השאלה הראשונה שמתייצבת לפנינו, היא: מהו הטופס האנושי הנשאף, ואיזוהי הדרך להגיע אליו? לכל חינוך מאירה תבנית אידיאלית של אדם־המחרת, בבחינת מנורה־של־אש. ואף־על־פי שיש בכל דמות אידיאלית, שניתקת מן העתיד אל ההווה, משום אוטופיה – אין בכך כלום. כל חינוך זקוק להשראת האוטופיה; היא משקה את כיכר ההוויה החרבה ומצמיחה מציאות שאינה מושלמת, אמנם, אלא שבלי בבואתה המושלמת שנשקפה מראי־האוטופיה לא היתה מגעת גם למדרגת־שלימות זו. החינוך רודף, כביכול, תמיד אחרי התמונה השלמה הקוסמת לו מבעד לרשת של חלומות ומטווה־כיסופין, ולעולם אינו משיג אותה. אולם בזה גנוז סוד השאיפה הנצחית לשלימות ולעילוי.
אסכולות ידועות הטיפו לחינוך בניגוד להשכלה, על רגש בניגוד להגיון, ועל אינטואיציה בניגוד לתבונה. המשבר הרוחני הגדול שבא לעולם, התבוסה שנחלו כל האידיאלים האנושיים, הבהמיות והפראות שנתערטלו בקלות מפליאה ולפפו את האנשים, כוחות־ההרס שהגיחו מכל העברים ודווקא בשעה שנערמו תילי־תילים של מחשבה ושירה, כיבושי טכניקה וציוויליזציה, ואיפשרו בניין־עולם ותיקון־חיים – נטלו את שארית האמונה והאימון בהשכלה ובהשתלמות השכלית. רבים התחילו מודים, שאין מועיל בקנייני דעת והשכלה, שאינם משנים את האדם לטובה אלא נותנים בידו כלי־מפץ משוכללים להפליא לשם השמדת־גומלין ותרמית הדדית. ומשביקשו דרכים חדשות התחילו מדברים על חינוך לתרבות־הרגש, על טיפוח־היצרים, על “אישיות מרגישה” ועל הרגשת־עולם בניגוד להשקפת עולם, וכיוצא בשמות נרדפים שכולם לא נתכוונו אלא ליטול את העטרה מן ההשכלה ותפיסת־החיים בקטיגוריות של הגיון ומחשבה ולשימה על האינטואיציה, על מיתוס חדש, על האגדה בהיפך להלכה, וכתרים נקשרו לטופס אדם בעל הרגש והיצרים, שהוא מיועד להביא גאולה.
וראוי הוא, שניתן דעתנו על כך, שכל ההנחה מוטעית מעיקרא. אין להפריד בין כוחות הנפש ומניעיה. אין מלכות מיוחדת לשכל והגיון, ומלכות מיוחדת לרגש ולאינסטינקט. דואליזם כזה, אינו אלא הפשטה בעלמא. במציאות נוגעת מלכות אחת בחברתה ומשתלבת בה. שכל, רגש, תבונה, יצר וכו', אינם אלא אטריבוטים צדדי־גילוי שונים של עצמוּת אחת. אישיות שלמה כוללת את כל מסכת הכוחות, הרחשים, המידות והמניעים; משוּל האדם לנקודת־צומת, שממנה יוצאים קווים וסעיפים, בשתי ובערב, אל כל מרכזי החיוּת הנפשית והגופנית. האדם הוא אחדות פסיכופיסית, מוחית ולבבית, גשמית ורוחנית, שאינה בת־הפרד. אפשר להציג שאלה, אילו כוחות מפותחים יותר באדם מבראשית ואילו טעונים פיתוח תחילה, מה מוטבע בו מלידה, ומה נקנה לו במרוצת־החיים. דווקא הצגת שאלה זו תהא מוכיחה לנו, שהחינוך חייב לטפל יותר בפיתוח השכל ולהוציאו מחוגו ואופקו הפרימיטיבי. משום שאין צורך לחנך ליצרים ולאינסטינקטים ולרגשות, הם נתונים מתחילת ברייתו של אדם, הם גם אינם מקבלים עליהם מרותו של חינוך, וכוחו אינו גדול לגביהם. אותם אפשר לצמצם רק על־ידי טיפוח התבונה והדעת ופיתוחן התמידי. אולם הללו אינם אלא פירות של מאמצים ממושכים, המכוונים לתכלית זו. מהי התרבות האנושית אם לא כיבוש היצר הקדמוני, הדלקת פנס בפינות האפלות שבאדם, העלאת מניעים חזקים אבל עיוורים למחיצת התודעה הזורחת?
ברם, אילו גם ניתנו כוחות־הנפש להפרדה, ואילו אפשר היה לבחור במה שעדיף טפי, עדיין צריך עיון מהו טיפוס האדם הרצוי: איש־היצרים או איש־התבונה. דווקא השנים שלאחר המלחמה והשנים האחרונות, מאלפות אותנו משהו בנידון זה. התנועה הפאשיסטית, מצידה הפסיכולוגי, אינה אלא התגשמות של תורה זו, המבכרת איש הנטיות והיצרים על־פני איש ההגיון והשכל. היא רצתה ורוצה לכבות את מאורות־הדעת ולהתיש את כוח התבונה השכלית לגמרי או למחצה, ובמקומם חפצה היא להצית את תאוות האדם ויצריו הקדמונים, המבליחים במעמקים ומסמאים את הכתרו של אדם וחושיו. צא וראה, מה עלתה לה ומה עוללה לאנושיות. אין בכך גוזמה אם נאמר, שהפאשיזם עלול להחזיר את העולם התרבותי לתוהו. ובתנועה זו הלוא דיברו בשם האינטואיציה, ההרגשה, והיסודות האיראציונליים, וזילזלו בחשבון ובמחשבה, ואסרו לשאול שאלות מרובות. החינוך הלא הועמד שם כולו על ערכי־רגש וכל הנילווה עליהם: סמלים, פולחן־מנהיגים, מסתורין, קרבנות וכבוד. זו, בבקשה לברוא לעצמה מיתוס חדש, עמדה ונעצה בגאווה את ראשית ההיסטוריה הלאומית באדם־הפרא המתהלך ביערות וסוגד לאלים טבטוניים נבערים, כששירת־הטרף בפיו.
אם יש לנו תפקיד בחינוך הדור, הרי שיותר מבזמן אחר עלינו לחזור ולהדגיש עוד את ערכי הדעת וההשכלה והנחיצות לגדל בני־אדם בעלי אוריינטציה ובעלי מוח צלול ומקיף. יש להחזיר את יפעתם וזוהרם של אידיאלים כלל־אנושיים. בלעדיהם נהפך החינוך הלאומי לחינוך שוביניסטי צר־לב ומחוסר חוט־שידרה מוסרי. דור המכבד והמוקיר את חיי האדם בכלל, יכול גם לבנות ולחדש אומה ולנטוע חיי־אמת בתוכה. דור, שהיסודות והקשרים האנושיים־הכלליים מזולזלים על־ידו, אינו מסוגל גם להבריא את האומה. כבר ראינו פעמים אין־ספורות, כי אומה שאינה מכבדת אומות אחרות, סופה שהיא מכלה את בניה, מעלה אותם לגרדום ומשפילה את עצמה עד שאול־תחתיות. כשמעלים את ה“לא תרצח” למדרגת מצווה, הרי מקיימים אותה היום ביחס לעמים אחרים המוחזקים לאויבים, ולמחר רואים את האחים־מתמול כשונאים־בנפש וגוזרים כליה עליהם. כל חינוך צריך לחדש את הברית עם עשרת הדיברות; והם אינם פרי הרגש; להיפך, בשנה שהם נקבעו, היו היפוכו של צו־הרגש. הן היו ההסגה הראשונה של גבול היצרים, שנדחקו מתוך חשבון־חיים מפוכח ומוחיי לטובת החברה האנושית.
אין לנו, איפוא, ערובה טובה מן החינוך לתבונה גדולה ולמשמעת פנימית. הילד צריך לספוג לתוכו משחר־ילדותו יסודות־דעת, שעליהם יושתת עולמו בעתיד. שיעור־שכלו, והיקף־תפיסתו, מגמת־מאווייו וכוחו הבורא והבונה, טעונים טיפוח נכון, נבון וכל־צדדי. אין לעקור את כוחות נפשו ותכונותיה מן המישור האחדותי. יש לראותם תמיד בתשלובתם. לימוד חשבון, פיסיקה, בוטניקה, ספרות, היסטוריה וכו', אינם אלא ענפים מאילן אחד גדול־שרעפים ורב־שרשים: העולם והאדם. נתנסינו ונוכחנו, שהיסוד האפלולי שבאדם, הנטיה להדהמה ולשכרון־הרגש, התשוקה ליהנות משרידי הרחשים הקדמנים, שיסודם בתוהו ובוהו שלפני היות תרבות ודעת לאדם, מוליכים למדרונה של האנושיות ולשקיעתה בברבאריות, המכרסמת את עצמה. ואילו החינוך המושכל משרה אור, נמשך לאור, משקע צלילות ומתינות כאנך בנפש האדם; הוא מלמד חכמת־המידה ותורת מתן־הצורה. הוא מאמן את מוח האדם ונפשו לגבש מן המעורפל והמעורבל חוויות עמוקות, והוא משעין את החיים וכופפם לשיווי־משקל פנימי ולהגיון עליון. כל קניין מקנייני־הדעת, כל כיבוש עצמי וכל הישג טכני, כל אבוקה הנדלקת ונישאת אל חדרי־הנפש האפלים, שתהייה מדומדמת שלטת בה – הם פסיעה קדימה בהשגת טיפוס האדם הנרצה והנכסף.
כל הספחות החברתיות שנדבקו בגוף האנושיות וטימאו את חייה, מקורן תמיד בהפרת שיווי־המשקל, בנסיגה אחורנית לחיי־יצר פראיים ופרועים. העריצים אינם באים לעולם, אלא מחמת איוולתם וטיפשות־ליבם של מעריצים; תנאי מוקדם לעבדות, שיהיו נמצאים גייסות של בני־אדם האוהבים את אדונם ואינם רוצים ליצא לחופשי. שיפלות השכל והמחשבה, נמיכות הקומה העצמית, הנטיה להשתעבדות, והצורך להישען על אחד חזק, אלה הם עילות ראשונות לכל פיד ואסון בחיי החברה. כל זמן שעילות אלו קיימות, רובצת לפתח־חיינו סכנת־תמיד של דיקטאטורה ימנית ושמאלית ומרכזית. שהצד השווה שבהן, שהן משחיתות את צלם האלוהים באדם ונוטלות הימנו את רצונו, יכלתו, עצמאותו וכוח־יצירתו. על־כן, כל החיים בימי שלטונה של דיקטאטורה נאפדים נקמה ואכזריות והשמד הדדי – האדם הנעלב מתקומם.
הטרוניה כלפי ההשכלה מוצדקת היא, כאשר רואים בה חזות־הכל, מטרה בפני עצמה. ודאי שעושר של ידיעות ומחקרים וכיבושים ציוויליזאציוניים, אינם מבטיחים עדיין מציאותו וקיומו של מוסר אנושי ושמירה מוקפדת על הנחות־אב ומצוות ראשוניות שבלעדיהן אין שום חברה אנושית עתידה להתקיים אפילו שעה אחת. אולם כמה גסה הטעות, אם רוצים להבטיח זאת על־ידי בערות העם או על־ידי צימצום ההשכלה והדעת. בימי שלטונה של הדת בעולם סיפחו את הרגשות וחיי־הנפש של המונים ויחידים על חשבון השכל והביקורת העצמית, וכלום צריכים אנו להוכחה, מה חשוכות־אור וגדושות רשע ואכזריות היו התקופות האלה? הלא כל דף מדפי ההיסטוריה מעיד על כך.
חובה עלינו, על כל אלה שרואים בחייהם את מוראות המשטר הנוכחי, לכלות את הקוצים, הדוקרים את הנטעים הרכים ומפסיקים את גידולם, אנו מצווים להקנות לילדינו למן הגיל הרך, בדרכים מתאימות, את הטוב והמיטב ואת השבח והעליה ממה שרכשה לה האנושיות בשדה דעת העולם, הטבע והאדם. אנו צריכים להרכיב בדמו של הילד את ההכרה שיש חשבון, מידה ומשקל לכל התופעות הסובבות אותו, שגם הוא יכול לזכות בידיעתם. אל יקבל תשובות קלות לעיכול, לשאלותיו מה למעלה ומה למטה. צריך להסביר לו, שאין עירבוביה ותוהו־ובוהו בעולם, שלא לשווא יחקור החוקר. יש לגלות לו את הידוע כבר וללמדו דרך־ארץ מפני מה שאינו ידוע עדיין, העתיד להתגלות לנו אם רוח האדם לא תלא מדרוש ומחקור ומבקש. על־ידי כך תפותח ותחודד ביקרתו העצמית. הוא ישקול בדעתו כל סברה. אין מקום לאמונה סתם ולסמכות סתם. ביחוד תבוטל האבטוריטה־בירושה, טיפוס אדם־המחרת ישמיד את כל מה שמכשיר את בואם של עריצים, מתנשאים, מולכים־מעצמם ודיקטאטורים.
האדם הוא, כאמור, ישות כוללת ואחדותית, שמידות גוף ונפש, אינסטינקטים והגיון, תבונה וחושים, רגשים ויצרים מפכים בו במעורב. בכל החלטה ובכל מעשה, יש משהו מכולם. הילד, שכל אלה רק מבצבצים ועולים בו ומפללים להשתלמות מתוך לבטי־גידול קשים, דורש טיפול כולל ושווה מידה וקצב. השקפה מוטעית על החינוך עלולה לעקם עליו את דרך־צמיחתו ולקפח כמה מכוחות־פנימיותו, ולעשותו לבעל־מום. המגמה האיראציונלית בחינוך קיפחה, והיא עתידה עוד לקפח, מחנכים ומתחנכים. היסוד האיראציונלי שריר וקיים ואין להסיח את הדעת הימנו, אבל אין גם לעשותו עיקר. החינוך האמוציונלי המובהק מביא לידי פאסיביות, וגוזר חנק על פעילותו של אדם. הוא מכניס אותו לעולם שכולו טוב, שאין לו לא אכילה ולא שתיה ולא עבודה ומלחמה, אלא בני־אדם יושבים, מרימים עיניהם כלפי מעלה, או משפילים אותן כלפי מטה, ונהנים מזיוום של חלומות ודמיונות. אדם כזה כשהוא מקיץ, הוא אכזר ונוקם, ולשפלותו אין גבול. רק חינוך לבהירות, לצלילות־דעת והגיון, לעמל־ישרים ברכישת קנייני השכלה וחיים, מתוך זיווגו לבניין־אב מוסרי: הוקרת חיי האדם כתכלית עליונה, וראיית היעוד האנושי בחשיפת חיים, מחשבות ומקורות אושר מתוך חירות אישית וחברתית, רק חינוך כזה מסוגל להוציאנו, לאחר מאמצי דורות, מן העקלתון שבחיינו.
הניגוד בין השכלה לחינוך, ניגוד מדומה הוא. אנו, הבונים ארץ נשמה והחפצים לחדש חיינו על יסודות אחרים, זקוקים לשניהם: לכיבושי רוח האדם בשדה הטכניקה ומחקר־העולם, וגם לתרבות־נפש ולמניעים פנימיים הנעוצים בעולם־האצילות.
תרצ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.