מאי “ותהי האמת נעדרת?” אמרו דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. (סנהדרין, צ"ז)
א
מדור יש במדע הבלשני, הקרוי סמאנטיקה. הסמאנטיקה היא תורת המשמעויות של המלים בהווה ובעבר. היא בודקת את השינויים שחלו בהוראות המלים והמושגים, ואת דרכי גילגוליהם. היא מגדירה את תוכנם ואת פירושם המדוייקים, תוחמת תחומים ביניהם, מבליטה את המשותף, ומקצה לכל אחד את מקומו. והואיל והיא עוקבת אחרי הסיבות שחוללו את השינויים האלה, היא פושטת שלוחותיה על-פני שדות אחרים, כגון חקר הנפש והחברה.
אם נעיין באיזה לשון תרבותית, נמצא, שכמעט כל מלה ממליה, ואין צריך לומר כל מושג ממושגיה, רק צורתם העתיקה עומדת בעינה, ואילו משמעותם נתחלפה עשרת מונים. ואין לך טיול מעניין כהפלגה בשדה-הלשון, שבו אנו רואים את חליפות ניביה ומראותיה. אולם אין זה עיסוק מעניין בלבד, אלא גם עיסוק מועיל ומאלף. על-ידו אנו מבינים את עצמנו ואת זולתנו, את השקפותינו ואת השקפותיהם של אחרים. שכן המלים הן נרתיקים לתוכן מחשבה והרגשה, ובאמצעותן אנו מבטאים את נסיוננו ומבינים את ניסיון אבותינו. טעות היא לראות את חקר המשמעויות של המלים כמדרש פילולוגי; הוא מדרש-החיים. הוא מחקר המעשים והמיבצעים בחברה. בסיועו אנו עומדים על טיבם של מניעים פוליטיים ומוסריים של הבריות. ממנו אנו למדים כיצד הגיבו בני-אדם על תופעות מסויימות בחיים, וכיצד “הגיבו” המושגים בהתנגשם עם המציאות הנוסף איזה גוון להם, או שנגרע מהם משהו? קיצורו של דבר: הסמאנטיקה איננה עניין בלשני בלבד, אלא גם עניין חברתי; היא מסייעת לנו לבנות תורת הערכה של חיי ציבור.
ב
התפתחות משמעותן של המלים פעמים שהיא מודרגת, עקב בצד אגודל, בשובה ונחת, מלמטה למעלה, באופן שאין השינוי מורגש אלא לאחר שההפרשים הקטנים נצטרפו לתמורה שרשית; אך פעמים שהשינוי הוא פתאומי, במחי אחד, כברק הנופל מן העבים, ואז הוא מדהים ועושה רושם של צו דחוף ומבוהל. בתקופות “שקטות”, שאין בהן קפיצות ומאורעות-פתע, משתנות הוראות המלים והמושגים במתינות יתירה; אך בימי מהפכה מזדעזעות גם המלים, והן יוצאות מידי פשוטן, או מתגלגלות בהיפוכן הגמור ויש שמגיעים הדברים לידי כך, שאותו מושג עצמו פירושו וטעמו שונים בפי אנשים ושכבות סוציאליות שונים. ביחוד אמורים הדברים האלה במושגים בעלי תוכן פילוסופי מדיני או חברתי, המשמשים אבני-בניין להשקפת-עולמו של האדם או השיכבה. אותה שעה נדמה לנו, שב“דור-הפלגה” אנו חיים, דור המדבר ב“שפת הפלגה” ואיש אינו מבין את ריעהו, אם כי מפיהם יוצאות אותן ההברות והמלים.
ענוגה היא הלשון האנושית, רגישה ודקה; לפיכך, אין היא סובלת שינויים נמהרים ופזיזים. היא שמרנית ביותר. היא איסטניסית גדולה. מה שאינו לפי רוחה – נפלט. אולם דווקא משום שהיא אנינת-דעת כל-כך, בחינת אל-תיגע בי, הריהי נראית אחרת בעיני כל אחד. כמעט שאין שני אנשים משתמשים במלה אחת שימוש שווה, ואינם טועמים בה טעם אחד. כל מדבר “מגניב” אל תוכה משהו מיוחד, משהו אישי, אם מתולדות חייו או השכלתו, או מאוצר האסוציאציות שלו. ולא עוד, אלא שבדקו ומצאו, שאפילו אותו אדם עצמו אינו משתמש במלה אחת שימוש שווה, הואיל ומצב-רוחו ומצב-דמיונו, שנשתנו בינתיים, גורעים נופך או מוסיפים נופך להוראת המלה וגיוונה.
כל זמן שבני-אדם משתמשים בשפתם לתומם, הריהם מבינים זה את זה ונענים זה לזה. ואם נשתבשה הבנת איזו מלה, מסבירים אותה כהלכה ומעמידים אותה על הוראתה הנכונה והמכוונת. הבריות מרגישים בדרך-כלל, שהשפה משמשת אמצעי-קישור ותיווך, שיש לה חוקים וכללים קבועים, ואפשר לסמוך עליה, בחינת “שפתנו איתנו מי אדון לנו”.
אולם משעה שהאדם אינו משיח לפי תומו, אלא משיח לפי-רומו, לפי רום מעלתו והבנתו; אם הוא רוצה למסור במלים ובמושגים תכנים נפשיים ורעיוניים מורכבים, או להגדיר מישאלות אישיות וחברתיות ולתאר יחסי מעמדות וחזונות-עתיד – מיד פוקע כוחה המאַחד של הלשון. מליה לוקות בחסר או ביתר או בשינוי-פירוש, הכל לפי המשתמש ורצונותיו הגלויים והכמוסים. אין איפוא פלא, שההבנה מסתלפת והמדברים בלשון אחת נראים כמדברים בשתי לשונות; הואיל וציורי-המחשבה המקופלים במלים הללו שונים בתכלית אצל כל אחד מהם.
ג
תוכנם של המושגים והמונחים משתנה בשתי דרכים: בהתפתחות טבעית ובחזקת-היד. התפתחות טבעית כיצד?
המאורעות החברתיים והמדיניים מתרחשים במהירות-הבזק. חזיונות חדשים מופיעים, וחידות-חיים חדשות מתייצבות לפני האדם, הטעונות פיענוח או לפחות ניסוח מתאים; ולפי שהשפה היא, כאמור, שמרנית, ואינה אצה להסתגל לתנאים שנוצרו ולמלא את צרכי האדם החדשים, אלא שומרת בקנאות את אוצרותיה ואת ערכיה מפני הביזבוז והקילקול – אנוס היחיד ואנוס הכלל למזוג יין חדש לתוך נאדות-המלים והמונחים הישנים. על דרך זו אתה מוצא שמות ותיקים לתכנים נוצצים בחידושם. במשך זמן מסויים נעשה הכורח הזה הרגל, ואפילו מידה טובה, וכך מסתכמים השינויים בהוראת המלים כדי מהפכה לשונית גמורה, ששר-הלשון מסכים לה בדיעבד באין-ברירה.
שינויים חותכים אלה חלו בלשון בהשפעת המלחמה העולמית הראשונה והשניה. הטכניקה החדשה, הנשק החדיש, האסטרטגיה האחרונה, חוויות הצער והחורבן החדשות, הטראגדיות האיומות, דרכי-התעמולה המודרניות – כל אלה תבעו ביטוי נמרץ, חדש, מקורי. באופן כזה נטבעו מטבעות-לשון חדשים, והורחבה או שונתה משמעותם של המלים והמושגים הקודמים.
אולם יש ומעמד או מפלגה או משטר מסוים, שהשתלטו במדינה, עושים מעשה-אונס בלשון. הם מסלפים את פירושי מלותיה ומסרסים את טעמן. הם מרוקנים את המונחים מן התוכן המקובל והמקודש, ויוצקים בהם תוכן מנוגד. המלים נהפכות לשלפוחיות, שגסי-רוח ואלימים נופחים בהן רוח זרה, טמאה, מסואבת. הללו נוטלים דווקא את המלים הנשגבות, את הדיבורים העליונים, ומתעללים בהם. מבקשים הם ליצור להם “השקפת-עולם” חדשה, פילוסופיה מתוצרת עצמם; ובהיותם זקוקים למושגים ולמונחים, הם שודדים לא רק רכוש חומרי, אלא גם רכוש רוחני, נפשי, רעיוני, חברתי. לאחר שתפסו כל נכסי המדינה, הם תפסו גם את הספריות, את האוניברסיטאות, את הסיסמאות ואת אוצר המלים והשמות, ועושים בהם כבתוך שלהם. וכשם שאין להם יראת-כבוד מפני חיי אדם, כך אין להם יראת-כבוד מפני הלשון האנושית, השירה והאמנות, ומנבלים אותן.
דוגמה מופתית לכך תשמש גרמניה הנאצית.
ד
כשמשתלטת כת צבאית על המדינה, או כשמפלגה מחוללת מהפכה בכוח-הזרוע, מיד היא ניגשת למתן תורה חדשה לעם. מרגישה היא שיש צורך ב“השקפת-עולם”, בביסוס עיוני של מעשיה ודרכיה, במיטאפיסיקה של הרצח והשוד. כל זמן שהערכים הרוחניים הקודמים חיים בקרב העם, אין המולכים-מעצמם בטוחים ביציבות משטרם, הואיל וערכים אלה זנים ומפרנסים את המסורת הישנה, הטובה, והיא עלולה לחתור תחת המשטר החדש. אין בכוחה של תורה חדשה להלהיב המונים זמן רב. כוח-הכיבוש של מלה מצטבר מעט-מעט. זהו כוח מקובץ. כדי לרכוש המונים, שיהיו מוכנים להסתכן ולהביא קרבנות, אין זה מן החכמה ליצור סיסמה חדשה, שלא היתה עדיין לעולמים, שאין בה לא גוון רגשי ולא מסורת. סיסמה כזאת קרה ושוממה. לפיכך מתחכמים המשתלטים והאלימים והם נוטלים מאוצר-העבר סיסמאות ישנות, המובנות ומקובלות על העם, מפקיעים מהן את התוכן הישן ומפריחים אותן כחדשות. כלומר: הם אונסים את המלים הישנות לקלוט משמעות חדשה, הפוכה.
זאת היא, איפוא, הסוואה גמורה של תוכן רעיוני וחברתי אחר בלבוש מילולי מקובל, כדי להונות את הבריות. זהו תוך חדש בקליפה ישנה.
אין זה מקרה, דרך-משל, שהיטלר כינה את התנועה שלו בשם “נאציונאלסוציאליזם”. היטלר ותועמלניו תפסו חיש-קל, שהנסיון לארגן תנועה המונית חדשה, שתכלול את מיליוני הפועלים של האיגוד המקצועי ושל המפלגות הסוציאליסטיות, לא יצליח אלא אם כן יודגשו ה“סוציאליזם” וה“לאומיות” דגש חזק. משנת 1918, שבה באה התמוטה הגדולה של גרמניה, היתה לה לתנועה הסוציאליסטית גיאות עצומה. הכל ראו בסיסמאותיה את הגאולה הקרובה לבוא. המלה “סוציאליזם” נשתרשה בהכרת ההמונים, והיה צורך להביאה במניין. עמדו תועמלני היטלר ומצאו תחבולה: הם נטלו את המושג “סוציאליזם” ועשאוהו גולת-כותרת לתנועתם, אך את נשמתו הפריחו מתוכו. ולא עוד אלא שסירסו את תוכנו סירוס גמור. בינתיים עשתה התעמולה הזריזה נפשות רבות, ועד שהעם הכיר לדעת את הכזב ואת אחיזת-העיניים, חלפה שעת-הכושר להתנגדות, וכבר היו אחוזים בציפרני המשטר הנאצי ללא יכולת להיחלץ מתוכו.
כך פיגלו הנאצים את כל המילון האנושי. הם העבירו את כל המושגים הנעלים של האנושות כבני-מרון, וחיללו אותם. טעות היא לחשוב, שרק את היהדות סירסו; הם לא פסחו על הנצרות ולא על הסוציאליזם, לא על העם ולא על העבודה, לא על השירה ולא על האמנות, לא על הילד ולא על האשה. בכולם הכניסו תוכן בהמי, אכזרי, שטני, וכולם נדרסו בסנדליהם המסומרים, ואת כולם ביקשו לקבור קבורת-חמור. משוחררי מחנות הכלואים מספרים, שסרדיוטי הנאצים היו משסים כלבים באסירים, ובשעת מעשה היו פונים אל הכלב בזו הלשון: “אדם, טרוף את הכלב!”
בדוגמה זו, שלפיה הכלב קרוי בפיהם אדם, והאדם – כלב, נשקפת כל האימה של הניווּן האנושי ושל סירוס הלשון.
ה
לאור האמור לעיל, ראוי לשים לב לכך כיצד משתנה והולך גם עכשיו תוכנם של מושגים ומונחים, שהם בניין-אב לאמונותינו ודיעותינו. שינוי זה נמרץ ושרשי כל-כך, שלא-אחת אנו עומדים ותוהים: האמנם זהו המושג וזהו התוכן, שפירנסו את נפשנו כל הימים? היש איזה דמיון ביניהם?
נפתח במלה “דמוקראטיה”. לכאורה, תוכנה מוגדר ועומד זה שנים רבות. הכל יודעים, שפירושה: שלטון העם, המבוסס על השתתפות חופשית ושוות-ערך של כל המבוגרים בעלי זכות-בחירה; בחירת נציגי הציבור ברוב קולות; זכות האזרחים ליצור מפלגות פוליטיות ולהציג את מועמדיהן; זכות המיעוטים המנוצחים להמשיך את תעמולתם ולממש את סיכוייהם להגיע לידי רוב. דמוקראטיה פירושה: הערכת כל יחיד בתוך מסגרת הכלל והענקת זכויות ליחיד כיצור אנושי, בלי לשים לב לתכונותיו, מדרגתו, מעמדו או רכושו.
בכוונה לא רצינו למצות את תוכנה של המלה “דמוקראטיה”, כדי שלא נפליג בים הגדול של חילוקי-דיעות. אולם גם הגדרה פושרת זו, השווה לכל נפש, מוכיחה לנו שנשמת הדמוקראטיה פורחת והולכת בכמה אזורי-עולם, ובמקומה נכנסת נשמה זרה, שצד-השיתוף בינה ובין הראשונה איננו אלא בקליפת-השם בלבד.
שלטון שאיננו מתיר אלא קיומה של מפלגה אחת בלבד, או שמגיש לקהל-הבוחרים רק מצע רעיוני אחד, או שאינו שובק חיים לכל מיעוט, או שגזר על היחיד להיות אסקופה הנדרסת לכלל – מה לו ולדמוקראטיה? אפשר שזהו שלטון טוב ומועיל, אבל הוא בנוי על יסודות אחרים, המנוגדים לדמוקראטיה. ועל שום מה הוא מחזיק בכנפי המלה הזאת ומדקדק, שאף אחרים יגדירו את השלטון הזה כדמוקראטי! היו ימים, ושלטון כזה היה קרוי בשם “דיקטאטורה פרולטארית”; ואף-על-פי שרבים התנגדו למשטר זה ומתחו עליו ביקורת עיונית ומעשית, היה בעצם שם-התואר “דיקטאטורה” משום ציון אמיתי ובלתי-מטעה. מה שאין כן עתה. לאחר מלחמת העולם השניה צצה הגדרה חדשה: “דמוקראטיה עממית”. זהו כפל-לשון, שפת-יתר, זיווג של שתי אחיות, מעשה שלא כדרכו. לא זו בלבד שהמלה “עממית” כבר כלולה ב“דימוס”, אלא שעצם ההכפלה מעוררת חשד. משל, כאילו אמרת “אמת אמיתית”, או "לילה לילי,.
לפעמים באה מהפכה ומעמידה שלטון, שיש בו איזה חידוש או איזה גוון נוסף, ואז מורגש צורך לחדש מונח או לצרף לו תואר חדש. אולם המשטר בארצות הדמוקראטיה העממית לא חידש כלום; הוא העתק מדוייק של משטר אחר, שאין לזהותו בשום פנים עם דמוקראטיה באותו מובן שהיה מקובל על האנושות המתקדמת במשך שנים רבות.
דמוקראטיה פירושה: צורך תמידי לחזר אחרי העם, להטות את לב העם אחרי השלטון בדרכי חינוך וחיבוב, טיפול ושיכנוע. היא מחייבת אמונה בבגרותו של העם, ובזכותו לעצב את גורלו. היא מעניקה לכל אחד חופש הדיעה וההבעה, ההתאגדות וההופעה הציבורית, ואילו “דמוקראטיה עממית” פירושה: שלטון מפלגה אחת, וביעור כל זכר וכל סימן של אופוזיציה. יחס אכזרי כלפי כל גילוי אינדיווידואלי בשדה המחשבה המדינית, ועקירת כל פעולה שאינה בהתאם לקו הרשמי. אימתנות ודמוקראטיה, זכות קיום למפלגה אחת ושלטון העם, אינם יכולים בשום פנים לדור בכפיפה אחת. והקורא לשלטון כזה בשם “דמוקראטיה עממית” מערב מין בשאינו מינו ומסרס את המוח האנושי.
ו
והרי מושג אחר, שלילי, שאף לו היתה פעם משמעות קבועה: “ריאקציוני”. בשם זה היו מכנים כל אדם, או תנועה, או תקופה, שהתנגדו לכוחות הקידמה ולמגמות הקידמה ושאפו להיסוג למשטר שחלף ולהשליט תפיסות שנתיישנו. אולם בשנים האחרונות הוציאו מלה זו לתרבות רעה. היא נעשתה מלת-הפקר!
היו ימים והשמרנים הקיצוניים, שהתנגדו להרחבת זכויות העם וחלמו על החזרת משטר ניצול וצימצום-זכויות, נתכנו – ובדין – בשם ריאקציונרים. אחר-כך זיכו בתואר זה גם את הימין בתנועת הפועלים; כאשר מפלגת האיכרים גילתה באיזה מקום סימני התנגדות למשטר הקומוניסטי העניקו גם להם את השם הזה. ובזמן האחרון, כאשר הורעו היחסים עם טיטו, כינו גם אותו בשם ריאקציונר. והלוא טיטו ומפלגתו קומוניסטים כשרים הם, ותורת מארכּס ולנין על לשונם, והמשטר שהם השליטו ביוגוסלביה הוא על טהרת הקומוניזם. השימוש השרירותי במלים ובהגדרות מוגש כאן בצורה מגוחכת ומצערת ביותר. וכי לאיזה מצב נושן רוצה טיטו להיסוג? האם למצב שהיה שורר בימי שלטון ההאבסבורגים, או אולי למצב שבו שלטו הגרמנים? עיני מי ינקרו בהגדרות אלו. כך עלתה גם למלה: “אימפריאליזם”.
עד כה הבינונו, שאימפריאליזם משמעו: מדיניות החותרת להתפשטיות בתחומים לא-לה, או סיפוח שטחים גובלים בכוח, או “משיכת” מושבות ונחלאותיהם של אחרים וכפיית שלטון זר עליהן. כל מי שסייע בידי מדינה אימפריאליסטית במלאכתה זו, ראוי היה שייקרא בשם “סוכן האימפריאליזם” ואמנם, היו סוכנים כאלה לאימפריאליזמים השונים.
אולם אם העם היהודי, המורדף בכל מקום, התחיל לשוב לארצו, ובצר לו היה נאחז בכל יד מושטת ואף מבקש ידיים שלא הושטו; ואם עם כזה, שחלק מועט ממנו השתרש במולדתו, נתכבד בתואר "סוכן האימפריאליזם,, הרי יש בזה לא רק רישעות אנושית, אלא גרוע מזה: בילבול-מוחין גמור, משחק בלתי-אחראי במלים. בורות וזדון בכרך אחד.
זמן-מה נדמה היה, שכבר נתנו ספר-כריתות להגדרה זו כלפי התנועה הציונית; הלוא פתאום זרח אור גדול עליה, והכל ראו שהציונות התכוננה כל ימיה לקרב גדול עם משעבדיה. אותה שעה התפעלו גם הפרופסורים בברית-המועצות ממלחמת דויד-וגלית והבינו, שהציונות היא תנועת שיחרור לאומית וחברתית ואינה רתומה לשום מרכבה אימפריאליסטית. אך הנה קמה מדינת ישראל, והשפעתה קורנת ויוצאת על כל תפוצות הגולה והיא קוראת לכל יהודי לעלות; ושוב משמיע פרופסור (יהודי!), שמדינת ישראל היא ריאקציונית וסוכנת האימפריאליזם! זוהי התעללות במלים ומושגים, הפוגעת קודם כל במתעללים עצמם. לאחר שימוש פראי כזה בהגדרות, ניטל האמון מכל “חידוש” אחר, שכן האדם הנבון לומד קל-וחומר…
לא טוב מזה גורל המושג “אינטרנציונל”. מטבע לשוני זה נטבע מלכתחילה במזל ביש, במזל של פילוג. לכאורה, אינטרנציונל פירושו התאגדות בין-לאומית של פועלי כל העמים בלא פילפול ובלא פירושים יתירים. וכל עוד שאיזו הסתדרות פועלים רצינית באיזו מדינה חשובה איננה מסונפת לו, אין זה אלא אינטרנציונל-קטיעא, פלג-אינטרנציונל; אולם הנסיון לימדנו, שאם ברית-המועצות החרימה את האינטרנציונל הסוציאליסטי לא הפריעה עובדה זו לכך שיהיה קיים אינטרנציונל שני ושלישי. ואף בימים אלה, כאשר הגוש המערבי עזב את האינטרנציונל המקצועי ועושה לו שבת לעצמו, אין זה מונע את שני הגושים מלכנות את שני הפלגים, העוינים זה את זה, בשם “אינטרנציונל”, אף-על-פי שזוהי סתירה ואבסורד. שכּן כל גוש מתכוון ליצור כלי-שרת לאינטרסים אנוכיים מצומצמים, ואיננו רשאי כל-עיקר לדבר בשם פועלי כל העולם. ולאחר שיש שני “אינטרנציונלים”, אין זה מן הנמנע שיהיו שלושה או ארבעה. כל זמן שיש גבול מוסכם וגדרים מחייבים ביחס למשמעותן של מלים, הוצב גבול גם לשימוש-שלא-כהלכה בהן; אולם משעה שהגדרים נפרצות בריש-גלי, שוב אין לדעת היכן ואימתי תיפסק ההפקרות הזאת.
ז
ולא הובאו המונחים האלה, אלא לשם הדגמה בלבד. רבים הם מכדי למצותם במאמר אחד. כמעט כל השמות והתארים סובלים מגילגולים כאלה: פאשיזם וסוציאליזם, לאומיות ומולדת, אמת ושקר, שוויון והפליה, צדק ועוול, חירות ושיעבוד, מטרה ואמצעים, אחדות ופירוד, אנושות וגזעיות, היתר ואיסור. כל המלים הללו, שאלפי שנים שיקעו בהן גדולי המחשבה וההרגשה בעולם את מיטב מאמציהם, כדי לברר את תוכנן ולשכלל את משמעותן – נעשו מידרס לפרופסורים קטני-מוח ולמדינאים צרי-אופק ומשוחדי-אנוכיות. הללו בועטים בהישגים הרוחניים של דורות, ומגלגלים במלים גדולות כבעדשים. הם מכבים את המאור הגדול, שהיה בוקע מתוכן, ומפיצים עליהן ערפל כבד. לא פעם יש רצון לקשור קינה ומספד על מלים נשגבות, שמשמעותן האמיתית ירדה למחתרת ומצפה לגאולה…
אנו מדינה קטנה ומטופלת בדאגות ובייסורים רבים. אין זה מכוחנו להשפיע על המילון האנושי ולהחזיר את ההוראה הנכונה לכל המלים, שהורו גם לנו את הדרך; אולם אנו צריכים להישמר לנפשנו לבל ניאחז במצודה זו, הפרושה עכשיו בעולם, ואשר ידיים זריזות פורשות אותה גם כאן. מקובל לחשוב, שטהרת המשפחה שמרה על קיומנו בגולה. אנו מצווים על שמירת טהרת המחשבה והמושגים. ההיגיינה של הדיעות ובריאות-הרוח חשובות כבריאות-הגוף. אנו שרויים בקדחתנות של בניין ויצירה. אנו מעצבים דמות רוחנית לאדם שלנו. נקפיד על כך, שלדמוקראטיה לא ייפלו כל מיני טפלים “מודרניים”, המפלגים אותה מבפנים. אם אנו נכספים לאינטרנציונל, אל ניתפס לתדמית של אינטרנציונל, או לתחליף שלו. אם אנו גורסים עצמאות, אל נפגום אותה בכל מיני תוספות או גרעונות, המקפחים את דמותה. אם יש לנו מטרה נעלה, אל נכתים אותה באמצעים בלתי-כשרים. אם יש לנו תורת-מוסר, אל נעשנה כשתי תורות, אחת לנו ואחת לאחרים. אם אנו שוקדים על משטר של שוויון, אל “נגיה” אותו בהגהות מודרניות. אם יש לנו קושי להגשים את כל אלה בחיים, חס לנו להצעיף את הקושי בהינומה של הגדרות-שווא. נחנך את העם ואת הנוער על ברכי האמת. ואם האמת נתקלת במציאות סוררת – נחשוף אותה לפניו ונגביר את כיסופיו לשנות אותה מציאות.
אפשר שגם בשמירת טהרת המושגים והבריאות הרעיונית נועד לנו תפקיד, המפליג ויוצא מחוץ לתחום מדינתנו.
תש"י
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.