קסמים ופחדים היו מלפפים אותנו בשומענו את שתי המלים הללו. צלילי המהפכה העלו בליבנו חזון ראשית חדשה, הנבראת בחדא מחתא, מתוך ניתוח מהיר בגופה החי של החברה. הן כך הסבירו לנו חכמי החברה: השינויים מתחוללים בשני אופנים: על־ידי התפתחות איטית, אורגאנית או על־ידי זינוק מהפכני שיש בו משום סוד של קפיצת־הדרך. המהפכנים גרסו רק את הדרך השניה. הללו לא נסתפקו במהלך הטבעי, שהיה מתון יתר על המידה ולא הלם את רוחם הסוערה. הם ביקשו, כביכול, להוסיף קיטור וחשמל לכוח־התנועה המרושל של ההתקדמות הטבעית. ובזה הרגשנו קסמים. אפשר שקסמים אלה מקורם היה בחוסר נסיון מהפכני, במרחק של 150 שנה המבדיל בין המהפכה שהיתה לזו שנתהוותה, אך הם היו ומשכו.
גם פחדים בקעו ועלו מתוך המלה מהפכה. בחביון־נפשנו חשנו מורא גדול מפני לידה של אונס. בכוחם של צירופי תורשה וזכרון חיו בקרבנו, ואם גם חיים מעומעמים, מידת האכזריות, ונפתולי גסיסתם של קרבנות המהפכות שהיו. אך הקסמים עלו על הפחדים, והיו תקופות שכל משכיל היה אחוז ברשת התשוקה למהפכה. היינו עדים לחזיון משונה ביותר, הקרוי בשם “סאלון קומוניזם”, היינו, אנשים שמעמדם הכלכלי והחברתי לא היה עשוי בשום פנים להוליד בקרבם רצון לשינויי־סדרים ולזעזועי־חברה; אלא הואיל והם ערים ביותר לקלוט את רוח הזמן, קיבלו גם הם על עצמם אל ה“אני מאמין” המהפכני ודיקדקו להחזיק בו בדביקות גדולה. זאת לא היתה רוח מקדימה לראות, זאת לא היתה אפילו תפילה שבלב לחדש ולמחודש מתוך יחס של גנאי לישן ולבלה; בני־סאלונים אלה פשוט נגררו. הרוח המודרנית נשאה אותם עימה.
אך הנה נתחוללו מהפכות כבירות לעינינו, על גבנו ממש. ראינו את מורא־הודן ואת הוד־מוראן; היינו עדי־ראיה לזעזועי־עולם ולחילופי־שלטון ולהתפכותו של סולם־הערכין; נתנסינו במסות אישיות וקיבוציות עזות. ואף־על־פי־כן עדיין מוקפת היא זוהר של קסמים, אם כי אימים גדולים אוחזים אותנו למראה המהפכה ושכרה, החלום ושברו. משום שהמהפכה היא, כפי הנראה, חזון־לוואי הכרחי לחיי החברה, בחינת “מטה־הזעם” של ההשגחה ההיסטורית, היא משמשת מרחץ־טהרה לאנושות, מזעזעת את הקיים הנפסד, שהיכה שרשים עמקים ושהופקדו עליו שומרים מזויינים, היא מעוררת התלהבות, אחווה, רוח של הקרבה ושמחת־המעשה.
ברם, המהפכה גולשת עד מהרה במדרון, ההתלהבות הקדושה דועכת. אפיפיורים חדשים קמים, אינקוויזיציות חדשת מתייסדות. סדר־המעלות נהפך, אך הוא קיים ועומד במהופך. עליונים־לשעבר מדוכאים בידי תחתונים־לשעבר. זכויות יתירות ניטלות וניתנות. מעמד־הבחירה לא חלף מן העולם, רק מיהותו החברתית נשתנתה. היצרים הרעים לא נתבערו. האנוכיות האישית והקיבוצית מוסיפה להתקיים. השמחה־להרע והחכמה־להרע, יוצאות שוב במחולות־מחניים. הסבל האנושי, הנגרם בידי אדם, חי וקיים.
מהותה של מהפכה מתגלמת במהירות ובתמציתיות; הכל מתרחש בה בקצב־סחרחורת, הבלתי־אפשרי נעשה מציאות. כוח־היצירה גדל פי שבעים ושבעה; אומץ הלב – כפל־כפליים. אולם באותה מהירות ממש, באה הירידה והנסיגה. המרץ נאכל. רוח ההקרבה מתבזבזת. הסיסמאות הנלהבות נעשות כאותם התרמילים, שכדוריהם נורו מתוכם. קנאה, תחרות וצרות־עין משתלטות ביחסי החברה.
וכמדומה שניתנת רשות להוציא מסקנה, שכבר שיננו אותה לנו לפני שנים מיטב אנשי־המחשבה ואנשי־הלב: כל מהפכה היא בעיקרה מהפכה מדינית, ולא חברתית ולא אישית. עירבוב שתי הפרשיות הללו גורר אחריו תביעות־שווא, אכזבה, אסון. אפשר וצריך להביא לידי מיט מהפכני שלטון, הנהגת מדינה; אך שינוי סדר־החיים, נטיעת יצרי־הטוב, תיקון יחסי־הגומלים, חידוש המהות האנושית ועקירת נטיות והרגלים, לא ייעשו בדרך של מהפכה מדינית. מדינה ריבולוציונית שירשה את מקומה של הקודמת יכולה ליתן פקודות, להרוס את הישן, לחוקק חוקים אחרים; אך את האדם לא תשנה על־ידי כך. ההוויה החדשה עצמה אינה אלא תוצאה של חינוך מכוון וארך־אפיים, של גידול אורגאני. ההוויה החדשה באה לאחר הכשר־לבבות.
ידוע, מה שמטיחים כנגד דברים מעין אלה: תשבי יבוא ומהפכה סוציאלית כזאת לא תבוא; עשבים יעלו על קברותינו ועל קברות הדורות הבאים, והיא לא תעלה ולא תבוא. ואף־על־פי־כן, כך ורק כך חובה עלינו להבין את עניין התחדשות אדם וחייו.
תש"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.