במועצת ההסתדרות, 26 אפריל 1964

… לפני כעשרים ושלוש שנים תבע ברל כצנלסון ז"ל “רתימת היום־יום בשירות החזון”. ועוד אמר: “ההסתדרות איננה בנין לבנים. היא בנין־אדם. בנין לבנים אפשר שיקימוהו פעם אחת והוא יהיה עומד וקיים; ההסתדרות מוכרחה, כפעם בפעם, להתחדש מתוכה”.

אם אנו באים עתה “להתחדש מתוכנו” הרי עלינו לעשות את הדבר לאור התמורות הגדולות שחלו בעולם, בחיי עמנו בתפוצותיו ובחיינו כאן. עלינו להיענות לאתגרים, שלא עלו אולי כלל במחשבתנו לפני עשרים שנה. האתגרים החדשים הועמדו לפנינו מתוך עצם התבצרותו של משק העובדים, מתוך עובדת תקומתה של המדינה, שהציבה לפנינו את בעיות יחסי הגומלין והגבולות בין המשק הממלכתי לבין המשק ההסתדרותי ומתוך התדפקותם של גלי עליה, שהינו חייבים בקליטתם המשקית והחברתית המהירה, בלי שיהיה סיפק בידינו להכין את הכלים לקליטתם האידיאית.

נפרשׂ לעינינו כר נרחב לפעולה; נפתחו לפנינו שטחים עצומים למעשה גואל וכובש. עתה, משהונח לנו קצת מעבודת־הדחק הגדולה, ואולי גם מן הדחק עצמו, ולרגל העובדה שהעליה מגיעה עתה ל־ 60–65 אלף בלבד לשנה, לעומת עליות של 100–150 אלף לשנה בעבר (והיתה גם שנה שבה עלו למעלה מ־200 אלף נפש) – חייבים אנו בחיזוק יסודות הבנין הקיים ולהכין כלי־קיבול חברתיים, משקיים ורעיוניים לקליטה יסודית של רבים־רבים מבני הארץ ושל העליה שתבוא. נדע, כי כשם שגלי עליית־המצוקה, שקלטנו בשנים האחרונות, היו שונים מכל מה שידענו לפני כן, כך יהיו פני העליה, שאנו מצפים לה, שונות בתכלית ממה שהורגלנו עד עתה: ארצות אחרות וכלים אחרים ומצב שונה של היהודים. אנחנו מקוים, שיבואו אלינו מארצות הרוָחה, רוָחה לא רק בשטח הכלכלי והחמרי, כי אם גם במה שבא בעקבותיו ־שפע של ידע ותרבות ומחשבה.

קודם כל – קיים עם עובד בארץ, ועלינו מלפעול בקרבו, לבדוק חזור ובדוק את הכלים שהקימונו לקליטתו החברתית והמשקית. הקימונו מאות כפרים ועשרות ערי פיתוח והושבנו בהם רבבות יהודים. נתַנו בידיהם כלי עבודה; הוקמו מפעלים כלכליים פרטיים וציבוריים. בודאי נעמול להביא עוד עולים. אבל, עם הדאגה להרחבת הבסיס החמרי והמסגרת הארגונית, על ההסתדרות להיות נושאת החזון והביצוע להקמת משק העובדים העצמי ההסתדרותי.

לפני ימים אחדים, בועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים בדגניה, היתה לי הזדמנות לדחות את הטענה כאילו חלקו של משק הפועלים בתוך כלל המשק שלנו נמצא בירידה. אין זה נכון, לא מצד התוצר הלאומי הגלמי ולא מצד אחוז המועסקים. משתי הבחינות גם יחד גדל קצב בנין משק הפועלים בקצבו של המשק הכללי.

אינני עם המקוננים על מיעוט דמותנו. אבל טענתי היא אחרת: מדוע לא הגדלנו יותר את המשק העצמי ומדוע לא הגברנו כוחו? האם עשינו את כל חילנו על יסוד חברתי איתן? האם ביצרנו את הנושא האנושי האידיאי למשקנו?

ואף כשמדובר בגידול כלכלי בלבד, עלינו לבדוק מחדש את איכות המשק שהקימונו מצד יכולתנו להתמודד כיום עם התחרות מחוץ ומבית ומצד יכלתנו לעמוד במבחני המחר. חייבים אנו לעמוד בהתחרות עם משק פרטי, הבנוי על העסקת שכירים ועל רווחי בעלים. אנחנו מדברים על משק פלוראליסטי. כל יהודי יש לו חלק בו. אולם אם גם נניח שכל הארץ תהיה רק משק עובדים עצמאי אחד, עדיין לא פתרנו את כל שאלותיו. בשבועות האחרונים יושבים נציגינו בבריסל ומתדפקים על איזה אשנב של השוק המשותף באירופה, ולפי שעה פותחים לנו אותו כקוּף של מחט, וגם אם יפתחו אותו תתחיל רק אז התחרות וההתחרות. העובדה שמשקנו נמצא בבעלות הציבור – בידי המדינה, בידי ההסתדרות, או בידי פועליו־בוניו – איננה פוטרת אותו מחובת הרווחיות. ותיאַמר במועצה הזאת מלת חולין הזאת, שאנו רוצים שחלק גדול של משק הארץ יהיה בידי העובד העצמי, ואף מתכוננים לכך.

ואומר עוד דבר אשר יעורר אולי תמיהות, אבל הוא צריך להיאמר, והוא צריך להעסיק את מחשבתנו. אינני בטוח אם האמצעים הדרושים לתנאי־שכר עדיפים וזכויות סוציאליות יתירות, הנהוגים כמעט בכל מפעלינו, באים מפריון־עבודה גבוה. מוכן אני לשמוח על כל הטבה בתנאי החיים של העובד. אבל רק בתנאי שהדבר ייעשה על חשבון העלאת פריון העבודה והתפוקה. אנו חייבים לבדוק היטב את הדבר ולהסיק את מלוא המסקנות, אם חפצי חיים אנו.

לא לעולם חוסן. כי זאת לדעת: באין רווחיות לא יהיה פיתוח. באין רווחיות לא נגיע לידי מפעלים המולידים מכוחם מפעלים חדשים ובאין צבירת הון ראשוני לא יהיה גידול. כי לא לעולם נשיג כספים והלואות. ובאין גידול אין ביצוע חזון, שאנחנו מדברים עליו – חזון חברת עובדים וקליטת מיליונים נוספים של אנשים. ואז יבואו המקוננים ויאשימו את הממשלה ואת ההסתדרות בהפקרת משקו העצמי של הפועל. פתאום יתגלה לנו שאין עוד משק, אין צבירת הון, וכולנו נתהלך אז מדוכאים וכואבים.

בצרון משק־העובדים והרחבתו אינם יכולים להיעשות רק מלמעלה, (במשך השנים האחרונות נשמעו טענות כאילו הכל תלוי מלמעלה); הם תלויים בראש ובראשונה בנו בעצמנו – בעובדים בו ובנושאים בו.

לשם הקמת משק העובדים העצמי נזקקנו בראשית הימים בראש ובראשונה לנושא הקבוע – קיבוץ, מושב, קואופרטיב וכן המשק ההסתדרותי המנוהל או הנמצא בבעלותו של הכלל. אולי תתוסף עוד צורה נוספת של משק העובדים. על צורות הבעלות במשק העובדים יש להוסיף, כמובן, גם את המשק האדיר העומד ברשות הממשלה.

עלינו להוסיף ולקיים את כל הצורות הללו גם יחד ואף לחשוב על דרכי בניה וארגון חדשות. החובה לבדק־בית משקי חלה על כל הצורות הללו, כשם שחלה עליהם חובת הבדיקה החברתית. במפעלים המנוהלים בידי ההסתדרות במישרין הבעיה היא לא הנושא הקבוע, אלא הגברת אחריותו של העובד למפעל שהוא עובד בו.

המפעל שבבעלות חברת העובדים משרת, אמנם, מטרות של הכלל כולו, ולאו דוקא את צרכיו ועניניו של הציבור המצומצם של עובדיו, אבל גם העובדים וגם ההנהלה הציבורית חייבים לשקוד על היחס שבין העובד ובין המפעל ההסתדרותי, שיהיה משופר יותר ושונה לטובה מן היחס שבין העובד ובין מפעל פרטי. קם לנו דור שלא היה שותף ללבטי הקמתו של משק חברת העובדים. לגביו זה דבר אנונימי, ככל מפעל פרטי גדול, אם לא למטה מזה. לעתים נדמה שהיחס למפעל פרטי גדול הוא יותר רציני מן היחס למפעל עצמי של ההסתדרות. לפעמים מתבטא ההבדל, והוא יחיד, בגודל התביעה לטובות־הנאה, בלי נכונות להגדיל את האחריות לגורל המשק. לא נעים לשמוע זאת, אבל מוטב לחפש פתרונות לכך.

מלבד הרעיונות הארגוניים והמשקיים השונים יש כאן לפנינו אתגר אידיאי עצום. אנחנו נתבעים לחינוך המקרב את עובדי המפעל ההסתדרותי להרגשת אחריות, כדוגמת המתישב במשקו הקיבוצי והמושבי, היודע שעל משקו פרנסתו שלו וקיומה של חברת העובדים, וכי משקו מהוה תא לעם העובד. המתישב יודע שבטיב העבודה והניהול במשקו תלויה פרנסתו, הבטחת עתיד ילדיו, תשלום החובות והריבית הרובצים על המשק, הדאגה להרחבה ולקליטת תוספת ידים עובדות. צריך שההסתדרות כולה, על כל מוסדותיה, בשיתוף נציגי חברת העובדים, יתעוררו להחדיר את ההכרה הזו.

חייבים אנו לבקש גם דרכים ארגוניות ומשקיות לפתרון הבעיה. אין להירתע, כפי שאמר בקר, מכל ניסוי סביר לשיתוף העובדים באחריות לייעול המפעל, בניהולו וגם ברוָחיו – ואני רק מוסיף מלה אחת: לכשיהיו; כי עדיין אין רוחים גדולים כל כך למשק העובדים. בלי זה לא יהיה משק. פירות חשובים עשויים לצמוח מכך למשק בכלל, ובמיוחד לתעשיות, שבהן קיים תמיד הכרח של התחרות עם מפעלים אחרים, אם בארץ ואם בחוץ־לארץ. יתמודדו נא גם העובדים וגם ההנהלות עם התביעות המשקיות ועם צרכי הפיתוח.

בתנועה הקואופרטיבית ובתנועה הקיבוצית עדים אנו ללבטים קשים בבעיות העבודה השכירה. אין דרכים קלות ומהירות לפתרון הבעיות הללו. אני יודע שהתנועה מצוּוה על קיום ערכי חברת עובדים, הנותנים את הטעם לעצם קיומה ועשייתה. יודע אני, שאם תדבר עם פועל במפעל, הוא יטיל את כל האחריות על המנהל, ועל כן מוכן אני להכניס גם את הפועל למעגל האחריות למפעל. אם רוצים להקים משק עובדים, בעלי מקצוע – יתמודדו כולם.

נאמנות לערכים וחוסן משקי דרושים לנו בבואנו להתמודד עם תביעות העתיד, ולא אפרט את כולן. אני רואה לנכון לומר כי בנין משק וכלכלה אינו מהדברים הקלים ועלינו לדאוג כי הקשיים לא יחלישו את מאמצינו.

מרבים אנו להגוֹת בזמן האחרון בבעיות הקשורות בטיבה של העליה מארצות הרוחה ובדרך הבאתה אלינו. יושבים כאן העל הבמה אורחים נכבדים מארצות אלה. יודע אני כי לוּ היו הדברים תלויים בהם – יכול היה להימצא סידור מניח את הדעת. אבל טוב שישמעו את הדברים, ואולי יחדור משהו דרכם לארצותיהם. משק הפועלים צריך להתאים את עצמו ולהרחיב את כליו לקליטת חלוצים מטיפוס חדש. אין אני מתכוון ומתגעגע לטיפול החלוץ מפולין מלפני השואה, אף־על־פי שאינני רוצה להפחית במשהו את “שמואל בדורו”.

עלינו להרחיב את כליו של משק הפועלים לקליטת חלוצים, כשם שתנועת העבודה כולה נתבעת להתיצב בראש המקימים תנועת־החלוץ זו בנוסח המחצית השניה של המאה העשרים. עלינו לכוון נוער יהודי להיחלצות רבת־פנים לבנין הארץ במשקה, בחברתה וברוחה של תנועת העבודה. המהפכה התעשייתית השניה מתדפקת על שערינו. אל נחמיץ את האתגר ואל נאחר את המועד.

כדי שהתעשיה ההסתדרותית שלנו תהיה אבן שואבת לבעלי הכשרה מדעית, חייבת היא להיערך למציאת דרכים כאלה כדי למשכם אליה. החרושת ההסתדרותית נקראת לסגל את עצמה לאוֹטומציה ולחידוש שיטות חדישות: עליה לחדור למה שקרוי בשם “תעשיות גידול”. הכונה לסוגי חרושת חדשים ומבטיחים, המתפתחים בעולם במהירות מסחררת, כמו התעשיה האלקטרונית והתעשיה האופטית. תעשיות אלה יש להן עוד יתרון: הן מתאימות, בדרך כלל, לארצות העשירות באוצרות־אדם גם כשהן דלות באוצרות־טבע. ודאי לא תתוכחו אתי על כך, שאנחנו איננו עשירים כל כך באוצרות־טבע. עלינו למצוא את המפתח. על משק הפועלים להיות שותף להנחת היסודות למפעלים כאלה אצלנו מראשיתם, בעוד מועד, בעוד כל סיכויי הצמיחה המהירה לפנינו.

ידע טכני, יכולת ארגון וניהול, תוּשיה חברתית, התמדה, מחקר ומעוף, ונוסף על כך תכנון מדוקדק – יידרשו לנו כדי לעמוד בכל אלה. בארצות המפותחות בעולם רואה התעשיה חובה ראשונה במעלה בהפרשת רוחים לתכנון ולמחקר. אצלנו עדיין מצפים לכך שהמדינה תעשה את המחקר, תממן ותארגן אותו ותגיש את פירותיו במתנה למשק. הממשלה אינה נרתעת ממילוי חובתה, והיא משקיעה מיליונים רבים במחקר. אבל היא לא תוכל לבדה לעשות את כל המלאכה. תזכור גם התעשיה ההסתדרותית, שאם ברצונה להתפתח, לפרנס עובדיה בכבוד ולהתחרות במפעלים אחרים – עליה להיות מסוגלת להפריש מרוחיה למחקר ולתכנון, אם כל מפעל בפני עצמו ואם בצורה משולבת.

ולא בהתעצמות משקית וטכנולוגית בלבד נצא לקראת המחר. עלינו לשקוד על פיתוח דפוסי־חברה חדשים, כדי לעמוד בקצב הדרוש לנו וכי להציג אתגר חברתי שילהיב את דמיונו של הנוער בן־זמננו. עלינו למצוא מסילות חדשות ללב הדור הצעיר במדינה. אינני בטוח אם כבר מצאנו דרכים חדשות לקירוב הנוער לעולם המחשבה שלנו.

צורת המשק שיש לו נושא קבוע – הקיבוץ, המושב, הקואופרטיב – עדיפה בעינינו מבחינת עתיד החברה. בועידת איחוד הקיבוצים והקבוצות דיברתי על הקיבוץ התעשייתי כאמצעי לעיצוב דמות חדשה לחרושת עצמית של הפועלים. הכונה לא היתה להציב חידוש כזה כתוספת למשק בערים ובעיירות הקיימות, אלא כמנוף לאיכלוס הספר והאזורים השוממים. אני יודע שאין זה פשוט ואין זה קל לקיים קואופרטיבים ומשק קבוצתי בעיר הגדולה על כל חמודותיה. היה לי פעם נסיון כזה ואני יודע מה היו תוצאותיו.

ידעתי, כמובן, את מעלותיו הטובות של המשק המעורב. והפעם אין כונתי למשק המעורב שאנו רגילים בו בחקלאות, אלא למשק שהחקלאות והתעשיה מעורבות בו. אבל אנו עלולים לעמוד בפני תנאים אנושיים ופיסיים, שבהם לא יהיה הדבר בגדר האפשר. כי יש לנו שטחי שממה של מיליון דונם, בהם לא נוכל לפתח משק חקלאי, כפי שהיינו רגילים לו עד עכשיו. בתנאים הקיימים תוכל אולי הבעיה לבוא על פתרונה על־ידי ישוב תעשייתי גרידא – שיתופי או קואופרטיבי. הוא לא יהיה תלוי בתנאי קרקע ובאוצרות מים – תנאים הקובעים לגבי משק חקלאי; הוא יוכל לקלוט אנשים שהחרושת היא להם מקצוע וייעוד; הוא ימלא תפקיד בפיזור האוכלוסיה, ביישוב גבולות ובאיכלוס השממה.

בארצות־הברית הגדולה חיים 200 מיליון נפש, בתוכם ששה מיליון יהודים. זה הקיבוץ הגדול ביותר של העם היהודי ושדה המחיה הרב ביותר. לאחר שדלינו או כמעט דלינו כל מה שאפשר לדלות מארצות המצוקה היהודית ואנו נושאים עינינו לראות מאַין יבוא עזרנו באדם, אנו מפנים עינינו לקהילת יהודי ארצות־הברית. בארץ הזאת רק ששה אחוזים מהאוכלוסיה הם חקלאים. זאת אומרת, שהעם האמריקאי נתון כולו לתהליך המהפכה התעשייתית. ואין ספק שאחוז היהודים בחקלאות הוא קטן הרבה מאשר בחלקים האחרים של האוכלוסיה. אם אנו מצפים לעליית יהודים מארצות־הברית, עלינו לדעת שהם לא ילכו לחקלאות. ואת העובדה הזאת עלינו להביא בחשבון כאשר אנו מתכננים את פיתוח משקנו.

ואם בחידושים עסקינן הרי ההכרח לבנות את תכניותינו על המצוי עשוי להכתיב לנו שינוי דרך גם בחקלאות. אין חולק על הצורך להפנות את כל כוחותינו ליצירת נושאים חברתיים עצמאיים. אם ביום מן הימים נימצא חסרים נושאים כאלה, ואפילו זמנית – נוכל ללמוד גזירה שוה מבית־חרושת לפרדס. לפני שנתים־שלוש, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בה דובר על הצגת אתגרים חדשים לנוער, אמרתי כי טרם פסה השממה מישראל ועדיין חלקים גדולים מהארץ שוממים ויש להפרותם ולהפריחם. באותה ישיבה העליתי רעיון יישוב חבל הבשור. רבו אז המפקפקים. אך עכשיו זכיתי וכל המפקפקים מודים כי אפשר לנטוע שם אלפי דונם פרדס. גם פרדסים וגם תעשיה יכולים לקום ולהתקיים בבעלות ציבורית ובבעלות פרטית כאחת. ולכשיקום, במרוצת הזמן, הנושא הקבוע – יוכל הציבור להנחילם ברצון ובתנאים מתאימים לנושא הזה.

אין ההסתדרות צריכה, חלילה, להתחרות ביזמת התנועה ההתישבותית לכל זרמיה. ברוכה תהיה שהקימה לנו לתפארת מפעלים חדשים גם בשנים האחרונות: אילות, יטבתה, גרופית, עין־יהב, עין־גדי, מי־עמי, היאחזות הגלבוע, אידמית, אלמגור. כל אלה הם דפים מפוארים וחדשים במסכת היצירה שלנו, הנכתבים יום־יום בידי תנועות ההתישבות שלנו. לא להתחרוֹת בהן אנו נקראים, אלא להשלים את מפעלן בשעת הצורך, בפנותנו אל הגליל, אל הבשור ואל שטחים אחרים.

לשם שינוי פני המציאות המשקית שלנו מבחינת הפיתוח, ומבחינת הצורה, לשם המשך קיומו והרחבתו של משק הפועלים – עלינו לתת דעתנו על הכשרת דור הממשיכים. הדברים אמורים לגבי כל הדרגים. תפקידים גדולים מוטלים בענין הזה על ההסתדרות ומפלגות הפועלים. וההסתדרות היא הים הגדול אשר אליו נופלות כל המפלגות.

בתי־הספר המקצועיים־ ויש להרבות את מספרם – ותנועות־הנוער יכולים לעשות הרבה להכשרת דור ההמשך הן מבחינה מקצועית והן מבחינה רעיונית. יש תכניות משותפות לממשלה ולהסתדרות בחינוך המקצועי ויש לשקוד על ביצוען.

אנו גאים, ובצדק, על בתי־הספר החקלאיים שהקימונו. במשך שנים רבות היתה החקלאות במרכז הענינים ושורש הדברים – וטוב שזה היה כך. וגאים אנו על רשת החינוך המקצועי הקיים. ומדוע לא נשלב שני הענפים האלה? הנה הכפר הירוק. ודאי רבים מבין היושבים פה ראו אותו, ומי שלא ראה אותו אני מייעץ לו לגשת לשם ולראותו – זה לא רחוק מתל־אביב. הוא ימצא שם 500־400 חניכים הלומדים חקלאות. בית־הספר הזה הוציא גרעינים להתישבות, יטבתה, עין־יהב וגרופית הן פרי “החממה” הזאת. יש עוד בתי־ספר חקלאיים של התנועה הדתית ושל מועצת הפועלות. מדוע לא נעלה על דעתנו שבחיק הטבע ילמדו לא רק חקלאות, ולא נכשיר פה מהנדס אלקטרוני, שיינק קצת מהקרקע, ייהנה מגעיית הפרה? מדוע לא נקים שם בתי־ספר לתעשיה עם השכלה תיכונית? כאן יכול להיות מקור גם לגרעיני ההתישבות התעשייתית, כשם שבתי־ספר חקלאיים היו מקור גרעינים להתישבות חקלאית – קבוצתית או מושבית; גרעינים אלו יתגבשו אחר־כך בחיק הנח"ל והם ישמשו מילואים לישובים קיימים או יקימו ישובים חדשים. הגיעה השעה לחשוב גם על הדרך האחרת, פן נאחר את המועד.

אבל אין להסתפק בהכשרת בעלי מקצוע ובחינוך לצורות־חיים חברתיות. עלינו לטפח ולהכשיר עילית ציבורית, שתוכל להנהיג ולנהל את משק הפועלים החדש על כל צורותיו ומקצועותיו. הקמת מפעל חדש תובעת לפחות גרעין קטן של אנשים היודעים ניהול משק בימינו מהו. יש להקים דור המשך למייסדים, שיביא עמו כושר ניהול, ידיעת המקצוע ונאמנות רעיונית עמוקה לדרך החברתית של המשק הזה. כאן נקודת־מגע חיונית בין פעולתה המשקית ופעולתה החינוכית של ההסתדרות. אני מציע להקים בתי־אולפנא מיוחדים וקבועים לכך. שוחחתי רבות עם אהרון בקר בענין זה והוא העלה הצעה שאני מוכן לקבלה – מכון אוניברסיטאי שיכשיר לנו עשרות רבות של אנשים לתפקידי מינהל משקי פועלי. עכשיו, שאני קרוב יותר לעניני בטחון, אני רואה את הדבר בצורה מוחשית יותר. כשחסרים לנו קצינים או מפקדים לתפקידים מסוימים, הרינו שולחים אנשים להכשרה, לשנה או שנתים. כך נעשה גם בהכשרת מנהלים לתעשיה. לא נולדנו תעשיינים, כשם שלא נולדנו חקלאים. העבודה היתה לנו בית־ספר חשוב מאד. התחלנו מהמחרשה הערבית והגענו למשק חקלאי שהוא לתפארת העולם כולו. עכשיו חייבים אנו להכשיר את אנשינו בקצב מהיר ביותר, וכל מה שיכול לעזור בזה – יש לעשות. מוסד כזה או אחר, או מכון וקולג’ים למיניהם, קבועים וזמניים – כל הדרכים כשרות כדי ללמד תורת המשק והנהלתו, וכן רעיונו וחזונו.

ומשהו על עזרת הממשלה. אני מאמין שהמדינה וההסתדרות ישלימו זו את זו ופעולותיהם ישתלבו זו בזו. כלים ממלכתיים וכלי עשיה ציבורית – לכל אחד מהם יש תחומי פעולה ואפשרויות המיוחדים לו לבדו; אבל יש תחומים שבהם עליהם לפעול יחד.

בדרכּנו לקראת מדינת ישראל, כעם עובד וכחברת עובדים, חייבים אנו, כדבריו של ברל, לרתום את היום־יום בשירות החזון ולהתחדש מתכנו לבנין אדם.