א

כל אדם חי אומר שירת-מחר. הוא משמיע אותה בגלוי או בחדרי-חדרים אך בלעדיה אין קיומו קיום. היא שזורה בזוטות של יום, והיא הרוח החיה באופני המעשים הגדולים. ביחיד אמרו, קל וחומר בציבור. בציבור נשימתו ארוכה יותר, וחייו משוכים וערוכים כולם כלפי העתיד. כמעט כל מה שהציבור עושה אינו נושא פירות אלא לאחר זמן, ברבות הימים; בימים כתיקנם ושאינם כתיקנם מטרות קיומו נעוצות בזמן מופלג, ועיניו מכוונות לאופקי דורות רחוקים. אין מטרה זו מפסיקה את החוט המקשרו אל ההווה. רק הלקויים בנפשם, שאין סיפק בידם להילחם עם מעצורי החיים ולעצב את גורלם בתוך ההויה הממשית, עושים את העתיד כמין מקלט לעצמם, שקועים בחלומות ומתנכרים לחובות של חיי-השעה. אולם אלה הם על הרוב חלומות-סרק, שאינם עניין לכאן, הואיל ועיסוקנו בחלום החברתי, שממנו תוצאות לבנין העתיד.

מבחינה זו נושא כל אדם וכל ציבור אוּטוֹפּיה בחוּבוֹֹ. בכל רעיון גדול יש מיסוד האוּטוֹפּיה. שכּן אותה מנה שבה, שלא הגיעה עדיין לכלל התגשמות – וזהו על הרוב חלק-הארי בתוכה – הוא שיר-מזמור לעתיד לבוא, חזות ימים רחוקים, כדי שלא לומר אחרית-הימים. ושירות גרוע ביותר עשו כל אלה, שהוציאו שם רע על האוּטוֹפּיה, התביישו בה בלובשם איצטלה מדעית. אוּטוֹפּיה – אמרו – לא; מדע – כן. אולם מתחת לציציות המדע נזדקרה האוּטוֹפּיה, כשהיא מקומטת ונעוות-פנים. אין מפלט הימנה. היא משולה לאמת-מים, העוברת תחת כל רעיון וכל מפעל נכבד. בלעדיה אין סיכוי וסבר לגידול. מקום שאין אוּטוֹפּיה, שם צימצום-ראיה ועקרוּת, כי היא הכוח המוליד והיא העוּבּר. שום תיקון-עולם גדול ושום תנועת-עם גדולה לא יצויירו בלעדיה. כל שכן הסוציאליזם, המבקש לצוּר צורת עולם חדש. האיך ייבנה עולם חדש, לפי איזה תכנית ותבנית? מה ה“מנורה-של-אש”, שכזו תראה ותקדש? הווה אומר: באין אוּטוֹפּיה אין תבנית, אין בית-יד לרעיון, ואין אחיזה לחידוש החברה.

אלה שהגדירו את האוטופיה כתורה דמיונית, שאינה עשויה להתגשם, לא ירדו לסוף כוונתה ההיסטורית והשימושית. המום העיקרי שמצאו בה, שאינה מחוברת למציאות, מום מדומה הוא. כל האוּטופיות מימי הנביאים ואפלטון ועד פּוּרייה וסן-סימון, היו פרי המציאות, ממנה ינקו ולה נתכוונו. לא מקרה הוא, שלכל אוּטופיה אופי מיוחד ומבנה אחר. אם אפלטון הניח ב“המדינה” שלו את העבדות ולא ראה כל פגם במשטר כזה, הרי שהיה, עם כל גדולתו ורחף-דמיונו, בן-זמנו, ולפיכך מיצה את תמונת-העתיד שלו מתוך סדרי החברה והכלכלה שבימיו. ואם תומאס מוֹר השתית את מדינתו על משטר קומוניסטי והעניק לכל בני-האדם חיי טובה, שפע ושוויון, הרי שירטט דמות אידיאלית זו למראה הדוחק והמצוקה מזה ועתרת הנכסים מזה, שהיה עד להם. כלומר: תומאס מור בא לעולם לאחר שיסודות מסויימים, שהיו אוּטופיים בתקופת אפלטון, כבר היו מציאות בזמנו, ועל-כן מן הכורח היה ששאיפותיו וציורו האידיאלי ביחס לעתיד יהיו שונים. כי האוטופיה אינה מין עתיד בדוי מן הלב, שאין בו ממש; לא. היא מעשה-מרכבה של צרכי-ההווה וכיסופי-עתיד, של הקיים הפגום ושל העומד והצריך להתרקם. במלים אחרות: היא יונקת מהווית-המצוי והוויית הראוי, מן הממשות והערגון. היא אינה מעשה-שעשועים או מעשה-המצאה. על “המדינה” של אפלטון מרחפת רוחה של העובדה המזעזעת: המתת סוקראטס. תומאס מוֹר היה תחילה בעל כהונה מדינית גבוהה והכיר את חיי-המעשה ועלילות אדם הכרה שלמה. בקיאותו הגדולה בהוויות-העולם ניכרת באוּטופיה שלו. הכל מחושב בה ומדוקדק עד לפרטי-חיים קטנים. דיוק כזה אינו יכול להיות אלא פרי חכמה ונסיון. וכן היה גם קאמפאנילה, שכתב אוּטוֹפּיה כמאה שנה אחרי מוֹר. הוא שוטט ימים רבים בעולם, אסף ידיעות, התבונן באורחות חיי עמים, ואת כל נסיונותיו שיקע בספרו “עיר השמש”. הוא הדין בפראנסיס ביקון. האוּטופּיה שלו “אטלנטיס החדש”, שלא נשלמה, נכתבה בשלהי-חייו, לאחר ששבע תענוגות ומכאובות, השכלה ודעת, מפח-נפש ומעשי-העפלה. היא תמצית השקפותיו ונסיון להגשים את שיטתו העיונית ואת חלומו המדעי במדינת האי. כמותם היו גם האחרים לא ארחי-פרחי, מבלי-עולם, בטלנים, אלא דווקא חכמי-נסיון ובעלי-שאיפות גדולות, שביקשו בכל נפשם ומאודם להביא תיקון לעולם.

ומה מעוקל הוא פסק-דינו של אֶנגלס על האוּטוֹפּיסטים. הוא כאילו מרחם עליהם ועל תמימותם. הוא כרך בכרך אחד את כל האוטופיסטים. והרי מוֹר, באבף, סן-סימון, פוּרייה, רוֹבּרט אוֹאֶן וקאבּה, שונים היו איש מריעהו! בכינוי “סוציאליסטים אוּטופּיסטים” נתכוון להודיע, כביכול, קלונם ברבים. בכולם ראה כת מתקני-עולם, השקועים באשליות ובסנטימנטליות, – שבתמימותם הרבה דימו בנפשם, כי יוכלו להניע את חבריהם וידידיהם הבורגנים שייעשו שותפים בסידור העולם החדש, אם רק יציעו לפניהם אידיאל של חברה מתוקנת; בעוד שנקודת-המוצא של הסוציאליזם המדעי היא הגשמת המגמות הקבועות ועומדות, שבשלב ידוע בהיסטוריה ובתנאים מסוימים של החברה הכרח להן לצאת אל הפועל. לפיכך לא ברצונם של בעלי האוטופיה תליא מילתא, אלא בחוקי ההתפתחות, שהכל צריך להיות מכוון על-פיהם. מתוך יהירות מדעית זו נתעלמה ממנו הלכה פשוטה; ממה נפשך: אם נעסוק בניתוח הכוחות החברתיים הפועלים במשטר הקיים, ולא ניתן דעתנו על מה שעתיד לבוא, מה יהא על עצם ההגשמה, ואל מה נחתור? הלוא בדרך זו לא נקנה לנו אלא “אנאטומיה” של החברה הקיימת, ומה דמות תהיה להם לחיי מחר, שעליו אנו נותנים את נפשנו? ואם נסכן את עצמנו ונציץ אל ערפילי העתיד, ותהי זאת אפילו הצצה מדעית, הרי יש כבר חשש אוֹטוֹפּיה. מסתירה זו לא נחלץ המארכּסיזם עד היום, ואף-על-פי-שהוא נותן לאֶסכאטולוגיה שלו צוּרת-ביסוס השונה משל האוּטופיזם המובהק, אין בכך כדי להטעותנו. שכּן אף הוא משרטט תמונת-עתיד, אם כי היא קמה, כביכול, מאליה ובלא כוונת-מכוון – מתוך שלילת הסדר הקיים ובכוח ה“חוק” בלבד. מכל מקום, נגררת אחרי השובל המדעי הארוך ההזיה על עולם אחר, שמחמת האיסור החל עליה היא מבצבצת בבושת-פנים ובדמות מטושטשת, מעין אוּטוֹפיה קטיעא, או אוּטוֹפּיית-מעוכין, שסימני חולניות בה כבכל תביעה אנושית שדוכאה בכוח. והדין עם אלה הסבורים, שההפשטה המופלגת והדקה-מן-הדקה שבכמה מהילכות המארכּסיזם, היא ביטוי לרישומי הייסורים, שאותה תאווה דחויה, תאוות חזון העתיד, הביאה עימה והניחה אחריה. משום שאין שום הוגה-דיעות סוציאליסטי ומתקן עולם בן-חורין מחזוּת זו בפני העתיד, והיא ממלאת גם את לב אלה שהאוטופיה אינה להם אלא עניין לליגלוג.

אפשר לומר, שספרו הקטן של אֶנגלס “התפתחות הסוציאליזם מאוֹטוֹפּיה למדע” גרם תקלה גדולה לתנועת הפועלים, תקלה לדורות. הוא, שנטה בכלל לפרש כל מה שהיה סתום אצל מארכס ולבטא את דעותיו בצורה חותכת, בדמות פיתגמים ומימרות, נתקבל על-נקלה. דבריו היו בחינת מטבעות מובהקים בצורתם, ולפיכך הם מתנחלים זה עשרות שנים. עד היום לא הוברר חלקו של מי גדול יותר ב“מאניפסט הקומוניסטי”, – שלו או של מארכּס. אך ניתן לשער, כי בספר הקטן הזה, שאף הוא השפיע יותר משאר ספרי מארכּס, כל המימרות המפוצצות (כגון: “שכל ההיסטוריה האנושית אינה אלא תולדות מלחמת המעמדות”, או “לפרולטאריון אין מולדת”) משל אֶנגלס הן. שתי החוברות הללו, שבראשית הופעתן מילאו בלי ספק תפקיד נכבד בעיצוב הכרתו העצמית של הפרולטאריון, הזיקו ברבות-הימים נזק רב. שכן בינתיים נתחוללה התפתחות לאומית, שלא פסחה גם על הכרתו של הפועל בעמו, ואף מדעי-הטבע, שמהם נטל אֶנגלס חומר לפרק ב' בספרו הנ“ל, נתעשרו בהישגים חדשים בזכות תגליות שלא נודעו בימים ההם. ואילו תלמידי אֶנגלס לא פסקו לפסוק את פסוקיו כאמת אחרונה, כמדע צרוּף. מאליו מובן, שיחס הביטול לאוּטופיות ולאוּטופיסטים קנה שביתה בלבבות, שנתייבשו כגרוגרת-דרבי-צדוק. כך נשתרש חשד לגבי כל נסיון לחדור למיפלשי העתיד ולהאירו בברק-החזון. ו”אנשי-המדע", המוסיפים לסייע לחוקי-הברזל של ההתפתחות כדי להגשים את הסוציאליזם, עדיין משתמשים בשם-הגנאי “אוטופיסט” כלפי כל מי שמקביל את הוויית-הרצוי אל הוויית-המצוי ומבקש לברוא על-פיה משטר חדש.

יוצרי האוּטוֹפּיות הגדולים לא היו חוזים מוּכי-ירח, אלא אנשי-מעשה ומגלי-אמיתות, שניחנו בבינה לעיתים, שהיו אניני-רגש ואדריכלי-עתיד. הם שימשו תמיד גורם להתעוררות גדולה. הם שזיעזעו את הקפאון החברתי והלהיבו נואשים לתשוקת-חיים ולאמונה בטוב וביפה. שלא כאמונות הדתיות, המכוונות את האוּטוֹפּיות שלהן כלפי עולם הבא, עולם שכולו טוב ואין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא הנאה מזיו השכינה, – מבקשים מתקני-העולם החילוניים באוטופּיות שלהם להביא גאולה לאדם בעולם הזה. משום כך הם רוקמים דמות של חברה עתידה על כל פרטיה. אינם מסתפקים בבניין היכל בלבד, אלא מרהטים אותו בכל הרהיטים והכלים הנאים כדי להכשירו לשימוש. הם בוראים עולם טוב ויפה המכוון כנגד העולם הקיים, המלא כעס ומרירות, סבל וכיעור. כאן אתה מוצא את חולשתם וגם את כוחם וגבורתם: חזון, המתפרט לפרוטרוט, אינו יכול להימלט מן הטעות ומן ההפלגה הדמיונית, שמתנגדיו יכולים להיאחז בהן ולשימן ללעג. ברם, עיסוק זה בפרטים ודיקדוקים משווה לו לווית-חן ויוצק בו מיץ-חיים. הכוח המגרה את הבריות ומושכם לשגות בו הוא דווקא בחיוניותו, בתיתו תשובה של ממש, בהיותו מטבע-שכנגד לסדר הקיים. לאורו מורגש כל הפסול והמעיק שבמצב הקיים, וכל הכוחות מתגייסים להגשמת החזון. ואַל-נא יקשו סתם-מקשנים על דמות אוּטוֹפּית זו של חיים עילאיים ושלמים, ואל יפריכוהו בטענה שאין היא עשויה להתגשם כולה או רובה. שום אידיאל אינו נהפך למציאות חיה לכל פרטיו, דיקדוקיו וכוונותיו, כפי שהוא כתוב שחור על-גבי לבן. האוּטוֹפּיה היא הפסגה, תמצית-התמצית, אשר לנגד רוחו של אדם. אך לעולם אין דמותה של המציאות דומה בכל לדיוקן-המחשבות של יחידי סגולה. "לא האידיאל גופו נהפך למציאות אלא באמצעות האידיאל, ורק באמצעותו, מעוצבת דמות המציאות שלנו, (לנדאוּאֶר).אף-על-פי שיש רגעים, ואולי יותר מרגעים בחיי כל אדם וכל חברה, שבהם מתגשמת האוטופיה הנועזת ביותר. אותה שעה מורגשת חדווה עילאה, תחושת-חיים כפולה ומכופלת; ואף הבריות נראים “אוּטוֹפּיים”. ואם גם חוויות אלו הן בנות-חלוף, יש בהן סימן ורמז לאפשרות התגשמותה של האוּטוֹפּיה. ולא עוד, אלא שהכל יודעים כי בכוחם של רגעי-עליה כאלה חי האדם ומתגבר על הררי-המכשולים הנערמים בדרכו. השבת של האוטופיה מפרנסת, כביכול, את שאר ששת ימי-המעשה. היא נותנת להם שמן למאור, והם דולקים בכוחה. באין חזון, משתלטת יבושת; הלב מתעלף, ואף גלגלי-המוח חורקים בהילוכם. לתנועה “מדעית”, כאדם “מדעי” (רק מדעי), אינם אלא מפלצות, שסכנה לעמוד בד' אמותיהן. כל הנוגע בהן יהיה לאבן. התאבנותו של העולם בימינו היא אולי אחת מתוצאותיה של מדעיות מפליצה זו.

ב

אוטופיה חברתית גדולה אינה פרי געגועים על גן-עדן אבוד, כיסופים לתור-זהב שנחרב בעטיו של איזה חטא קדמוני. לא רק משום שבעלי-אוּטוֹפּיה היו תמיד בעלי הכרה היסטורית עמוקה וחכמי-נפש גדולים, ועל-כן מן הנמנע היה שלא ידעו כי גן-עדן כזה לא היה ולא נברא; אלא גם משום שהבינו, כי כשם שאין צועקין על שעבר כך אין שואפים אל שעבר. הנביאים, אלה האוּטוֹפּיסטים בה' הידיעה, דיברו תמיד על אחרית-הימים כשם שהטיחו דברי תוכחה קשים על חטאי ההווה, אך מעולם לא הזכירו את גן-העדן האבוד ולא ביקשו להחזירו. ראוי הדבר לשימת-לב, שדווקא המארכּסיזם, המתאמר להיות מדעי, נכשל בהלכה זו. הוא הורה שלפנים, באיזה עבר רחוק, היתה קיימת חברה קומוניסטית, מין “תור-זהב”. זאת היא ה“תיזה” שלו. בכוחם של חוקי-התפתחות שאינם יודעים רחם, גורש האדם מגן-עדן זה ושוּקע בגיהינום פיאודליסטי וקפיטליסטי. הרי ה“אנטיתיזה” שלו. אולם חוקים אלה יחזירו אותו דרך גילגולי-מחילות לצורת החיים הקומוניסטית, שתהיה אמנם שונה מזו הקדמונית, אך ביסודה היא היא, – הרי הסינתיזה. מיסטיפיקאציה כזאת של כל שלושת הזמנים, עבר, הווה, ועתיד, היא יקרת-המציאות אפילו בתורות שהמסתורין הוא יסוד היסודות שלהן. וכך אנו רואים את המארכסיזם בקלקלתו – מתקלס בכל אוּטוֹפּיה, ונופל בעצמו לזרועות המסתורין.

ברם, צורך הוא לחזור ולשנן כי שום גן-עדן לא היה ולא אבד, לא בדמות זו המתוארת בספר “בראשית”, אף לא בדמות הקומוניזם הקמאי. “גן-עדן” לא היה ולא יהיה. זהו מיתוֹס. מאז ומעולם לא חסרו תלאות בחיים. האדם לעמל יולד. פגעים ונגעים הרבה הם מנת-חלקו בחיים. אך גם ניצוצות-שמחה וחיי-נשמות שכיחים בו. משטר משטר ומומיו, דור דור ותאבונו והרגשת צערו ועלבונו. אילו היו הקומוניסטים הקדמונים" זוכים ליהנות מעט מן הקומפורט הגדול, שאפילו אחד מדלי-הפרולטארים נהנה ממנו בימינו, אפשר שהיו רואים את עצמם מאושרים. ואף-על-פי-כן – עובדה היא, שבני-דורנו נעלבים ונענים במשטר הנוכחי, אם כי ערכי-ההנאה וקנייני -החיים מרובים ויפים מאלה שבתקופת אדם קמאה. הבל הוא, איפוא, לשאוף לאיזה “היה היה”, או להפריח בפשטות את הסיסמה: חזרה ל-. אפשר שתורה חוזרת על אכסניא שלה; ההוויה החברתית אינה חוזרת לעולם לכמות שהיתה.

מכאן אנו למדים: אוטופיה חברתית איננה אידיליה. רצוני לומר, אף-על-פי שהיא מציירת את העתיד במכחול ורוד, אין היא עושה בני-אדם מלאכים. אינה מעמידה אותם כנטולי-יצרים, או כמושלמים בכל המעלות. ונהפוך הוא: בכל אוּטוֹפּיה מתואר משטר חוקי. תומאס מוֹר מחלק את מדינתו למחוזות ולאחוזות. חמישים וארבע קהילות בתוכה. הוא קובע חובות וזכויות, סדר-עבודה וסדר-הנאה, דרכי-עבודה ושיטות-חלוקה לדברי התצרוכת. המשפחה משמשת תא ראשוני. שיתוף הנשים, המצוי עדיין אצל אפלטון, כבר אין לו זכר אצל מוֹר. אף ממשלה קיימת, השולטת לפי כללי הדמוקראטיה ומטילה פקודות על האזרחים. הוא מניח מקום לאהבת הכבוד ולרגש האחדות להתגדר בו. נמצא, שהאּוּטוֹפּיסט הקלאסי לא הפשיט מעל האדם את הלבוש הגשמי, אלא ראה אותו גם בתוך ממלכתו כבשר-ודם. רק אלה, שהלעיזו על אוּטוֹפּיות וסירסו את משמעותן ההיסטורית והאקטואלית, הראו את האוּטוֹפּיה כאידיליה. בדרך זו נוח היה יותר להתגולל עליהן ולהעמידן כסרות-טעם וכמתנכות לטבע החיים.

המעיין בכובד-ראש לא יתמה על כך, שדווקא מפי המארכּסיזם נתמלט מין דיבור מיטאפיסי על “הקפיצה ממלכות-ההכרח למלכות-החירות”. פסוק זה, שנעשה היום מטבע עובר לסוחר, אין לו כל סמוכין לא בתורת האדם ונפשו ולא בתורת החברה ומהות גילגוליה. בין חיי-הרוח וחיי-חירות יש מתיחות תמידית, שאין לבטל אותה ולדלג עליה ב“קפיצה”. זהו תהליך מודרג, איטי ומלא נסיגות. יש צורך בהתמדה וברצון דרוך. אפילו נניח, שהעברת אמצעי-הייצור לרשות החברה וביטול הקניין הפרטי ייעשו בקפיצת-הדרך, החירות לא תושג על-ידי זינוק כזה. ולא עוד, אלא שחירות שהושגה אין אתה משמרה לדור או לדורות; היא טעונה חידוש מתמיד, אימוץ מתמיד. מה שמוחזק חירות היום, אינו מוחזק מחר. החירות כבן-החורין, אינה מציאות קפואה, אלא תעודה, התהוות שאינה פוסקת, ולא פרי המבשיל על-ידי איזו קפיצה מלאה רזים. זאת היתה סמיוּתו של המארכּסיזם, שראה את כל ההיסטוריה האנושית הארוכה כתולדה של מלחמת-מעמדות, התנגשויות ונפתולים; ואילו את התקופה שלאחר המהפכה החברתית ראה כשבת-שבתון, כאחרית כל מתיחות, כסוף לנפתולים, כעין שמיטה נצחית לכל היצרים וההתנגשויות – כקץ הפלאות. ברוחו של אֶנגלס אפשר לומר, כי זוהי האוּטוֹפּיה הגדולה ביותר למן היום שבני-האדם חזו חזיונות עתיד. שהרי ברור: מלחמת המעמדות, ההיאָבקות על אינטרסים, ההתנגשות בשדה הכלכלה והשלטון – גם אם לא נודה בכך שהן גורם יחיד בהתפתחות החברה, הריהן גורם גדול, ובמקרים מסויימים גורם חותך. אולם אף הן מתפרנסות מכוחות-נפש וממרץ, ביתר דיוק: הן גילוי של אֶנרגיה נפשית וגופנית, תופעה של איזה “כוח כשלעצמו”. מה יהיה, איפוא, עליהם למחרת המהפכה? הייבלע מרץ זה בתוך התוהו? הייפסקו לחלוטין יצרי-המלחמה ומתיחות-הנפש, המשמשים מניע לכל מלחמה וגם למלחמת המעמדות? לא. כל מציאות היא בחינת זירה; הוויתו של כל אדם היא דראמה. והחברה – זירה עצומה, דראמה כבירה. לדראמה זו אין סוף ולא יהיה לה סוף, כל עוד לא נהפכנו למלאכי-עליון, שאין בהם, כידוע, לא יצר טוב ולא יצר רע. אם נניח, שעם בוא המהפכה הסוציאלית נתרחשה על במת-החיים מערכה אחת, הרי עדיין נשתיירו מערכות אחרות, שאף הן מלאות מתיחות ונפתולים. אותה אנגריה נפשית, אותם מאוויים גלויים וסמויים, שהיו זנים את מלחמת-המעמדות, המניעה מצידה את ההתפתחות ההיסטורית במשך אלפי שנה, לא תתנדף חלילה. המסך לא יירד. הדראמה לא תסתיים. העלילה תחל מחדש. בחיי חברה יש פסיקים ואתנחתות, אך אין סוף-פסוק. "קפיצה ממלכות-ההכרה למלכות-החירות הא אוּטוֹפּיזם שאין לו ריע. היא דמיון שנסתלף מחמת צימצום “מדעי”.

ג

וכשם שהאוּטוֹפּיה החברתית החילונית אינה תומכת יתידותיה באיזה עבר רחוק, שהיה, כביכול, מלא זיו וזוהר, כך אין היא מעתיקה את התגשמות הטוב לעתיד רחוק ל“אחרית הימים”. האוּטוֹפּיסט אינו נותן תורה משיחית, תורת קץ-הימין. העתיד שלו הוא בחינת יצירה מעשה-ידי-אדם, ולא בחינת נס-ופלא. המשיחיות, יניקתה מן המיתוס; לאוטופיה – זיקת טבע, ויניקתה מן ההיסטוריה. משיח אינו יכול לבוא, אלא בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי. אולם מצב כזה הוא נמנע-המציאות. מעולם לא היו בני-אדם מלאכי-שרת, ולעולם לא יהיו כולם מלאי-חבלה. זכות ללא-חובה וחובה ללא-זכות – בדיות האגדה הן. כל עוד מצויים יצרים וחפץ-קיום, לא יועיל שום “תשליך” וישתיירו עוונות בין אדם לחברו ובין אדם למקום שלא נתמרקו; ומאידך גיסא, כל עוד יודע אדם ייסורים, נוחם וחמלה, לא יהיה כולו חייב, וכף-המאזניים לא תוכרע כולה לצד-חובה. לפיכך, משערת האוּטוֹפּיה כוחו וטבעו של אדם ומביאה במניין סגולות האדם והחיה שבו. היא מבקשת להוציאו מתרבות רעה לתרבות טובה, מאפילה לאור גדול; אך גם הימים הבאים לא יהיו ימות-משיח, אלא ימים של חיים נאים ועולם מתוקן. עולם זה לא יהיה מין “סינתיזה” אחרונה, שאין אחריה ולא כלום. טבע האדם ותכונותיו, הדיאלקטיקה של חיי הנפש האישית והקיבוצית, שוקדים וישקדו תמיד לבל יחול קפאון. ה“סינתיזה” הקומוניסטית, במובנם של מארכּס ואֶנגלס, תיהפך לתיזה ולאנטיתיזה חדשות, שצורתן הסופית עדיין אינה עניין אפילו לכוח המדמה העז ביותר. האוטופיה החברתית, בהיותה מבססת ביסוס אנושי, צופנת בתוכה ציווי מוסרי לחדש, לעמוד על משמר הטוב והצדק.

כדי להסיר לזות-שפתיים מעל חזון-העתיד הסוציאליסטי, וכדי לזרות ממנו מומי הלכה ומעשה שגרמו לו קלקלה רבה, אי-אמון מצד הבריות ומעשים שאינם מתוקנים, צורך הוא להגדיר שני תוארי-שלילה באוטופיה הסוציאליסטית הנשאפת והעתידה להתקים. שכּן, לא האלוהות בלבד נגדרת יפה על דרך השלילה (“אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף”), אלא פעמים שגם בריה חברתית מסתברת ומתחוורת על-ידי שאתה קובע מה אין בה – מה אינה:

א. אין חזות העתיד שוללת, אף כמלוא נימה, את חובות התיקון כלפי ההווה. האוטופיה הסוציאליסטית נחצבה מספירת העלילה והמעשה. היא אינה גורסת חיבוק-ידיים ואינה מבטיחה “גלוסקאות וכלי-מילת”. נוח להם למתנגדיה שיראו אותה כגן-עדן לעצלים. אבל היא מלאה פעילות ועיסוק. היא מתארת מה ראוי ומה יכול להיות לכשנרצה בכל כוח-רצוננו, ומדרבנת בנו אותו רצון. אין היא דוחה את ההתגשמות דחיה לדורות; יש בה ניגוד להווה מבחינת טיב-החיים ואושר-האדם, אך לא מבחינת האפשרות שבני-אדם יתחילו לבצעה לאלתר. פשע כבד פשע המארכסיזם, בטבעו את המטבע: “ככל שיוּרע, כן יוטב”. בניין להפליא בנה על יסוד התדלדלותם של ההמונים, שעתידה להביא עימה חידוד הכרתם המעמדית. ידוע, שלא הביט בהתחלה בעין יפה על מוסדות חברה, הממתיקים את ייסורי הפרולטאריון ומשפרים את מצבו. כאמונת-המשיח הדתית כן היה גם אמונתו של המארכּסיזם, שרק בדור פרולטארי, “דור שכולו חייב”, שכולו עוני ומצוקה וחליים רעים, תבוא הגאולה. הוא ביקש להוציא מתוק מתוך המר החברתי, מן המר ביותר. אולם התאכזרות כזאת על מין האדם, היא לא רק חטא שאין לו כפרה, אלא גם חינוך רע. על-ידי כך נשמט הבסיס מתחת ליחיד, ושוב אינו מרגיש צורך בפדות. שכּן הצורך להיגאל אינו קיים באדם, אלא כשהוא נתון בתנאי חיים אנושיים מינימאליים; טול את התנאים האלה, ונטלת גם את הצורך הזה. אדם, שהוא עבד נרצע למעבידו, שאין לו שאיפה מלבד מילוי כריסו, דינו כדין בהמה. והמושג גאולה אינו חל עליו. בלי פתילה אין מדליקין את הפנס הגדול.

השאיפה לעתידה הטוב של האנושות ערכה בא לה מן העובדה, שהכל מכוון לאדם החי. כל תורת-ישע חברתית נבחנת בכך, כיצד היא מתייחסת אל האנשים החיים עכשיו, ואינה נותנת את רחמיה לשיעורים: אכזריות לדור החי ורחמים לדורות העתידים להיוולד. בעל-מצפון אינו יכול בשום פנים להמתין בצידקתו: כאן, לאלתר, ובתוך בני-אדם הניצבים למולו, הוא משתדל להגשים את מידת-הצדק. מנהג זה, לחתום שטרות-הבטחה ושטרות-הגשמה על-מנת לפרוע אותם בבת-אחת לעתיד לבוא, לאחר המהפכה או לאחר ביאת-המשיח, הוא מנהג נפסד, הפותח דלת להשתמטות. את שיעור הפרעון הראשון צריך לשלם מיד, ויהא שיעור זה קטן או גדול. לפי דרכי התשלום. תוכר כל הבטחה וכל תנועה. אין לך מקור שלילי לסוציאליזם כאותו היתר להכריז מוראטוריום על המוסר האנושי האֶלמנטארי, על עשרת הדיברות – כדי ליצור חיים של צדק ויושר באחרית-הימים. ואילו המוסר הסוציאליסטי, שהוא גם חותמה של חזות העתיד, מצווה, שכל יחיד אחריות תהא נטועה בליבו לאיש הקרוב, לעניינים הקרובים, לסביבה הקרובה, למקום הקרוב ולזמן הקרוב. מי שיש לו הון מוסרי, עליו להשקיעו בספירות קרובות, ולא לחפש אחרי “שדות-השקעה” רחוקים. המסוגל לעשות עוול למשפחתו, ספק אם הוא מסוגל לעסוק באמונה בצרכי-ציבור. המתנכר לעמו, רתוּי לו שלא יעשה נחת-רוח לאנושות. המחבק זרועות-עולם, אינו מחבק אלא חלל ריק. מי שאינו מעניק לקרובים לו ברוח ובדם עזרה, חיבה ומלת-עידוד כיכלתו, הריהו משול למי שמרחיק עדותו על יושר כוונותיו. הרגשת האחריות נולדת בבית, עוברת לרחוב, מתפשטת על-פני האומה, ומקיפה את כל האנושות. יכולה היא להתפתח בבת-אחת בכל המגמות הללו. אולם צימצומה באחת מהן, ליקוי הוא ופסול. על רקע עכור זה נעשתה ההפרדה בין המטרה והאמצעים, בין הדרך והתכלית. נתהווה מין “פוּטוּריזם” חברתי, המפליג לעתיד ומסיח את הדעת מן ההווה, ההופך כל שאיפה להלכתא דמשיחא, ועושה את האדם בזמנו להורג ההווה.

ב המשטר העתיד לבוא, כפי שהוא נראה באספקלריה של האוּטוֹפּיה הסוציאליסטית, מצויין בתואר שלילי שני: בו לא ייבטלו כל הסיבות לגרימת צער גופני ונפשי. כל המתאר את החברה החדשה לא רק כחברה ללא מעמדות וללא ניצול, אלא גם ללא צער אנושי וללא סבל, הרי זה מתעתע. עלינו להפריש הפרש חמור בין סבל הבא בידי אדם, ובין סבל בידי שמיים. הסבל יצומצם במשטר הצודק, אך לא ייעקר כולו. אין בכוחה של שום חברה מתוקנת לבטל ביטול גמור את הצער, שהוא מחוייב-המציאות – כל מציאות, – ושאינו תלוי ברצון-האדם ובצורת-החברה. איש הסגולות ימשוך על עצמו תמיד את חינה וחסדה של החברה, כבודו יגדל וערכו יינשא על כל פה. הנאה כזו אינה פחותה בחשיבותה ובגודל-סיפוקה מן ההנאה החומרית, שהחברה בימינו מעניקה לאהודיה וליקיריה. הוא הדין בצער הבא מחמת יחסים שבינו לבינה. לעולם אי-אפשר יהיה למנוע את העובדה המכאיבה, שאחד הוא יפה ומלא כוח-עלומים וכובש לב נשים, והשני מכוער ודוחה; כשם שאין להימנע מזה, שאשה תאהב גבר אשר לא ייענה לה. וכיצד אפשר להפיג את צרת-נפשה של משפחה עקרה, שאינה יודעת צחוק-ילדים. דוגמאות אלו וכיוצא בהן, שהן השאור שבעיסה של כל טראגדיה אנושית, מעידות, שאין הן עשויות לעבור מן העולם בשום משטר צודק, הואיל וגורמי-הצער אינם ברשותנו. אפשר אולי להקיף אדם סובל באווירה של חמלה והשתתפות, אך תמיד יהיה הבדל בין הנפגע במישרים ובין המשתתף בצערו. על-כרחנו עלינו לומר, שמקורות הצער רבים, ועלינו להצדיק עליו את הדין, להשלים עימו, להשחיל בו חוט של חסד, ולראותו כנותן טעם בחיים, ככוח מאציל.

שאיפת הסוציאליזם היא להעביר מן העולם אותם גורמי-הסבל, הנעוצים באדם, בשרירות-ליבו, בתנאים שהוא שרוי בהם, בתסבוכת החברתית שנסתבך בה, בהבדלי הקניין, המונופולין על נכסי רוח וחומר, ובעריצות הצומחת ועולה מכל אלה. אך מעשה מתעתע הוא לתאר את החברה הסוציאליסטית כמלכות-שמים עלי-ארץ.

“בלי אוּטוֹפּיה נעשה האדם לעצם מן העצמים, לדומם מן הדוממים. היסוד האוּטוֹפּי בסוציאליזם שתי פנים לו. הוא מעשה-איזון של האֶלמנטים האוּטוֹפּיים, שהיו נקוטים בידי אחרים (בידי הליבראלים והאנארכיסטים), ובאותה שעה הוא גם מעשה-יצירה חדש על יסוד סינתיזה של כל צורות האוּטוֹפּיה שהופיעו בחברה עד כה” (קארל מאנהיים). להלכה אפשר, אמנם, שנתאר לנו עולם, שכבר כילה, כביכול, את “כל מלאכתו” והוא חוזר ובורא את עצמו בדרך רפּרוֹדוקטיבית, בלי להיזקק כלל לחומר וללבנים של אוּטוֹפּיה עתידה. ברם, שלימות כזאת אינה אלא מיקסם-שווא. הפגם הוא סימן-ההיכר האנושי ביותר לחברת בני-אדם, שמעולם לא היתה מושלמת וקשה להעלות על דעתנו שלימות צורה ותוכן, אשר מום אין בהם. עולם מוגמר גמר פנימי וחיצוני, שהגיע למלוא קומתו וצביונו, הוא ממילא עולם שאין בו מתיחות של רצון, ונידון לכמישה והתנוונות. אם כן, אם הליקויים, ובעיקבותיהם הצורך בתיקונים, הם מטבעו של אדם וחייו, לא ייפסק גם חלום-המאוויים, לא יחדל הדמיון היוצר, הבונה את עליותיו עלי-אדמות.

האוּטוֹפּיה היא מורה-דרך לרעיון גדול ולמגשימיו. היא קבועה ככוכב ברקיע השאיפות והמעשים, ולאורה הלכו, הולכים וילכו כל אלה שנפשם מלאה ממנו; כל אלה שנלאו נשוא את המשפיל והמעיק שבמשטר הנוכחי, שגמרו אומר להשרות מרוח העתיד המקוּוה על העכשיו הזועם. היא סם-חיים לתנועת-השיחרור, מעודדת אותה ונותנת מצפן בידה. כל אוּטוֹפּיה היא יציר-דמיונם של יחיד או יחידים; אולם אם זכתה, כלומר אם משוקעים בה צירופי רוח וטבע, מציאות והזיה במזיגה מתאימה, הריהי נהפכת ליצירה קיבוצית, לתפילת-הרבים, להגות-ליבם של עמים ולמסכת-הוריות לאנושות.

אין תקומה לרעיון גדול ולתנועה חברתית גדולה, אם אין רוח האוּטוֹפּיה מפעמתם. האוּטוֹפּיה היא חזון-העתיד, ובאין חזון ייפרעו עם ואדם.

תרצ"ט