יונה שלוחה ממבול-ההפכה אשר בבירת מה שהיתה אוסטריה.

הקלו המים? אחות היא ל“סנונית”, אשר היתה באה אלינו מלבוב. ושולחה: ג. שופמן ¹.

הוא בעצמו נתן לירחון הקטן הזה ארבע מיניאטורות בלטריסטיות: “בין לילה ויום” “צער בעלי חיים”. “על שדה התעופה”, “הקטנים”, ושתי רשימות ביקורתיות על ה“כנסת” ועל פטר אלטנברג – הכל כיד החדירה השופמנית.

כיוצא בזה המעשיה “מעלות ומורדות” של ש"י עגנון מצטיינת בכל חן-כשרונו האגדי של בעל “והיה העקוב למישור”.

אגב: אם יש מקום בשפה בלתי-מדוברת כשפתנו לאֶפּוֹס עממי-אמנותי, הרי ש"י עגנון הוא אחד מגדולי יוצריו.

אלא שבכל זאת בנוגע לסיפור שב“גבולות”, אפשר, גם על פי החלק שניתן, לנחש, כי לא יגיע למעלת “והיה העקוב”. אמת, פשטות יש כאן אולי עוד יותר,וחיקוי מכוּון לסגנון סיפורי-מעשיות שבלשון-הקודש – פחות. ואף על פי כן אין ב“מעלות ומורדות” אותה החיוניות המרובה שב“והיה העקוב למישור”, חיוניות המבצבצת מתוך מחשבת-העם העמוקה: “ופירש רש”י ז“ל” וכיפרו עוונותיהם ביסוריהם". כאן אין כל מחשבות מסוג זה ואין גם השתלשלות-חזיונות אמנותית-הכרחית. החלקים אינם מכוּונים לנקודה מרכזית. דרך-משל: ענין איבּוד-הכסף ודבר הימצאו, הרי הוא אפיזוֹד נאה כשהוא לעצמו, אבל אינו חוליה רתוקה בשרשרת.

על שאר דבר הספרות שב“גבולות” אפשר היה לוותר בנקל.

––––––

“מגמה? דברים הראויים להישמע ותו לא”.

פסוק זה הוא “מאת המערכת”.

ואמנם, באו ב“גבולות” דברים הראויים וראויים להישמע – מאת הוּגוֹ ברגמאן.

“אין אנו חפצים להילחם בדרכי העבודה של הקאפיטאליות – אומר הוא במאמר “החופש האמיתי”, חוברת א' – אלא נגד הרוח הקאפיטאליסטי. לא בתי-החרושת ולא המכונות הם כשלעצמם אופיה המיוחד של הקאפיטאליות, אלא הרוח הממלא את הפועל ואת בעל החרושת וגם את יושבי הארץ הנהנים מפרי עבודתם. גם הפועל יוכל להיות קאפיטאליסט, כשאין לו כל קשר פנימי עם עבודתו, אם אחת היא לו, מה הוא עושה, מכונות חקלאיות או כלי תותח. קאפיטאליסט הוא אותו הפועל הנכון, למשל, להקריב את תועלת האיכרות בארצו בכדי להשיג לחם בזול מחוץ לארץ”.

הכותב מדגישׁ בצדק, שׁ“קופמֶנישׁ” לא תוכל ארץ-ישׂראל להיבנות. המעשיות המסחרית היא כאן אי-מעשית. בלי רוח כלכלי חדש לא תוכל האידיאה של הציוניות לצאת לפועל בשום אופן. בלי תפקידים סוציאליים גבוהים לא יִמָשׁכו לעבודת ארץ-ישראל טובי-העם. ארץ-ישראל אינה צריכה להיות גשר לדרכים קאפיטאליסטיות, כי אם בריאת ישוב, שיספיק לעצמו את אכלו ומלבושיו, שיוכל לחיות על ידי סיפוק צרכיו העיקריים בעבודתו הוא.

“טעות היא לחשוב – הוא אומר – כי הקאפיטאליות היא גזר-דין מוטל על האנושיות, שאין להימלט ממנו. גם הסדר הקאפיטליסטי הוא מעשה בני-אדם, של אותם בני-האדם שהקריבו את ערכי חייהם לערכי התועלת ושלגביהם אין הכסף נקודת מעבר בפרוצס-הכלכלה, אלא מטרתו. טיפוס זה בבני-האדם אפשר שהיה מאז, אבל רק הזמן הקאפיטאליסטי הוא שעשהו לאדון המין האנושי; מה שהיום “מובן מאליו” נחשב בעתים אחרות לעוון או לשגעון. – – – והקאפיטאליות תוכל להיות מנוצחת רק על-ידי אנשים שהם ראשית מסתפקים במועט, ושנית רואים בעבודתם מלבד מקור פרנסה גם חלק של יצירת-עמם. עבודתם תהא להם יצירה וביצרם בעצמם ישיגו יחד עם זה גם את האמצעים – הפנאי והמנוחה – ליהנות מיצירותיהם של אחרים”.

ועוד:

“היש תקוה כי נזכה בארץ-ישראל לטיפוס חדש של פועלים? של פועלים שיסרבו להתנועע בזה מעגל הקסם: ליצור דברים שאין בהם תועלת ולמכרם באמצעים מלאכותיים (מודה, רקלאמה וכו') באופן, שחלק גדול של האנושיות עובד עבודה מיכנית ללא-מגמה וללא תועלת”?

אכן זוהי שאלת-השאלות.

בחוברת ג' של ה“גבולות” עומד מר ברגמאן על תפקידם של יהודי-צ’יכיה בזמן האחרון. כיהודים יוצאי-רוסיה, שהיו בשעתם רוּסיפיקאטוֹרים בפולניה, באונס וברצון, כך היו בצ’יכיה גרמניזטורים: נושאי ההשכלה והשפה הגרמנית ומלחכי הפינכה של השלטון הגרמני. עכשיו שצ’יכיה היא צ’יכיה, על היהודים להיהפך בין-לילה למדברי צ’יכית ולנושאי הקולטורה הצ’יכית-הלאומית. והיהודים, כמובן, עושים את זאת – ובכל החריצות המיוחדה לאומה זו. אלא מה יעשו? אבל החזיון הוא מצער ומעורר גועל-נפש כאחד.

לא חסר-ענין הוא מאמרו של אברהם שבדרון: “על הטכניות”. רוח טובה נסוכה על מגמת-הכותב. ולעומתו רעים הם העמודים שהעניק לירחון חברו-לעריכה של שופמן. דיזנדרוק זה, שנבון הוא, למה לימד את לשונו לדבר נפתלות? ב“אנחנו המעט”, למשל, הרי הוא תופס את הדברים כמו שצריךְ, אבל האַקרוֹבּאטיות לכתוב פֶּריוֹדה אחת על יותר מעמוד – והכל בסגנון של ישר והפוך – הורגת. האומנם הוא חושב, שבאופן-קפיצה כזה "על פני גלידין מתנדנדים יש קימוץ ותמציתיות?

ברורים, אבל משונים הם דברי הד“ר טרטקובר (בחוברת ב') על הפולנים, על מצבם ועל עתידם. לוּ שאלוֹ איש, את הד”ר טרטקובר, ההיה רוצה, שׁהיהודים יִמָצאו במצב-הפולנים, הוא היה עונה שאינו רוצה. כך מעיד הכותב על עצמו. והכל משום מה? משום שהאינטליגנציה המנוּולת של הגוי החנף והטמא הזה (זה ודאי נכון!) עושה בפוליטיקה את מעשי-תעתועיה. ואולם אם כך, לא היה צריך הד“ר לרצות שהיהודים יִמָצאו גם במצב-הצרפתים. כי הפוליטיקה של הצרפתים בכלל, וביחס לפולניה שלה, בתור תריס מפני כמה וכמה דברים, בפרט, הרי היא לא פחות מנוולת מזו של פולניה עצמה, אלא מה? אלא הוא הדבר שאצל הצרפתים – ובאותה המידה גם אצל הפולנים ימח שמם – יחד עם הפוליטיקה המנוולת של פאנים, שׁליַאכצ’ים, פקידים גבוהים וז’ורנאליסטים, ישׁ ארץ-מולדת ויש המון-עם עובד, אשר כל כלי יוּצר עליהם לא יצלחו. בעוד שאצלנו, הד”ר, אצלנו… אמנם, פוליטיקה מנוולת כמעט שאין אצלנו, אבל לא מפני שאיננו מוכשרים למלאכה זו… חס ושלום! אלא מפני… שבכלל אין אצלנו. בדליכא – שאני. אין ארץ ואין עם עובד ואין חשבון לאינטליגנציה שלנו להיות שלנו ולעשות פוליטיקה לנו. היא עושה את שלה בכשרון אצל אחרים – גם אצל כל אלה, שהד"ר טרטקובר ודאי לא היה רוצה להתחלף אתם.

מה הבטחון אשר אתם בוטחים? גאולת-ארץ ועבודה לקיום העממי. זהו העיקר. שוא הפוליטיקה.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, אב תרע"ט; החתימה ב. – י.]