רבה בין המשמרות. אולם הקצוות יתחככו והזיזים ישתפשפו. ויהיה צורך בטאקט רב ובאורך־רוח עד שמכור־ההיתוך הזה ייצאו שוב ערכין צרופים ומזוקקים.
ואין לזלזל גם במאבק החיצוני. לא נימנע מן המאבק עם הפאשיזם, ולא עם הקאפיטליזם, ונצטרך להתנצח גם עם הקומוניזם. בזה לא יועילונו רק פרשת חומש ורש“י, ו”מודה אני“, כפי שמר בנטוביץ מציע בתום־ליבו. עם רעיונות ועם שיטות צריך להילחם בכוח הרעיון והשיטה. לתכלית זו יש לחשל כלי־זין רוחניים, שלא יהיו מבוססים על תרגילי־תפילה בלבד. גם הרמב”ם לא הסתפק בשעתו ב“משנה־תורה” וכתב גם “מורה־נבוכים”, שבו התדיין עם רעיונות הזמן. היהדות החדשה תהיה מזיגה של יסודות רעיוניים הומאניים, בין שלידתם בבית ובין שהם מולדת־חוץ. וכן יהיה החינוך שלנו; הוא לא יהיה דתי בשום פנים ואופן. הדת, המסורתית או הרפורמית, לא תהיה חובה במדינת ישראל. היא תהיה עניינו הפרטי, האינטימי, של כל אזרח ישראלי.
ויורשה לי לשרטט כמה קווים:
בחברה הישראלית החדשה יהיה הפוסק העליון שכלו של אדם. על־פיו יחליט כל אזרח במה להאמין ובמה לכפור.
החברה תגבש יסודות מוסמכים ומקובלים על הרוב, ואלה יהיו לה לעיניים בקביעת תכנית חינוכית, מתוך התחשבות ככל האפשר עם מיעוטים.
הדתיים, גם אם יהיו מיעוט שבמיעוט, הרשות בידם להיות מחוץ לחברת הרוב ולחיות לפי אמונתם.
מורשת־ישראל כוללת בתוכה את כל התרבות, הדתית והחילונית, ההלכית וההגותית, הפילוסופית והפיוטית. היא כולה נכס לאומי, שהדור הבא יורשו מקודמו והוא רשאי לנפותו, לבררו ולצרפו, לשלבו בתוך תהליך היצירה וההנאה או לדחיות יסודות מסויימים שבו כבלתי־מתאימים.
החברה תחתור להלביש את הווי־חיינו צורות מקוריות, אם מתוך אוצר המנהגים של חיי־ישראל בעבר ובהווה, ואם מתוך החידושים שנתחדשו ושיתחדשו על קרקע ישראל בימינו.
במיוחד צריך לתת צורה לאומית ליום השבת, שלא יהיה דומה לכל ימות השבוע, אך גם לא יהא דומה לשבת המסורתית, המסורבלת, איסורים וכבלים, שכוחם פקע עוד לפני עשרות שנים בגולה.
תעודה מיוחדת נועדה לספרות העברית ולאמנות העברית. הספרות הלכה, בדרך־כלל באורחא דמהימנותא. היא היתה הראשונה שביררה ערכין, פסלה והכשירה. החברה החדשה שבמדינת ישראל שומה עליה להעמיק במעשה־הזיכוך, לחשוף מקורות, ולהעשיר את חיינו וביטוייהם.
יש צורך לא רק באהבת ישראל, אלא גם באהבת הכשרון הישראלי, בטיפוח הכוחות והסגולות המקוריים, בנטיעת כבוד ויקר ליוצר העברי ואמונה ביכלתו.
ועל הכל: הגיעה השעה להקדיש מחשבה לבעיות הרוחניות הללו, להנחילן לרבים ולקדם את פתרונן. אין לך רע משביתת־המחשבה וגרועה ממנה מחשבה למראית־עין, בימי חג ומועד או במעמדים חגיגיים. זהו סימן לריקות. וכשמתהווה חלל ריק ושומם, נטווים כל מיני קורי עכביש. נשנן לעצמנו: הבעיות הרוחניות של הודר הן עיקר, כמו כיכר הלחם.
תשט"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.