במועצת פועלי תל־אביב־יפו, ליל שבת, 25 באוקטובר 1963
חברים יקרים! טוב להיפגש יחד, ומקרה מוצלח הוא שאנו מארחים עמנו הערב את ידידנו מר קאזינס1. זוהי מעין פגישת ימים גדולים שבעבר. יקרים לי זכרונות העבר ויקרה לי התכנסותנו עתה. אינני מכיר, כמובן, את כל אחד ואחד מהמסובים, אך יושבים הרבה חברים שאנו מכירים זה את זה.
בשמעי את השבחים ואת העלילות, עלול הייתי, אילולא הזכירו כל פעם את השם שקולניק או אשכול, שלא לדעת במי מדובר ומה טעם לכל הדברים הטובים. עם זאת חשתי כי עדיין לא נאמר הכל, אך לא אוסיף לשרשרת זו.
יש אנשים שמזלם וגורלם העמידו אותם בשירות תנועתי־ציבורי, בשירות העם. לכל אחד מהם יש תחנות מסוימות מבין תחנות חייו שהטביעו במיוחד חותמן על לוח־לבו.
דוּבר כאן על אהבה ראשונה. אין דבר יותר עמוק מאהבה, ועלי להודות, כי היו לי כמה אהבות, ומועצת פועלי תל־אביב היא אחת מהן.
מישהו הזכיר כאן את “אוניברסיטת” תל אביב. הדבר מזכיר לי את סיפורו היפה של מַכּסים גורקי “האוניברסיטאות שלי”. נכון, מועצת פועלי תל־אביב בבית ברנר היתה בשבילי אחת האוניברסיטאות. אוניברסיטה חשובה היתה לי גם בבית אבי, ואני נוהג להזכירו; אין כמעט דבר – להוציא, אולי, ראשות הממשלה – שאינו קשור בבית אבי. ואל תבקשו ממני לפרט ולהסביר דברי אלה. פעם התפרסם בעתון משהו מתולדות חיי. ברגע של חולשה נתפסתי לזכרונות וסיפרתי על הימים שלפני עלייתי לארץ. בעליה באותם הימים היתה בבחינת לידה מחדש, כאשר העולה היה שורף את כל הגשרים, כל מה שמאחריו, וגומר אומר: כאן מתחילים החיים מחדש.
היתה עוד תחנה – ימי עבודתי כפועל בפתח־תקוה. שם, בעצם, החלה עסקנותי הציבורית הראשונה: לאחר יום עבודה והליכה ברגל לעבודה וממנה הייתי עושה מהלך של כשעה לצורך פעולתי העסקנית. מי שמכיר את פתח־תקוה יודע , כי המרחק ממנה אל שפת הירקון הוא שעה הליכה. דומה שהייתי פועל טוב, זריז במלאכתו. ובכל זאת התפלאתי לשמוע הדברים שסיפרו עלי. גם את כושר העבודה נטלתי עמי מבית אבי, אף כי תנאי החיים היו שם שונים.
בסיפורו של מנדלי מוכר ספרים “בימי הרעש” מסופר על ר' לייב המלמד, כי בדרכו לארץ־ישראל היה מתעכב ליד חנויות התבואה וחופן חטים ומסתכל בהן, שכן כבר ראה את עצמו “איש האדמה”. הכשרתי החקלאית היתה רבה מזו של ר' לייב המלמד.
בפתח־תקוה הטילו עלי להיות “אקונום” של המטבח. תפקידי היה לעמוד בערב ולמכור קציצות במטבעות תורכיות – במחיר השוה לחצי גרוש האחת. זהו, בעצם, המעשה הראשון שלי בשליחותי הציבורית בשירות פועלי ארץ־ישראל.
אי־אלה חברים סיפרו על כמה ממעשי או שליחויותי. לא אחת שומעים את המלה “חלוץ”. חלוציות היתה, הוֹוה ותהיה. השאלה הנשאלת היא: מהי חלוציות? לדעתי חלוץ הוא אדם האומר: הנני ושלחתני. היום זה פועל ליד הירקון, מחר שירות בבית הפועלים, כעבור זמן – כיבוש אדמת קרית־ענבים ואחרי זה….
עשיתי שנים עם פועלים חקלאים – בהתאם לחינוך הציוני שלי לפני עלייתי לארץ. בארץ נצטרפתי למפלגת “הפועל הצעיר”. היתה עוד מפלגת פועלים – “פועלי־ציון”, ולאחר מלחמת־העולם הראשונה – “אחדות העבודה”. מפלגת “הפועל הצעיר” היתה ערוכה יותר לחקלאות. כל אחד מחבריה חשב מה שחשב, אבל הרגשנו כי אנו קשורים יותר לקרקע, לדגניה. אודה ולא אבוש: שנים רבות קינאתי קנאת־שאוֹל בחברים שהיו ב“אחדות־העבודה”, אשר דימו בנפשם שיש להם קשר לפועל העירוני. רציתי לחדור למחנה הפועל העירוני, לפעול בתוכו ובשליחותו.
והנה, כאשר הוצע לי למלא שליחות במועצת פועלי תל־אביב – קיבלתיה בשמחה. היה זה בן־גוריון ש“התלבש” פעם עלי לילה שלם, לאחר כל מיני צרות במועצת פועלי תל־אביב, שהזכיר הח' מרדכי נמיר. ואת חטאי אני מזכיר עתה: באותו לילה נשלחתי “לנשל” אותו, ולא מתוך רשעות או פסילת נמיר2.
אומר את האמת: עד היום הזה אינני יודע מה הדבר שהמריץ אותי להיכנס לעבי הקורה, לנבכי השאלות והבעיות והצרות – והיו צרות רבות. שמו של מרתף בית ברנר הלך לפניו: חוסר עבודה וחוסר מזון וכל הכרוך במצב כזה. כל תהפוכות־הרוח וכל מצבי־הרוח נתמזגו לאחד בבית ברנר. היה זה “ים” של שאלות ובעיות.
עד היום הזה זוכר אני ועד יומי האחרון אזכור את הויכוחים וחילוקי־הדעות שליווּ את עבודתנוּ. בחדרים שבקומות העליונות פעלו חברי הסיעות השונות. בקומה התחתונה היו חדרי האיגוד המקצועי, וגם שם פעלו הסיעות. בקשר למיקום זה רווחה אפילו אימרה בפי אנשי סיעה ב': “אין דבר; אנחנו נפוצץ אותו מלמטה”. כלומר, מתוך האגודות המקצועיות.
מובן, שיש לי גם סיפוק מזה שכהונתי כמזכיר מועצת הפועלים הביאה לידי ביצור מפלגתי. כאשר התחלת בשליחותי בתל־אביב היו למפא“י 50% מינוס שתי עשיריות – כאשר סיימתיה הו למפא”י 60 אחוז. אבל לא זה היה העיקר, אלא הפגישה פנים אל פנים עם מי שנקרא אז הציבור הגדול – פועלים שכירים, פועלי תעשיה. עתה נזכר אני, כי עם המלצרים, יכולתי להיפגש רק בשתים לאחר חצות, שכן הם היו עסוקים בעבודתם עד שתים־עשרה או אחת בלילה. נפגשתי עם כל הגילויים של חיי עובדים וחיי ההסתדרות, וזה בלע אותי כליל.
באותם הימים הייתי נוהג לנסוע בשבתות לביתי בדגניה ב'. כאשר נסעתי לראשונה במכונית, חשבתי בלבי: מה יגידו? הנה מזכיר מועצת פועלי תל־אביב – ההסתדרות הפרולטרית על כל צרותה הרבות, ובכלל זה חוסר עבודה – מרשה לעצמו לנסוע במכונית. נהגים אמרו לי, שמכוניתי היא נפלאה – “שברולט”, שגילה עשר שנים. ואילו אני חששתי מה יגידו עלי, ודאגתי שתמיד תהיה מלוכלכת. מעולם לא הוצאתי גרוש לרחיצה. אימת העבירה על צנע רדפתני. אינני יודע איך נוהג היום מזכיר מועצת פועלי תל־אביב. מכל מקום, כמעט לא היה מקום־עבודה בת־אביב שלא ביקרתי בו, והמכונית היא שעזרה לי בכך. היו לי פגישות עם פועלים. הרגשתי שבפגישותי עם נותני העבודה (ואינני שייך לבטלנים שאינם מבינים דבר בתעשיה) נוסך אני בפועלים גאוה מסוימת. אולי יש קצת יהירות בדברי, אבל מותר לאדם להיות פעם סנטימנטלי. נוכחתי לדעת, שהמכונית התקבלה כדבר מהפכני ו… מסוכן, מה גם שמפלגות האופוזיציה שמסביבי שׂשׂוּ לנצל כל “תקרית”. ולרוב של מפא"י במועצה חסרו שתי עשיריות. אפשר היה איפוא להצביע: הביטו עליו, הוא כבר נוסע במכונית, כדאי לשבור לו את המפרקת… אך לבסוף יצאתי שלם, ובמקום 50 אחוז מינוס שתי עשיריות הגענו, כאמור, ל־60 אחוז.
ברגע זה נזכר אני גם בביקור בבית־החרושת “לודזיה”. המנוח, אריה שנקר, בעל בית־החרושת, היה יהודי גאה ובעל לב חם וטוב, אבל בכל זאת עמדה לפרוץ שם שביתה. היתה אסיפת־פועלים בצריף־עץ גדול, והרוגז והמתיחות עלו מעלה־מעלה. פועלת אחת, שחורת עינים, צרת פנים, השמיעה טענותיה נגד המפעל המעסיק את הפועלים בסריגה גם בלילה. חזרתי לדגניה ב', סיפרתי על הישיבות האלה, תיארתי לחברי שם את תנאי חייהם של הפועל והפועלת בארץ, תביעותיהם וטענותיהם, והתמונות מהימים ההם מלווֹת אותי בכל אשר אפנה מאז ועד היום הזה. “אוניברסיטה” כזו משאירה משקע. זהו פרק־חיים שאתה לומד ממנו. משום כך אמרתי: יקרו לי הזכרונות, יקרה לי הפגישה. כמובן, הכל נשתנה. ה“מסשטבים” נעשו גדולים יותר.
זוֹכר אני עוד משהו הקשור במועצת פועלי תל־אביב. באותו זמן “עשיתי” משהו ליד בן־גוריון, שהיה נתון כולו לעניני בטחון. המרכז היה אז ברמת־גן, בבית שעמד על גבעה. משהגיעו הדברים בירושלים לשלב קריטי הזעיק בן־גוריון מפקדים מחזיתות שונות ותבע מהם נשק, ואז הוציאו נשק מעמק־הירדן והעבירוהו למקום שבו היה נדרש יותר – לירושלים. אבל מה עושים, כשהדרך לירושלים מנותקת ואין להביא לשם מזון? בא בן־גוריון וסיפר שכבר קרה דבר כזה בקרבות: חיילים נשאו על גבם קמח ולחם למקומות נצורים. וכן קרה שהסיעו לחזיתות מחנות חיילים במוניות קטנות. אמרתי: ננסה. ואז אירגן הבית הזה, בית ברנר, 150–200 פועלים, שהעמיסו על גביהם לחם וקמח ונשאום מחולדה עד המקום שממנו היתה פתוחה הדרך לירושלים. הייתם צריכים לראות את המחנה הזה, שהגיע לחולדה: בבגדים שונים מנומרים ובנעלי ספורט באו והחישו עזרה – מטעני קמח לירושלים הנצורה.
יכולתי להעלות כמה דברים, שעכשיו הם נראים קצת מצחיקים ומשעשעים, אך באותם הימים עמדו ברומו של עולם. למשל הויכוח על הבחירות באגודת פועלי המזון: ישבתי במועצת פועלי תל־אביב וחיכיתי לתוצאות הבחירות והנה מודיעים שהתנפלו על הקלפיות. מה לעשות? להפסיק או לא להפסיק את הבחירות? לא הפסקנו והמפלגה יצאה בנצחון. אולם, המפלגות היריבות למדו לקח, ואני כלל לא התפלאתי.
פרשת שליחויותי היו בבחינת סולם על סולם, ואני רואה את עצמי כל השנים כאומר: הנני ושלחתני.
בימים שלפני המלחמה הראשונה, היינו קבוצת אנשים שהיו שייכים לצוות של נושאי השליחות, שעשו מהפכה בארץ־ישראל, מהפכת עם ישראל בארץ־ישראל. ניתן לאמר על רבים מאותה קבוצה כי יצאו לחפש אתונות, דברים קטנים, כגון אותה קבוצת בחורים שעלתה לסביבות ירושלים להחיות את אדמת הטרשים, שרכשה שם הקרן הקיימת לישראל. אבל רצה שר־האומה ואחדים מהם מצאו את המלוכה.
בינתים נאמרו פה כמה וכמה דברים שאינם שייכים כל כך לפגישת חברים ולדברי זכרונות, אבל הם חשובים מבחינת עניני דיומא, וארשה לעצמי להגיד משהו באף זה.
יש שבני־אדם מדברים בשפה אחת ואף משתמשים במונח אחד מסוים לגבי הענין, וכאילו מתכוונים לדבר אחד, ובכל זאת אין הם מוצאים שפה משותפת. והרי זה כעין “טלפון מקולקל”. האחד אומר אחדות פועלים, וגם חברו אומר כך; האחד אומר שיתוף פועלים וגם חברו אומר אותו דבר. ואתה שואל, וחייב לשאול, את עצמך: שניהם מדברים על תכנית אחת ועל שיתוף – מה איפוא חסר?
מדוע אני אומר ושואל זאת? הזכירו כאן את פגישותי עם טבנקין ועם מאיר יערי. אני שמח על הערב שביליתי בשיחה עם טבנקין, על שתים וחצי השעות שביליתי בשיחה עם מאיר יערי במרחביה. אבל לצערי ולשברון־לבי חייב אני לומר כי יצאתי בהרגשה ששניהם מדברים באותם המונחים, אך כל אחד חושב דבר אחר ושניהם רחוקים מאד זה מזה ומן המטרה.
האיחוד נחוץ לתנועת הפועלים, לעם, לממשלה. ניתן לחשוב ולומר: מה טוב ונפלא שיש לנו ראש־ממשלה, שהיה מזכיר מועצת פועלים. אני מאמין בעם העובד, גם בשכבות אחרות, בעם כולו, אבל אני עומד עכשיו בתוך ציבור עובדים. אני מאמין שיש איזו הרגשה טובה בכך, שהנה יש איש שצמח מתוך ציבור הפועלים בפתח־תקוה, איש ההתישבות, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב וכל היתר והוא הגיע למשרה רמה בעם; עבודתנו לא היתה איפוא לשוא; תנועת העבודה זכתה לקבל את המגיע לה. מי ימלל ומי יתנה כל מה שעבר על תנועה זו: מאבק על עבודה עברית, על תחיית השפה והתרבות העברית, ארגון הישוב וּבטחונו ועוד ועוד; קרבנות ללא ספור. אכן ראויה היא תנועתנו לקבל את שכרה, ואם כך, אולי נתחיל לדבר שפה אחת ודברם אחדים? יש לעשות זאת. ואם אמנם רוצים אנו תנועת־פועלים מאוחדת – מדוע באמת איננו יכולים להתאחד אחדות גמורה למפלגת פועלים אחת?
על כך יש עונים: זה יותר מדי. ואם זה יותר מדי, אולי באמת נעשה כעצת נתנזון: תכנית־פעולה אחת בהסתדרות ובממשלה? סוף־סוף הן יושבים אנחנו פה ושם. הייתכן איפוא שבממשלה נשב יחד באחדות גדולה ונתכנת תכנית־פעולה אחת, ואילו בתנועת העבודה – ממנה אנחנו צומחים וממנה יונקת שליחותנו, בין זה בן־גוריון ובין זה בנטוב או חזן היושבים בממשלה – לא נוכל לשבת יחד? בשם מי מדברים הכל אם לא בשם העם העובד? הייתי רואה כגולת הכותרת של שליחויות ההסתדרות וכגולת הכותרת של חיי אני הבאת פועלי ישראל על מפלגותיהם לאיחוד. ולא איכפת לי כלל, שהחבר פוּרמן גילה כי בועידת מפא“י דיברתי על סוציאליזם. אומר נתנזון: אה, שמענו בועידה הזאת זמירות חדשות. לא חברי יקירי, אלה אינן זמירות חדשות. זו אותה מפא”י, זוהי מורשת תנועת העבודה מימי ברל כצנלסון, יוסף אהרונוביץ ויוסף חיים ברנר.
אני יודע כי בשעה שאני עומד ומדבר לפניכם יש כאלה הרואים אותי כראש־ממשלה המדבר על דבר חלק, כביכול. אבל אני אומר לכם ממרומי המצפה החדש הזה שעליו מוּניתי: כאשר אשקיף על חיי לעתיד לא אראה בהם חשוב ומכריע יותר מאיחוד תנועת הפועלים. ואין זו אמירה מן השפה ולחוץ. אמרתי זאת גם בועידת מפא"י, ומאז באים אלי בטענות שהמפלגה בכללה לא יצאה מעולם בקריאה גדולה לאיחוד. אמנם, אמרתי בועידה כי לא אטיף בה לאיחוד! “אל תעירו ואל תעוררו – – עד שתחפץ”. ולא שאינני רוצה באיחוד, אלא ככל שאתה מרבה בהכרזות ובהבעת דבר אהבה לצד השני, הריהו מתרחק יותר ויותר, באמרו: נחכה עד שיגיע הזמן. אבל כמה זמן עלינו לחכות? עשרות שנים? שנים רבות אנחנו מדברים ברמזים. וכי אני הוא שצריך לעודד את חזן ואת יערי לאיחוד?
הנה, מאמינים אנו כי בסוף העשור הזה נגיע למיליון השלישי. בעשור הבא רוצים אנו להגיע למיליון הרביעי. דבר זה תלוי הרבה במצב היהודים בעולם. אנו ממצים את שאיפתנו במושג “עם עובד”. אין זו מליצה בעלמא. ניתן לומר כי כל אחד עובד, כל אחד עושה משהו. ואמנם נעשתה עבודה כבירה. אני יודע הרבה עמים המקנאים בנו – בכל אשר ביצע הנוער הנפלא שלנו ב־15 השנים האחרונות.
יש לדאוג ללחם חוקנו, לחם יום־יום, לפחות שלא יהיה חוסר־עבודה. עם זאת אין לשכוח, כי למעלה מ־45% ממשקה של ישראל נמצא בידי פועלים, בידי העובד העצמאי. והעבודה הזאת יש לה משמעות רבה. נעשה הרבה, וזה תודות למפעל שהוא משותף לכל המפלגות. אולם כדי להגיע לתחייתו הכלכלית והתרבותית של העם – נדרשים הרבה יותר כוחות מאשר יש למפלגה הגדולה בארץ. אין מפלגה בציבור הפועלים היכולה לומר: אני ואין עוד מלבדי. מובן, שאם אין לה, למפא"י, ברירה, היא מושכת לבדה בעגלה. אבל אנחנו רוצים לבצע משימות חברתיות ואידיאיות גדולות, ויש צורך בשיתוף פעולה. אני פונה עתה גם לחברי מן המפלגה הליברלית. אנחנו יודעים כי זוהי מפלגה צעירה ויש בה צעירים, ומן הראוי כי גם בהמשך העבודה, אולי בעוד 20 או 30 שנה, יוכלו שוב להתאסף נציגי פועלי תל־אביב ולספר על הישגים בעבר. אנחנו כבר לא נהיה אז בחיים, לא נמיר ולא אשכול, ומי יודע אם מזכיר מועצת פועלי תל־אביב מהיום לא יהיה אז ראש ממשלה?
בעצם אנו אוכלים כיום מפירות העצים שנטענו לפני חמישים שנה, באותם הימים שבהם היו בני־הנעורים תוקעים יתדות ומניחים יסודות והם רעבים וקודחים ולוחמים. אינני אומר כי הם היו יחידים, אבל זה היה השאור שבעיסה. לפעמים נתקף אני חרדה לסיכויי ההרחבה של מורשת מניחי היסוד. כלום תינתן הזדמנות גם לדור הזה לבנות כלכלה ותרבות, להחיות עם ולקבץ נידחים? ייתכן כי לפני 30 שנה חשבו שקיבוץ הגלויות יהיה גדול יותר, אך באה השואה ונשארה לנו רק שארית הפליטה. עלינו לבנות עם חדש מקיבוץ־הגלויות הקיים! הזדמנויות היסטוריות אינן חוזרות. כלום לא ניתן להתחיל מחדש, ולבנות מדינה וחברה כרצוננו וכרצונכם? כל הפלפולים וההתפלמסויות על קוצו של יו“ד – כבר אבד עליהם כלח. ואם אומר נתנזון, כי “אפשר לנסוע על כל ארבעת הגלגלים” ולערוך תכנית־עבודה אחת בהסתדרות, שהיא השומר הנאמן גם מבחינה רעיונית, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה התישבותית – כי אז מהו הדבר המפריע ל”נסיעה" יחד?
לא היה בדעתי לדבר על כך הלילה, אבל יקרו לי הדברים שנשמעו כאן. אין זו מליצה. אולי עוד יהיו לנו פגישות ונרחיב את הדיבור על הענינים שנגענו בהם בשיחתנו. אני רואה עצמי כזלזל מאותו עץ גדול הנקרא תנועת־העבודה, ששרשיה גם בפתח־תקוה הפועלית, גם בדגניה וגם במועצת פועלי תל־אביב, שלהן נתתי מחילי. אינני אומר זאת כדי לספר בשבחי, אלא תוך העלאת זכרונות בערב־זכרונות זה. מישהו אמר כי נפגשנו במאוחר – אך אין מוקדם ומאוחר. תמיד טוב להיפגש, להיזכר ולהעריך דברים שבעבר, ואולי גם לעשות את חשבון העומד לפנינו. אם אחד מכם, מבין פועלי ישראל, יושב בראש ממשלת ישראל – הרי זה מחייב הרבה את פועלי ישראל. מי יודע אם אין זה הדבר המרכזי בעשור זה.
ואסיים בדברי תודה לכולכם: לאלה שפעלו יחד אתי, ולחברי במזכירות וכל הציבור שהקשיב לדברי. אני מודה על הקירבה שבא לידי ביטוי בעצם נוכחותכם. האמינו לי, כי היא חשובה ויקרה לכל אחד הממלא שליחות תנועתית־ציבורית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.