“ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים”.

– בית־שמאי אומרים:

מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובית־הילל אומרים: מחשבה

ומעשה ביום. אמר ר' שמעון בן יוחאי: תמיהני היאך נחלקו

אבות־העולם, בית־שמאי ובית־הילל, על בריאת שמיים וארץ;

אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה, ומעשה עם דימדומי חמה.

(ילקוט שמעוני, בראשית ב')

תנועת־העבודה הארץ־ישראלית נולדה כמרידה נלהבת ביהדות־של־דרוּש. שנים על שנים ישבה כנסת ישראל בגולה ודרשה מדרשי ־גאולה וציפתה בחיבוק־ידיים ובגעגועי־לב לאותה גאולה. את מיטב־רוחה ואת עוז־שלהבתה שיקעה היהדות בדרושים אלה. הם נעשו לה עיקר. היא הסתפקה בקבלת שכר על הדרישה. היא דרשה במעשה־בראשית ובמעשה־מרכבה, דרשה מקראות ודרשה על כל קוץ ועל כל תג שבתורה. זה היה מזונה. הרגל הדרוש והפילפול נעשה לנו טבע שני. אך קמעא־קמעא נתגבשה ההרגשה בתוך אותה יהדות עצמה, בתך כנסת ישראל הצעירה, שכל יחיד מישראל והכלל כולו עתידים להימעך בין חריצי־הברזל של זמננו, אם היא תוסיף לטוות לעצמה בגדי־שיראין כאלה ותצפה לגלוסקאות של גאוה, שתבוא מאליה. לפיכך קמה ומרדה. לא ביום אחד נערכה המרידה. היא הוכנה בגלוי ובסתר, מדעת ושלא־מדעת, ימים רבים, כמה דורות. מרידה זו קיבלה ביטויים שונים; אך ביטויה המופתי, החותך והמכריע, בא לידי גילוי באותם העולים לא“י, שמהם נתרקמה תנועת־העבודה שלנו. ודרכם של מורדים לנסח את ה”אני מאמין" שלהם בחריפות, בחד־צדדיות, בהבלטת העיקר והבלעת עיקרים אחרים. כך ניתנה אצלנו, – יותר נכון נתחדשה עלינו, – הדיברה העזה והקונה־לבבות: “לא המדרש הוא עיקר, אלא המעשה”. כנגד יהדות־של־קול ויהדות־של־דרוּש ביקשו ליצור יהדות־של־יד, יהדות־של־מעשה. באפס־עבודה לקינו, ובעבודה נבוא לידי תיקון.

בדיברה זו, שניתנה לנו מתן שני מפי ההיסטוריה החדשה, החזיקו הראשונים באדיקות. ובני־העליה המועטים פנו ביקוד ובשמחה־של־מצווה לכיבוש ענפי מלאכה ויצירה, לעבודת־האדמה ולכל עמל כפיים. הקנאות לעשיה, להגשמה עצמית, שהיתה תולדה הגיונית ומוסרית של ההנחה שיש צורך לשנות את הלך־רוחו ואת יחסו של העם ושל כל יחיד לעבודה וליצירה, קנאות זו הביאה לידי הפרזה. כל מי שאלוהים חנן אותו בכוח־החושב ובכוח־המדמה והרגיש צורך לדבר דברי־עיון, היו מציצים בו בעין חשדנית, שמא אין ליבו שלם עם המעשה. דברי עיון, אם לא נחשבו לדברים בטלים, הרי נחשבו לדברים טפלים. השנאה לתלמיד־חכם ולמחשבה שהיא גבוהה למעלה מעשרה טפחים, הלוא אינה חסרה בשום דור; ואם עוד מוסיפים עליה שמן “אידיאולוגי”, הריהי בוערת ושורפת. אפילו א. ד. גורדון, שנתן את כל עצמו לעבודה ובגיל שאין דרכם של הבריות לתבוע ממנו מאמצי־גוף יתירים, לא ניצל בשעתו מדינו של יחס מנוכר מצד רבים לתורתו העיונית, כלומר לעצם העובדה שהוא מעיין עיונים. אם נשתיירו לנו מהימים ההם כמה מסות ומאמרים עיוניים מלבד אלה של גורדון, הרי זה על־אף היחס הזה. אווירה קרירה מאוד ליפּפתם. כל ההערכה החיובית ניתנה למחשבה האמפירית, למחשבה כבת־לוויה, כבבואה, אך לא למחשבה לשמה, שהיא יסוד־בראשית לכל מעשה. אין בדעתי למתוח ביקורת על הלך־רוח זה, שיצר לנו גדולות, כי אם לציין אותו ואת התולדה שנבעה ממנו: עד היום הזה אין עדיין ברחבי הציבור שלנו הכרה אמיתית בערכו של הרעיון, של העיון, של המדרש, אלא רואים אותם כתקשיטים או כפרפראות לחכמת־המעשה. מבחינה זו היו ראשוני העולים פראגמאטיסטים שלא בידיעתם.

ברם, כל זמן שתורת־העשיה וההגשמה העצמית היתה פרי מרד רוחני והתגעשות חלוצית, שמילאו את הנפש של כל אחד והעסיקו אותה עד בלי שיור, לא היתה הסכנה שביחס זה בולטת לעין. אך משעה שהמפעלים נתרבו ונתבססו, וההגשמה העצמית נעשתה נחלת־המונים, והשמחה של הנחת־המסד אינה משותפת עוד לכולם – מן הדין היה שיתגלו תוצאות שליליות מסוכנות, שהורגשו לאחר זמן.

הבה נפרט כמה מן התוצאות הללו:

א) פולחן־העשיה. ההגשמה, היא אבן־שתיה בשבילנו. בה החידוש שחידשנו. היא המשקל־שכנגד לוויכוח המופשט על דבר מהות היהדות או הסוציאליזם. היא הביטוי המוחשי לציונות, שהיתה ערטילאית וחיוורת מחמת חוסר דם וממשות. אך פולחן העשיה אינו שונה ממיני־פולחן אחרים. סכנה צפויה לו למעשה אם הוא יוצא בגפו, אם אין מתלווית לו שיירה של הלכות ודיעות, אם אינו כפוף תמיד למשמעותה של השקפה מסויימת ומפורשת. גם הפעולה אינה גוף בלבד; גם לה יש נשמה. גם אותה צריך להדריך כוכב והיא זקוקה למצפן. פולחן־העשייה מביא עימו את המוסדותיות. המוסדות שהקימונו הם נכסים יקר־ערך, הרבה חלומות גנוזים בהם. אך המוסדותיות, כלומר, ראיית כל מוסד כמטרה בפני עצמו ואת ממשלת כל המוסדות כתכלית עליונה, אינה ברכה לתנועה. כל הנכסים שלנו מוכרחים להיות בחינת נכסי־דניידי, ולא נכסים קפואים. על העשיה שלנו מוכרחה לרחף רוח של מהפכה מתמדת. והיכא תימצי רוח כזאת אם לא בדמותן של אידיאות, המניעות את כנפי העושים!

ב) הצטמקות המחשבה והחזון. המלה “חזון” היא הפופולארית ביותר ורבים המשתמשים בה, אך משמעותה פוחתת בשיעור מקביל למידת השימוש בה. חלה בה אינפלציה גמורה. האומר: חזון העתיד, חייב להתעמק בהווה, לנתח את המשטר הקיים, להתנצח עם שיטות קיימות, ולאמץ את כוח דמיונו כדי להרים מעט את הלוט מעל־פני העתיד. ודבר זה לא ייעשה בלי אהבת העיון ובלי טיפוח המחשבה לשמה. כל מעשה מסתיים לאחר שנעשה, לאחר גמר־מלאכה; אך המחשבה אינה נפסקת לעולם, היא נותנת טעם למעשה שנעשה ולמעשה העומד ליעשות. היא חורזת אותו במחרוזות לאומיות או סוציאליסטיות. אותו משק ואותו קואופרטיב, שמבחינה אובייקטיבית אין הבדל בינם ובין אחרים, יכולים להיות נכס מועיל לציונות ולסוציאליזם, או נכס אדיש, או אפילו נכס מנוגד. הכל לפי הכוונה הגנוזה בו בשעת בריאתו ואחר בריאתו. היגענו לידי כך, שיחידים הוגים דיעות ורוקמים חזון העתיד, אך הרבים אינם עושים זאת ואף אינם ניזונים מפרי־מחשבתם של היחידים, כי לא הורגלו לכך.

ג) עצמאותו של טכסיס. כל החיים הם מלאים טכסיסים. ולא בחיים הציבוריים והמדיניים בלבד הכתוב מדבר, אלא בכל התחומים והספירות. אולם אימתי הטכסיס הוא מוסרי וראוי לשמו? כשהוא מצומד לאידיאה. אותה שעה הוא מעין כוח מסייע, או כוח יוצר תנאים, להגשמת האידיאה. אך הטכסיס הוא בחזקת סכנה לבעליו בשעה שהוא נעשה, כביכול, עצמאי, בשעה שהוא ניתק ממקורו. כל מי שדורש, למשל, דמוקראטיה מלאה בהסתדרות, ובאותה שעה עצמה הוא מטיף לדיקטאטורה של מפלגת מיעוט ומחייב את כל התוצאות הכרוכות בכך, הרי זה טכסיס, שאין מאחוריו כל אידיאה; יתר על כן: הוא מנוגד לאידיאה. זהו טכסיס “עצמאי”. סכנת התעצמאותו של הטכסיס צפויה גם למפלגה, המקפלת בתוכה עשרות גוונים וסגנונים ושאיפות ונוסחאות, המצווה לגשר תדיר על כל ההבדלים האלה בגשר של פשרה מוצלחת. כוחות מוסריים גדולים, ומסורת רבת־יצירה, שמרו על מפלגת־פועלי־א"י לבל תהיה מפלגת טכסיס. אך היא לא ניצלה לגמרי מן הרוח הזאת. לא תמיד יכלה להאיר את טכסיסיה באור אידיאי, הנראה יפה לכל עין. פעמים שהיתה אנוסה להניח את דיעותיה בלא מיצוי הלכות ואת בירוריה בצריך עיון, משום שלא כל חלקיה יכלו להסכים לנוסחה אחת, והתוצאה היתה לא רק ריבוי נוסחאות, אלא גם צורך בלתי־פוסק לפשר בין הנוסחאות הללו. ובינתיים, המוני החברים, החיים מפי המפלגה, לא נתחנכו על ברכי מחשבתה, ולא הורגלו בכלל להוקיר ערכי־מחשבה שאין עימהם מעשה לאלתר. מורגל היה לומר: המעשה מאחד, הוויכוח בהילכות־דעות מפריד, אך מימרה זו נתבדתה; הוברר כי מעשה, שאין עימו גם בירורים עיוניים, אינו מודרך כהלכה ועשוי לשמש גורם לפירוד.

מן המצב הרוחני הזה סבל ביחוד הנוער, שזה דרכו לבקש נתיבות עולם ולתבוע תשובות ברורות על השאלות המנסרות בארץ ובעולם. אותי לא סיפקו לא נוסחאות־הפשרה שהן פרי מחלוקת באיזו ועדה משותפת, אף לא העקרונות הכלליים של הציונות הסוציאליסטית שנעשו סתמיים.

ד) יצר השלטון. לכבוש אדם או ציבור כיבוש רוחני, קשה יותר מאשר לכבוש אותו בדרכים אחרות. הפילוג על יסוד אירגוני מתאפשר בכל מקום, שהציבור לא חונך במידה מספיקה על ערכי־רעיון. יצר השלטון שהוא גדול בלאו הכי, מפרכס לצאת ואינו מוצא כל מכשולים לפניו. דיה סיסמה קלילה, או התנגדות לפרינציפ אירגוני, כדי שחלק מן המפלגה יכריז על עצמו שהוא אופוזיציה, מה שאין כן בשעה שבציבור מושרש יחס של הוקרה לערכי־רוח ולהשקפת־עולם. הלה ישאל מיד: על שום מה הם נפלגים? במה הם חולקים? אותה שעה מתבושש יצר־השלטון להופיע בעירומו.

הצבענו על מקצת מן התוצאות, שנולדו בגלל התרשלותה של תנועת העבודה לטפח את העירות הרעיונית והעיונית, את המחשבה לשמה. אולם כל מי שיסיק מכאן כי כוונתי ללומר, שרק חבורה העשויה מעור אחד מסוגלת לחיי־רעיון אמיתיים, אינו אלא טועה. גם מפלגה רחבה, מפלגת־מעמד, מסוגלת להם. הטעות לא היתה בכך שהוקמה מפלגה מאוחדת, רחבה, בעלת גוונים וסיגנונים שונים, אלא בכך שהשלינו את עצמנו כי אם נדחה את הבירור הרעיוני המקיף ונימנע מחילוקי־דיעות בשאלות שונות – נתחמק מאיזה גורל רע. אין הדבר כך: הוויכוח בהלכות ודיעות בארץ אינו דומה לזה שבחו"ל. הבסיס הלאומי, המדיני והחברתי שמתחת לרגלינו, ההויה היישובית השלמה, והאחריות הממלכתית להווה ולעתיד האומה – משרים רוח אחרת על כל ויכוח. המעשה היוצר שלנו, המשקי והחברתי, משמש כוח רגולאטיבי למחשבה ויוצק בה נסיוב של ברזל. נסיוב של ממשות. המוץ והפילפול נידפים ברוח. אין כל יסוד לחשוב, שאילו נתוועדו ועידות או כינוסים, שבהם היתה המפלגה מעמידה לדין לא רק שאלות שוטפות אלא גם דיעות הנוגעות בספירת השקפת־החיים והשקפת־העולם, היתה המפלגה מפסידה מכוח־העשיה שלה מכוח־שלטונה בציבור. להפך, הדעת נותנת, שהיא היתה מוסיפה חוסן וערך חינוכי לעצמה. לא “קולקטיביות רעיונית”, שאינה יכולה ואינה צריכה להתקיים בגוף ציבורי גדול, אלא שקלא וטריא רעיונית, מתיחות רוחנית, טיפוח ערכי אידיאה. אם אפשרית מסקנה משותפת – מה טוב; ואם לאו – אין כל רע בכך. המפלגה מושתתת על כמה הנחות ציוניות וסוציאליסטיות משותפות, ואינה מטילה חובה שכל האמונות והדיעות בכל שטחי החיים יהיו משותפות לכל חבריה. אולם, למעשה, היה קיים מעין הסכם חשאי לבלתי נגוע בסעיפים מסויימים, והתוצאה לא היתה ליכוד ואחדות, אלא ריפוף־קשרים וזילזול בערכי־רעיון.

המאורעות בעולם כולו, והמאורעות בעולמו של ישראל, זיעזעו הרבה מושגים וערכים. ניבעו בקיעים בחומות הבצורות של השקפות ותיקות. האדם בן־דורנו צמא ועורג להבנת־עולם חדשה. הוא מבקש לחזור ולשאול, לחזור ולהשיב. מה שמוכן ועומד משכבר בשדה השאלות והתשובות – הכזיב. שמים וארץ נתרופפו, ועמודי־רוח חדשים דרושים לאדם כדי לחזקם ולסעדם. המעשה בלבד, אם כי הוא יגדל ויעצם לאחר המלחמה, לא יוכל בשום פנים להיות הסעד היחיד. קנה־צופים חדש יהיה דרוש לאדם. שום גוף ציבורי לא יוכל להתחמק משאלות גדולות. החייל שישוב מן החזית, הצעיר שראה את הזעזוע העולמי הנורא, הילד שאימת הפצצות עדיין בעיניו, היהודי שנשאר לפליטה, הפועל שעבד בהתלהבות בבתי־חרושת בכלי־משחית – כל אלה ישאלו שאלות בנעימה חדשה. המסד הישן, מסד הפעולה המעשית, לא יספיק עוד למפלגת־המונים. גישה רוחנית משותפת, יחס משותף לאדם ולבעיותיו, דרכי־בירור ודרכי־פתרון משותפים – מכל אלה לא תוכל מפלגה להסיח את דעתה. אל יטעונו השאלות המעשיות הגדולות, העתידות לעמוד לפנינו, כגון שאלות עליה וקליטה, עבודה והתיישבות; גם אותו פליט או נודד יהודי, לאחר שישתקע בתוכנו, ישוב להיות אדם בעל דיעות וצרכים רוחניים, הטעונים טיפוח. חייבים אנו לראות זאת בעוד מועד.

תש"ג