בכנס בבית ברל, 30 ביוני 1962

הדבר המייחד את מפא“י והתנועה שמפא”י עומדת בראשה, הוא דבר השליחות ההיסטורית שנטלה על עצמה. שליחות הגאולה רבת־האנפין. הדגש הוא גם על ה“גאולה” וגם על “רבת־האנפין”. גאולת ישראל משבי הגולה, מהמרטירולוגיה היהודית, מהמצוקה היהודית, מהעוני היהודי, לא העוני במובן החמרי בלבד, אלא במובן “ראיתי עוני, שבר בת עמי”, אותו עוני שביאליק שר עליו ב“שירתי”: “התדע מאין נחלתי את שירי? – – בבית אבי השתקע משורר ערירי…”, אותי עוני שהצרצר הוא מגלמו ומשוררו.

דבר שליחותנו ינקנו משירת ביאליק, מ“שכול וכשלון” של ברנר, מ“לאן” של פייארברג, מ“על פרשת דרכים” של אחד־העם, מ“בדרך” של יצחק ווּלקני־וילקנסקי וממשנתם של א.ד. גורדון ושל ברל כצנלסון – אם להזכיר רק מאלה שאינם אתנו בחיים. כל הספרות העתיקה וספרות ההשכלה וספרות התחיה על משורריה, הם אשר הזינו את המאמץ שהדור הזה הטיל על עצמו כאשר לקח על עצמו דחיקת הקץ לגאולת ישראל. היתה זאת שליחות הגאולה על־ידי קיבוץ נדחי ישראל, אשר הדור ראה בחזונו ונחלץ להגשמתה.

היתה עוד גאולה שהוטלה על הדור, זאת היא גאולת המולדת משעבודה ומשממונה.

אתחיל מראשית ימי העליה השניה, אם כי אינני מזלזל, חלילה, בכל אשר נעשה על־ידי קודמיה, ואני יודע להעריך את פעלם, את ראשונותם. אך עתה אני מדבר על השליחות שנציגיה, מחולליה ויורשיה פועלים בה ומבצעים אותה כיום בהתמדה.

וגאולה שלישית – גאולת העבודה בישראל, אותו דבר אלמנטרי, לכאורה, של כיבוש העבודה לפועל העברי, החל מן המעדר והטוריה, דרך המחרשה והקומביין, ועד לבית־החרושת המשוכלל והציוד המודרני ביותר המעבד את התוצרת החקלאית.

“התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בכל מקצועות העבודה, תנאי מוקדם להתגשמות הציונות” – זהו המוֹטוֹ שהתנוסס בשנים הראשונות לקיומו של העתון “הפועל הצעיר”; זה הניב המקורי של הפועל העברי בארץ מלפני 60 שנה, והיא סיסמה עיקרית החרותה על דגלם של פועלי ישראל עד היום. שכן המשכה הישיר של גאולת העבודה, או כפי שקראוה לפנים “כיבוש העבודה”, הוא המאבק אותו אנחנו מנהלים היום, בקנה־מידה ממלכתי ומדיני ואף בקנה־מידה עולמי. כי מה הוא המאבק שלנו בימינו, עם השוק האירופי המשותף, אם לא התביעה לזכותו של העם היהודי לעבוד, ליצוֹר ולמכור פרי עמלו בשוקי עולם. באותם הימים התקשו רבים וכן שלמים להבין את ענין כיבוש העבודה בישראל. דומני, שגם בין גדולי הסופרים באותם הימים היו שלא הבינו כראוי את ענין כיבוש העבודה העברית וראו בו דבר משונה ומיותר ובלתי נכבד להיאבק עליו. מי יודע אם היינו מגיעים עד הלום לולא המאבק על העבודה העברית. ומי יודע אם לא לאלג’יריה ולדרום־אפריקה דמינו על מאבק הדמים האכזרי המתחולל שם.

בראשית הדרך, עם שחר העבודה המעשית בארץ, כאשר הענין הציוני אך יצא מחיתוליו המילוליים, החלה השקידה על גאולת הקרקע. חיש מהר הפך הדבר לאחת מאבני היסוד של עבודת התחיה הלאומית. גאולת הקרקע לנחלת עולם של העם היא אחת מאבני היסוד של כל תנועת שחרור של עם עובד, של כל תנועת־שחרור סוציאליסטית, ותנועתנו ניגשה לביצוע הדבר מימיה הראשונים.

את גאולת הארץ משעבודה המדיני ומעזובתה מדורי דורות; את דירוג הריה המסולעים החשופים וכיסוים במעטה ירוק של עצי יער, את סיקול אבניה, הפרחת תרבותה והפיכתה לארץ נושבת – כל זה קיבל על עצמו הדור הצעיר, שחלום גאולת ישראל משולב בחלום חברתי־סוציאליסטי נסוך עליו. מכאן צמח רעיון ההתנחלות על הקרקע ויצירת צורות כפר חקלאי על יסודות חדשים: הקבוצה והמושב. לכאן שייכים, כמובן, גם פרקי “השומר”, ההגנה, הגדודים, ששיאם הקמת צה"ל בימי המדינה.

לא לבדנו עשינו כל זאת. אל לשכוח את המורשה הרוחנית שהנחילו אנשי ביל"ו בעלילותיהם בשחר מפעלם. שום מפלגה ושום תנועה אינה רשאית לזקוף הכל לזכותה. אמנם, בכל שנות קיומנו היינו תנועה ערה, לוחמת, דרוכה למעשים, לשליחויות היסטוריות, אבל לא לבדנו עשינו את המלאכה. היו רבים וחשובים – רבים, כיחידים, ולעתים יותר מיחידים – שארחו לנו לדרך ההגשמה. לא בכל הזדהו אתנו ואת השקפותינו וחזוננו החברתי לימים יבואו, אבל בתקופת בראשית הרת הגורל עזרו לנו לפלס נתיב ולָניר ניר. הם ראו בתנועתנו את המכשיר רב־הערך שקם לו לישראל סבא, כדי לפעול, להחיות, ליצור ולבנות.

ונטלנו על עצמנו לקרב עוד גאולה והיא גאולת העובד משעבודו ומניצולו. היו שכינו אותה בשמה המפורש, גאולה סוציאליסטית, והיו שחיפשו להם שמות אחרים כמו “חברה חדשה”, “עם עובד” – אבל בעיקרו ובתמציתו היה זה אותו הדבר. רצינו בשליחות לגאולה משולשת: אישית, ציונית, סוציאליסטית; גאולה בתוך עבודה, שיסודותיה חירות האדם וקדושת עצמאותו; עבודה ללא ניצול; עזרה ואחריות הדדית ושיתוף מכסימלי, ובקיצור: חברת אדם הבנויה על חירות האדם במולדתו הדמוקרטית. חזון זה, שחצבנוהו מקרבנו, בא לנו בהשפעת התנועה העולמית לשחרור העובד; למדנוהו מאבות הסוציאליזם האוּטוֹפי, המדעי, הקונסטרוקטיבי, ואחרון אחרון או ראשון ואחרון – ממוסר נביאי ישראל; ממנו בעיקר ינקנו את משאת־הנפש החברתית הזאת וקבענוה כמטרה. אין אני לוקח על עצמי לפסוק – ומסופקני אם יש מישהו היודע לפסוק הלכה – בדבר האפשרות לקיים חברת אדם בתנאי שויון כלכלי ותרבותי מלאים ושלמים, תוך שמירה על משטר־חיים דמוקרטי באמת. ערך השויון המלא הוא בויכוח בינינו, בתנועה ובחיי ההגשמה, מאז ועד היום הזה, ומי יודע אם ומתי יוכרע פעם. אך אם נכונו לאדם עלי אדמות חיי שויון מלאים ושלמים, הרי תנועתנו טיפחה ומטפחת נכונות ויכולת חלוצית להגשמת חיים כאלה.

צורות החיים שנוצרו בימים הראשונים ההם, היו בעצם ביטוי לשאיפה זאת, מאמץ רציני של בני־אדם להקים תאי חברה הבנויים על שויון. הכל מודים כי חיי השיתוף בקבוצה הם השיא שניתן להשיג בענין זה בימינו. נחלקו הדעות, מאז ועד היום, אם אמנם אפשר להקנות את השיא הזה להמונים, אבל אחת ברור: דרוש מאמץ חינוכי מתמיד ואדיר כדי להכשיר אנשים לצורות־חיים שיתופיות חדשות, ולזאת נתבעת תנועתנו, גם בימינו אלה כמו בימים ההם של שחר התנועה.

אף את גאולת השפה העברית נשאה ונושאת התנועה בצקלונה. כיום זה נראה פשוט: כולנו מדברים עברית והיא מושרשת ופורחת ומשגשגת; ויש ספרות מכווּנת: שירה, סיפּוֹרת, מחקר, מדע ועתונות. וקם לנו תיאטרון עברי ואוֹפרה, ציור ופיסול ושאר סוגי אמנות. אבל יש לזכור את הימים הראשונים של ניצני גאולת השפה ואת הדרך אותה עברנו עד להיות השפה לרוח מלכדת ומחיה העצמות היבשות. ויש לזכור את שילוב הזרועות שבין הפועל והמורה במשך כל אותן השנים. הם הולכים שלובי זרוע גם עכשיו, באשר הם, בהסתדרות עובדים אחת. לא דבר קטן הוא. עצום וגדול המעשה של שותפות עובדי כפים ועובדי רוח, בהסתדרות אחת. אבל אני מתכוון כאן לא רק לקשרים ארגוניים כי אם לברית הרוחנית, לברית לבבות, ששררה בימים ההם יותר מאשר היום. כאן אתגר לנו, תביעה וקריאה לתנועתנו – להתאמץ ולהגיע לחידוש הברית, להידוקה ולריענונה.

אליעזר בן־יהודה הוא שהניח את היסוד לתחייתה של השפה העברית. אבל הפועלים, יחד עם האינטליגנציה, הם שהיו מגשימי הרעיון; הם היו נושאי המהפכה הנפלא הזאת; הם הפכוהו לראש־פינה בבניננו.

ועוד דבר המייחד את תנועתנו משאר תנועות־הפועלים בארצות אחרות – וזה בודאי גם תוצאה של הנסיבות והתנאים ההיסטוריים – והוא: תנועתנו לא רק נאה דורשת, אלא גם מבצעת ומגשימה; מגשימה במובן הצר ביותר של המלה: הגשמה עצמית. לקראת הימים הבאים עלינו לשים לב במיוחד לערך הזה: עלינו לחדשו ולרעננו, לשקוד עליו ולהגבירו. על הקנה הזה, של הגשמה עצמית, שנעצנו פעם במציאות חיינו, עלה ויעלה בקרב הימים שרטון גדול ורב־ממדים. כי עלינו לעשות משברירי עם, הפזורים בשבעים אומה ולשון – עם עובד ויוצר, מגשים ומחדש. מאז ומתמיד היה המבחן שלנו ההגשמה העצמית. דיברנו על כיבוש העבודה במושבה היהודית – ומיד ניסינו לכבשה בעמל ובזיעה; דיברנו על התישבות עצמית של פועלים – והנה בנינו את הקבוצה ואת המושב. היתה בכך גישה של חלוציות שליחותית, להשגת היעדים של התנועה. זאת היא הגישה החלוצית־ביצועית, אשר בימי המדינה פושטת צורה ולובשת צורה. אלמלא ההגשמה העצמית לא היינו מגיעים למה שהגענו, ואינני רוצה להתנבא מה עלול לקרות לנו, חלילה, ללא הערך של הגשמה עצמית בימים הבאים.

קיבלנו על עצמנו, וזאת היתה דרכנו מראשית הימים, את עצם הבנין והעשיה של הציונות הסוציאליסטית; ביסוד תנועתנו מונחת התפיסה של אבולוציה בתוך המהפכה שבחיי עמנו, בעידן גאולתו ושובו לאדמתו ולקוממיותו.

שיבת־ציון וקיבוץ־גלויות הם מעשה היסטורי ומהפכני גדול, אבל לא ביום אחד ייולד גוי. נגזר עלינו לאחוֹז בשיטות אבולוציוניות בדרך ההגשמה. דונם לדונם ועולה לעולה – היתה הדרך. גם עכשיו זו הדרך בממדים מוגדלים. רק 20% מן העם היהודי, ואולי אפילו קצת פחות מזה, נגאלו ועלו. ורק חלק מן הארץ נגאל מהשממה. עוד עבודה רבה לנו לעשרות בשנים.

ועתה – על כלי הביצוע, אצלנו כלי־הביצוע העיקרי הוא האדם, היחיד, החלוץ. מושג החלוציות מתרחב והולך, וצריך להתרחב. אל לנו להיות צרי מבט. יפתח בדורו כשמואל בדורו. משתנים הזמנים ואתם – המושגים. היו ימים וכל רכושנו הצטמצם בד' על ד' ויכולנו ונאלצנו להפנות את כוחותינו לשטח צר. עתה כאשר כל הטריטוריה הישראלית על כל ממדיה עומדת לרשותנו, עלינו לחתור לסיפוק כוחות חלוציים מגשימים לכל רחבי הארץ ולכל סעיפי העשיה המגוּונים.

נדע ונזכור כי גם במדינה ריבונית, כשהיא צעירה ורכה, יש ערך רב לגישה החלוצית־שליחותית של היחיד. כי על כן הנכונות שלו לתת בטרם יקח, ולהיתבע לפני שייתבע, היא תנאי מוקדם בל־יעבור לבריאת אומה תרבותית ומשגשגת, ליצירת כלכלה עומדת ברשות עצמה, ולבניית משק של עם עובד בלתי־תלוי.

יש המתרפקים על העבר וטוענים כי “באותם ימים” – וכרגיל מתכוונים תמיד לעבר הרחוק – היה הכל אידיאלי וטוב, ובשמם הם באים בטרוניות ובביקורת קשה על ההווה. והנה, לעומת הקטיגוריה וההלקאה העצמית, אנסה לציין בראשי פרקים את ההישגים והכיבושים האידאיים והחלוציים, שיש אתנו כיום לעומת אותם הימים המהוללים שבעבר, שהוא אגב, לא כל כך רחוק והוא אינו אלא האתמול של דורנו.

הבא נבוא חשבון:

כיום תשעים וחמישה אחוזים של אדמת ישראל הם ברשות המדינה והעם העובד, דבר ש“באותם הימים” ראשונים לא היה אלא חלום נכסף.

ומצויידים באותה אמת־מידה של החזון החברתי, חתרנו והגענו לכך שגם המכשיר השני, האלמנט העיקרי שבהתנחלות עם על אדמתו ויצירת כלכלתו – המים, גם הם בידי העם. אך ניתנה לנו ההזדמנות והגשמנו את החזון הסוציאליסטי של קיום בעלות העם על האדמה והמים – שני אמצעי־ הייצור הראשוניים והנצחיים – להיותם שניהם לנחלת העובד, מהם יוציא את לחמו ואת לחם העם בעבודתו, ללא ניצול זולתו. בימים הטובים ההם יכולנו רק להשתעשע בחלום הזה ובימינו מצא החלום את פתרונו המעשי: ביצענו את החזון. אפשר שהחזון לפני הגשמתו מבריק וקוסם יותר, ובעצם הגשמתו וביצועו יועם קצת זהרוֹ, אבל הוא אשר אמרתי: אנו תנועת־עם להגשמה ולביצוע כיסופי גאולה וחלום דורות.

ובעצם השנים האחרונות הקימונו והרחבנו ממדי ההתישבות העובדת הלאומית. נשענים על יסודות ראשונים העלינו רבבות ויישבנום על אדמת אבותיהם. מבין המוני העולים הקימונו התישבות עובדת חקלאית בצורות־ישוב שונות, הקבוצה והמושב. והרי אין כמעט בעולם קבוצה כקבוצתנו ואין מושב כמושבנו. אני מדבר על המושגים היסודיים והאידיאיים שעל פיהם ישק דבר המושבים. ודאי, המושבים החדשים שונים במקצת מן המושבים הישנים, כשם שיש שוני בין איש העליה השניה לבין איש העליה ההמונית הקטסטרופלית. אילו יכולנו ליישב המונים בקבוצות, הרי גם הן היו נראות אחרת משהן נראות היום.

לאחר שואת היטלר ולאחר שהושמדו רוב מרכזי היהדות עשירת התרבות וספוגת ערכים סוציאליים מתקדמים – דוקא בשנים אחרונות אלה הוקמה התישבות חקלאית עובדת רבתי ומקימיה הם מתוך העליה ההמונית שלא זכו להכשרה מוקדמת כלשהי. יסדנו מאות כפרים, קבוצות ומושבים; פיזרנום וזרענום לארכה ולרחבה של הארץ, הושבנו בהם עולים החיים על הקרקע שהם מעבדים. לאלפים רבים של משפחות ולרבבות נפש יגיעו. הם מגשימים במו ידיהם מפעל חלוצי אדיר־כוח וממדים. וזאת לזכור ולדעת: חלקם של הקבוצה והמושב ושל הסתדרות העובדים כולה בישוב בארץ לא היה בימים הטובים ההם – ימי העליה של מעטים, יחידים נבחרים – גדול מחלקם עכשיו במדינה בת 2 מיליון נפש ומעלה, שהתקבצו בעליית העם בהמוניו.

ולאחר שהתרחב הבסיס עם קום המדינה, ורחב הסדן, וגדלו האפשרויות והמשימות, ועמם גדלה הדאגה לאפשרויות הקליטה של מאות אלפים – הזדקר הצורך בפיתוח המלאכה והתעשיה, לצד המעשה החקלאי הגדול. לא יכולנו עוד לשקוט על שמריה היקרים של היצירה החקלאית המפוארת שלנו. עם ההרחבה של החקלאות, בהחליפנו את המחסור במזון – בשפע רב של פרי שדותינו, עמל כפיהם של המוני יהודים תלושי קרקע מדורי דורות אשר קיבצנום והבאנום למולדת, פנינו גם אל התעשיה. אז היא היתה רובה ככולה פרטית. אנו התפללנו וציפינו לה. ראינו בה סדן לריבוי מספר העובדים ומספר היהודים בכלל בארץ. בתעשיה, בבנין ובמקצועות אחרים ראינו בתי־קיבול לקליטת המונים בבוא היום לעתיד לבוא. עם סוללי הכבישים ובוני הבתים בערים הוקמה ההסתדרות הכללית. עתה, בתוקף המציאות החדשה, נתבענו לשלוח ידינו למקצועות עבודה ויצירה שונים ובממדים גדולים. והנה כיום, כתוצאה מפעולותינו ברוח החזון של חברת עובדים, מגיעה התעשיה הקואופרטיבית־ הקיבוצית, ההסתדרותית והממשלתית – לשליש מכלל התעשיה הרחבה והענפה שהוקמה בארץ. לא קלה המלאכה הזאת. לא התברכנו בידע רב בשדה התעשיה, והעליה החדשה לא הביאה אתה לא ידע, לא נסיון ולא העזה ואיניציאטיבה.

בצוארי העובדים במפעלים האלה, בדור הזה ובדורות הבאים, בחינוכם, ברצונם להטות שכם לקיים תעשיה וענפי משק וכלכלה אחרים בידי העובד, תלוי הקולר. באדם שיחונך ויוכשר לנהל משק ומפעל תעשייתי ובאחריותו העצמית, ובמגמה ליצור משק ציבורי הדואג לעניני הכלל, ולא לבצע פרטי ולניצול הזולת – בהם תלוי עתיד חזונה של תעשיה פועלית סוציאליסטית. למפעל החקלאות במדינה היה קל להסתגל, באשר קדם לו נסיון ויכולת רבה שנאגרו בעשרות השנים הקודמות.

ומן היבשה אל הים.

קטנה היא ישראל בשטחה, והים משמש תוספת נכבדה כסדן לכיבוש להתנחלות. קשרים היסטוריים עמוקים לנו עם הים, שנותקו בשנות גלותנו. והנה בשנים האחרונות, לאט לאט, וללא פרסומת רבה, קם לנו מפעל אדירים בדמות צי ימי. יכלתו הולכת ומתקרבת למיליון טונות ראשון של תפוסה. צי זה, ברובו המכריע, שייך לעם. שמונים־תשעים אחוז ממנו הם בידי הציבור. התחלה נאה ומכובדת מאד, אבל רק התחלה. כי ייתכן, ואנחנו, בטריטוריה הקטנה שלנו, עתידים וחייבים להגיע לצי בן מיליוני טונות רבים של תפוסה. יש מדינות, ולאו דוקא גדולות, שיש להם צי של ששה, שמונה וארבע־עשר מיליון טונות תפוסה. נעצנו קנה בים והעלינו שרטון, והוא עתיד להתרחב. הים יקיים ויפרנס אלפים ורבבות. ואין כל הכרח שהמכשיר הזה לא יהיה גם להבא, ברובו המכריע, בידי העם, ולא קנין של פרט שעינו לבצעו.

ומה בשאר סוגי התחבורה?

קם לנו צי אוירי המקשר את ישראל עם כל העולם כולו. עשרות רבות של מיליוני ל"י הושקעו בו. בזמן האחרון גם הגיע למצב של חי־נושא־עצמו. קרוב ל־2,500 איש עובדים בו במקצועות רבים ומגוּונים. צי זה בלבד יש בו יותר עובדים מאשר היו “בימים ההם” בכל הקבוצות ובכל המושבים שלנו גם יחד, ויותר ממחצית המספר של חברי הסתדרות העובדים העברית הכללית, ביום היוסדה בחיפה בדצמבר 1920. כל המפעל המפואר הזה, המורכב והמסובך, שייך כולו למדינה, לעם, לציבור. במפעל זה, כמו במפעלי תחבורה, בנין ותעשיה אחרים, יש להשקיע, והושקעו בו, הרבה כוחות נפש והעזה, ונכונות להקרבה ולויתורים.

קם לנו צי עצום של מכוניות ואוטובוסים להסעת אדם ולהובלת משא – בבעלות קואופרטיבית, ממשלתית והסתדרותית.

בודאי לא הכל אידיאלי, ולא בכל שוררת אידיליה – לא ביחסים שבין אדם לחברו ולא בין הקואופרטיב או הארגון לבין ההסתדרות והכלל הגדול. אפילו בימים הראשונים של “תור הזהב” שלנו לא שררה אידיליה כזאת. הדברים נאמרים לא כנחמה משקיטה, מרגיעה וּמשתקת, אדרבה! לחברת־אדם חדשה השואפת להשתית את חייה על יחסי קנין ויחסי אדם, שהם שונים מן היחסים הקיימים, נדרשת פעולת חינוך ענפה ורבת השראה לאורך ימים ולדורות להכשיר את אנשיה לכך.