א. המוזיאון בראשיתו    🔗

בראשית תרצ"ב נזדמן לי שוב לבקר בבית־הנכות לאמנות המכונה “מוזיאון תל־אביב”, מיסודו של אבי־העיר מאיר דיזנגוף לזכר אשת־נעוריו צינה־חיה.

צעיר לימים המוסד, וניכרים בו עוד חבלי־הלידה הראשונים. רק לפני זמן־מה אושר רשמית על־ידי הממשלה. תקנון המוסד וכל המוסד הוא בראשית התפתחותו.

לפי שעה תופס המוזיאון רק שני חדרים גדולים, בביתו הפרטי של מ. דיזנגוף, ובעוד זמן קצר תעבור לרשות המוזיאון כל הקומה העליונה של הבית על אולמיה וחדריה המרווחים, עם כל חדרי־הספח.

לפי התקנון קיים ועד בן עשרה חברים, אך הרוח החיה בכל, הוא המייסד עצמו, שהגה את הרעיון על בית־נכות בעיר העברית הראשונה, ואף הצליח להגשימו.

“הסב הצעיר” הבין בחושו הבריא ובמעופו הרחב, שהגיע הזמן ליצור בתל־אביב מרכז אמנותי, שיפתח את הרגש האסתטי ואת כשרון היצירה של האמנים העבריים.

בית־נכות זה נועד לשמש אכסניה תמידית לכל מיני יצירות ודברי־אמנות, הקשורים בעם ישראל או בארץ־ישראל. במוסד זה נתכוון המייסד לרכז גם חפצים היסטוריים, שיש להם ערך לחקירת עם ישראל ותולדותיו ולחקירת ארץ־ישראל, תושביה ושכנותיה. וכן לאסוף ולשמור בבית־נכות זה כתבי־יד, ספרים והוצאות ספרותיות הנוגעות בשאלות עם ישראל ותולדותיו, וגם הספרות הדנה בדברי הימים של עמים אחרים, שחיו בארץ־ישראל ובארצות הסמוכות לה.

מוזיאון תל־אביב שם לו למטרה לפתח ולהפיץ את חקירת וידיעת תולדות האמנות בכלל ואמנות יהודית בפרט, על־ידי סדור תערוכות, פרסום בדפוס של דברים הנוגעים למקצועות אלה, סדור הרצאות, מתן פרסים ותמיכה לעוסקים בציור ופיסול, וכל הקשור עם האמנות.

להגשמת המטרות הללו נוסדה חברת המניות בעלת הון של 1000 לי“ש, שחולקו למאה מניות בנות 10 לא”י כל אחת.

תל־אביב, עיר המסחר והתעשייה, עתידה להתפתח גם בדרך של תרבות ואמנות. תל־אביב הצעירה זכתה כבר לשמש מרכז הספרות העברית.

תל־אביב משמשת מרכז חשוב להרבה עשרות סופרים ואמנים מכל הסוגים. מלבד הרבה עשרות בתי־ספר תיכוניים ועממיים וגני־ילדים, קיימים בתל־אביב כמה וכמה מוסדות תרבות ואמנות, כגון: תיאטראות קבועים, בתי־זכרון, בתי־ספר לנגינה ולזמרה, מכון למדעי המוסיקה, אולפנים לציור ולאמנות ועוד ועוד. כל המוסדות האלה יש להם כבר בסיסים קיימים ורובם הולכים ומתפתחים בהדרגה על אף המעצורים והמכשולים המרובים.

הרעיון של יצירת בית נכות לאמנות בתל־אביב, היה נועז לא פחות מאשר הרעיון על בנין פרבר עברי על יד יפו, בהתאם לדרישות הטכניות והסניטריות.

היה זה רעיון נועז לאסוף ולארגן קבוץ עולים חדשים, שהתקבצו ביפו מכל ארצות תבל, אנשים שנפגשו בפעם הראשונה על אדמת אבות, וקודם לכן לא ידעו איש את רעהו, קבוץ גלויות של אנשים שברובם הגדול היו מחוסרי אמצעי־קיום, ולא הספיקו עדיין להתבסס בארץ.

אף אז נמצאו הרבה מפקפקים מתוך בעלי הנסיון הישובי, שלא האמינו בהגשמת המפעל של בנין פרבר מודרני ונקי, שיהיה למופת לישוב העירוני בסדריו היפים והתרבותיים. אף אז הראו על השכונות העבריות, הקיימות בירושלים ויפו שלא הצליחו בבנינן ובהתפתחותן, ו“אנשי מעשה” אלה רצו להכשיל את הרעיון של הנחת אבן־הפנה ליצירת השכונה שהיתה ברבות הימים לכרך עברי גדול. ולשמחתנו לא התחשבו היוצרים הראשונים בהיסוסיהם של “אנשי המעשה”, וניגשו בלי חשבונות רבים לבנות וליצור.

תחילה קנו את הקרקע, אחר כך עשו תכנית וניגשו לבנין. הנסיון הנועז הצליח. הכחות המועטים הלכו והתקדמו, חבלי־הלידה אמנם היו קשים מאד, אך הרצון הכביר והמרץ הגדול איחדו את האיברים הפזורים לחטיבה אחת ולגוף אחד לשם בנין ויצירה, והישימון קם לתחיה, ועל גבעות־החול השוממות הוקמה במשך זמן קצר עיר פלאות, עיר פורה ומפרה, עיר המפכה חיים.

גם לגבי יסוד בית־נכות בתל־אביב היו רבים ששאלו: יצירה זו מה תהא עליה? ברם ההתחלה להקמת בית־הנכות נעשתה על־ידי “אבי העיר” ופטרונה, אשר הקדיש את ביתו בעל שלש הקומות לצמיתות לשם יסוד המוזיאון. התקנות אושרו, התכנית סומנה, ולבית החלו זורמים תמונות, ציורים, צלומים, גראויורות, פסלים, רפרודוקציות של יצירות אמנים מפורסמים, ואפילו אוסף קטן של מטבעות עתיקים מתקופות קדומות. מכל אלה עתיד להתגבש המוזיאון. במשך הזמן יתברר, מה ישאר במוזיאון הזה ומה יועבר לבתי־נכות אחרים.

הצעדים הראשונים נעשו כאמור על־ידי איש אחד, מ. דיזנגוף, שהתמסר בכל נפשו לפיתוח המוסד החדש, והוא האציל עליו מרוחו ומאהבתו, הוא טיפל במכון הרך כאב בבן־זקוניו, הוא טיפחו וגידלו ויום־יום הוסיף היוצר והבונה נדבך על גבי נדבך.

מ. דיזנגוף האמין באמונה שלימה, שרעיונו ימצא לו הד רחב בכל העולם התרבותי והאמנותי, ובפרט בכל תפוצות ישראל, למוסד יקומו הרבה תומכים נאמנים בכל החוגים ובכל השדרות, והיכל האמנות בתל־אביב ינחיל כבוד רב לעם ישראל, ויחנך דורות אוהבי אמנות ושוחרי יופי.

וכמוהו, כמיסד, אף אנו האמנו בהגשמת רעיונו.

תרצ"ב (1932).

ב. עשרים שנה לקיום המוזיאון    🔗

והנה אנו עומדים כבר בשנת העשרים לקיום מוזיאון תל־אביב, המייסד איננו בחיים עוד – אבל המוסד קיים, והוא מתפתח לתפארת.

ושוב אני מעלה בזכרוני את לבטיו של מאיר דיזנגוף לפני עשרים שנה: הוא בא בדברים עם אמני המקום ועם אמני חוץ־לארץ, וביקש עצה מפיהם איך לבצע את התכנית החשובה.

רבים אמרו לו לדיזנגוף, כי לשם הגשמת מפעלו יש ליסד תחילה קרן מיוחדת וגם למצוא חוג נדבנים, שיתרמו את הסכומים הדרושים לפתיחת מוזיאון ולהתזקתו התמידית.

דיזנגוף, אשר ידע את סוד אמנות החיים, הרגיש בחושו הבריא ובפקחותו הנכונה, שאין לדחות את הדבר עד שיאספו הקרנות וימצאו הנדבנים והוא החליט, שבתל־אביב המתפתחת במהירות מפליאה שאין דומה לה, יש ליצור תיכף־ומיד מרכז אמנותי, שיפתח את הרגש האסתטי בתושבים ויטפח את כשרון היצירה של האמנים העבריים הנמצאים בעיר ואלה העתידים לעלות לארץ מארצות הגולה.

בכ“ט אלול תרצ”א פירסם דיזנגוף את מאמרו בשם “על חבלי מוזיאון תל־אביב”, והרי קטע ממנו: “רעיון המוזיאון של תל־אביב, שהגעתי אליו מתוך דחיפות שונות, והדחיפה העיקרית – הרצון לעשות את עירנו העברית, העיר אשר אני אוהב ורוצה לראות בגדולתה ובתפארתה, גם למרכז אמנות (למרכז ספרות נעשתה כבר העיר הזאת מאליה). עירנו הצעירה, שאין בה לא בנינים עתיקים ולא קברים עתיקים, ואין עליה נטל של מסורת העבר, צריכה ויש בה כל הסגולות לכך – להעשות למרכז תרבות ואמנות. ראשית־כל הקדשתי את ביתי לצמיתות למטרה זו. הכלי ישנו איפוא, ונחוץ למלאותו יין”…

בלא שום תקציבים ושום קרנות ניגש דיזנגוף לייסוד בית הנכות הראשון בעירו, אלא בשאיפתו הגדולה ובמרצו הרב. במשך שבועות מספר כיתת את רגליו מבית לבית בחוג מכריו וידידיו, ואסף מהם כשתי עשרות תמונות בצבעי־שמן וצבעי־מים ותלה אותן בשני חדרים שבמעונו. באותו זמן פנה לכמה אמנים יהודים גדולים בחוץ־לארץ, כגון: הפסל אהרונסון, הצייר מארק שאגאל ואחרים. אצל אחדים מהם מצא אוזן קשבת, והם שלחו לו כמה מיצירותיהם האמנותיות ששימשו התחלה נאה לפתיחת המוזיאון בשנת 1931.

רק שני חדרים בלבד תפס המוזיאון בזמן הראשון, אך הרכוש האמנותי הלך ורב במרוצת הזמן.

בין אלה שעמדו לימינו של מיסד המוזיאון היה – המשורר חיים נחמן ביאליק. הרבה סייע ביאליק לדיזנגוף בעצה ובמעשה, בהפצת הרעיון בחוגים שוגים.

מאלה שעזרו למוזיאון בראשיתו יש להזכיר את משה לווין מאנטוורפן, שטרח ועמל הרבה למען ביסוס המוזיאון בתל־אביב. לווין היה הראשון שמסר במתנה כמה עשרות תמונות בעלות ערך רב, המפארות היום את המוזיאון.

בשנת 1931 נתארגנה חברת המוזיאון בתל־אביב ופירסמה קול קורא על איסוף תמונות. לקריאה זו נענו כמה ידידים, ובצירוף התמונות הראשונות שניתנו במתנה או שהושאלו על־ידי ציירים מקומיים נפתחה התערוכה הראשונה בשנת 1931.

במרוצת הזמן עלה בידי הנהלת המוזיאון לרכוש מאות חברים, ולקבל במתנה כמה אספים יקרי־ערך מחובבי־אמנות. בחנוכת המוזיאון בשנת 1936, לאחר שחרג ממסגרת החדרים הצרים ונוספו לו כמה חדרים מרווחים, אמר דיזנגוף בנאום הפתיחה: “אני תפילה לאלהי האמנות והיצירה, אל אלהי הרוחות, תהיינה נא עיניך מופנות אל הבית הזה, ורוח קדשך תשרה עליו להאציל על מבקריו השראה ואינספירציה לסמל בצבעים, בקוים, באורות וצללים את כל הטוב, היפה והנשגב בשאיפות האנושיות לאמת ולהתקדמות”…

בצוואתו כתב מ. דיזנגוף; “בקשתי האחרונה, הבטיחו את קיום המוזיאון ועתידו, שמרו עליו, כי ברכה רבה בו”. וחזונו של ר' מאיר דיזנגוף נתגשם. בעשרים שנות קיומו, התפתח המוזיאון והיה לנכס אמנותי יקר, המכיל מאות תמונות בצבעי שמן ומים, פסלים ויצירות גראפיות עתיקות וחדשות מגדולי האמנים. בין האמנים שיצירותיהם מפארות את כתלי המוזיאון: יוסף ישראל’ס, קמיל פיסארו, מוריצי גוטליב, יעקב אפשטיין, ואן־גוג, מכס ליברמן, הרמן שטרוק, מארק שאגאל, וואן־דונגן, לסר אורי, ליאוניד פאסטרנאק, מארק אנטוקולסקי, אהרונסון ועוד.

מוזיאון תל־אביב רכש לו שם טוב כמוסד אמנותי בעל רמה גבוהה. המוסד משמש גורם חשוב לחנוך הנוער והעם, ולפיתוח הטעם והיופי בכל שדרות התושבים.

לאחר פטירתו של דיזנגוף הרחיבו את שטח המוזיאון, על־ידי צירוף דירתו הפרטית של דיזנגוף. פתחו אולם מיוחד לתערוכות גראפיות ולספריה בעניני אמנות הציור. כן נבנו מחסנים חדשים לתמונות וחדרי משרד, נפתחו חדרים מיוחדים לעיון וחקירה בספרים ועתונים העוסקים בשאלות האמנות הפלאסטית. בספריה יש אלפי כרכים של ספרי אמנות וקורות האמנות המסועפת.

בין כתלי המוזיאון נערכים גם נשפי־מוסיקה קאמריים, שנתחבבו מאד על חוגים רחבים בעיר. אוצר התמונות גדל והולך משנה לשנה. מספר חברי אגודת־המוזיאון הוא למעלה מאלף.

הבית הקטן חד־הקומה, שהוקם על־ידי דיזנגוף, בשנה הראשונה לבנין תל־אביב, בקיץ תרס"ט–1909, נעשה לבנין נהדר בן שלש קומות, המתנוסס לתפארה בשדרות רוטשילד, מול “ככר המיסדים” שבה הוקמה מצבת־זכרון לששים וששת הבונים הראשונים של תל־אביב. זהו המרכז לאמנות של העיר.

תשי"ב (1952).