הכרת־שתיה    🔗

כשאנו חוזרים ושואלים את עצמנו: “ספרות עברית זו מה תהא עליה?” אין אנו מתכוונים לתהות על עתידה של הספרות העברית, ולא על מהלך יצירתה ומגמותיה, ואף לא לבדוק את שיאיה ושיפוליה, אלא אנו מקבלים את מציאותה של הספרות כמושכל ראשון. אנו מודים בערכה הגדול ומבקשים להנחילה לדור, וממילא גם לדורות הבאים, הן כנכסי הנאה והן כמסכת־יצירה, שאינה פוסקת להתרקם. בית־הספר היסודי, ובעיקר בית־הספר התיכון והסמינריון למורים, הם בית־היוצר להבנת הספרות, לטעם האמנותי, להשגות רוחניות, והם שפותחים פתח ראשון למי שעתיד להיות אזרח משכיל, ואולי אף סופר ויוצר. בבתי־האולפנא אצורים וגנוזים כל השבח והעליה של הדור הבא, תקוות האומה ותפארתה. וכל מורה לספרות – ומובן מאליו שלא רק מורה לספרות – מפתח־זהב בידו לנפשן של יחידות חיות וממללות, ואין גבול לאחריותו. לפעמים נדמה לי שאילו היה כל מורה מר גיש באחריותו הגדולה והנוראה כל ימי שימושו כמורה, אפשר שלא היה יכול בכלל לכהן בכהונה גדולה ונוראה זו והיה מסתלק ממנה. ונמצא העולם חסר מורים. על דרך זו אפשר לומר, שאילו היו הורים יודעים את גודל אחריותם לצאצאים, לא היו מביאים ילדים לעולם, ונמצא העולם חוזר לתוהו־ובוהו. צדקה עושה איפא עימנו הגורל, המקהה במקצת את תחושתנו ונוטע בנו אשליה, שאמנם ראויים אנחנו להיות הורים ומורים. הקהיה זו היא מעין “עורמת הטבע”. כדי שלא תכלה רגל מורה ולא רגל הוראה. על־ידי כך נעשים המורים בחינת שוגגים ולא מזידין.

הכרת־שתיה אחת גדולה ורבת־משמעות, צריכה לכוון אותנו בהנחלת הספרות לדור הצעיר בבתי־האולפנא, והיא:

הספרות העברית, שלא כאמנויות אחרות, כגון ציור ופיסול, תיאטרון ונגינה, היא בעלת מסורת שׂגיאָה. לידתה של האומה היתה בעריסת־הספרות. הספר “בראשית” היה שיר־הערש הראשון שבו נתערסלה האומה. “בראשית” ברא, איפוא, את האומה. ואפילו נניח שקדמו לו לספר זה ספרים אחרים, הם אבדו ואינם או נבלעו בתוכו. על כל פנים, זכרוננו הלאומי והאנושי הראשון נעוץ בו. הוא אבן־השתיה לספרותנו מאז ועד היום הזה. הקריאה “יהי אור” הבוקעת מתוכו מהדהדת באזנינו תמיד: כשם שהתוהו־ובוהו שקדם לבריאה, ונשתייר ממנו ביקום ובאדם וחווה לאחר הבריאה, מלווה אותנו בצמוד לאור כל הימים. מכאן ואילך נעשינו עם־הספר, עם הספרות, וכל מה שסופר ותיק חידש, וכל מה שסופר צעיר עומד לחדש, שרוי במזל ספר “בראשית”. הלוּז הראשון חי וקיים, וכל זמן שאותו לוז של שידרה לא נמחה, תבוא תחיית־המתים. שר־האומה או שר־הספרות מוליך אותנו מאברהם אבינו עד אברהם ברוידס, ממשה רבנו עד משה שמיר, ומנתן הנביא עד נתן אלתרמן ונתן זך. ואינני מתעלם מהפרשי־מהות ומהבדלי־מדרגות ביניהם, אף לא מכל שלבי־הביניים המרובים. והדוגמאות, הנראות כמחודדות, מתכוונות להבליט את אמונתי ברציפותה של היצירה הספרותית שקמו עליה עוררין מבית, שהחשוב ביניהם, המכובד עלי מאוד, הוא ברוך קורצווייל. ואפילו כמה מגילוייה של הספרות הצעירה נראים לנו פגומים או מנותקים ממקורם, אין זה יכול להזיז הנחתנו ממקומה. אלה הם חטאי ספרות, העתידים להתמרק על־ידי חזרה בתשובה או בדרך אחרת. סופר ישראלי, אף־על־פי שחטא ישראלי הוא, ולא פקעה מעליו זיקת הספרות הישראלית. ולא עוד, אלא שגם משגגות או מזדונות אלו אנו לומדים. לא פעם אני מצטער, שלא נשתיירו בידינו פרקיהם של נביאי השקר. אין ספק שהרבה היינו יכולים ללמוד מהם, ואפשר שכל ההיסטוריה היתה נראית לנו בפנים אחרות. ושמא מותר להרהר שהיתה אמת בנביאי־שקר, אלא שהדור ההוא לא הבין אותם כראוי. הלוא גם הרמב“ם היה נביא שקר, ואף הבעש”ט היה מתעתע בעיני רבים ויקרים מבני־דורם. וכיום אין צורך לתאר איזו אבידה גדולה היתה אובדת לנו, אילו חס ושלום היו מצליחים להשמיד את יצירות הרמב"ם ותורת החסידות. ובכמה להיטות אנו קוראים את כל שרידי דבריהם של משיחי־השקר שבתי צבי ונתן העזתי. אורח־חיים לא נלמד מהם גם בימינו, אך דעת עצמנו והבנת חזיונות בקורות־העיתים – נלמד ונלמד. ודאי, חייב כל דור להילחם לאמונתו ולטעמו. ואם מגמות וגילויים מסויימים בספרות החדישה מעוררים את התנגדותנו, עלינו להיאבק בעוז ובגלוי עימהם. אך ההשקפה הכוללת והשלמה מחייבתנו לראות גם את הגילויים האלה כפרופורציה נכונה. המפטיר ואומר: אין לאלה חלק ונחלה בספרות ישראל, מפני שאינם נמשכים לפי הקו הנראה לי – טועה ומטעה. והטעות איננה רק פדאגוגית, אלא גם ספרותית ואמנותית.

אולם שורת־האמת נותנת, שעם אשר לו ספרות כבירה כזאת, חייב בשמירתה ובאחריותה. גם מי שמתנגד לה ורוצה לפתוח שבילי־יצירה חדשים, חייב תחילה לדעת אותה, לעכלה ולהיחלץ ממנה, ושמא דווקא המתנגד לה חייב לקנות לעצמו ידיעות עמוקות בה. הצייר והפסל העברי, וכן השחקן העברי, אין לפניו מסורת רצופה. ואפילו נכנס את כל שרידי הציור הישראלי מימי־קדם ונצרף אליהם את ציורי־הקיר של דוּרא אברופוס ואת הגדת סאראייבו ואת כל עיטורי הספרים ואת כל התמונות המודרניות של ציירים יהודים בדורות האחרונים – עדיין אין בהם משום אותה מסורת מדריכה וכובשת. הם משמשים חומר מעניין ללימוד, אך לא תורת־מופת, דוגמה, או מנורה של אש לציירים, כשם שפרקי תהילים הם דוגמה לליריקה עברית לכל משורר אמיתי עד היום הזה אין הפסל העברי המודרני אחוז בחבלי הפיסול הקדמון, ומכל שכּן שהשחקן העברי הוא עני ממסורת, ומעשי אבותיו אינם יכולים להדריך אותו במעגלותיה של אמנות זו. וזה גורלו של המלחין־העברי.

המסקנה הראשונה היא, שאין ספרות עברית של היום ושל מחר בלא ספרות של אתמול ושלשום. ויהיו קשיי הדידאקטיקה מה שיהיו, אין משגיחין בהם; צורך הוא להתגבר עליהם.

יש לראות בעיה כזאת כבעיה של טבע הארץ והאדמה, שאין שום אומה משתמטת מלהתמודד עימו, כדי לבצר את קיומה. אף הטבע הרוחני או הספרותי של אומה כך. מורי הדור וסופריו חייבים להתראות עימה פנים, ולהיאבק עימה, עד שתיפתר. ואפילו אין נוהגים כך בבתי־אולפנא של אומות אחרות, לא איכפת לנו. בשבילנו כורח־חיים הוא לצייד את התלמיד, שיהיה אזרח משכיל סתם, או סופר, בדעת האוצר הספרותי שלנו. אמנם זהו אוצר גדול בכמות ובאיכות, ואין לקנותו כולו או רובו. לשם כך יתכנסו הפסיכולוגים והפדאגוגים וישערו את כוח־העומס של התלמיד, ויבואו חכמי־הספרות וכוהני־היופי ויבחרו בטוב ובמיטב ויכינו מבחר מעולה לתלמיד. אך עלינו ליתן לאלה גם עצה טובה, הנובעת מנסיון יהודי רב. אל יחוסו יתר על המידה על הנער והנערה היהודיים. הם בני־בניהם של לומדים. מצחם מצח של עוסקים בתורה. ילד יהודי למד תמיד יותר מעמיתיו הנוצריים. ולא בדורות שעברו בלבד היה כך, דבר זה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראָיה, אלא גם בדורנו. לימודי היהדות היו תמיד נוספים על הלימודים הכלליים. שום נער נוצרי לא טעם טעמה של תוספת כזאת. אך “עומס” זה לא מנע מן הדור הצעיר, הציוני והסוציאליסטי, ליצור תנועות נוער משלו, ולחיות את חייו המלאים בקו השומרי או הגורדונאי, ולהכשיר את עצמו לעלות לא"י. תלמודו של שום דור לא הלך לאיבוד, אלא ליווה אותו ביום־קיץ כביום־סגריר. הרחמים הרבים של פדאגוגים שונים מביאים, שלא בידיעתם, התאכזרות בדמותם הרוחנית העתידה.

ודאי, לא כל החניכים יהיו בקיאים וחריפים בספרות. זאת היא מטרה שאין להשיגה. ולאמיתו של דבר, כל הסובר שבדורות הקודמים היו כל תלמידי החדרים וחובשי בתי־המדרש למדנים וגאונים – מאמין בדברי־אגדה. תמיד נתגבשה עילית רוחנית מתוך אוכלוסיה גדולה. אולם אנו רוצים שגם הממוצע, החניך הבינוני, לא יהיה זר לספרות עמו, ויעשה אחר־כך ברכושו הרוחני מה שיעשה. עם, שרובו בורים וריקים ויש לו חבורה קטנה של תלמידי־חכמים, איננו ולא יהיה עם תרבותי, שכן כל עם נדון לא רק לפי בני־העליה המועטים שבתוכו, אלא לפי הטיפוס הרגיל, הפועל, החייל, הפקיד וכו'. והחינוך נבחן בהצלחתו להתקין לאומה טופס־אדם ממוצע. אנו רוצים ליצור עם אוהב־ספר. גדולי־הכשרון בולטים ומבהיקים בכל מצב, ומתגברים על כל תכנית־לימודים מסולפת.

הבה ניכנס קצת בעוביה של קורה זו, של לימוד הספרות, שאין לנו קורת־רוח מרובה מתוצאות הוראתה.

אולם ראוי להעיר תחילה על תפיסה משובשת אחת, שקלקלתה מרובה. מנהג מקובל הוא, שכל תלמיד הבוחר בלימודי פיזיקה, מתימאטיקה או ביולוגיה, יגדירוהו כמי שבחר במגמה ריאלית, ומי שנושא לימודיו היסטוריה, מקרא או ספרות, מוגדר כבעל מגמה הומאנית. אני מסכים לתואר “הומאני” אך חולק על שלילת התואר “ריאלי” מן המגמה ההומאנית. האמת היא, שאין לך מגמה ריאלית כמגמה ספרותית ואמנותית. רק היא מכניסה את האדם המתהווה, את התלמיד, לתוך ההוויה הממשית. אדם, שאינו מבין שיר או רומן או מסה אֶסתטית, או פרק־נבואה, עתיד להיות אדם בלתי־ריאלי. יכול שיהיה פיזיקאי או ביולוג, או מומחה לפצצה אטומית; אך אדם ריאלי, המכיר את העולם והחברה – לא יהיה על־ידי לימודיו אלה. רק מי שנתחנך על ערכי רגש וערכי נוי ואמנות, מבין את העולם. רק הספרות במיטב גילוייה בוראת לאדם לא רק ניב־שפתיים, אלא מעתיקה אותו בסוד־הגילגול לתוך נפש הזולת ולתוך הוויית הזולת ומעניקה לו חכמת־אנוש ונסיון־חיים. לפיכך צריך לומר במפורש, כי המגמה הספרותית היא לא רק הומאנית, אלא גם ריאלית, שכן היא מחנכת את האדם השלם, ששום דבר אנושי איננו זר לו. בעוד שהמגמה הריאלית עלולה לקפח לא רק את היסוד ההומאני שבתלמיד, אלא גם את היסוד הריאלי שבו. ודווקא בימינו, ימי ההתמחות וההתמקצעות, ההתפרטות וההתפצלות, צורך חיוני הוא להדגיש את החינוך הספרותי והאמנותי, הכולל בתוכו גם ערכי מחשבה, מוסר ומידות־אנוש, יסודות שאינם מקופלים בשום פנים בהשכלה הטכנית ובהשתלמות המדעית. וכל אלה מהדור הצעיר, העתידים להיות אנשי־מדע ו“ספצים” למיניהם, מן ההכרח הוא שבימי־נעוריהם לפחות יספגו קצת מערכי רוח וספרות, שיהיו להם כעין תריס בפני אורח־מחשבתם החד־צדדי, הבלתי־פרסונאלי. ואל יטעו אותנו דוגמאות בודדות של אישים מדעיים, שדעתם רחבה ומידותיהם תרומיות. אלו הם יוצאים־מן־הכלל, המקיימים, כידוע, את הכלל. אוי לו לעולם, שיהיה מסור בידי טכנוקראטים. שלטונם עלול להיות דיקטאטורה מן הסוג המסוכן ביותר. השם המפורש, השומר את העולם מפני חורבנו על־ידי הגולם הטכני, גנוז בחינוך ההומאני, במקרא, בספרות ובאמנות.

הספרות כערך חינוכי    🔗

ורק הספרות העברית יכולה לבצר את היסוד היהודי והאנושי בנפש הילד והתלמיד והאדם הישראלי, הצריך לבנות את עצמו ואת החברה המתוקנת בישראל. הספרות הכללית היא מעין מדור עליון על־גבי המסד של הספרות העברית. רק היא אורגת את חוטי התשתית במסכת ההומאנית והריאלית של תכונות הפרט והכלל. פרקי הסיפור בתנ"ך יניחו יסוד בנפש החניך ליפי התיאור ולאמת האנושית; פרקי־הנבואה יטעימו אותו טעם שירה לירית וחזון־אדם נעלה; שיר־השירים יקדש בו את האֶרוֹס ויעדן את רגשותיו בימי התבגרותו; קוהלת ואיוב יטילו בליבו את הספיקות הראשונים במנהגו של עולם, וירגילוהו שלא לקבל את דין הגורל בקלות וללא התקוממות; בן־סירא ושאר הספרים החיצוניים יראו לו את גילגולי היצירה המקראית גם לאחר חתימת המקרא. פרקי התלמוד יכניסוהו אל המחשבה הרותחת של המשא־ומתן בהלכות שבין אדם לקונו ושבין אדם לחברו, שהעסיקה דורות ויצרה מלט־פלאים לליכוד האומה ולשימורה; פרקי המדרש והאגדה יוליכוהו אל הדמיון היוצר ויפתחו לפניו את הירהורי־הלב החמים והמסתוריים של האומה בימי שכול וציפיה לביאת־המשיח; שירת ימי־הביניים תשביע את נפשו השוקקה במנעמי רגש דתי וחילוני, שנתלבשו לא רק בלבוש לשוני חדש ומרהיב, אלא גם נכתבו ברוח מעפילה הנובעת מתפיסת־חיים שלמה, שקודש וחול נושקים אהדדי. החסידות תזרזף לתוכו רגש ומחשבה חמים ותמימות ואורחות הנהגה טובה. ספרות ההשכלה במיטב גילוייה תמחיש לו את מהות היצירה הספרותית, שמיעוטה אֶסתטי ואמנותי, ורובה רתומה למרכבתה של מלחמת החיים והדת, שהדור היה זקוק לה אותה שעה; היא תעביר לפניו גאלריה של אישים גדולים, בעלי־חלומות, שחזו על־פי דרכם את התחדשות היחיד והכלל ויצגו את שאיפותיהם בפיוט עברי מקורי ויפה־ניב. והספרות העברית החדשה, שהתחלותיה נעוצות לפני מנדלי, תפתח לפניו לרווחה את שערי החיים היהודיים והאנושיים, תאלף אותו בינה בנפש האדם, בעבר הקרוב ובהווה; תעמיד אותו על נפתולי הגורל האישי והלאומי, על שאיפות הדור, על כשלונותיו ונצחונותיו, על הטראגיקה ועל השגב של האדם היהודי בגולה ובמדינת ישראל. הוא ייהנה מערכי יופי ואמנות בגילויים המקורי. הוא יראה את הייחוד ואת זיקת־הגומלין בין היצירה העברית והכללית.

רק מתן הספרות העברית ברציפות כזאת, כחטיבה שלמה, עם כל צליליה וגוניה, חוסן חינוכי בה ואמת בה.

ודוק: הכוונה היא ללמוד וללמד את הספרות העברית כמסכת ערכים אמנותיים ואֶסתטיים, ולא כהיסטוריה או כחכמת־הלשון. אולם באמצעות הספרות משיגים כמה מטרות בעקיפין. היודע ספרות על־בוריה יודע את הלשון על־בוריה, ואף קורות עמו ותרבותו נעשות לו נהירות יותר, חיות יותר. בכל ספרות טובה משתקפת תודעת האומה והדור. אין לזלזל גם בהישגים אלה, אך אין גם לעשותם עיקר בלימוד הספרות. שכן העושה אותם עיקר, מקפח את נשמת הספרות, וסופה שמתגנה על לומדיה. אולם מכאן אין להסיק, שיופי ומוסר, אמת ואמונה, תלושים זה מזה, וספרות מנוגדת למוסר ולאמת ראויה שיורו אותה בבתי־הספר. שירים המטיפים לרצח עמים או המפארים ניצול אדם, או בערות או קילקול־מידות, אפילו ייכתבו בידי משוררים בעלי־כשרון, מן הדין שיידחו מחומר לימודי. יעשה הפרט לאחר שיתבגר מה שיעשה: ויש להניח שאדם תרבותי יקרא אותם מתוך סקרנות, אך בשיפוט עצמי נכון. אולם בתקופת ההתחנכות, אין להביאם במניין.

ספרות ההווה    🔗

ובשעה שאנו עוסקים בספרות ההווה, המתרקמת, צפה ועולה השאלה: אילו סופרים חיים ראויים וצריכים להיכלל בתכנית־הלימודים, ומהו קנה־המידה להכללתם או להשמטתם. זוהי שאלה שאין לדחותה בשה“י פה”י, והיא עיונית ומעשית כאחת.

לדעתי, יש שני קני־מידה: ערך היצירה, וגיל יוצרה. על ערך היצירה לא יהיו חילוקי־דיעות, אם כי ייתכנו חילוקי טעם והערכה. רק שירים או ספרים שגנוזה בהם איכות אמנותית, לשונית ואסתטית, ראויים להיכלל. אולם יש משקל גם לגיל היוצר, למידת בגרותו. סופר עוּל־ימים, אפילו כתב שיר טוב או סיפור טוב, עדיין אינו צריך לשמש חומר־לימוד. הכרח הוא להגיש את הסופר הוודאי, שכבר נצטלל ועמד במבחנו של זמן מסויים. אין לדחוק את הקץ. מכשולים הרבה לפני סופר צעיר, והוא צריך תחילה להוכיח כוח־התבגרות ולהעיד על עצמו שפרי־ביכוריו איננו עניין של מקרה מוצלח, אלא בא ממעיין גדול שבנפשו, המקר יצירה אמיתית ובת־התמדה. ואם יתמזל מזלנו ויעלה על רקיע־ספרותנו משורר או מספר צעיר, המחייב שינוי־יחס לגילו, לא נקפא על העקרון, ונמצא דרך להכניסו לתכנית־הלימודים. תמיד יש מקום ליוצא־מן־הכלל, שיהיה נדון לפי הערכה סגולית. אולם לא בגאונים חד־פעמיים מדובר כאן, אלא בקביעת התנהגות כלפי סופרים רגילים, המתפתחים במרוצת השנים, ושהשנים הן גם אבן־בוחן ליציבות ערכם. כלפי אלה לא יצוייר שהסיפור או השיר, או אפילו קובץ סיפורים ושירים, שזה עתה ראו אור ועדיין ריח הדיו נודף מהם – ילכו היישר מידי המחבר לידי המורה והתלמיד. זוהי־קלות־דעת, שלפעמים היא עלולה להביא לידי מצבים מגוחכים, שאינם לכבוד הספרות ויוקרתה. אין לראות בכך שמרנות, אלא חכמת הזהירות, שתורת החינוך מצווה עליה.

אם יש התעניינות בספרות חדישה, שדמויות מחבריה לא נתגבשו עדיין, יכולה התעניינות זו לבוא על סיפוקה בחומר־הקריאה בבית, ובחוגים ספרותיים אשר בבית־הספר. בבירורים אלה, הנערכים בשעות שלאחרי־הלימודים, אפשר וצריך לעסוק גם בדברים שבאופנה ושבמודרניזם קיצוני, המגרים צעירים. אך גם לאלה יפה עין משגחת, לבל יחדרו תחליפים וזיופים בדלת האחורית ויקלקלו את טעמם של החניכים, שכוח־הבחנתם שרוי עדיין במזל־התהוות.

תכנית לימודים    🔗

לא נתכוונתי בזה להכין תכנית מעשית, על כל פרטיה ודיקדוקיה, ללימוד הספרות בבתי־הספר. זאת תעשה ועדה, או ועדות המוסמכות לכך, וראוי שיהיו בהן גם סופרים אולם שומה עלינו לקבוע מחדש את המסד, שעליו תושתת תכנית כזאת; כלומר, לגבש תפיסה ספרותית ולהצמיד לה גם תכלית חינוכית ואֶסתטית. מי שרואה את הספרות העברית כחטיבה אחת בכל הדורות, יציע תכנית־לימודים אחרת ממי שמוכן לפסוח על תקופה או תקופות של יצירה; ומי שרואה סופרים בני־תשחורת כמועמדים לעתיד בלבד, שאינם צריכים להיכלל מיד, ירכיב את תכנית־הלימודים בצורה אחרת לגמרי ממי שרואה את גולת־הכותרת בספרות הנוצרת והנוצצת היום ומחר ובזה הרגע. מנקודת־השקפה זו יש חשיבות מכרעת לבירור שנדרשתי לו.

לדעתי, צורך הוא ללמד את הספרות לדורותיה, אולם הואיל והזמן בכל זאת מוגבל, מן ההכרח הוא לבחור מכל תקופה ומכל סוג את היצירות הברורות והמסולתות. לא לקיקה מכאן וטעימה מכאן, כדי להקנות בקיאות, אלא מוטב ללמד מעט בכובד־ראש, ולא הרבה בריפרוף. הנלמד והנקרא ייעשו בדרך זו קניין מקנייני הרגש והיופי שבנפש החניך, ויצטרפו לנכסי־היסוד של תרבותם. לא אדבר על התנ“ך, שהוא שורש־ספרותנו וטעון עיון מיוחד. אך צריך להקדיש דעתו ושעתו של התלמיד לפרקי אגדה ומדרש, שיש בהם דמיון יוצר ונוי בונה; יש לברור מספר מסויים של משוררים מימי־הביניים, כמה סופרים מן הדורות שלאחריהם, וקצת יותר מתקופת ההשכלה; וכשאנו מגיעים לתקופה של מנדלי וביאליק ועד ימינו, הרינו חייבים למצוא שיטה מתאימה בהקניית ערכי השירה והפרוזה שביצירה זו בת שני הדורות, שהיא לגבינו ה”יכין והבועז". שכן לא זו בלבד שעם כל שינויי־הגירסא שבה היא מקפלת את תמצית הספרות הישראלית מאז ועד היום, אלא היא גם משמשת בבואה ללבטי הדור ודוגמה לערכי־אמנות מודרניים בכלל. בה באו לידי מזיגה הייחוד הלאומי והייחוד האנושי, ולפיכך היא קרובה ללב הדור. אך גם בתחום זה יש להעדיף את הלימוד האינטנסיבי, שיש בו משום מיצוי־הערכין והגדרת האישי והסגולי שבכל סופר, אפילו יהיה הדבר על חשבון כמות החומר ומספר הסופרים הנלמדים. מובן, שדעתי זו מבוססת על ההנחה, שהספרות היא כלי־הבעה מיוחד של הרוח הלאומית והאנושית לעומקה, ושבאמצעותה נבנית הדמות המוסרית והאֶסתטית של האישיות. ולימודה איננו בא להעניק ידיעות, לא בהיסטוריה, לא בפילולוגיה, לא בארכיאולוגיה ולא בגיאוגראפיה ולא במדעי־הטבע, אף־על־פי שכל אלה יכולים להיות כלולים בה מדעת ושלא ־מדעת. כוונתנו להנחיל יצירות של המוזה העברית, ולא של המוזיאון העברי, תהי חשיבותו כשלעצמו ככל שתהיה. זה הכלל: יצירה ספרותית עברית, שיש בה ידיעות מסוג כזה וערכה האמנותי והמחשבתי מועט, צריכה להידחות מפני אחרת, שנוי בה ומחשבה בה ואמנות בה. האמת האמנותית, נעלה במובן זה מן העובדה ההיסטורית או הארכיאולוגית. מבחינה זו אפשר לא־פעם ללמד יצירה מסויימת בספרות העולם במחובר לספרות העברית. וכשם שרצוי וצריך להראות את השפעתו של איוב על “פאוסט” כך צריך לגלות את רישומיהם של סופרי העמים ביצירה העברית המודרנית.

כאן ראוי להעיר, ואולי אף להזהיר, לבל יהיו מורי הספרות נמשכים יתר על המידה לשיטה הניתוחית, הטקסטואלית וההשוואתית, שיטה שמוציאה את נשמת השירה והסיפור ועושה אותם פגרים מתים על שולחן־הניתוח. על שיטה זו אומרים הבריות: הניתוח הצליח אך המנותח מת. הגברת ההנאה האמנותית, המרצת החוויה האֶסתטית, ועירוי־דם רוחני לתוך הנפש – זאת היא “תכלית” הספרות ולימודה. ואלה לא יושגו, ולא הושגו מעולם, על־ידי פירוק אברים וסריקת מוטיבים ודיקדוקי־טקסט ולעיסת־חומר, אלא על־ידי התמזגות עם הרוח הכוללת של היצירה, ועל־ידי השתקעות בסוד היוצר. לימוד טכני של מרכיבי השירה עלול להעמיד את השירה במעלה אחת עם חרזנות, שגם בה יש משקל וחרוז וקצב. האנאטומיה של החרזנות דומה להפליא לאנאטומיה של שירה אמיתית, ואולי אפילו מדוקדקת יותר. אולם רק הטיפוח האבהי של טעם פיוטי והבנה דקה ברחשי היצירה עשוי לגבש בלב החניך הבחנה בין חרזן לפייטן, בין שירה מדומה לבין שירת־אמת, בין “אץ קוצץ” לבין “ברכי נפשי”.

ובדברנו על תלמיד או על חניך, עלינו לראותו כמות שהוא, כאחד מגידולי דורנו המאוכזב, שתמונת־העולם הרוחנית נתפוררה מסביבו ובו, וכל מה שמתהווה גם בנפשו ומעצב את דמותו. הוא נושם את אימי העבר, השואה, המלחמות, וביחוד אימי העתיד האטומי והחברה האטומה. הנטיה לפסימיות המצויה בכל אדם מתבגר שעדיין לא מצא את מקומו בחיים, מקבלת חיזוק על־ידי הממשות המחרידה, המוגשת לו ולנו יום־יום וערב־ערב בכל פינה שאנו פונים. הספקנות, הגובלת בציניזם, החושדת בכל ערך רוחני ובכל נאצל והמביאה לידי פולחן־ההווה ולידי סגידה להצלחת־השעה, מערערת גם את מעמדו של המורה והמחנך, הרוצים ללמד את חניכיהם לשחות בים החיים הסוערים ללא חוף.

אולם מצב רוחני זה, יש בו גם מעלה יתירה. הוא מעורר בצעירים הטובים כמיהה למשהו נאצל, לאיזו אחיזה רוחנית חדשה, לביקורת העולם, לקליטת ערכי רוח ונוי, אמת ואמנות. בהם הוא אומר לפשט במקצת את העקמומיות שבלב הדור. הספרות בגילוייה המעולים עשויה להיות לו מעין משקל־שכנגד לכוחות המייאשים, ומשען בעולם־הבלימה.

על־כן, כל־כך מכרעת הוראת הספרות, שהרי רק בה גלומה תקווה לעיצוב צורת הדור כנושא אחריות אנושית ולאומית. ריבוי הידיעות וההשכלה, שאנו מצווים עליו בתקופתנו, אין לו חלק רב בחינוך האישיות. כבר למדנו, שכיבוש הטבע החיצוני, ואף כיבוש החלל הקוסמי, לא ישנו כמלוא נימה את נפש האדם לטובה. תושב הכדור שלנו, אפילו יועבר לירח או למאדים, יביא עימו את כל עצמו ללא שינוי. רגשות נעלים, אהבת־הבריות, דמיון יוצר, שאיפה למידות טובות ולעולם מתוקן – לא יושגו על־ידי המתימאטיקה ולא על־ידי הפיזיקה או הגיאוגראפיה. כך הדבר בכל אומה, ואצלנו – רק החוויה האמנותית והאֶסתטית המזדככת בקרני השמש של הנוף העברי, הלשון העברית והרעיון העברי, מסוגלת להיות שותף ביצירת אור ואוויר, וקרקע־צמיחה לאנושי שבאדם.

אין זו מלאכה קלה, החינוך הוא בכלל מלאכת מחשבת, אמנות, ולכן מבצבצת ועולה מאליה שאלת המורה לספרות.

מורים ומורים    🔗

שני סוגים של מורים לא יצליחו בהוראת הספרות העברית, ולכן היא אסורה עליהם:

א) מי שרואה את יוצרי־הספרות הקדמונים והמאוחרים כאנשי־מעלה, ואילו סופרי הדורות האחרונים נראים לו כנחותי־דרגה, שהרי אם אין בספרות רציפות של זמן ושל תוכן ושל איכות, אלא היא כולה קרע – לשם מה ללמדה? ב) מי שמגלגל תמיד עיניו כלפי מעלה כשהוא קורא או מלמד איזו יצירה מספרות העולם, מתבטל בפניה ומבטל בליבו את היצירה המקורית. בין שגישה זו מקורה בסנוביזם, ובין שמקורה בהבנה מוטעית – אחת היא: שכזה לא יחבב את הספרות העברית על הלומדים אותה מפיו. רק מורים, המעניקים שיווי־זכויות ליוצרים בעבר ובהווה, רשאים לעלות על קתדרת ההוראה; ורק מורים, המוקירים את הקב המקורי והנקי של היצירה העברית ומודים בערכו החיוני ישכילו לחנך דור של אוהבי ספרות וממשיכיה.

שלא כמורים במקצועות אחרים, אין המורה לספרות יכול להסתפק בידיעת החומר הנלמד, לא בבקיאות ואף לא בחריפות; אלא הוא עצמו חייב להיות מחנך, אוהב־ספרות, שוחר־אמנות, מבחין בין זיבורית, בינונית ועידית. מורה לספרות חייב להיות בחינת משנה־ליוצר, על משקל משנה־למלך. רק שכזה ילהיב תלמידים, יעמיק הבנתם, יסייע לבניין רוחם ונפשם, ויבטיח קהל קוראים־ונהנים לספרות העברית. גם על כך, ולא על התכנית בלבד, אנו צריכים ליתן את הדעת. תכנית משובחת, ללא מורה משובח, היא עבודה בטלה, בעוד שתכנית בלתי־מושלמת עשויה ליהפך למושלמת בידי מורה מושלם.

סיכומו של דבר: התכנית ללימוד הספרות העברית צריכה להתבסס:

א) על רציפותה של הספרות, על הצורך להנחילה במיטב־גילוייה לדור הבא;

ב) על לימוד אינטנסיבי של יוצרים ויצירות נבחרים מסויימים אפילו ימעיט הדבר את מספרם. כי אהבת הספרות והבנתה לא יושגו אלא על־ידי העמקת הידיעה ואילו שאר הסופרים ודבריהם יילמדו במסגרת תולדות הספרות;

ג) הרחבת היקף הלימוד של הספרות החדשה;

ד) הגבלת גיל הסופרים, שדבריהם צריכים להיכלל בלימוד־חובה בבתי הספר;

ה) ברירה קפדנית של מורים לספרות, ושקידה מתמדת על הכשרתם ליעוד זה.

ניסן תשכ"ג