א    🔗

הכרוניקה ה“אוביקטיבית” קובעת בדיוק כי לפני למעלה מארבע מאות שנה חי ופעל פלוני בשם ד“ר פאוסט, שהיה מרפא חולים באופן מקורי — חכם ומלומד, נוסע רב־הרפתקאות ובמדת־מה גם… רמאי; אולם, זמן קצר מאד לאחר כך, כמה עשרות שנים בסך הכל, באה האגדה העממית והפקיעה את ד”ר פאוסט זה מהויתו האישית, החד־פעמית, וצרפה אותו לגלריה של אנשי־מופת, אלה שסמליותם חזקה מכל הויה פיסית, והם גדלים והולכים בהמשך הזמן, מחכימים ומשכילים יותר ויותר, פושטים צורה ולובשים צורה עם כל תקופה ותקופה חדשה; יתר על כן — הכרוניקה, ואפילו בתה, הגדולה הימנה, — ההיסטוריה, מגבילה ואומרת, כי ד“ר פאוסט — שואַבי היה, ואלו האגדה, אעפ”י שהיא דוקא לאומית שבלאומית, האדירה ורוממה את העובדה מגבולה הצר, חזרה ויצרה את פאוסט, בחינת אזרח של־העולם־כולו; כן, רק האגדה, זו בעלת העין החדה, הרואה־ואינה־נראית, היא אשר מצאה וגלתה כי ד“ר פאוסט — שיח־ושיג היה לו עם מפיסטו — ומיד העניקה לו אותה גדלות של מחשבה, העושה אותו לאישיות אוניברסלית, ויותר מזה, היא הפכתו לאידיאה נשגבה, הנושאת עליה שם פרטי; הרי שפאוסט בן הוא למשפחת אותן אידיאות מורכבות־נשגבות, שאב־הטפוס להן הוא אותו רעיון קדמון ונעלה הנושא עליו את השם הפרטי, ספק היסטורי־עובדתי, ספק אגדי — של איוב; ודוקא גושפנקא עממית זו — היא אבן־השואבת למשורר גדול בין גדולים, המבין ויודע דעת עמוקה, כי אין היחיד, אפילו הוא גאון, נושא ליצירה פיוטית עשירה, אלא אם כן היתה בו יד האגדה התמימה; החכם הגדול או הנבון־למופת, המשורר או איש־המדע היחיד במינו, המדינאי או הממציא — כל אחד מהם ראוי ויפה לשיר־שבח של משורר גדול, לאודה קצרה או ארוכה, ואולם ליצירה, העשויה היא עצמה להיות שם־דבר — ראויה גם האישיות שהיתה לנחלת האגדה; דרגתו של רבי יהודה הלוי, דרך משל, גבוהה בעינינו מדרגתו של רבי שלמה אבן־גבירול, לאו דוקא בכוחו של הכשרון, אלא בזכות כוחה של האגדה אשר רקמה לו את זר־הדפנה כאשר רקמה; שעור מחשבתו של הרמב”ם ז“ל, ודאי שאינו נמוך בשום דבר משעור מחשבתו, נגיד, של הבעש”ט ז“ל, אלא שאת זו האחרונה העלתה האגדה על כנפיה, והיא מעלה אותה ומוסיפה ומעלה; ולא פלא הדבר שאין משוררים שרים את הרמב”ם, אבל את הבעש“ט שרו ועוד ישירו גדולים בכשרון וגבוהים במחשבה; הה, מה עמוקים ומה רבי־הקף הם יסודות העממיות! ואשרי המשורר העומד על כך, אם בזכות האינסטינקט היוצר שבו, ואם גם בכוח הכרתו הפיוטית; אין זה, כמובן, המעין היחידי לשירה בעלת רמה ומשקל, אבל ודאי הוא שזה אחד המקורות הבדוקים והמנוסים ביותר שלה; מה טבעי, עד לפשטות מוסבר, שאעפ”י שעוד קימת ועומדת במלוא אונה יצירתו של ו. גתה — “פאוסט”, מצא משורר ממעלתו של פול ולרי את עוז הרוח לכתוב שוב מחזה פיוטי גדול בשם של “פאוסט”; ואף עכשיו יובן וגם יובן, אם ינבא מישהו ויאמר, כי עוד נכונו וגם נכונו, כנכון היום, אם בלשון זו ואם בלשון אחרת, פואימות או דרמות, על ד"ר פאוסט זה, שהאגדה העממית קפלה בדמותו אלף דיוקנאות ודיוקן בכוח, הקורא ונותן חשק להוציאו לפועל.

ב    🔗

פול ולרי עצמו מחבר Mon Faust (“פאוסט שלי” — הוא שם של ספרו הבלתי־גמור), לא התכון, כמובן, “לדלג” על פני “פאוסט” של גתה ולקשור את יצירתו בקשר־“מישרין” לפאוסט העובדתי והאגדי בלבד; והנה הוא מקדים לספרו הקדמה קצרה, אבל חריפת־סממנים, שכליים ופיוטיים, בשם “לקורא בעל האמונה־התמימה והכונה הפגומה”, הקדמה שראוי לנו לתרגמה מראשיתה ועד סופה, כי על־כן יש בכוחה לחסוך אריכות־דברים בכמה ענינים הקשורים בהערכת היצירה, וגם לקשט את מסגרת הדיון שלנו בקשוטי חן של חכמה ושירה, שרק חכם בטוי ועדין נסוח ממעלתו של פול ולרי מבורך בהם; ואלה דברי ההקדמה:

"אישיותו של פאוסט ושל שאר־בשרו הנורא יש להן זכות ללבוש כל מיני דמויות.

"פעלו של הגאון לאספן בצורת־בדים אל האגדה או אל היריד, ולהוליכן, בתוקף חום מזגו האישי, אל הנקודה הנשאה ביותר של קיום פיוטי, נראה כאוסר לעולמים על בעל דמיונות אחר לתפסן מחדש בשמותיהן ולאלצן לנוע ולבוא לידי גלוי במסבות חדשות של מאורעות ואפני־דבור.

"אולם שום דבר אינו מוכיח באופן חותך את כוחו של היוצר יותר מאי נאמנותה או אי־כניעתה של יצירתו. כל שהוא נותן בה יותר חיות, יותר הוא מעניק לה חרות. אפילו התמרדותה מלהיבה את מחברה: אלהים היודע…

"יוצרם של שני אלה, של פאוסט ושל האחר, חוללם באופן כזה שהם מתכשפים אחריו למכשירים של רוח עולמי: הם חורגים ממה שהיו ביצירתו. הוא העניק להם ‘משימות’, יותר מאשר תפקידים; הוא קדש אותם לעולמים בשביל הבעת אלו קצוות של האנושי ושל הבלתי־אנושי; ועל ידי־כך התיר אותם מכל הרפתקה פרטית. העזתי אפוא לקנות לי את אלה.

“הרבה דברים השתנו בעולם הזה, במשך מאה שנים, עד שמותר להתפתות על ידי הרעיון לתקוע בתוך זמננו, השונה כל־כך מזה שבשנותיה הראשונות של המאה הי”ט, את שני הפרוֹטגוֹוניסטים המהוללים אשר ב’פאוסט' של גתה.

“אכן, ביום אחד מימי 1940 הופתעתי במצאי את עצמי דובר בשני קולות ונמשכתי לכתיבת הדברים הבאים. רשמתי אפוא בזריזות רבה וגם — אני מודה בכך — ללא תוכן, ללא דאגה למערכות ומדות, את התמונות של שני מחזות אלה השונים תכלית שנוי, אם הם בכלל מחזות. בהרהור־שבלב אחד מצאתי עצמי רושם באופן קל רשום של פאוסט שלישי, העשוי לכלול בתוכו מספר בלתי קבוע של כתבים ראויים פחות או יותר לצרכי תיאטרון: דרמות, קומדיות, טרגדיות, תמונות־קסם לפי הזדמנות: חרוזים או פרוזה, הכל לפי מצב־הרוח, יצירים מקבילים, עצמאיים, אשר, אני יודע זאת, לא היו ולא נבראו… אולם ממעמד למעמד ממערכה למערכה, נתחברו אלה שלושת רבעי ‘לוסט’ ואלה שני שלישים של 'הגלמוּד, המכונסים בספר זה”.

ג    🔗

אכן, כל החותר לעיקרם המצומצם של דברים, לתכליתם העירומה מכל לבוש של משל וצורה — לא יתכן שלא יגיע וישיג, כי גרעין אחד ומשותף ל“איוב” ול“קהלת”: — נסיונות של תענוגות וגם של יסורים למדו את שניהם שאין יפה לאדם בעולמו, אלא כניעה לגורלו, כי אם כך ואם אחרת — נמנע ממנו מלשנות בו אף כמלוא־הנימה; ואף על פי כן, מה נפרדים שני הראשים הללו של מחשבה אחת, המוליכה אל אותה המסקנה! עד שבא גתה והעיז ב“פאוסט” שלו — לצרף יחד ולתת לפנינו את מהלך־המחשבה של “איוב”; למזוג את יינו הקר של קהלת בכליו המרתיחים של איוב; או, אם נדבר בלשונה של תורת הספרות — לתת תוכן אֵפי בצורת טרגדיה דוקא; האם יש משהו מופרך יותר ומנוגד בתוכו־ובו מאשר — קהלת טרגי? וכי מי יעלה על דעתו את קהלת זועק “הבל הבלים”? לא! הבל הבלים זה אינו אפילו לחש חרישי, אלא תנועת־יד אדישה בלבד; רק בידי גאונותו של גתה עלתה ההעזה, ונוצרה אותה פנינה אמנותית מיוחדת במינה, ששמה “פאוסט”, אלא שחכמי הבמה ואמניה היטיבו להבין, ולא העלו יצירה זו על הקרשים, כי אם בצורת אופירה, כלומר: — בתורת טרגדיה (יסוד איובי בעיקרו) מוסיקלית (יסוד קהלתי בעיקרו); ואין ספק בידנו, כי לא רק העובדה כשלעצמה, שהטרגדיה חרוזה, גרמה לכך, אלא הקצב הפנימי של החשיבה, זו הפילוסופיה הגתאית הנשגבה, שאעפ“י שהיא רפלקטיבית אינה חסרה אימפולסיביוּת; כי מהו יחודו של גתה, כאיש וכאמן, אם לא היותו לשון המאזנים בין פאוסט שלו מצד זה לבין ורתר שלו מצד שני? יתר מכן, עוד לפני היות פאוסט אתה מוצאו כמוס בדמותו של ורתר, ואלו קצו של ורתר רק משל הוא, כי על כן הוא חוזר וחי במלוא דמיו ב… פאוסט! אכן, ב”פאוסט" אתה מוצא לא רק את סכומן של כל יצירות גתה, אלא שכל אחת מהן תפתח לך לרוחה, על כל פנותיה וזויותיה, רק אם תחזור אליה כש“פאוסט” בידך, בחינת מפתח אחד כל־יכול, המבטל כל שאר המפתחות הארעיים שהיו לך קודם־לכן; כי ב“פאוסט” אתה מוצא את מהותו של גתה עד לתהום־תהומותיה: האיש הנלחם במפיסטו, אבל גם משתעשע בו.

ד    🔗

פול ולרי עצמו “מודה” בהקדמתו הנזכרת לעיל, כי שני המחזות (הבלתי־גמורים), המהוים את ספרו “פאוסט שלי”, שונים מאד זה מזה, ונוסף לכך מסופק הוא “אם בכלל מחזות הם אלה”; ולא מקרה היא תוצאה זו מעבודתו, כשם שלא מקרה הוא שכתב “בלי תכנית, בלי דאגה למערכות”, וכו'; כי התכונה הארדיכלית, במובנה הרחב, לא היתה כמעט טבועה במהותו של גאון צרפתי זה; הוא מצא כל־כך הרבה ענין בכל פרט קטן, עד שלא נתעורר בו הצורך לצרפו לפרטים קטנים אחרים על מנת לעשותו כלל אחד גדול; לדידו לא היו לעולם “פכים קטנים”, כי בהדו של הד הבחין את מלוא טבעו של הקול הראשון, אבי ההד וצאצאיו; אם בשיר ואם במסה, אם בספור ואם במחזה, מעולם לא העלה פול ולרי אף משפט אחד, מתוך הנחה, שהיצירה בשלמותה, תצדיק לאחר־כך את המשפט, אלא אם הוא מוצדק תמיד קודם־כל לעצמו; את היצירה המורכבת ביותר שלו, את השיר, את הספור ואת המסה המרותקים ביותר שאצלו, הבנויים ברציפות פנימית להפליא, אפשר להפריד לאפוריזמים בודדים, שכל אחד מהם שלם ומבריק יותר מחברו; אכן, רחוק היה האיש תכלית כל רחוק מכונות הוראה וחנוך הזולת, וכל כתיבתו היתה בפרוש מפורש בחינת “כדבר איש אל חברו”, אולם לפי הסגנון המהוקצע של משפט משפט בכל מה שכתב, נתן לאַחד את כל יצירתו המגוונת תחת השם הכולל — “משלי־חכמה לפול ולרי”; הה, איזה לקח ומופת נעוצים בתופעה גרנדיוזית זו של פּול ולרי, שהוא גאון ביצירה אמנותית, בשירה כבמחשבה, בהרצאה רצופה כדרך הספור ובצורת שיחה במחזה, אף־על־פי שלא היה בנאי לפי המקובל והמותנה בצדק מדור דור; ואף, “פאוסט שלי” לפור ולרי (הוא בעצמו הלא מודה בכך) — אינו מחזה לפי “תכנית” והוא שונה גם בזה שנוי רב מ“פאוסט” של גתה; ואם לא מובן כמעט מאליו הוא לכל יודעי פול ולרי, כי פאוסט אינו טרגדיה לדידו? כן, כאן חוזרת עטרה ליושנה: ד“ר פאוסט הוא יותר מצאצאיו של קהלת מאשר של איוב; אלא שפול ולרי הרחיק עוד מזה — העובדה עצמה שאחד אשר עולמו הוא עולם של “הבל־הבלים”, מדבר על כך, ואפילו מופיע על… הבמה, קובעת ומוכיחה, שיותר משיש כאן טרגדיה — קומדיה, יש כאן; ואמנם המחזה הראשון (מ“פאוסט שלי”), הקרוי בשם “לוּסט” ובכותרת משנה — “או עלמת החרסינה”) שרק שלשה רבעים ממנו נכתבו ע”י המחבר, מכונה בשם “קומדיה”; ואלו המחזה השני (שרק שני שלישים ממנו הספיק המחבר לכתוב), הקרוי בשם “הבודד”, (ובכותרת משנה: — “או קללת העולם”), מכונה בשם “פספס דרמתי”; ואם כי פּול ולרי התכון בפרוש להמנע מכפיות־טובה לגבי גתה, ועל כן קנה לעצמו, בשנוי מה, כמובן, כמה וכמה נפשות “פאוסט” ואפילו אפני־פגישה דומים אין כל דמיון וקרבה בין שתי היצירות הגדולות הללו; כי ב“פאוסט” שלו יש קול אחד של גתה, וכל שאר הקולות אשר בטרגדיה לא נוצרו אלא כדי לחשל בנגודם את הקול הזה, או שמא — למזג את כולם יחד לקול אחד; ואלו פול ולרי, כמה הטיב להגדיר את תמצית־התמצית של יצירתו: “תפסתי את עצמי מדבר בשני קולות”! והקורא את זה ה“פאוסט שלי” יראה ויוכח, כי שני קולות גם יחד אינם מתנגשים, אינם מתנגדים זה לזה; פול ולרי רוצה להשאיר את הקול בכפילותו; ודאי, גם גתה התכון לומר, שמפיסטו מדבר מגרונו של פאוסט, אלא שפאוסט שלו אינו יודע זאת; פאוסט של גתה בטוח היה שיש לו יריב, ונמצא שהוא נלחם בעצמו כהלחם בזולתו, וכאן באמת הטרגדיה, אם כי יש בה גם מן הקומדיה; ואלו פאוסט של ולרי — יודע וגם יודע שהוא הוא גם מפיסטו, והוא נלחם בו באמת, אבל כהלחם אדם בעצמו — וכאן באמת קומדיה, אם כי יש בזה גם מן הטרגדיה; הן כה דברי פאוסט של ולרי: “אני מוצא כי זהו מין זיוף — להפריד את המחשבה, אפילו את המופשטת ביותר, מן החיים, אפילו אלה שחיו אותם ביותר”!

ואין כל האמוּר לעיל, כמובן, אלא כעין פתיחה לכל הענין הנכבד הזה, המושך ומושך, והלואי ותמצא הזדמנות נוספת לחזור אליו; אלא שיורשה לנו לסים כאן ולומר עוד, שלא באו לעולם שתי יצירות גאוניות אלו, אלא כדי שכל אחת מהן תסיע להשגת עמקה וגבהה של חברתה — מאוחרת למוקדמת ומוקדמת למאוחרת.