כשם שמונחים ושמות, המגדירים כהלכה דברים ומצבים, מביאים גאולה לאדם החושב ומשמשים לו בית-אחיזה לתפוס את המתרחש סביבו ובתוכו, כך עשויים אותם המונחים והשמות עצמם לטמטם ולבלבל את האדם לאחר שנתרוקנו מתוכנם. שמות ומונחים הם דברים שבמוסכם. לאחר שהכל, או רבים, קיימו וקיבלו עליהם לקרוא עצם פלוני בשם זה והשקפה אלמונית בשם זה – קם השם לנחלת הכל. התוכן המוסכם והמשותף הוא, איפוא, תנאי לערכו של המונח, שאם לא כן עלול להיווצר מעין המצב שבדור-הפלגה, שהאגדה תיארה אותו בצבעים חיים ובהירים: מה שאחד כינה בשם “מים”, כינה השני בשם “עפר”; ומה שזה קרא בשם “מגרפה”, כינה זה בשם “קרדום”. ובליל-לשונות גדול ירד לעולם.
מאורעות וזעזועים חברתיים גדולים הופכים על-פיהם לא סדרי-מדינה בלבד, אלא גם מושגים. דרכם לרוקן מונחים ומגדירים מתוכנם, באופן שהמשתמש בהם כאילו מגלגל גלמים וצלמים בטלים. תפקידו של האדם, החושב את מחשבת הזמן, לבדוק את כלי-ביטויו ואת מערכת-המונחים שלו, אם לא נפגמו או נפסלו לשימוש. משום שתארים ומגדירים בלים מביאים לידי הנחות של תוהו, והנחות של תוהו מולידות מסקנות של בוהו. נרתיקי-מלים ריקים, לא זו בלבד שהם צורמים את האוזן ודומים עלינו כשרוולים ריקים של גדומי-היד, אלא הם אסון גדול לעולם. מתוך אוצרם נוטלים את הנוסחה המדינית המתה, את הסיסמאות הבטלות, ואת הגלופה האידיאולוגית.
מפני שני טעמים, משתמשים אנשים ומפלגות במונחים ובהגדרות שנתרוקנו מתוכנם. ראשית, מחמת עניות-דעת ועניות-נפש. כדי שהאדם יוכל בעצמו לעמוד על טיבו של מונח או מגדיר, מן הצורך הוא שיהיה בעל הבחנה דקה. אך רבים אינם רואים בעצמם את הדברים המתרחשים ואינם שותים במו-פיהם מבארה של המציאות החיונית, אלא הם משננים לעצמם הגדרות מקובלות ורואים את החיים מבעד לאספקלריה של מלים שאולות ושאובות מספרים עבים או דקים. אנו יודעים, כי תלמידי ה“חדר” היו רואים את צורת החיות והבהמות מבעד לאשנב המלים והשמות שבתנ"ך, שהרבי היה מפרשם פירושים זרים ומוזרים ביותר. כשם שישנם אנשים עיוורים לצבעים, ובשום פנים אינם מבחינים בין צבע הלילך לצבע הוורד, או אפילו בין ירוק לאדום, כך אתה מוצא בתחום ההגיון והמחשבה החברתית והמדינית אנשים שחסר להם חוש-הבחנה, חוש לניואנסים, וההתרחשות החברתית, וכן האנשים הפועלים בתוכה, נראים להם לכל היותר כצמד ניגודים: שחור או לבן, שטן או מלאך, אויב או ידיד, מארכסיזם או אנטימארכסיזם. כל גווני-הביניים וכל גווני-המעבר, וכל אותה קשת של צבעים, שהם הם גופי החיים, – סמויים מעיניהם לחלוטין.
והטעם השני הוא: אוֹפּוֹרטוניזם. אנשים ומפלגות אלה, המכוונים את עצמם תמיד לפני ראי הציבור, הופכים את מחשבתם קמעא-קמעא לתוצגת, לחומר המוצג לראווה. פורשת מהם היכולת לבדוק דבר לגופו. לפניהם מטרה אחת: לכבוש את הקהל ולהרכיב עליו את שלטונם הרוחני. לשם מטרה זו נוח להם מאוד להשתמש בנוסחאות מקובלות, במלים מקודשות, ובהגדרות שבלו מזוקן. כל בדיקה וכל שם חדש עשויים לבלבל את הקהל, ולהפקיע מידם מכשיר דמאגוגי לכיבושו. כי לא תוכן הסיסמאות עיקר, אלא כוחן להדהים את השומע ולמחוץ את המתנגד.
שתי מלים מסוג זה, שכבר פרחה נשמתן והן מוטלות דוממות במחסן-העתיקות של הרוח האנושית, הן: שמאל וימין. אך ראה זה פלא: העיתון “משמר” מכתיב: “דבר” הוא עיתונו של הימין בתנועת הפועלים, מפלגת פועלי א“י היא הימין של תנועת הפועלים, סיעה ב' היא שמאל של מפא”י, והוא עצמו הינהו בוודאי שמאל שבשמאל. “משמר” פטור לברר מדוע “דבר” הוא ימני, ובמה “משמר” שמאלי, אולם הואיל והמונחים “שמאל” ו“ימין” נתקבלו על רבים, עד שאין איש שם את ליבו למה הוא מתכוון בבטאו אותם – סמך “משמר” על השיגרה ועל יסוד העמעום שבקורא, והטיל את ההגדרה הזאת פעם אחת, פעמיים ושלוש, שהרי לא להורות איזו הלכה לציבור הוא רוצה, אלא להדהימו, לנטוע בו שנאה ל“דבר” או למפא"י, מעין נוסחת-כשפים אבראקאַדאַברה, שעצם הצליל משפיע ומהפנט.
אולם זוהי שעת-כושר לחזור ולהדגיש, שהמלים “ימין” ו“שמאל” נעשו נבובות עד כדי-כך, שכל המשתמש בהן בכוונה אינו אלא מעיד על עצמו שהוא משוקע עדיין בתוך שיגרה מילולית.
בלשון הפרלמנטאַרית היו מבחינים בין מפלגה ימנית למפלגה שמאלית. המיבטאים האלה, שמקורם במאה התשע-עשרה, נתפשטו מבית הנבחרים הצרפתי על כל העולם כולו. המפלגות הוכתרו בתור ימין או שמאל בהתאם לסדר ישיבתן על ספסלי בית-הנבחרים ביחס לכיסאו של הנשיא. קמעא-קמעא נתאזרח המנהג בחיים הפרלאמנטריים המתוקנים, שנאמני הממשלה ותומכיה ישבו בצד ימין, ואילו מתנגדי הממשלה ותובעי השינויים – בצד שמאל. היה בכך גם משום נוחות לסוקר ולמונה-הדיעות, בסיקור-עין אחד אפשר היה לתפוס את “מצב הרוחות” ולדעת מי מסכים ומי מתנגד. לכינויים “שמאל” ו“ימין” היה ערך מגדיר וממיין; לפיכך נחשבו למושגים ברורים וסימנים מובהקים, שמילאו תפקיד חיובי. השמרנים למיניהם, שנוח להם בקיים, נכללו באחד, ואילו הראדיקלים לגווניהם, שתבעו שינוי הקיים – באַחר.
עכשיו נטרפו שני השמות האלה, כדרך שנטרפו מושגים רבים אחרים. על-כן אסור להשתמש בהם. אין הם מגדירים עוד שום יש חברתי או נפשי, אלא מתעתעים לפנינו אפס בדמות יש. הם נהפכו למונחים טפלים, המתפרנסים מעברם ומביאים אנדרלמוסיה לעולם. וכי מי יודע כיום לומר במפורש, מי ראוי לתאר זה או זה? דרך-משל: תומאס מאן, שקידש את שם הספרות, המחשבה והרגש, ולא מתוך השקפה סוציאליסטית – הראוי הוא לתואר “שמאלי” או לאו? והפילוסוף האנטיפאַשיסטי והאנטימארכסיסטי בנדיטו קרוצ’ה, הלוחם הנלהב לחירות האדם – היוכל להימנות עם השמאל? וגאנדי, שביקש לפתוח את שערי הודו לפני הפולש הנאצי ולהמיט שואה על העולם – מה הוא? ואצלנו: האם א. ד. גורדון ראוי לשבת במדור השמאלי אף-על-פי שלא גרס את הסוציאליזם הרשמי, או שהתואר הזה שייך יותר למי שמפריח סיסמאות ראדיקליות אף-על-פי שלא עשה דבר להגשימן? ואליעזר יפה, שלא זו בלבד שכתב אחת האוטופיות היפות של משטר סוציאליסטי אלא אף הוציא אותה אל הפועל כל ימי חייו – האם רשאי הוא לעמוד במחיצתם של שמאלים?
קיצורו של דבר, כל אותו קו-גבול, שהיה חותך את הבדלי הדיעות, הפרוגראמות, העמדות והמעמדות, וכל אותם הציוּנים שניתנו למפלגות ולאישים “בימים ההם” אינם אלא שיגרה ורישול בלבד. משום שגם במושגים שמרנות ומהפכנות רפורמיזם וראדיקליזם, חל שינוי טעם וערך. בימינו אי-אפשר עוד להסתפק בהדבקת פתק או תואר, אלא יש כורח להביט לליבו של כל משטר ולבדוק כל נוסחה פרוגרמטית. במו-עינינו ראינו: יש מהפכנות, שהיא כסות-עיניים לחורבן-עולם ולקילקול-אדם. עקירה כזאת בלי הנחה פסולה לחלוטין. ולעומתה יש שמרנות או רפורמיזם, שלחידושם אנו נושאים את נפשנו. והעולם לא יחזור למסלולו ולא תהי לו תקומה, אלא אם כן יתוקן בו תחילה משטר כזה, שאם גם לא יהיה מחודש מיסודו ולאלתר, מכל מקום יהיו צרורים עימו אפשרויות-חיים ותקווה לחיים.
לפיכך, כשאנו מעריכים עכשיו מאורעות ואישים, תכניות וסיסמאות, אין אנו מוצאים כל חפץ וכל סיוע בנומנקלטורה ה“הנדסית” הזאת של “ימין” ו“שמאל”. ועלינו להתקין לנו אמת-מידה אחרת למוד בה את הפרוגראמות וההכרזות והמשטרים. לא לפצלות ולקליפות, אלא לגרעינו של דבר אנו צריכים. ואין כל אמת-מידה אחרת מאשר העקרון ההומאני, עקרון האדם, טובתו, ערכו וגורלו. רק עקרון זה ישמש נר לרגלינו וקו ומשקולת בידנו. וברצותנו להעריך מפלגה או עיתון, נשאל על-כרחנו: המיטיבים הם להוקרת חיי האדם? המותחים הם ביקורת על כל מנבלי שם האדם וכובלי חירותו, או שיש לפניהם משוא-פנים? השוללים הם כל משטר של דיכוי וגזל-זכויות, או שמשאירים הם פתח פתוח והיתר למישהו? המתנגדים הם לכל דיקטאטורה? אל-אלוהים יודע מה יכולות כאן להועיל המלים “שמאל” ו“ימין”! כלום אינן שרידים מלפני דור-המבול?
תש"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.