תפילתם של דורות לא שבה ריקם. הוחזרה העטרה ליושנה. על ראשה של כנסת ישראל, הרגילה באפר ובאבל, יושם כתר־מדינה. השק, שהיתה לובשת בימי הי ובכי, יוחלף בפורפוריה של מלכות. פאר תחת אפר. הקריאה הנואשת, שהיתה מצויה על שפתי רבים בעת צרה ומצוקה: “יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו” – תוריש את מקומה להכרה הוודאית: היגאל ניגאל ונהיה ככל הגויים. דגלי העמים, המתנופפים בכל עצרת ומועד ומזכירים תמיד ליהודים כי אלמונים הם ואין להם סימן ופטרון, יספחו אליהם גם את הדגל העברי, שיודיע את טיבו של ישראל ויגן על המסתופפים בצבעו ובצילו. כנסת העמים, שהורגלה לטפל ביהודים כבנושא אומלל וטעון רחמי־אדם ורחמי־שמיים, תביא את ישראל בסודה, וקולו יישמע, ובעמים יתחשב. הוא ייהפך מיצור סובל ונסבל, לאומה מעצבת גורל ולשותפת שוות־זכויות.
רב המחיר ששילמנו: בנהרי־דם רכשנו לנו את מקומנו החדש תחת השמש. מי ימנה את מספר הקרבנות שלנו מדור־דור, ומי ימדוד את תהום־הייסורים, ומי יתנה את גודל־השבר הלוא נפלאת היא גם בעינינו, שקורנסים כבדים הלמו בלי הפוגה על גופה החלוש של כנסת ישראל ופירקו איברים ממנו – ולא יכלו לו. הלוז־שבשידרה לא נפגע. הגוף נחלק, והברזל נשמט, אך הלוז בעינו עומד. ושוב הוא מגדל איברים ומחדש את כוח־חיותו ולובש דמות־גוף שלמה בקומתה ובצביונה. ועם ישראל ישריש במולדתו, יציץ ויפרח על אדמתו, ויתערה כעץ רענן. וכל המרטירולוגיה הישראלית תעמוד כעדות לרוח האיתנה של עם־עולם, אשר כל משחית וכל מזימת־משחית לא יצלחו עליו.
ואף־על־פי שאישורן של אומות העולם להקמת המדינה היהודית הוא רק ראשית־צעד ופתח־דבר, וחיבוטי־הגשמה קשים עד מאוד נכונו לנו עד שנגיע למחוז־חפצנו האמיתי, אסור לנו בשעה זו להפריז על מידת־הקושי, כשם שאסור לנו להפריז על מידת־הקלות. אל־נא נשחיר בשעה זו את פנינו ואת אופינו, ואל נלך בעקבות שונאי־ישראל, המוכיחים לנו השכם והוכח, שעם ישראל אינו מסוגל לחיות חיים ממלכתיים מתוקנים. בעיקבות תיאורי־גנאי מבחוץ יש שנתפסים גם יהודים מבפנים, החוזרים על הפיזמון של מנבלי שמנו ומביאים ראיות מן העבר ומן ההווה, שכל העניין הוא ברכה לבטלה. עתה הס קטיגור ויישמע קול הסניגור! הן מתחילת־ברייתו של המפעל הציוני היה מי שהתיש את רוחנו בקוראו אחרינו מלא: “עם של סוחרים אתם, ולא תצלחו לעבודת־אדמה ולחיי־עמלים בעיר ובכפר!” ולא מעטים היו שבליבם כירסם הספק, אם אמנם מוכשרים אנחנו לחיים של עבודה ויצירה. כמה וכמה תורות הורונו לדעת, שהעם היהודי הוא מתווך לפי טבעו, מתווך בחפצי־חומר ומתווך בחפצי־רוח, ואין כוח־היצירה שלו יפה ברשות עצמו. ואולם הציונות העובדת, החלוציות המעפילה, הפריכה את ההלכות הפסוקות האלו והוכיחה את כזבן. מהירהורי־ליבם דיברו צוררינו, וכל הננהים אחריהם מדעת ושלא־מדעת. הם רצו לראותנו כמכה שאין לה תקנה, כרוח־רפאים, כאנשים שאין להם דמות־גוף, כצרעת בחיי האנושות, ולפי שרצו לראותנו באור זה, טפלו עלינו כל מיני עלילות, וייחסו לנו מידות ותכונות שדיות. הנורא שבדבר, שהם הצליחו להשפיע עלינו בהערכתם ולנטוע בנו הכרה עצמית פגומה וחולנית.
עתה, עם הקמת המדינה היהודית לאחר א’תתע“ה שנה, חובה לנער מעל עצמנו את המשפטים הקדומים ואת הסילופים, שכפו עלינו משנאינו, ולשוב אל מקור עצמנו ולהאמין בטוב ובכושרות הצפונים בנו. יש להתקומם על הרצון להכריז עלינו כאומה שאינה ראויה לחיי מדינה, הכרזה שהיתה חלק מן התשובה הברוטאלית לראותנו כ”נודד נצחי“, כ”אנטי־כריסט", כעין שעיר־לעזאזל לכל פשעי האנושות. העובדה שהיגענו עד הלום, מפריכה כל סברה וכל דיבה על “אי־כשרוננו האורגאני” לממלכתיות. בגולה, כשננעלו לפנינו שערי היצירה הכלכלית הבריאה ונדחקנו לתוך סדקיהם וחוריהם, לא היתה לנו ברירה אלא לטפל בכל מיני עסקי־אוויר. כעם נודד, הצפוי תמיד לגירוש, מוכרחים היינו לשקוד על כך, שהרכוש העיקרי יהיה בדמות כסף מזומן, שאפשר לצוררו ולטלטלו לכל מקום. אך משחזרנו למולדתנו, התחלנו יוצרים נכסי־בראשית. קידשנו את העמל האישי והלאומי, ותיעבנו את הזכות שמלאכתנו תיעשה בידי אחרים, אף גילינו כוחנו במלחמה ובהגנה עצמית. אכן, גדולות ונצורות הישגנו בתחום זה. כעם חדש היינו.
הוא דבר גם בתחום החיים המדיניים. האישים הגדולים, שיצאו משורש־עמנו, ושנתנו את חילם וברכתם לזרים, כוסו במרוצת־הימים במשאון. היתה זאת התנדבות של סרק. עתה יתחנכו ויתפתחו יהודים מדינאים, חניכי תרבות ישראל אשר יחצבו בסלע־מולדתנו וינהגו בספינת־עמנו מתוך הכרה ואינטואיציה, היונקות מצרכי החיים הלאומיים האמיתיים והמשמשות אותם באמונת־אומן. אנו תקווה, כי תנאי החיים המחודשים יצמיחו ויפריחו כוחות־יצירה וארדיכלי־מדינה, אשר לא ידענו כמותם. היסוד המהפכני התלוש, המתפרנס בנפש היהודי מן המרד המופשט, והמביא לידי התערבות בעסקי זרים ולידי יריות וקפיצות באפילה, ייצרף ויזוקק וייצמד אל האדמה, ויומזג אל תוכו כובד של אחריות לעם ממשי ולנכסי רוח וחומר ממשיים. גם יצר־הנדידה הגיאוגראפי, שהביאנו לידי נדידה רוחנית ולידי מעבר קל מרעיון לרעיון, ממשטר למשטר, מנוף לנוף – יוריש את מקומו ליצר חדש, יצר המולדת. אפילו בשעה זו עדיין אנו חשים באותה הגישה המאבנת, הדוקטרינרית, שהיא הצד השני של הרפיפות והתנודה התמידית, באופן התגובה של השומר־הצעיר ושל אחרים על ההחלטה ההיסטורית להקים מדינה עברית. אולם אלה הם שרידי מנטאליות, העתידים לעבור מן העולם. החיים המתוקנים יעבירום מן העולם. חושי העם הבריאים לא יסבלו כל תפיסה של ענייני הלאום, הנובעת ממורשת גלותית. ראש־דאגתנו צריך להיות שיכלול המדינה היהודית מבחינה חברתית ותרבותית.
סדריה המשפטיים והחברתיים צריכים להיות ביטוי ממוזג של הטוב והמעולה שבמסורת ושבמנהגי ישראל ושל היסודות ההומאניים החדשים, שקנינו לנו במרוצת התפתחותנו האחרונה. עתיק וחדש בכרך אחד. אין אנו רשאים לוותר על שום דפוס מקורי אם רק נשתמרה בו חיוניות אמיתית, כשם שלא ניפתה ללכת אחרי צורות מתות רק משום שנתקדשו קדושת־עבר. כל עם ממצה מתוך מסכת־הערכין שלו את הרענן ואת הראוי לחידוש ומכניסו לתוך מחזור הדמים של חיי האומה, וכך גם עלינו לעשות.
עם החלטה נשגבה וכבירה זו לכונן את מדינת היהודים, יעוצבו יחסי־הגומלין בין ישראל לעמים על־פי יסודות חדשים. עינה של הציונות, שראתה את אסונה של האומה הישראלית ברפיון מעמדה בגויים ובייחוד־מצבה, לא הטעתה אותנו. היא ראתה וידעה מה שראתה. לא ייכונו יחסים מתוקנים בין עמים שוני־מעמד, שהאחד מבקש חסד ורחמים והשני חונן ונותן או מתאכזר ומחבל. לאחר שהעם היהודי מצא את סדנו, יהלום פטישו, פטיש־היצירה, בכל כוחו, וירדד לו רקע חיים מדיניים ולאומיים שלמים, או־אז יתרקמו יחסי־כבוד הדדיים והחיה האנטישמית תרוסן, אם גם לא תסוף. יש לנו טענות קשות כלפי העמים הנוצריים והתנהגותם. הם שפכו את דמינו והתעללו בנו, והעלילו עלינו, והכפישו בעפר כבודנו. גם ששת מיליונות הקרבנות הרעננים לא זו בלבד שהושמדו בידי נוצרים, אלא שהנבלה נעשתה לעיני העולם כולו, ששתק והשתיק את הזוועות ולא הושיט כל עזרה של ממש לניצולים. אולם אי־אפשר שלא לראות ביום ה־29 בנובמבר יום תגמול ליהודים ויום כפרת עוונות רבים, יום פיוס, יום שבו הוחזר הכבוד לישראל.
אכן, כמה מעצמות גדולות, ובעיקבותיהן עמים דמוקראטיים קטנים יותר, נלחמו את מלחמת ישראל לעצמאותו, למדינתו; הם התייצבו בגלוי ובאומץ לימין היהודים וכנגד אלה שביקשו להאריך את ימי ענותו של עמנו והתנכלו לשעת הכושר ההיסטורית בכל התככים והמזימות, שרשעים מסוגלים להם. והאראלים ניצחו את המצוקים. צידקתו של עם ישראל ושאיפתו זרחו כנוגה על במת־העולם. ובפעם הראשונה נאמר בשפה ברורה, ששום נוכל וחורש־רע לא יוכל לגלות בה פנים שלא כהלכה: מדינה ליהודים בארצם היא משורת הצדק וההגיון וההכרח החיוני. שבח ותהילה לעמים אשר שירתו את עמנו הנדכא! הם החזירו לנו ולעולם כולו את האמונה באדם, ובמידת הדין והצדק, שכל־כך רפתה בימינו. הם תקעו בשופר גדול, והשמיעו מסוף העולם ועד סופו את גאולת היהודים הקרובה לבוא.
והקול הזה יגיע גם לאזני הערביים, השכנים הקרובים והרחוקים. אי־אפשר שלא יגיע אליהם. אם לא החוש המוסרי, הרי חוש־המציאות יבוא וילחש להם להשלים עם העובדות הנעלות, שהעם היהודי יאדירן ויכפילן מאה מונים. הם יקיצו מן החלום שנסכו עליהם המתעתעים מביניהם, המדברים בשמם ומסלפים להם את האמת. הם יראו שיש מקום לשני העמים השכנים, אשר כל אחד יטפח את עצמו ואת עצמאותו לטוב לשניהם.
לא הדורות הבאים בלבד יחשבו את דורנו כדור שזכה זכיה מיוחדת לראות עין בעין את הגאולה והתמורה, אלא אף אנו בעצמנו עוד עתידים לתפוס את גודל השעה ששיחקה לנו עתה. זהו מין מעמד־הר־סיני חדש, שהולך ומתרומם, הולך ומתעלה ככל שאנו נושאים אליו את עינינו ממרחק מסויים.
י“ט כסלו תש”ח
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.