בועידת מפא"י, 15 באוקטובר 1963

 

הזדהות בן אינטרס הכלל והפרט בישוב    🔗

יסודות דמותנו החברתית הונחו בתקופה שלפני העצמאות. הישוב היה אז קטן, אמצעיו השלטוניים והחמריים היו מועטים, אבל רמת תודעתו היתה גבוהה. חָיינו אז בתחושת המצור וההכרח לגייס מרצון את כל כוחותינו, כדי להשיג את מטרותינו הלאומיות והחברתיות שהזדהו עם המטרות האישיות.

ידענו כי עלינו לחפש ולגלות את הדרך לפתרון בעיות הכלל, להפעיל יזמה חברתית וליצור כלים חדשים לעשיה. ראינו עצמנו שליח הכלל ועושי ציווּייו.

 

נכסים והישגים    🔗

חשנו כי חידוש קוממיותו של עם עברי בארץ תובע מהפכה חברתית עמוקה, מהפכה שתשנה לא רק את פיזורו הגיאוגרפי של עמנו, אלא גם את מבנהו הכלכלי, את צורות התארגנותו ואת יחסו לטבע ולעבודה.

במאבק על כיבוש העבודה וההגנה הקימונו את מפעליה של תנועת העבודה בארץ – את ההתישבות החקלאית העובדת, הקבוצה והמושב, את ההסתדרות וחברת העובדים, את המשק ההסתדרותי והקואופרטיבי, את רשת מוסדות הגֶמֶל, את שיכון העובדים, את מערכת חינוך העובדים, את הנוער העובד ותנועת “החלוץ”. הטינו שכם נאמנה לתחיית הלשון, ליצירת הספרות והעיתונות הפועלית.

 

השינויים ביחס למשימות עם הקמת המדינה    🔗

הקמת המדינה יחד עם העליה ההמונית הגדולה שינו את המצב. העם בהמוניו החל מגיע. הוא שונה ואחר מאשר הסכנו בשנים שלפני המדינה.

העולים החדשים – מיד עם בואם לארץ היו כהמומים. הם באו ברובם עקורי שורש, ממחנות, מגיטאות, שרידי שואה ועשוקי גלות, עמוסי סבל דיכוי דורות. לפתע הוטלו לארץ חדשה – מול רקע זר וגבוה, בין אנשים שאינם שומעים את שפתם ואינם מבינים להם. נקראים לשנות אורח חייהם, מקצועם ומשלח־ידם. נשלחים למשימות חלוציות בלי שידעו אפילו את המשמעות האובייקטיבית הכבירה של מעשיהם. נתבעים תביעות חדשות בשם אמונות ואידיאות חדשות, שלא היו מושרשות בהם ולא נבעו מתנאי חייהם.

ודאי, היו רבים שנשאו ונושאים במעמסה באמונה וביודעים, עד היום הזה, רבים וטובים. בלעדיהם, בלי הלוז שבשדרה, לא היינו מגיעים עד הלום. אבל מספרם של אלה היה מועט מכדי שאפשר יהיה להקיף את כל העם הרב החדש וכדי להקפיד שהמשימות תתבצענה במלואן, ביעילות ובנאמנות לאידיאלים החברתיים שלנו. הצלחנו לפתור את הבעיות הכלכליות הדוחקות, לבנות מסגרות חברתיות – אבל כוחנו לא הספיק כדי להעלות את המסגרות החדשות לרמתן הנכספת ולמלאן תוכן שיהלום בכל את חזוננו החברתי.

חדלנו בהדרגה להיות ישוב קטן ודל, מסור לחסד שליטים זרים. אנשים החלו לדמוֹת בנפשם, כי באשר יש מדינה, יש עליה חפשית, יש בטחון ויש דואג לכל אלה – כאילו נפתרו כל הבעיות הכבדות של קיומנו העצמאי, הכלכלי, המדיני והבטחוני. המתח החלוצי החל להתרופף קמעה קמעה. רנה ללא מלים החלה נשמעת במחנה: איש לאהלו ולמעשהו הפרטי ישראל. לאחר שנים של מאורעות ושל מלחמת עולם, של מאבק ושל מלחמת העצמאות, כאילו מותר היה לפרט לנוח, לעשות לביתו ולפרוק עוּלה של שליחות.

לא אנסה לעמוד כאן על הישגי המדינה בעליה ובקליטה, ביישוב הארץ ובפיתוחה, בהקמת ישובים חקלאיים, בחשיפת מים וניצולם, בהכשרת קרקע וייעורה, בפיתוח התעשיה והמלאכה, ביצירת מקורות תעסוקה, בהרחבת רשת החינוך והעמקתה, בהספקת שירותים סוציאליים וסעד, ואחרון אחרון חשוב – בהקמת צבא־הגנה־לישראל. דברים אלה חרותים וחרושים על מפת הארץ באותות בל־יימחו. הם ההיסטוריה האישית של רבים מבני דורנו.

גדולות נעשו, ובסיכום הגענו אמנם להסתדרות עובדים המונה 900 אלף חבר. הגענו לכך שחלקו של משק העובדים השיתופי והציבורי בכלכלה ובמשק הלאומי – מבחינת ערך הייצור בחקלאות, בתעשיה, בתחבורה וביתר מקצועות הייצור והשירותים – מגיע ל־47%, לעומת המשק הפרטי שמגיע ל־40%, והיתר – 13% – הם ייצורם של עובדים ויצרנים בודדים עצמאיים. כלל העובדים מתחלקים כדלקמן: 45% עובדי המשק השיתופי והציבורי, 40% עובדי המשק הפרטי, 15% עובדים עצמאיים, שאינם מעסיקים עובדים.

יצוין, כי משקל המשק הציבורי והשיתופי בישראל הוא הגבוה ביותר בן המדינות השונות, להוציא, כמובן, המדינות הקומוניסטיות. במדינה כמו בריטניה, למשל, לאחר ההלאמה שביצעה מממשלת הלייבור, מגיע משקלו של המשק הציבור לכדי 23% מן המשק הלאומי. אחוז דומה קיים בשבדיה, המנוהלת זה עשרות שנים על־ידי ממשלה סוציאל־דמוקרטית; בנורבגיה, שגם בה ממשלה פועלית ותיקה, אין האחוז עולה על 22.

אך לא נעלים עין מחסרונות, ליקויים ופגמים בחברה הנבנית. לא הספיק הזמן ולא הוכשרו האנשים לעורר ולחזק כוחות רוחניים. לא השכלנו לעצב בשלמות את דמות חברתנו ולהקנות לה, לכולה, ערכי העבודה, ערכי העצמאות בעבודה ובמשק, ואת ערכי הצדק החברתי, עליו אנו מתאמצים לבסס את ישובנו בארץ. עשינו משק ונכסים, בנינו בתים, נטענו עצים, הפעלנוּ אניות ורכבות והפקדנום בידי העובד ובידי הציבור, אך לא ניתן לפתח, לחזק ולבצר את הפאתוֹס התנועתי, את הגישה האידיאליסטית למאבק על חברה חדשה. לא ניתן לנו לרענן ולהגביר את הפאתוס הלאומי הסוציאלי.

ידענו המגרעות והפגמים, אך נדמה שלא היתה דרך אחרת.

קיוינו ליום בו ירוח לנו מעוֹמס העבודה, ואז, ניגש למלא הפגימות ולשפר הטעון שיפור. הדאגה לשמירה על ההישגים ועל היסודות החברתיים ולהעמקת התודעה בחשיבותם – עומדת איפוא על סדר יומנו מהיום ולמחר.

 

הגיע הזמן לחשבון נפש    🔗

בבואנו בכנס זה לברר לעצמנו בעיות אלו, מן הראוי לחזור ולקבוע:

נושאי חזוֹן גאולה לאומית וסוציאלית הננו, במאמץ להגשימן בחיינו היום־יומיים. נאבקנו להקמת מדינת ישראל כדי לפתור את בעיית היהודים, בעיות מצוקתם ופיזורם בגלויות. נלחמנו לקוממיות, כדי לאפשר חיי עבודה ויצירה, מלאים וחפשים, כדי לפתח את כשרונותיו ויכלתו של האדם, כשהוא נהנה ונעזר בהישגי המדע והתרבות המודרניים. זו המשמעות האנושית המונחת ביסודו של הסוציאליזם, שאנו מתאמצים להגשים בארצנו.

אנסה לייחד את הדיבור על יסודות אחדים הכוללים את עיקרי משימתנו בדור זה בדרך להגשמה:

פיתוח הארץ, הגדלת קליטתה וחיזוק בטחונה;

ביצור החברה העובדת;

השרשת העם בקרקע ובחקלאות;

חינוך הדור הבא;

הפרחת תרבות ישראל, רוחה ותורתה.

 

עליה ופיתוח הארץ    🔗

הקמת מדינת ישראל ומפעל קיבוץ הגלויות פתרו בעיות קיומם כיהודים של אלה שהתפרצו ועלו לארץ. קיימות עוד קהילות יהודיות בכמה ארצות הנדחקות לעלות, ועלינו החובה והזכות להושיט להן יד ולעזור להן לעלות, להיקלט ולהשתרש במולדת. וכן יהיה עלינו לעשות הרבה בפעולה עקשנית, מתמדת וממושכת כדי לזכות בעליה מן הגלות המנותקת במזרח ומגולת השפע בארצות המערב. מותר, אולי לקוות שעם ההפשרה ביחסים הבינלאומיים, בין מזרח ומערב, נגיע ליתר הבנה עם אותן מדינות שעד כה מנעו מיהודיהן את אפשרות הקשר החי עם הארץ ועלייתם אליה.

העלאתם של היהודים לארץ והכנת קליטתם בחברה ובמשק – הן המשימות הציוניות הדחופות ביותר המוטלות עלינו. הנחתנו היא כי תוך ארבע־חמש השנים הקרובות נגיע לחיסולן של גלויות אלו הרוצות ויכולות כיום לעלות לארץ. אז תגיע אוכלוסיית הארץ לשלושה מיליונים, ותוך העשור הבא, 1970–1980, נגיע על־ידי ריבוי טבעי ועליה לאוכלוסיה בת ארבעה מיליונים.

לשם כך עלינו להכין ולהכשיר קרקע להתישבות חדשה, להאיץ קצב פיתוח מקורות המים ומציאת דרכים ליצירת מקורות־מים חדשים. נשקוד על חשיפת אוצרות הטבע ועל פיתוח כולל של הארץ ועל המשך הפעולה בקיבוץ גלויות ובעליית הנוער.

עלינו להמשיך להכשיר את התנאים, בגיוס האמצעים להשקעות גדולות בתעשיות ובשירותים חיוניים, ליצירת מקומות־עבודה חדשים ולהגדלת הייצור. עלינו לחזק משקנו כדי שיעמוד בדרישות צרכי הבטחון והעליה וכדי שיתקדם לקראת שחרורנו מתלות בעזרת חוץ.

מטרות אלו זכותן קודמת לכל. הן מחייבות אותנו לאגירת כל פרודה של כוח מכל מקור אפשרי. עלינו לעודד, על־ידי יצירת תנאים מתאימים, ולעשות הכל כדי להביא לארץ יהודים מכל מקום, על הידע וההון שברשותם, לשם הרחבת מנגנון הייצור ולחיזוק כלכלת המדינה.

בדור זה, בו אנו זקוקים לכל יזמה ויכולת, יהיה משקנו רב־פנים. מבחינת בעלות על אמצעי הייצור, ישמשו בו זה בצד זה משק ציבורי ופרטי, משק עצמי של עובדים, קיבוצי ומושבי, משק ממלכתי, הסתדרותי וקואופרטיבי, משק שבעליו עובדיו, וכזה שהבעלות עליו מנותקת מהניהול המעשי.

יחסנו לכל מפעל, ומידת עידודנו אותו, ייקבעו במבחני החלוציות, הגדלת הייצור, היעילות וההתחרות, במבחני הביצור הכלכלי והתרבותי, תוך כדי מתן זכות בכורה והעדפה בתנאים שוים למפעלו העצמי של העובד בכל צורת ארגונו.

 

ביצור החברה העובדת    🔗

אבל בהקמת המשק וביצורו בלבד – לא סגי. הימים הבאים מחייבים אותנו לשים מחדש את הדגש על פעולתנו החברתית. תוך כדי גידולם של המשק והכלכלה אנו נתבעים לדאוג לעיצוב דמותה של חברתנו, להבטחת משטר חברתי צודק, ליצירת חברה עובדת בישראל, המונעת ניצול האדם על־ידי זולתו או ניצול העם על־ידי מעטים.

אנו סבורים,שלכך ניתן להגיע בחברה שמשטרה דמוקרטי והיא מושתת על היסודות המוסריים של הסוציאליזם; חברה בה אחראי הכלל לזכות עבודתם של האזרחים ולהבטחת שויון באפשרויות ובהזדמנויות בין אזרחיה; חברה הבונה בהתמדה תאים חדשים של משק עובדים עצמי בכל ענפי הכלכלה; חברה התובעת מהפרט השתלבות במאמץ של הכלל ושומרת על איזון הולם בין תביעות הכלל ובין הצורך לטפח את יזמת הפרט ואת הרגשת חירותו; חברה המקיימת בעלות ציבורית או שיתופית על נכסי־הייצור המרכזיים ומעמידה לעצמה מטרה סופית של אחריות ובעלות הכלל על מערכת הייצור.

מטרות חברתיות אלו לא תושגנה בעזרת סיסמה או נוסחה פשטנית. נסיון חמישים השנים האחרונות מלמדנו, ששום אידיאולוגיה רשמית בחזית זאת לא עמדה במבחן המציאות המורכבת של ימינו. הליברליזם של Laissez faire פשט את הרגל ופינה מקומו להתערבות של המדינה בחיי הכלכלה והחברה, גם באותן מדינות בהן לא הסתלקו ממנה להלכה. התפיסה המרכסיסטית, אשר ראתה את משבר הקפיטליזם כבלתי־נמנע וסברה שדי בהלאמת אמצעי־הייצור כדי להבטיח בדורנו צדק חברתי, שויון וחופש – לא הצדיקה את עצמה. תיאוריות חברתיות אחרות מצאו מקומן בבית־עלמין ההיסטורי, לאחר שנבחנו באורה החודר של המציאות ונמצאו חסרות. אם ניתן ללמוד משהו מתולדות דורנו העקובות מדם, הרי זה שאין שום תרופת־פלא יחידה שבה בלבד די כדי להבטיח היוָצרות חברה צודקת. על כך יש להיאבק מאבק דמוקרטי מתמיד וממושך, מאבק ארגוני ומחשבתי־אידיאי. וקודם כל וראשית לכל נדרש מאמץ מתמיד של האדם הרוצה בשינוי פני המשטר הקיים בעולם וחידוּש תכנו וצורתו.

בימינו ניתן לנו לעמול כדי להשיג את המטרה החברתית ולהיאבק עליה בשתים:

1. מדינה דמוקרטית, אשר ידה של תנועת העובדים רב בה, על מוסדותיה, חוקיה ורשויותיה;

2. האדם, רצונו ויכלתו להיאבק על הגשמת חזונו.

לא אפרט כאן את כל קוי־היסוד לפעולת הממשלה אשר רובם ככולם שימשו יסוד לעבודת הממשלה בהרכב כל מפלגות הפועלים או רובן. אדגיש רק אחדים הנראים לי, בהקשר לענין, חשובים:

הממשלה תקיים בעלות מלאה או מכרעת, של המדינה והציבור, על סקטורים חיוּניים של הכלכלה – הקרקע, המים, החשמל, הדואר, הטלפונים, הנמלים, הצי המסחרי, התעופה האזרחית והרכבת. חובתנו לדאוג ששירותים אלה יסופקו בזול, תוך הבטחת הרנטביליות של המפעלים ויעילותם הכלכלית;

מדיניות ההשקעות, האשראי והמסים, תכוּון לעידוד הפיתוח והייצור ברחבי הארץ, תוך מתן עדיפות ובכורה לפעולה כלכלית חלוצית באזורי הפיתוח והספר;

מדיניות השכר, ההכנסות והסובסידיות תפעל להבטיח רמת־חיים הוגנת לעובדים תוך שמירה על היציבות הכלכלית ועל יכולת התחרות בשוקי חוץ;

נמנע גידול בהכנסות וברווחים של יצרנים ושל קבוצות עובדים שאין לו הצדקה כלכלית וחברתית; ניאַבק נגד האידיאולוגיה של הפער והיחסנות; נילחם למניעת התעשרות קלה ומופרזת;

מדיניוּת הקרקעות תשמור על הקרקע כעל נכס האומה. נבטיח ככל האשפר שיכּוּן מתאים וזול להמונים ומבני־ציבור הולמים ונמנע השתוללות ספסרות והתעשרות פרטים על חשבון הכלל;

מדיניות המחירים תשקוד למנוע התיקרות וניצול הצרכן תוך שמירה על תמורה הולמת לצרכן;

מדיניות הממשלה תהיה לעודד ולסייע בתנאים מתאימים להקמת משק עצמי של עובדים בצורות־ ארגון שונות בכפר ובעיר, בחקלאות ובתעשיה, בתחבורה ובבנין, בחינוך ובתרבות;

הממשלה תקיים רשת ענפה של מוסדות ומפעלים לחינוך ולהשכלה, תורה ומדע, ספרות ואמנות, מחקר וניסוי וכן מוסדות גמל וסעד, והיא תשקוד ללא־ליאות על בטחון המדינה, שלומה ושלמוּתה.

חשיבותם של סעיפי מדיניות כזאת אמנם גדולה, אך בנכונות הממשלה לקיים סעיפי מדיניות – לא די. הגורם החשוב ביותר להקמת חברה חדשה, הוא האדם נושא החזון. לא הבעלות הנוֹמינלית על אמצעי הייצור, וגם לא מדיניותה המתקדמת של הממשלה, תקבענה את דמות חברתנו לעתיד. האם מישראל יעצבנה.

במידה והיו עד כה ליקויים בהגשמת חזוננו, אם לא התקדמנו די הצורך לקראת חברה עובדת – לא נבע הדבר מחוסר רצון מצד הממשלה, אלא משום שלא מצאנו בינינו די אנשים שהיו נכונים ויכולים לשאת בעול בנין חברת העתיד. לא היו לנו די מנהלים חלוציים, די עובדים מסורים, די מורים “משוגעים לדבר”, די עובדי־ציבור נלהבים שיראו בעבודתם חזון ושליחות וישקיעו עצמם בעבודתם, יתלהבו וילהיבו, ימשכו אחריהם את הציבור וידביקוהו באמונתם.

כל חברה יכולה לבצע רק את מה שאזרחיה מוכנים לתת לה. ייתכן וזו הטרגדיה הגדולה ביותר של האנושות, שההוֹוה מוכן לשלם הרבה על שגיאות העבר, אבל אינו מוכן לתת אפילו חלק מזה כמקדמה לעתיד. המידה, בה נהיה מוכנים למסור ולתרום, מרצון, לבנין עתידנו – היא שתקבע את פניו.

 

גיבוש הנושא החברתי    🔗

תפקידה המרכזי של המפלגה בעשור זה הוא, לכן, העלאת הפוטנציאל האידיאי של ציבור העובדים בארץ ומיצויו לשם בניית חברה חדשה.

המכשיר העיקרי למשימה זו הוא ההסתדרות. מפלגתנו, כמפלגת הרוב, היא החייבת לשאת במשא הזה יחד עם כל אלה המוכנים לתת כתף לכך.

מאז הקמתה של ההסתדרות היה לה תפקיד מרכזי ומכריע בבנין הסוציאליזם בארץ. מעולם לא הסתפקנו בכך שההסתדרות תשמש איגוד מקצועי. מיומה הראשון היא נשאה בעול בנין חברת עובדים בישראל. עכשיו עליה לפתוח פרק חדש במתן חינוך לקראת יצירת משק סוציאליסטי להמוני חבריה ולפיתוח מוגבר של מפעליה הקונסטרוקטיביים. ההסתדרות חייבת להיערך להסתערות מחודשת, להקמת מפעלי־עובדים חדשים ברחבי הארץ ולטיפוח הרגשת הצורך, החשיבות והאהבה בבעלות העובדים על משקם העצמי ואחריותם לו. עליה לשקוד על החדרת תחושת השירות לכלל בקואופרציה השירותית, לטיפוח האחריות ההדדית של כלל העובדים ולמאבק על מקומם המלא וחלקם במדינה, במשק ובייצורו.

משק וכלכלה בידי העובדים עצמם – אלה הם היסוד והבסיס לעם עובד, לחברת־עובדים סוציאליסטית, על רוחה, חינוכה, תרבותה ויחסי־האדם ההדדיים.

כפי שאמרתי, אנו נגיע לאוכלוסיה של קרוב לארבע מיליון נפש בשנת 1980. באותו זמן יגיע מספר המועסקים ל־1,400,000 עובד – לעומת כ־800,000 עתה.

אם חפצים אנו לקיים לפחות את השיעור הנוכחי של בוני משק־עובדים עצמי, שיתופי וציבורי – יהיה עלינו להגדיל את מספר העובדים בו ל־630,000, לעומת 360,000 כיום. במילים אחרות: עד לשנת 1980 יהיה עלינו ליצור 270,000 מקומות־תעסוקה נוספים במשק השיתופי והציבורי.

והנה משתרעת לפנינו הארץ בכל ממדיה, לארכה, לרחבה, לעמקה ולגבהה, ביבשה, בים ובאויר. זה הוא הסדן לפעולתנו.

נפנה נא קודם להתישבות חקלאית חדשה. זו בבת־העין של כל מפעל התחיה שלנו. נראה כי מוּתר לקבוע שאמצעי־הייצור היסודיים של החקלאות – ובעיקר המים – לא יהוו בעתיד הלא כל־כך רחוק מכשול מגביל בדרכה של החקלאות במסגרת פיתוחה הכלכלי של ארצנו.

לפני ארבעים שנה, לערך, בשעה שהוחלט¹ בדגניה להשקות את השדה הגדול הראשון, הועמדנו בנקודת־מפנה מכרעת בתולדות חקלאותנו המודרנית. היום אנו עומדים שוב בנקודת־מפנה גורלית דומה. התקדמות החקר בעולם ואצלנו מוכיחה כי אנו מתקרבים לסף הפקת מים במחיר סביר.

לדעת מומחים אפשר יהיה להעמיד לרשותנו תוך 10–15 שנים למעלה משני מיליארד ממ"ע מים, כולל כמות נכבדה של מים מן הים. יהיו לנו מים כדי ליישב אזורי־ארץ נוספים. מתכוון אני לאיזור הנגב הצפוני־מערבי, שמרכזו ישמש הבשור, לגליל, לערבה ולחוּלה. בכל אזורי־ההתיישבות החדשים הללו אפשר יהיה להשריש בקרקע למעלה מעשרים אלף משפחות המתפרנסות במישרין מעבודת האדמה. בידענו כי כל משפחה כזו מפרנסת וזקוקה לעוד משפחה אחת של בעלי־מקצוע, משרתי ציבור ועובדי הקהילות החקלאיות הרי ירחב גבולה של אוכלוסייתנו הכפרית בלמעלה מ־40,000 בתי אב. אנו מתחילים ביישוב הגליל, וגם יישוב הבשור לא יאחר לבוא. התנועה צריכה להטיל על עצמה את האחריות לגדל, לחנך ולהכשיר עשרות אלפי חברים וחברות שיהיו הנושא המרכזי של מפעל התישבותי זה.

כאן עשוי להיוָצר מוקד חדש, נוסף על המוקדים אשר בגליל, בעמק הירדן, יזרעאל, חרוד ואחרים בהר ובגיא.

החקלאות הנה רק ענף אחד בין מרכיבי המשק והכלכלה, והחקלאות העובדת העצמית תופסת מקום נכבד בה, אך כלכלתנו לא על החקלאות בלבד קיימת.

התעשיה, הבנין, התחבורה והשירותים ימלאו ויתפסו מקום בולט ומכריע בייצור, בהספקת תעסוקה וביצירת מקומות קליטה ופרנסה לאוכלוסיה הגדלה. אם גם נניח, שהחקלאות תקלוט ותספוג 60–70 אלף עובדים במשק העצמי ובשרותיו הרי נשארים לנו למעלה מ־200 אלף עובדים ויוצרים שהתעשיה ויתר מקצועות הייצור והשירות הם הסדן לפעולתם העצמית. אם אנו חותרים לשמור לפחות על אותו האחוז של משק עובדים עצמי שאיננו בנוי על ניצול, עלינו להפנות מחשבה, מרץ, תכנון והתלהבות חלוצית כיבושית כדי להגיע למטרה זו.

חלקו של המשק העצמי בתעשיה הציבורית והשיתופית אינו עובר את ה־25%. חסרים לנו הידע והיוזמה לכך. כל הלהט הכיבושי, הכלכלי הושקע, ובצדק, בחקלאות. הלהט לכך יידרש גם לעתיד. אם עכשיו אנו מצוּוים להפנות פנינו ביתר שאת גם לתעשיה. העם העובד, בחלקו הגדול, יתפרנס מן התעשיה. הדור הגדל ייקלט לתוכו ברבבותיו ובמאות אלפיו. מהנדסים וכימאים, מנהלים ובעלי־מקצוע אחרים לרוב ייספגו בשדה־פעולה זה.

אין שוּם הסבר הגיוני ואין שום טעם ונימוק להעדר קבוצות־עובדים קואופרטיביות וקומונאיות רציניות, קבועות ומוצקות אשר ירימו משא משק עצמי תעשיית דוגמת המשק הקבוצתי אשר בחקלאות.

אם נעמיק לחשוב, אפשר שנגיע למסקנה שקל יותר לקיים משק תעשיית על יסוד קבוצתי, דוגמת דגניה, עין־חרוד, מרחביה, גניגר ואחרים, מאשר משק חקלאי מורכב וענֵף.

גם בראשיתה של הקבוצה היתה רק האידיאה הערטילאית, הרצון המעורפל אשר חיפש לו תיקון והגשמה. בראשית, טרם היו קבוצות וטרם היה ידע חברתי, וגם ידע מקצועי לא היה. והנה זכה הרעיון ומצא מגשימיו – נמצאה תנועתנו שעמדה, ועומדת לימינו עד היום הזה.

אין זה בשום אופן למעלה מהשגתם ויכלתם של הבחור והבחורה בישראל להתלכד לפיתוח התעשיה בארץ. הדור הצעיר זקוק לעבודה, ליצירה – לפרנסה. הוא זקוק להתבטאות עצמית בשדה ההגשמה. האם נגזר עליו דוקא להיות שכיר־יום? האם נגזר עליו רק להשכיר עצמו, את יכלתו, כשרונו ואת הידע שירכוש, לאחרים? האם גזירה היא שתקצר ידו של בוגר בית־ספר מקצועי־חרשתי או ידו של מהנדס בוגר הטכניון או של פועל בעל הכשרה, שב ידעם המקצועי, להתאגד יחד לאגודה של עשרות או מאות חברים להקמת מפעלים ולנהלם? המדינה תהיה מוכנה לאפשר למוכשרים שבהם ללמוד ולהתמחות. היא גם היום משקיעה אמצעים רבים בהלואות ובהשקעות־יסוד לכל מי שמוכן לקבל על עצמו הקמת מפעלי תעשיה ברחבי הארץ.

האומה מעונינת בפיתוח מפעלי־תעשיה עצמאיים, בהם קיים יסוד של שויון מלא או חלקי ברמת השכר והרוחים של כל השותפים לייצור, לניהול ולסיכון.

אין אני יודע, אם תמיד, בכל זמן ובכל תנאי, תוכל התעשיה, שצריכה לעמוד בהתחרות קשה בשוקי העולם, להבטיח דיבידנדים גדולים ומשכורות גבוהות, עליהם, לצערנו, מרגילים ומתרגלים התעשיינים הפרטיים. יש והמפעלים אינם יכולים לשאת את הבעלים הרבים ואת הוצאותיהם המופרזות. יש גם והפועלים אינם מסוגלים ואינם רוצים לשאת באחריות והם תובעים תביעות מופרזות מן המשק ומן המפעל שאינו יכול לעמוד בהן. הוא נכשל או ייכּשל.

תינתן התעשיה לשותפות המהנדס והפועל ויתנו הם צואר בעול התעשיה. האומה מצפה להם ומהם, כשם שציפתה לקבוצה ולמושב שיקימו את החקלאות העברית העובדת ואת הכפר העברי.

המהנדס, הטכנאי והפועל החרשתי חייבים זאת לעצמם ולעמם.

 

בנין ותחבורה    🔗

אין חלקנו מבוטל כלל בקבלנות הבנין ובמלאכת השיכון.

חברת “סולל־בונה” סללה דרך־מלך לפועל בכיבוש מעמדו העצמאי בענף זה. עליו לגדול ולהתרחב ולהעמיק בפיתוח תעשיות לואי לבנין. הדבר ייעשה במוסד מרכזי אחד ובזרוע מבצעת אחת, בדרכים מתאימות אחרות. ככה או אחרת – מספר העובדים בקבלנות העצמית יגדל.

נוסף לתפקידיה הישנים של הקבלנות העצמית והנהלה עצמית, מוטלת החובה על ענף זה לספק מרוחיו אמצעים לפיתוח מפעלי תעשיה בחברת העובדים. תהי נא גאוָתם של עובדי סולל־בונה, שתוך כדי עבודתם בתנאים מקובלים בשוק המקצועי הם יבנו ויחזקו, ברווחי הקבוצות ההסתדרותיות, את הבסיס הכלכלי של חזון חברת העובדים.

והוא הדבר במשק התחבורה. התחבורה ביבשה, בים ובאויר – שיתופית או ציבורית־ממלכתית היא. עליה להתרחב ולהרבות עובדיה. היא עשויה לקלוט הרבה אלפים אם לא רבבות. כאן ניתן בידי העובד מנוף עצום בכלכלת הארץ ובבנין החברה. ויש בתחבורה חלקים המתנהלים לתפארת ובשיא המשקיות והמקצועיות.

השאלה היא: הנעמוד בכך וכיצד? התישמר הצורה הקואופרטיבית בתכנה המוּסרי? הישכילו עובדי המפעלים הממלכתיים לקיים את השירותים על רמה נאה, כשהם נושאים את עצמם ואינם נופלים למעמסה בלתי צודקת על שכם משלם־המס העממי?

אנו מצוּוים איפוא להכשיר ולכוון אלפי בחורים להקמת תעשיה שיתופית עובדת וכן מפעלי בנין, תחבורה וכדומה. עלינו לקרוא לרבים להיחלץ ללימוד מקצועות תעשיה וללימוד הנהלה והנהגה.

על המפלגה ועל ההסתדרות לשקוד על הקמת תאים חברתיים שיהיו נושאי משק־הפועלים המתרחב. בהסתדרות כולה, ובפרט בתנועות הקיבוציות והמושביות, טמון כוח ארגוני ורעיוני רב שטרם מצא ביטויו.

ארשה לעצמי להעלות הצעה שתיראה אולי תחילה מוזרה, אבל מאמין אני שאחריתה טומנת בחוּבה חיוב. בעוד אנו מתלבטים בבעיית העבודה העצמית בישובינו, תוך רצון וצורך לגיווּן המשקים במפעלי מלאכה ותעשיה, שמא נעשה נסיון להפריש בכל ישוב קבוצתי שטח קטן, כאיזור לפיתוח תעשייתי. באיזור זה תקום קבוצה חדשה שתקים מפעל או מפעלים תעשייתיים בהדרכה חברתית של משק־האם, שיאמץ את המשק הצעיר. נקים עשרות גופים חברתיים כאלה, שישמשו נושאים למפעלים כלכליים חדשים, במרחבי הארץ – בעמקים, בגליל ובנגב, בתוך מרחב המחיה וההשפעה של ההתישבות העובדת. גופים אלה ימזגו ייצור יעיל ומודרני עם חיים חברתיים מתוקנים, תוך שאיפה לבניית חברה חדשה. כאן יתחנכו ויודרכו אנשים בעבודה ובארחות־חיים סוציאליסטיים. בזאת יינתן סדן חדש לנוסף לפטיש הקבוצתי. קבוצה וקיבוץ, לא רק בחקלאות, כי אם גם בתעשיה עצמית.

מעשה זה – לא בשמים הוא ולא ייבּצר מאתנו. אם נשלב אותו במסגרת פעולותינו ההתישבותיות בכל הישובים הקיימים ובתכניותינו ליישוב הגליל המרכזי, הבשור והנגב, נוכל להניח נדבכים חדשים בבנין חברה חדשה – מרכזים שיקרינו מאורם על כל הארץ וישמשו מוקדי משיכה לנוער שלנו ולצעירים מתפוצות.

 

חינוך דור העתיד    🔗

למען כל אלה חייבים אנו לתת דעתנו ולבנוּ לחינוך הדור, צעירים כמבוגרים.

באמרי חינוך אין הכוָנה רק לחינוך במשמעות המצומצמת של המלה – במשמעות הקניית ידע לילדים ולנערים, למען יוכלו למלא את תפקידם בציבור, אלא למשמעות רחבה יותר של המלה –להעלאת רמתם המוסרית, התרבותית והחברתית של החניכים.

אנו נתבעים לבדוק מחדש את דרכי החינוך בבתי־הספר, וביחוד נבדוק ונחפש דרכים להקמת בתי־ספר תיכוניים ומקצועיים, בהגמוניה רוחנית של תנועת העבודה, דרכם תעבור העתודה המקצועית, המדריכה ומנהיגה את העם וכלכלתו. נתבונן־נא לראות – מי מדריך, מי מחנך? מה האידיאל? איזהו החזון? מה הוא הפאתוס הלאומי החברתי השורר והנוצר בבתי־ספר אלה ומה מזה הם מנחילים לדור העתיד? הוא הדין גם לגבי בתי־האולפנא הגבוהים.

כיצד זה קורה שכמעט ואין באים אלינו מילואים מתוך בתי־הספר המקצועיים ומוסדות־השכלה גבוהים ומכובדים הקיימים, להמשך פעולה חלוצית כיבושית בענפי־הפעולה השונים של חיינו המתחדשים?

למה לא יקומו בוגרי בתי־ספר מקצועיים, חרשתיים וגומרי טכניון ואוניברסיטה ויקבלו על עצמם לארגן בין הפועלים ובין הנוער גופים שיתופיים להקמת מפעלי־תעשיה עצמיים ברחבי הארץ? מדוע האטרופיה הכיבושית הקולוניזטורית הזאת בחוגי הסטודנטים למקצועותיהם? מנין השאיפה הריקנית הפליסטרית הזעיר־בורגנית רק להשכיר את הידע ואת המקצוע למי שישלם שכר יותר טוב, מבלי לרצות לתת הצואר בעול של יצירה כיבושית עצמית?

המאמץ לחינוך הדור, ללא הבדל מוצא ולאום, טומן בחוּבו את הסיכוי לקירוב לבבות עם בני המיעוטים בארץ. העלאת רמת ההשכלה של בני המיעוטים תאפשר להם לתפוס את מקומם הנאות בכל שטחי החיים במדינה. מידם נתבע להרים תרומתם לשיפור יחסים, לפיתוח חיי הכפר והחברה ולהגברת התודעה של נאמנות אזרחית בכפריהם ובעריהם. עלינו לפעול בכל השלבים כדי להבטיח שהכניסה למוסדות־ההשכלה הגבוהים והלימוד בהם יהיו פונקציה של כשרון וידע ולא של מעמד סוציאלי ומוצע עדתי או לאומי. נבנה מערכת של סטיפנדיות והלואות מתאימות להבטיח לימודים לנער מוכשר.

עלינו לקרוא לאנשי הרוח שלנו – מורים, סופרים, אמנים, אנשי הגות ומדע ובעלי נסיון הוראתי – ולשתפם, יחד עם ההורים, בחיפושי הדרך לחינוך הדור הבא. על המפלגה לגייס משורותיה ומשורות בניה ובנותיה מורים ומדריכי נוער שיראו בעבודתם ייעוד, שישאו את חזוננו החברתי ויקדישו לו את מרצם ואונם.

עלינו לחפש ולגלות דרכים אל הנוער היהודי בגולת הרוָחה ולהביא אליו את דבר ישראל. לשם כך עלינו מחדש תנועת “החלוץ” מותאמת לתנאי הזמן והמקום, שתגבש גרעינים של נוער וצעירים לעלייתם ארצה, שתכשירם לתורה ותעודה של בוני עם עובד.

מתוך ראייתנו את האוניברסיטאות כמכשיר רב־ערך בחינוך האליטה של הדור הבא וכבית־יוצר לאינטליגנציה של העתיד, עלינו לדאוג לדמותן החברתית ולמידת היעגנותן בקרקע המציאות הישראלית. יש לתבוע מהן לחיות את חיי החברה ולהושיט עזרה בחינוך העם כולו.

כדי לבצע משימה זו יש להקים מטה מיוחד במפלגה ובהסתדרות שיעסוק בתכנון לטוח ארוך, בגיבוש ההלכה והמעשה הסוציאליסטי שלנו, בקביעת דרכי גישומם והחדרתם בכל תאי חיינו.

עליו לכוון את פעולתנו לביצור חברה עובדת בארץ. חשיבותו של גוף כזה, בעל סמכות וידע, היא כה גדולה, שכדאי לשחרר למטרה זו מתפקידיהם אנשים מטובי חברינו כדי שיוכלו להתמסר לבדיקת המצב הקיים ולהתויית דרכנו לעתיד.

לפעולה זו יתגייסו חברים צעירים וּותיקים יחד, אלה אשר רכשו נסיון מעשי בבנין הסוציאליזם בישראל יחד עם חבריהם שרכשו משנה מסודרת בתורות־החברה החדשות – כלכלנים, סוציולוגים, אנשי מינהל וייעול, העוסקים במדע המדינה. מנהלים ופועלים ותיקים ייקראו לתת ידם להקמת תאים של חברה חדשה. חברים המתפרצים לתת יד לעיצוב דמותה של החברה – שם מקומם. עליהם לפעול כדי להבטיח כי מפעלו וחזונו של דור הראשונים יימשך, יתוקן, יחודש וישופר.

על המפלגה וההסתדרות להרחיב ולהעמיק את פעולתם של בתי־ההשכלה למבוגרים: את בתי ברל, בית־הספר לפעילי ההסתדרות ואחרים; לציידם, להעלותם ולהכשירם להיותם בתי־אולפנא תנועתיים ראויים לשמם, בדרגת מדרשה אוניברסיטאית, בהם ילמדו חברים את משנתנו וינשמו את אקלימה החברתי ויביאו אותה להגשמה ברחבי התנועה. עלינו להיערך לדיאלוג ממושך ומתמיד עם הציבור המבוגר בכלל ועם הפועלים והאינטליגנציה בפרט. עלינו להיאבק מאבק רוחני על נפשם ורוחם למען ידבקו בחזון של עם עובד וחברה סוציאליסטית.

על המפלגה להיות היוזמת והמנחה בגיוס חברים למשימות החינוכיות, בהכונתם ובהדרכתם. היא הניצבת בראש המאבק על חברה עובדת ועליה להעמיד את כוח האדם שברשותה למטרות אלו. על החברוּת במפלגה להיות שטר־חוב לאחריות חברתית. עלינו לגייס לפעולה אלפי חברים בכל תאי חיינו החברתיים והכלכליים, לחידוש פני חברתנו, לטיפוח ההתנדבות ותרומת הפרט בעניני הכלל. בזה יינתן תוכן ממשי לחיינו התנועתיים ויחדל הטיפול בזוטות ובקלוקלות.

אלו הבעיות העיקריות, עמן עלינו להיאבק בשנים הבאות. כאן גורל חברתנו לעתיד. האם נצליח להגשים חזוננו החברתי או, חלילה, ניאלץ להסתפק בשיגרת מאבקה של תנועת־פועלים רגילה, הנלחמת על מעמדה וחלקה בחברת־שפע בורגנית, מבלי שליטה על אמצעי ייצור, מבלי לשתף עצמה בתהליך יצירת הנכסים, בלי הכונתם לטובת הכלל, בלי יזמה, בלי הנהלה ואחריות עצמית ובלי חזון משלה.

משימותינו גדולות. כל כוחותינו הנפשיים והחמריים יידרשו כדי שנוכל לבצען. במאבק זה – כל פילוג, כל ויכוח שאינו לעיקר חזוננו, מחליש, מסיח תשומת־לב, מרבה מבוכה ומקטין סיכויי ההצלחה.

לא אוסיף כאן היום לשאלת איחוד מפלגות הפועלים. הרבה כבר נאמר בנושא זה. אחכה ואצפה עד שיחפצו. אומר רק כי איחוד זה יגדיל את התנופה, יחזק את המחנה העובד ויקרב השגת מטרותינו. אין בינינו חילוקי־דעות עמוקים לגבי צורת החברה שאנו רוצים בה. יש בינינו מידה רבה של הסכמה על הדרכים בהן עלינו ללכת כדי להשיגה, והיא כה רבה, עד שהיא מצדיקה אחדות הבירור, ההחלטה והביצוע.

אם נשתחרר ממאבקים עקרים נוכל להפנות אנרגיה יוצרת עצומה להסתערות על המשימות שלפנינו – להקמת חברה עובדת, להבטחת משטר צודק שיגשים את חזוננו, חזון הציונות הסוציאליסטית.