הצעד של מנהלי הקרן הקימת לישראל להוציא לאור את ספרות-התעמולה של הקה“ק גם בעברית ראוי בלי ספק לברכה. עד הנה יצאו לאור שלוש מחברות: “מצבת-זכרון ליחיאל טשלינוב” “קנין-היחיד וקנין-הציבור בקרקעות”, מאת ד”ר מ. אופנהיימר; “החכירה בירושה ויתרונותיה למעשה” מאת אג' י. אטינגר (חוברת כפולה, מתורגמת על-ידי ד“ר א. רובינזון ז”ל); “ראשית היעור הלאומי”.

לכל המחברות הללו מצורפת הוספה על הקרן הקימת לישראל ומפעליה הישוביים בארץ, כמו שמצינו בתוצאות של הקרן הקימת בשאר לשונות. ואולם זכות של ארץ-ישראל ושל השפה העברית ודאי תעמוד להם, לדינים וחשבונות שכמות אלה, להיות זהירים ומדוייקים. בהוספה של חוברת-צ’לינוב עוד אנו קוראים, למשל, על יער הרצל (?), על חות הלימוד החקלאית לנערות שבכנרת (?), על מושב של בעלי מלאכה ע“י מרחביה (?), על המושבה באר טוביה השייכת לקה”ק (?) – הכל כמו בחוברת הז’ארגונית שנדפסה בחוץ. בחוברות העבריות הבאות אין כבר בהוספה “יער הרצל ההולך וניטע”, אלא “ראשית היעור הלאומי”; ואין גם יתר הטעויות הנ"ל.

בהקדמה לחוברת הכפולה נאמר, שהיא ראשונה לשורת מונוגרפיות המטפלות בשאלות העבודה הישובית בארץ-ישראל. ועל זה ודאי יש לשמוח, כי יחד עם הענין הישובי האקטואלי שיש בחוברות כמו אלו, הרי הן גם כלי מחזיק השכלה ודעת בתורת-החברה, דבר שחסרונו גדול מאד בקהל-צעירינו, ויש להן ערך מחנך ברוחנו. כי אימתי נשמעו בספרותנו דברים כדברי אופנהיימר בסוף מאמרו המעולה? הלא כה דבריו כאש:

“אהבת-רעים ומשפט אחד – נחזיק במצוות הללו, שתורת משה ותורה שבלב מצווה אותנו בבואנו לכונן את ארצנו… נישמר-נא לנפשותינו מעבוד את אלוהי-הנכר ומלכרוע ברך לפני עגל-הזה, פן תבוא עלינו קללת ה' לתת אותנו לתעות במדבר עד עידן ועידנים. זכות-הקנין הרומית זהו יצירו של עם מלחמה. כידוניי-הרומים גירשו אותנו מעל אדמתנו. אל-נא נלך בחוקותיהם בשובנו אליה. לא לאדנות עלינו לתת מהלכים בארצנו, כי אם להיפוכה הנצחי, ושיתוף-הכוחות – זה דגלנו”.

עיין שם.

[הוצאת הפועל הצעיר“, אב תרע”ט; החתימה: ב. –י.]