בועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים, צמח, 21 באפריל 1964

זמן רב עבר מאז ועידתנו הקודמת. שקועים היינו בעשיה גדולה וגם ביום קטנות שלנו, שאין לבוז לו.

מקור רוח ומעבודה קשה, גדולה ורבה, בלחץ ובפרץ של שש־עשרה השנים הללו, של חטוֹף והעלה וחטוֹף וקלוט, נתפנינו אך מעט להשחיז כלים רעיוניים, לתנופת חזון וביצוע לאומי וחברתי לימים יבואו.

 

קליטה יצרנית ודמות החברה    🔗

מותר לנו לסכם היום ולקבוע, כי עמדנו בכבוד במשימה של קליטת העליה, הארץ מפרנסת כיום אוכלוסיה פי שלושה יותר, ברמת־חיים גבוהה כפליים בממוצע, לעומת ימי ראשית המדינה; תלותנו ביבוא הון מהחוץ – פוחתת והולכת, מה שמוכיח, כי אכן קלט המשק את תוספת האוכלוסיה קליטה יצרנית.

צרכי הקליטה דחקו עלינו ולא תמיד ניתן לנו לכלכל צעדינו ומעשינו במלוא מידת הסדר והיעילות, בבנין המשק והחברה. דומים היינו לאותו בנאי, אשר בבת־אחת נזרקו על מגרשו חמרי־בניה רבים ומשונים, והיה עליו לבנות בהם בנין במהירות רבה ככל שאפשר; לא תמיד לפי כללי האדריכלות, היופי ומבנה־החוזק הדרוש.

ההכרה בבניה קדחתנית גם לפגמים בבנין חברתנו ומשקנו. בכל זאת, גם בעת העשיה המהירה – אם לא הנמהרת – שמרנו על עיקר דמותנו החברתית. עלתה בחזוננו דמות עם עובד, החי על עמלו והמושרש בקרקע האומה, חברה שבה משק העובדים לצורותיו הוא עמוד השדרה.

ואכן, משקלו של המשק הציבורי – ואני כולל בו גם את המשק הממלכתי וגם משק העובדים – בכלל התוצר הלאומי, מגיע עתה לכדי ארבעים ושבעה אחוזים. משקלו של המשק הציבורי בלל התוצר הלאומי לא פחת, אלא אפילו עלה קצת בעשר השנים האחרונות. אין משק בעולם – להוציא, כמובן, את המדינות הקומוניסטיות – שבו רב משקלו של המשק הציבורי כמו אצלנו.

 

המקוננים על הקבוצה    🔗

עתה מודים כמעט הכל, כי יש יותר מדרך אחת לבניית משק סוציאליסטי; דרכנו שלנו היא ביצירת משק עובדים עצמי, הנשען על נושא קבוע, המתגבש מתוך הכרעת האדם.

החברה הקבוצתית היא חלק אורגני ועמוד־תיכון ביצירתנו החברתית המקורית. על כך מתוסף המשק שבבעלות כלל ציבור העובדים. אוסיף ואזכיר את חלקו של המשק בבעלות הממשלה, שבה ידה של תנועת העבודה רב לה.

ראוי, כי המקוננים על ירידת ערכו של משק העובדים בישראל, לא יטשטשו עובדה מרכזית זו; אף שעמדנו בנטל הכבד של קליטת עליה המונית, נשמר ואף גדל חלקו של המשק הציבורי בייצור. גם מבחינת מקור־התעסוקה, תופס הוא משקל דומה: כ־45 אחוזים מכלל המפרנסים מועסקים על־ידי המשק הציבורי.

שמעתי מקוננים על ירידה במשקל של המועסקים בחקלאות. הח' חזן, למשל, בחוברתו לקראת המועצה העשירית של הקיבוץ הארצי, מתאמץ להוכיח, כי אחוז המועסקים בחקלאות מגלה כאילו נטיה לירידה. אילו דיקדק בנתוניו שלו, היה מוצא, כי המועסקים בחקלאות, הם כל השנים, מאז 1950 ועד עתה – כ־15 אחוז מכלל המועסקים היהודים. וזה מספר קבוע כמעט. היכן כאן הירידה?

אולם, לא אחוז המועסקים בחקלאות הוא הקובע בימינו את משקלה וערכה של החקלאות. משקלו של התוצר החקלאי קבוע זה שנים רבות ומגיע לכדי 11 אחוז, במלים אחרות: הייצור החקלאי מתרחב והולך בקצב הגידול של התוצר הכולל והוא מגיע לעשרה אחוזים בערך לשנה.

נכון, משקלה של התנועה הקבוצתית בכלל האוכלוסיה ירד במידת־מה מאז ראשית המדינה. אולם, מי יתעלם מן השינויים הכבירים שחלו בין התקופות? הרי היו תמורות בהרכב האוכלוסיה, באופי החברתי ובמטען האידיאי של עליית המצוקה בכל הארצות. הישג רב לנו, כי גם לנוכח עליה זו הוקמו בשנות קיום המדינה תשעים וחמישה ישובים קבוצתיים, על כל הישגיהם, לעומת מאה שלושים וחמישה – בכל השנים הקודמות. עמדה לנו דרכנו להקים גם מאתים ושמונים מושבים, על ערכיהם ועל נכסיהם. והרי אין סוד, כי הקבוצה ראתה את עיקר שליחותה כל השנים בכיבוש החקלאות וביישוב הספר במדינה. ואכן משקלה של הקבוצה באוכלוסיה החקלאית במדינה הוא 27 אחוזים.

וגם אם בהיקף האוכלוסיה של הקבוצה לא חל גידול בשנים האחרונות, אין זה יכול להיות קנה־המידה היחיד, ואולי גם לא העיקרי.

היקף הייצור של המשק הקיבוצי, בחקלאות ובתעשיה, נמצא בקו של עליה מהירה. לפי האומדן – גדל בממוצע ערך הייצור הריאלי של התנועה הקיבוצית ב־12–13 אחוז לשנה.

אם עלה הדבר בידי המשק הקיבוצי להגדיל בקצב זה את היקף הייצור, בלי הגדלה במספר המועסקים בו, עדות היא להגדלה המתמדת ביעילות וברמת הפריון. בענפי חקלאות שונים השיג המשק הקיבוצי רמת יעילות גבוהה ביותר; דבר זה התבטא כמובן גם בהגדלה ניכרת ברמת ההכנסה.

אמנם, מבחינה כמותית, אין התנועה הקיבוצית אלא אחוז קטן בתוך כלל החברה וגם בתוך כלל תנועת הפועלים. אולם אין בכך חידוש לגבי מי שמכיר את דברי ימי תנועתנו. לא התחרינו בכמות. מפעלנו ההתישבותי, ובעיקר הקבוצה והמושב האידיאי, בטהרם החברתי, הם בגדר תרומה סגולית ומיוחדת שלנו למחשבה החברתית ולעשיה הסוציאליסטית.

 

יצירה עצמית לאומית וחברתית    🔗

הלכנו בדרך הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, יצירה משקית וחברתית פועלית עצמית, המתחילה מן התא היסודי. לא השלכנו כל יהבנו על פעולה מדינית, שהיא לבדה תשנה את פני החברה מלמעלה, מן השלטון. הלכנו בדרך מיוחדת לא רק בשטח החברתי, אלא גם בשטח הלאומי. כשם שיצרנו תאי חברה סוציאליסטית, בתוך חברה רכושנית, כן יצרנו אז חברה יהודית בתוך מדינה בשלטון זר. קראנו לזה אז “מדינה בתוך מדינה”.

כך טיפחנו, למשל, כוח צבאי יהודי עצמי, מימות “בר־גיורא” ו“השומר” ועד ימינו. בנוהג שבעולם, מניחים יצירת כוח צבאי למדינות. כוחות צבאיים פרטיים הם דבר מסוכן. אולם המדינה היתה בידי זרים. לפיכך הלכנו בדרך של יצירה עצמית, של מדינה בתוך מדינה, של כוח בלי גושפנקה ממלכתית.

כאשר קמה המדינה היו מעשיה הראשונים מכווּנים, תוך כדי הגנה נואשת על עצם קיומה, גם לריכוז מלוא הפונקציות הממלכתיות בידיה. היה עלינו, ולפעמים בכאב רב, להיפרד מדפוסים, שחותם היצירה התנועתית היה טבוע עליהם, כדי לשלבם בעשיה הממלכתית הכללית ולשפוך עליה מרוחם. והנה לא למדנו גזירה־שוה משטח הבטחון, שהוא פונקציה ממלכתית בטבע הדברים, על היצירה החברתית והמשקית של תנועת העבודה. נכסי החברה והמשק העצמי שיצרה תנועת הפועלים, ותנועתנו הקיבוצית בתוכה, קמו כיצירה עצמית לא רק משום שאבזרי השלטון לא היו בידינו. נכון, מחשבת הקבוצה, מחשבתנו החברתית בכלל, לא צמחה בחלל הריק. היא נבעה מתנאים מוחשיים, שבהם היתה היצירה האפשרית היחידה יצירה עצמית ולאלתר, כך בציונות וכך בסוציאליזם.

שאלה אחרת לגמי, מהו ערכו ומה מהותו של הכלי שנוצר? כאן צריכה הבדיקה להיות לגופו של דבר: מהו הכלי, מה עשה ומה ביכלתו לעשות לעתיד לבוא, אם או בלי שינוי?

 

הקבוצה במבחן המחר    🔗

הבה נבחן זאת עכשיו, אחרי שש־עשרה שנים לקיום המדינה ולקיום התנועה הקבוצתית בתוך המדינה. עלינו לשאול את עצמנו, לא רק כיצד הגענו אל דרכנו המיוחדת, אלא ללמוד מן העבר, איך להחזיק בה, ולחזקה ולבצרה להבא, כדי ששינוי הנסיבות, המכתיבים לנו לעיתים חידושים בדרכי פעולה, לא יגררו אחריהם שינוי־ערכים במובן השלילי של המושג הזה.

התנועה הקיבוצית כיום, איננה כפי שהיתה לפני עשרים או שלושים שנה. אין צורך להיות נביא כדי לומר, שתוך עשרים או שלושים שנה שוב יחולו שינויים מסוימים, ולא תהיה דומה בכל לתמול שלשום וגם להיום. אך השאלה כיצד היא תצמח, תתרחב, תתפתח, אֵילו שינויים יחולו בה – איננה דבר שאנו זכאים להניח אותו ביד המקרה, ביד הסטיכיה.

כדי לבסס את טעם קיומה של הקבוצה ושל תנועתה, עלינו לבצר את כוחה לגדול ולהתמודד עם יום המחר.

תמיד עמדה תנועתנו במבחן כפול: מבחן יכלתה ככלי לתנופת יצירה לאומית ומבחן ערכה כנקודת־מאור חברתית. משתי הבחינות הללו עלינו לתהות על מקומה של התנועה בעשיה של העתיד לבוא.

 

אבן שואבת לנוער יהודי מארצות הרוחה    🔗

עומדים אנו לפני הכרח של מסע־כיבוש אידיאי מתמיד, ממושך וגדול של הנוער היהודי בארצות, שאנו קוראים להן כעת ארצות הרוָחה.

תוך שנים אחדות נדלה בודאי את מקומות העליה העיקריים מארצות המצוקה. גידולה של המדינה בעתיד, פרט לריבוי הטבעי שהוא קטן, לצערנו, מותנה בכוח המשיכה שלנו, במידת הגראוויטציה, לגבי הציבור היהודי שבארצות הרוחה.

בנוסח מקוצר ניתן לומר, כי רוצים אנו לחנך להעמקת תכנים יהודיים שיביאו לידי עליה, צריכה עבודתנו להיות מכוּונת להכרעה רעיונית של הנוער היהודי הזה.

אסור לנו לבנות על חשש האימים של עליות קטסטרופה מן הארצוֹת הללו. רוצים אנו להיות שותפים לתקוותיהם הטובות של הקיבוצים היהודיים היושבים בהן, כי לא יאונה להם, חלילה, כל רע. הסכנה האקטואַלית שהעם היהודי צפוי לה שם, איננה סכנה פיסית לקיום היחיד היהודי, אלא סכנה רוחנית לקיום העם. עליה משם תהיה תלויה, איפוא, בהכרעה רעיונית: יקום בעם הרצון להיאבק עם הסכנה הזאת ולהסיק ממנה מסקנת עליה.

בצד הכוח המושך שלנו מבחינה לאומית, תעמוד יצירתנו החברתית כאתגר חלוצי לנוער ארצות הרוחה. לעולם לא נוכל להתחרות בהן ברמת־החיים שלנו או בגובה השכר. בכוח היצירה החברתית המקורית שלנו, בכוח האידיאה המתגשמת, יש לנו סיכוי ותקוה להיות אבן־שואבת לנוער יהודי מארצות הרוחה.

וכאן נועד לקבוצה תפקיד מרכזי, בהעשרת ההרכב האנושי והאידיאי של אוכלוסית המדינה, והיא נתבעת למלא תפקיד זה ככל שיספיקו כוחותיה.

ידעתי, הכוחות מצוּמצמים ומתמתחים על ארץ רבה, על כל תחומי החברה והמשק. בעצם, נכון הדבר גם לגבי העילית האידיאית בארץ בכלל. גם היא מותחת את יכלתה עד לקצה הגבול, ואינה מספיקה. הממשלה תעזור בכל יכלתה, לחזק את ידי העושים במלאכה ולתת להם כלים.

 

תקוה לעליה מססס"ר    🔗

גם בבוא היום שכולנו מקוים לו, וייפתחו שערי העליה לפני הקיבוץ היהודי בברית המועצות, בל נבנה את מחשבתנו על עלית־מצוקה דוקא משם.

חלה התקדמות ברמת החיים בברית־המועצות, ונקוה שהיא תימשך. יהודי שיבוא אלינו משם לא יבוא עוד רק כדי להימלט מקשיים חמריים, שהם מנת חלקה של האוכלוסיה כולה כיום. ואולי אף לא יהיה בואו כרוך במנוסה מהפליה, שעוקצה מופנה כלפי היהודים; נקוה שתבוא, מלבד התמורה ביחס לעליה, גם תמורה בענין זה.

גם שם תהיה, איפוא, העליה תלויה בהכרעה רעיונית, רצונית – ברצון לתת יד להמשך קיומו של העם היהודי ולחיות חיים יהודיים בארצו החפשית, תוך יצירה חברתית חדשה ומקורית. אכן גם זה אתגר וסיכוי למשק הציבורי ולתנועה הקבוצתית.

 

הדור השני לעליה במדינה    🔗

והנה עוד אתגר:

גדל והולך לעינינו הדור השני של עליית־המדינה הגדולה, דור המדינה. מה יהא עליו? האם רק החוצה עלינו להפנות את מבטינו? דאגת המדינה נתונה לחינוך היסודי. אנו מתקרבים לחינוך על־יסודי חינם. קורא לנו כאן סיכוי גדול להנחלת ערכי תנועת העבודה לנוער מתבגר זה, ערכי גולת הכותרת של התנועה – הקבוצה.

עומדת לפנינו הבעיה של הצגת אתגר חלוצי לנוער מישראל ומארצות הגולה, נוער שמושגיו יעוצבו במחצית השניה של המאה העשרים. לא רק מושגיו הרעיוניים – גם מושגי התביעה לגבי אורח־חייו וגם מושגי התרומה שהוא יכול לתרום לחברה ולמשק.

אם תנועתנו רוצה להיערך לקליטת חלוצים כאלה, עליה לעצב להם אתגר שהוא חלוצי בתכנו ובן־זמננו בצורתו: ייתכן, שלא כל מה שיצרנו, לפרטיו, יהלום את עולם המושגים שלהם. ייתכן שיהיו דברים שלא חשבנו עליהם ושעלינו לחשוב עליהם כעת ולהתמודד עמם.

בבירורים על חינוך תנועה חלוצית חדשה עולות מחשבות ארגוניות שונות, הצעות מעשיות ומעשיות־למחצה, מהן שנראו לי מאד, אולם אינני רוצה להיכנס לפרטים. שום מסגרת איננה קדושה. צריך למצוא את הדרכים הטובות ביותר להרים את המשא. ואני בטוח, כי לתנועתנו עוד נתכנו עלילות בענין זה.

 

פיתוח הגליל והדרום    🔗

ועוד משימה הקשורה בפיתוח חלקי המדינה העזובים והשוממים, בגליל ובדרום. על סדר־יומנו עומדים פיתוח הגליל ויישובו, המתקת מי־ים, פיתוח הבשור, יישוב חבלים אחרים בנגב. התנועה הקבוצתית חייבת במאמץ גדול, כדי להיות גורם בהנחת היסודות לפיתוח האזורים הנרחבים הללו. יש כאן אפשרות למפעל אדירים, שיעלה על כל מה שיצרו הקבוצה והמושב בעמקים, ולא רק בחקלאות.

בבואנו להוסיף ולהעלות את המיליון הרביעי והחמישי, נבקש לשמור על אחוז החקלאים. אבל במספרים מוחלטים – פירושו של דבר קליטת המונים גם בתעשיה, במלאכה ובמקצועות אחרים. אין הקבוצה יכולה להסכים לכך שייפקד מקומה בתוכם. משק העובדים העצמי והשיתופי חייב להקיף בחזונו ובמעשיו גם את החרושת.

האוּמנם נגזר עלינו שתוספת האוכלוסיה הדרושה לפיתוח הגליל, למשל, תבוא ברובה הגדול לריכוזים עירוניים, ותרומתה של הקבוצה (ואוסיף כאן: גם תרומתו של המושב) לא תהיה אלא הערה קטנה בשולי הספר הגדול הזה, והשטחים הגדולים שבין הערים יישארו דלי־אוכלוסין?

 

דרכי בצוע סוציאליסטיות    🔗

אנו עומדים לפני התמודדות בחיפושינו העקרוניים אחרי דרכי־ביצוע סוציאליסטיות.

התחלנו ביצירת תאים קטנים לחברה חדשה ואנו מצוּוים על עשיה ממלכתית וחברתית גדולה, ועל השתלבותם בעשיה זו.

במקומות אחרים היה כיוון ההליכה הפוך. ביוגוסלביה, למשל, היתה נקודת־המוצא השתלטות המדינה מן המרכז על אמצעי הייצור ועל ענפיו. תוך שנים אחדות עמדו ראשי המדינה והחברה ביוגוסלביה בפני שתי בעיות: האחת – עצם הקושי לנהל משק מסועף ממרכז מרוחק והצרות הכלכליות הצומחות מנסיון כזה; השניה – מתן ממשות חברתית למושג שלטון הפועלים, על־ידי כוח הכרעה משקית בניהול המפעל שבו הם עובדים. נצבר שם עכשיו נסיון רב לחיוב ולשלילה. התפתחות מסוג זה חלה לא ביוגוסלביה בלבד. בברית־המועצות מתנהל ויכוח נוקב על דרכי ניהולו של מפעל במסגרת מתוכננת, על נקודות־המוקד של הכרעה והחלטה ועל קני־מידה לקביעת היעילות. המסקנות בברית־המועצות שונות מאשר ביוגוסלביה, אולם גם שם מרבים לדבר על האדרת המפעל הבודד, כיחידה משקית סוציאליסטית.

אין אנו פטורים משילוב הנסיון הזה במחשבתנו החברתית והכלכלית לעתיד לבוא. מה שהתרחש שם צריך ללוות אותנו בחיפושי הדרכים, הן לגבי משק הפועלים העצמי בכלל, והן לגבי המשק הקיבוצי.

 

עקרון הקבוצה בחרושת    🔗

ניסיתי לגשת אל תפקידי הקבוצה בעתיד מכמה צדדים. בכל אשר נפנה עומדים לפנינו אתגרים חדשים, ואין להירתע גם מחידוש צורות, תוך כדי שמירה על העקרון הבסיסי של שיתוף מלא.

הנה, למשל, רכשנו נסיון לא מעט בשילוב מפעלים תעשייתיים בתוך קבוצות וקיבוצים שבסיס־קיומם הוא חקלאי. כששת אלפים איש מועסקים בתעשיה הקבוצתית. לא הכל מושלם בנסיון הזה. יש גם בעיות קשות של עבודה שכירה בתעשיה ואף בחקלאות. עלינו ללמוד לקח, לתקן עיווּתים, להסיק מסקנות, ולהמשיך. ברור לנו: אין לחסוך מאמץ בפיתוח תעשייתי בישובים קיימים.

ושמא נעז ונחשוב גם על אפשרויות חדשות, על הרחבת עקרון היצירה הקבוצתית, על ישובים שהחרושת עומדת במרכזם? אינני רואה סיבה, מדוע ניתן לקיים שיתוף מרחיק־לכת בהתישבות חקלאית בלבד, ולא בישוב קבוצתי, המושתת בעיקר על מפעלי תעשיה ומלאכה, בשטחי פיתוח וכיבוש חדשים. אין בידי תכנית מפורטת ומושלמת ליצירת קבוצה תעשייתית, בטרם ייקלט הרעיון ברחבי התנועה. לפי שעה זהו רעיון היולי, אולם, כאמור, אין להירתע מחיפושי דרך ומחידושי צורה, תוך שמירה על האידיאה המרכזית של שיתוף. המשק הקיבוצי־תעשייתי עשוי להשיב על כמה בעיות שהעלינו הערב:

אתגר לחלוציות המביאה עמה סגולות ידע וטכניקה;

תשובה חיובית על הצורך בפיתוחם ובאיכלוסם של חבלי־ארץ שוממים;

תנופה חברתית חדשה לביסוסנו כמדינת ערכים;

הגברת כוח המשיכה שלנו לגבי נוער יהודי מארצות הרוָחה;

יצירת מוקד־משיכה בדור טכנולוגי זה, גם לבעלי מקצועות מעולים, למהנדסים ולטכנאים בדרג גבוה, אולי גם מבני הארץ עצמה;

הקבוצה היתה והנה נושא מיטב היצירה החברתית והכלכלית של תנועת העבודה שלנו עד כה, בבואה לבצע את חזונה הלאומי והחברתי. תגייס הועידה הזאת את כוחות התנועה לאתגרים של המחר.