אנו שרויים עכשיו בין השמשות. בשעה כזו משתררים צללים ודימדומים, והראיוּת לקויה. הכוחות העשויים לסייע לאדם במצב־עולם זה, הריהם הצפיה לשמש החדשה והשיור האחרון של כושר־ראיה והבחנה. בזכותם הוא ניצוֹל מתעיות־הילוך ומהפלגות־דמיון מכשילות, האורבות לו מתוך חצי־האופל, שכֹן האפילה מתעתעת לפנינו תמיד אוצר של אפשרויות, כביכול, שאינן מוגבלות. ואילו האור אינו מראה לנו אלא דרכים מעטות אבל נכונות. הבה נאמץ את כוח־הראיה, שעדיין נשתייר לנו בתוך האנדרלמוסיה ועירובי־התחומין שבזמן הזה, כדי לסמן לנו סימוני־דרך מעטים לשאיפתנו.
הדמוקראטיה היא עדיין שאיפה, מטרה נכספת, אידיאל. בשום מקום בעולם לא ראינוה עד כה בהתגשמותה השלמה. אולם בכל מקום שהיא מצויה, אפילו היא מקוטעת ולקויה בחסר, הריהי מעניקה מינימום של חיי חירות ושוויון. במשטר של מינימום כזה, המגולם בדמוקראטיה הקרויה בורגנית או פורמאלית, יכול האדם לחוות את דעתו ולהילחם להישגים דמוקראטיים נוספים. החתירה תחת סדרי הדמוקראטיה היא מעשה־פשע, שאין לו כפרה. אין זה דבר שבאקראי, שבכל מקום שנתנו ספר־כריתות לדמוקראטיה והיא נסתלקה, שם נפחו הסוציאליזם ותנועת הפועלים את נפשם בבת־אחת או קמעא קמעא. משום שלא רק במשטר הסוציאליסטי העתיד לבוא אין לנו בת־זוג נאה לסוציאליזם מן הדמוקראטיה, אלא גם במשטר הנוכחי, שבו הסוציאליזם נלחם עדיין על זכותו, הואיל ורק בעזרתה יכול הוא לכבוש כיבושים יסודיים ולהגיע לידי דמוקראטיה סוציאליסטית. שהרי אי־אפשר לחנך בעל־פה ובכתב ובמעשים, אלא אם כן ניתנו התנאים המינימאליים לכך: חופש המחשבה, הדיבור והפעולה. כל דמוקראטיה, ואפילו כשהיא פגומה ופרומה, עדיין היא מאפשרת בשיעור מסויים את ביקורת הקיים וכיבוש יחידים והמונים לאידיאל חדש. ומתחוור והולך, שאותה דמוקראטיה לקויה, אשר חכמים ונבונים אמרו עליה שהיא כלי־שרת בידי הבורגנות לכפות את רצונה המעמדי על הפועלים, אינה הכרחית כל־כך למעמד זה, המכה שרשים ומסתגל לכל צרה ועקה. ודווקא ציבור הפועלים והמתקדמים, עניין מרובה לו גם בדמוקראטיה זו. אולם התביעה והחינוך לדמוקראטיה אין מקורם בטעמי טכסיס ואסטרטגיקה, אלא ברעיונות־השתיה של הסוציאליזם, ברוחו ובנפשו. כי דמוקראטיה פירושה הוקרת הפרט, הודאה בזכות חייו, והתחייבות־גומלין למתן אפשרות של חיים. דמוקראטיה משמעה, חופש היחיד לחשוב כאשר עם לבבו ולעשות כרצונו בלי לפגוע ביחיד או בציבור. דמוקראטיה מחייבת אור־הדעת ואור־ההרגשה, ומונעת את הופעתם של עריצים מנוולים, הגוררים אחריהם את ההמונים אל פי־התהום.
טעות הרת־פורענות היא לחשוב שהדמוקראטיה, כיון שהושגה הריהי מובטחת ושום רע לא יאונה לה. ככל קניין רוחני, אף היא תובעת טיפוח מתמיד, כוחות־מגן כבירים רוחניים וחומריים. מי שאמר שהדמוקראטיה משולה לבריאות האדם, יפה אמר. לכאורה, אין הבריאות אלא העדר־כאב וחוסר־מיחוש. אף־על־פי־כן, משמתרגש הכאב ובא על האדם, כמה ממש יש בו! אותה שעה זוכר האדם ומבחין יפה בין מצב ללא מיחושים למצב של בריאות. בריאות זו, אם אין אתה שומרה שמירה מעולה, סופה להתרופף, ולהתגלגל במחלה. אף הדמוקראטיה, כל זמן שהיא קיימת היא נראית מובנת מאליה. מצויים חיידקים רבים, התוקפים אותה בגלוי ובסתר. ישנם טיפוסי־אדם, שהבריאות הממושכת של החברה משעממת אותם והם מתגעגעים למעט נגעים. הם חולים מרוב בריאות כביכול. החושים שלהם תובעים מיחושים. והם הם נושאי החיידקים האמיתיים, בהם תומך הדיקטאטור את יתידותיו. רק לאחר שנתבסס והשלטון נכון בידו, הריהו שופך את ממשלתו גם על חלקים אחרים של העם ומנוולם ניוול מוסרי.
הדיקטאטורה אינה פורענות לשעה, היא בכיה לדורות. על־ידי שהיא כופה את העם לצורת־מחשבה אחת ומבערת אחרי כל רמז של ביקורת והגדרה עצמית, הריהי מטמטמת את האדם ומדליחה את כל מקורות־הנפש. היא מזהמת המונים במגיפה. מה שקילקלה דיקטאטורה בשנה אחת, לא יתוקן במשך שמיטה שלמה. כי הדמוקראטיה צריכה לגבש את הטוב באדם, ללקט בו ניצוצות של מעלה כדי להניס את חשכת העבדות השרויה בנפשו; ואילו הדיקטאטורה אינה צריכה אלא ללכת עם זרם הנטיות והיצרים הרעים ולעשות כבתוך שלה, היא קוראת דרור ליצרים ומכבה את רשפי התרבות. וכמה תעתועים יש במימרה: דיקטאטורה, רק כדרך עראית או כמעבר. אחריה יבוא המשטר המיוחל. לדיקטאטורה הגיון משלה. הכוונה ברישא אינה הכוונה בסיפא. הנסיון הורה, שלעולם אין דיקטאטור מודה שהגיעה שעתו להסתלק, שכבר נפסקה הדרך והתחילה המטרה, שתקופת־המעבר נסתיימה ובאה שעת־הקבע, מלבד זה, הרי המישקע העכור, שאותה דרך ואותו מעבר מניחים בנפשות בני־אדם, גלי־החיים הדלוחים המתפשטים בינתיים בקרב היחידים והציבור, עוקרים מעט מעט את התביעה והצורך למשטר אחר ולחופש. בדמוקראטיה יש טעם לחיי אדם עלי־אדמות. היא שייכת לאותם הנכסים, שכדאי ליתן עליהם את הנפש.
אחת השאלות המתעוררות בימינו במשטר דמוקראטי, היא: מה דינם של פאשיסטים ואנטי־דמוקראטים? היש רשות לשומרי חוקת המדינה, זו החוקה המעניקה חופש דיעה ודפוס ודיבור לכל אחד, לשלול זכויות ידועות מאת המחבלים הללו, המשתמשים בחוקה הדמוקראטית לחתור תחתיה? אין ספק, שמבחינה פורמאלית אוסר העקרון הדמוקראטי על כל צימצום־זכויות. בפני החוק הכל שווים. ואם מידת־הדין נותנת חופש דיבור לפלוני, אין היא רשאית ליטלה מאלמני. ברם מיצוי פורמאלי כזה הוא מעשה־ידי אלה, שעניין להם להביא את המשטר הדמוקראטי לידי הלכות אבסורדיות, על־מנת להלעיז עליו ולהתיש את כוחו. ביצועה של הדמוקראטיה והנהגתה בחיים אינם עניין קל. ככל אידיאה, היורדת לעולם העשייה, המלא רצונות שונים ויצרים רעים, אי־אפשר גם לה שתהא מספקת את כל הבריות. מישהו נכווה מגחלתה, מישהו רוצה לסרס את דמותה או לעשותה כלי־תשמיש לכוונות רעות. אולם חברה זו, שבניה נמנו וגמרו שמשטר דמוקראטי זה הוא יסוד־מוסד לחייהם הפרטיים והממלכתיים, ממילא קיבלו עליהם כללי־התנהגות מסויימים ואמיתות־חיים ידועות ונשבעו לקיימם לטובתם ולטובת הכלל כולו.
לפיכך, הפוגע ביסודות חיוניים אלה, מפר ברית וראוי לעונש חמור.
בימינו, כשכמעט כל הקבוצות האנטידמוקראטיות כבר הספיקו לתפוס באיזה מקום שהוא בעולם את רסן השלטון בידן ולהנהיג את המשטר הרצוי להן, שהטיפו לו שנים רבות, שוב אין הוויכוח על דמוקראטיה ודיקטאטורה מופשט. לפנינו דוגמאות עקובות מדם, הממחישות יפה אל מה שואפים הללו וכיצד הם בונים משטר אחר. לפיכך, לא זו בלבד שיש רשת לדמוקראטים להגן על עצמם מפני מלאכי־חבלה אלה, אלא חובה עליהם לעשות זאת, גם אם מן הצד הפורמאלי הערטילאי נראה המעשה כפגיעה, כביכול, באיזו פרודה שהיא בחברה. “פגיעה” כזאת, הריהי כאין וכאפס לעומת חיי־הגיהנום, עריפת הראשים והשיפלות, שאנטידמוקראטים אלה מביאים עימהם לכל מקום שניתנת להם דריסת־רגל. רשאי רוב דמוקראטי במדינה, השליט על־פי כללי הדמוקראטיה והעומד מפקידה לפקידה לפני ביקורת העם, לשמור על יסודות משטרו האנושי, גם אם שמירה זו מחייבת ליטול מן המיעוט, המקעקע את כל הבירה, כמה זכויות ורשויות. בארצות הנאציזם והפאשיזם, ארצות ללא חוקה וללא פרלאמנט, ללא דעת־קהל וללא משפט, אי־אפשר יהיה לכבוש שנית את הדמוקראטיה ואת החופש בשיטות דמוקראטיות. כשם שאיוולת היא להילחם עם חיות רעות באמצעים רוחניים. האלימות היא כאן רע הכרחי.
גם כשהדמוקראטיה איננה מושלמת. חובה היא להגן על קיומה ולבצרה. ליקוייה עשויים לבוא על תיקונם, ואילו דיקטאטורה שנתאזרחה אין לה תקנה אלא בדם ואש. דמוקראטיה מוחלטת לא תיברא בבת אחת בשום משטר סוציאליסטי, כי לשם כך דרושים אנשים חדשים ויחסים חדשים. המשטר הדמוקראטי, אפילו מומים גדולים דבוקים בו, עשוי להכשיר את האדם למושג צדק ולמטבעות־חיים חדשים, לשקע בו ערכי רוח, רעיון וחברה מחודשים, ולעשותו נושא לדמוקראטיה חברתית. עד התקופה הזאת יהיו ודאי שלבים שונים, אך טעות היא לחשוב, שהדמוקראטיה הסוציאלית, שכה הרבו לדבר עליה ולפאר אותה ולהעמיד בצל את הדמוקראטיה הפורמאלית, תתרחש כמין נס, או תתחולל פתאום בעיקבות איזו מהפכה מדינית. דמוקראטיה זו, כסוציאליזם בכלל, תצמח צמיחה איטית ותשתרר בקרב בני־אדם הרוצים בה והמוכשרים לה.
וכשם שאין אדם עומד על דברי־תורה, אלא אם כן נכשל בהם תחילה, כך אין אדם עומד על ערך הדמוקראטיה אלא לאחר שנגזלה ממנו. הנחשול העכור של נאציזם, שהציף את העולם, עתיד לשלהב את התשוקה לדרור, לשוויון ולצדק ביחסי אדם. לא הדמוקראטיה נכשלה, אלא הדמוקראטים. נסיונות האש, שנתנסתה בה האנושות, עתידים להחזיר את עטרת האדם ליושנה. הומאניזם או חורבן התרבות – ברירה שלישית אין.
מהפכה ומהפכנים 🔗
קסמים ופחדים היו מלפפים אותנו בשומענו את שתי המלים הללו. צלילי המהפכה העלו בליבנו חזון ראשית חדשה, הנבראת בחדא מחתא, מתוך ניתוח מהיר בגופה החי של החברה. הן כך הסבירו לנו חכמי החברה: השינויים מתחוללים בשני אופנים: על־ידי התפתחות איטית, אורגאנית או על־ידי זינוק מהפכני שיש בו משום סוד של קפיצת־הדרך. המהפכנים גרסו רק את הדרך השניה. הללו לא נסתפקו במהלך הטבעי, שהיה מתון יתר על המידה ולא הלם את רוחם הסוערה. הם ביקשו, כביכול, להוסיף קיטור וחשמל לכוח־התנועה המרושל של ההתקדמות הטבעית. ובזה הרגשנו קסמים. אפשר שקסמים אלה מקורם היה בחוסר נסיון מהפכני, במרחק של 150 שנה המבדיל בין המהפכה שהיתה לזו שנתהוותה, אך הם היו ומשכו.
גם פחדים בקעו ועלו מתוך המלה מהפכה. בחביון־נפשנו חשנו מורא גדול מפני לידה של אונס. בכוחם של צירופי תורשה וזכרון חיו בקרבנו, ואם גם חיים מעומעמים, מידת האכזריות, ונפתולי גסיסתם של קרבנות המהפכות שהיו. אך הקסמים עלו על הפחדים, והיו תקופות שכל משכיל היה אחוז ברשת התשוקה למהפכה. היינו עדים לחזיון משונה ביותר, הקרוי בשם “סאלון קומוניזם”, היינו, אנשים שמעמדם הכלכלי והחברתי לא היה עשוי בשום פנים להוליד בקרבם רצון לשינויי־סדרים ולזעזועי־חברה; אלא הואיל והם ערים ביותר לקלוט את רוח הזמן, קיבלו גם הם על עצמם אל ה“אני מאמין” המהפכני ודיקדקו להחזיק בו בדביקות גדולה. זאת לא היתה רוח מקדימה לראות, זאת לא היתה אפילו תפילה שבלב לחדש ולמחודש מתוך יחס של גנאי לישן ולבלה; בני־סאלונים אלה פשוט נגררו. הרוח המודרנית נשאה אותם עימה.
אך הנה נתחוללו מהפכות כבירות לעינינו, על גבנו ממש. ראינו את מורא־הודן ואת הוד־מוראן; היינו עדי־ראיה לזעזועי־עולם ולחילופי־שלטון ולהתפכותו של סולם־הערכין; נתנסינו במסות אישיות וקיבוציות עזות. ואף־על־פי־כן עדיין מוקפת היא זוהר של קסמים, אם כי אימים גדולים אוחזים אותנו למראה המהפכה ושכרה, החלום ושברו. משום שהמהפכה היא, כפי הנראה, חזון־לוואי הכרחי לחיי החברה, בחינת “מטה־הזעם” של ההשגחה ההיסטורית, היא משמשת מרחץ־טהרה לאנושות, מזעזעת את הקיים הנפסד, שהיכה שרשים עמקים ושהופקדו עליו שומרים מזויינים, היא מעוררת התלהבות, אחווה, רוח של הקרבה ושמחת־המעשה.
ברם, המהפכה גולשת עד מהרה במדרון, ההתלהבות הקדושה דועכת. אפיפיורים חדשים קמים, אינקוויזיציות חדשת מתייסדות. סדר־המעלות נהפך, אך הוא קיים ועומד במהופך. עליונים־לשעבר מדוכאים בידי תחתונים־לשעבר. זכויות יתירות ניטלות וניתנות. מעמד־הבחירה לא חלף מן העולם, רק מיהותו החברתית נשתנתה. היצרים הרעים לא נתבערו. האנוכיות האישית והקיבוצית מוסיפה להתקיים. השמחה־להרע והחכמה־להרע, יוצאות שוב במחולות־מחניים. הסבל האנושי, הנגרם בידי אדם, חי וקיים.
מהותה של מהפכה מתגלמת במהירות ובתמציתיות; הכל מתרחש בה בקצב־סחרחורת, הבלתי־אפשרי נעשה מציאות. כוח־היצירה גדל פי שבעים ושבעה; אומץ הלב – כפל־כפליים. אולם באותה מהירות ממש, באה הירידה והנסיגה. המרץ נאכל. רוח ההקרבה מתבזבזת. הסיסמאות הנלהבות נעשות כאותם התרמילים, שכדוריהם נורו מתוכם. קנאה, תחרות וצרות־עין משתלטות ביחסי החברה.
וכמדומה שניתנת רשות להוציא מסקנה, שכבר שיננו אותה לנו לפני שנים מיטב אנשי־המחשבה ואנשי־הלב: כל מהפכה היא בעיקרה מהפכה מדינית, ולא חברתית ולא אישית. עירבוב שתי הפרשיות הללו גורר אחריו תביעות־שווא, אכזבה, אסון. אפשר וצריך להביא לידי מיט מהפכני שלטון, הנהגת מדינה; אך שינוי סדר־החיים, נטיעת יצרי־הטוב, תיקון יחסי־הגומלים, חידוש המהות האנושית ועקירת נטיות והרגלים, לא ייעשו בדרך של מהפכה מדינית. מדינה ריבולוציונית שירשה את מקומה של הקודמת יכולה ליתן פקודות, להרוס את הישן, לחוקק חוקים אחרים; אך את האדם לא תשנה על־ידי כך. ההוויה החדשה עצמה אינה אלא תוצאה של חינוך מכוון וארך־אפיים, של גידול אורגאני. ההוויה החדשה באה לאחר הכשר־לבבות.
ידוע, מה שמטיחים כנגד דברים מעין אלה: תשבי יבוא ומהפכה סוציאלית כזאת לא תבוא; עשבים יעלו על קברותינו ועל קברות הדורות הבאים, והיא לא תעלה ולא תבוא. ואף־על־פי־כן, כך ורק כך חובה עלינו להבין את עניין התחדשות אדם וחייו.
תש"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.