בועידת האיחוד העולמי, 20 ביולי 1964
טוב לראות חברים שנתכנסו ובאו מקצוות הארץ אל דגל הציונות העובדת. לאחר תקופה גדולה וארוכה של עבודה, נדמה לי שמסתמנת מחדש שעת מבחן ליכלתנו להתקדם ועלינו לבחון את תנועתנו בנסיבות חדשות. לא די לה, לתנועה חיה, שתהא דבקה בתורתה שגובשה עם ייסודה. השאלה האמיתית איננה אם אנו מוכנים לחזור ולשנן את העיקרים של “אני־מאמין” תנועתי – השאלה היא מה טיבו של הפירוש החי, הממשי, המתגלם במעשה יום־יום, שאנו מסוגלים לתת לעיקרים אלה בנסיבות משתנות ומתחדשות לבקרים. ובקיצור – הבעיה היא ביצוע עיקרים והגשמתם.
תנועתנו בגולה יכלה אולי להסתופף בשנים האחרונות בצלו של המעשה הגדול שהתחולל בארץ ובחסות תפקיד המפלגה בהגשמתו. נמצאים אנו בין חברים, ולא לשם התרברבות כלפי חוץ יכולים אנו לומר: חלקה של מפא"י בהקמת המדינה היה מכריע. היא נושאת בעול בטחונה, פיתוחה ושגשוגה עד היום הזה. חלוקת העומס בינינו לבים תנועתנו בגולה לא היתה שוה. איני מקל ראש בעידוד ששאבנו מן החברים בגולה ובעזרה הממשית שקיבלנו מהם ומן העם היהודי בכלל. נוכח התמורות הגדולות שחלו בעם היהודי, ונוכח השלב החדש שאליו אנו מגיעים במעשה תקומת המדינה, אין להרשות בעתיד שחלוקת־עומס בלתי־שוה עד כדי כך תוסיף ותתקיים בתנועה הציונית בכלל ובציונות העובדת בפרט.
קבענו פעם, לפני יותר משלושים שנה, ב“סעיפים לתכנית” שכתבם ברל כצנלסון ואשר ניסח בזאת את המחשבה הקולקטיבית שלנו, כי “הציונות פירושה מרידה גמורה בשעבוד גלויות בכל צורה שהיא”. ובהיות “הגשמת הציונות במלוא היקפה ותכנה” הדבר המרכזי בהיסטוריה היהודית של הדור, המשיך ברל וקבע: “הגשמת הציונות פירושה שיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו; יצירת ישוב עברי המושרש בכל ענפי המשק החקלאי והחרשתי; הקמת משק עבודה לאומי ופיתוח האפשרויות הכלכליות הצפונות בארץ עד כדי קליטה רחבה של המוני ישראל המבקשים להם מולדת; החיאת הלשון העברית וטיפוח התרבות העברית; קיום מדיני עצמאי בארץ־ישראל רבתי”. הרבה ממה שהעלינו אז בחזוננו קם ועומד כעת לנגד עינינו ממש. אך זאת היא רק התחלה. אנו מצוּוים להמשיך בהגשמת החזון עד תומו. דברי ברל נשתמרו ברעננותם ועלינו לבחון אותם לאור המעשה הגדול שעשינו ולהוסיף את המשתמע מהם לנוכח המעשה שעוד עלינו לעשות.
נבחון נא את המושג “שיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו” – האם שָׁלמה המלאכה? האומנם בשני המיליונים שהעלינו וקלטנו, ובמיליון השלישי שאנו מעלים עתה מגלויות המצוקה הפתוחות לעליה – תם הענין, נסתם החזון?
הדברים נאמרו אז, בעוד המוני בית ישראל במזרח אירופה קיימים במלוא אונם ובכל עמקה של תודעת ההשתייכות היהודית שלהם. הם חיו במצוק גופני וחמרי, אולם לא נשחקו רוחנית, לא חברתית ואף לא כלכלית, וכוחם היה עמהם להרים את משא הגאולה. יהודי הארצות שאנו קוראים להם כיום ארצות הרוחה, היו עדיין מצד התודעה היהודית קשורים בטבורם לקיבוץ היהודי הגדול של מזרח אירופה. ניתוקו של הקיבוץ היהודי בברית־המועצות מגוף העם עדיין חדש היה, ועדיין פרחו שם חיי תרבות יהודיים עצמאיים, אם גם בנוסח התואם את המשטר. בהרכב הדמוגרפי של העם, היו גלויות אפריקה ואסיה גורם שולי בלבד ולא בו ראינו אז את עיקר הבעיה ואת עיקר מקור הכוח היהודי.
כל זה נשתנה עכשיו. שואה, שממדיה לא עלו על דעת שוללי הגלות הקיצוניים שבנו, מחקה מן ההויה היהודית את גוֹלת אירופה במרביתה, ושמטה מתחת לרגלינו את הבסיס העיקרי לכוח־יצירה יהודי, שממנו ינקנו את עיקר חיוּתנו הלאומית ושבניו יסדו את הבסיס ל“קיום מדיני ועצמאי” של העם. אל הניתוק המדיני והאנושי של הקיבוץ היהודי בברית־המועצות מגוף העם נתוסף במשך הימים גם כרת רוחני, ניתוק שרשי היניקה מתרבותנו הלאומית בכל צורה שהיא. גוֹלוֹת הרוחה פיתחו הויה משלהן, המושכת יניקתה מארצות פזורתן, ולא עוד מן הלוז היהודי החי באירופה. מרבית הקיבוצים היהודיים באסיה ובאמריקה מצאו עצמם במצוקה ובכורח של יציאת־בריחה מידית עקב הרס הבסיס הכלכלי והחברתי לקיומם. במשך השנים הללו נטשו כמעט כל הגוֹלוֹת אשר בארצות המזרח את ארצותיהם ונקלטו בארץ. נעשים מאמצים גדולים לשלבם בחיי היצירה והבנין וכבר אנו קוצרים ראשית הפרי ההצלחה בקליטה זו, אף כי עוד רבה העבודה לפנינו.
הזמן שנותר לנו להשלמת מפעל השאיבה של גולים־עולים מארצות המצוקה הפתוחות ליציאת יהודים וקליטתם בארץ לא רב הוא. לא נעלם מעינינו, ואסור שייעלם מעיניכם, כי מקץ שלוש־ארבע שנים תושלם כל מלאכת קיבוץ גלויות ארצות המצוקה, ובכל חומרתה תופיע השאלה – עליה לישראל מאַין תבוא? בעיה זו מעמידה אותנו כבר כיום לפני הצורך הדחוף לבדוק את התהליכים העוברים על היהדות בארצות אחרות ולהסיק מהם מסקנות עשיה. ויפה שעה אחת קודם.
למדנו לראות בינתים, שהעליה מארצות המצוקה היתה בעיקרה עליה נקלטת ולא עליה קולטת, כלומר עליה שאנו חייבים בקליטתה ואין לה עדיין הכוח העצמי להכות שרשים בארץ בלי עזרה מן החוץ ולשמש בשלב זה בסיס לקליטת אחרים. עובדה זו מחייבת בעוד מועד הפניית מבטנו ליהדות בארצות הרוחה, גם אם לא ראינו את קץ גלויות אלו.
פרק בפני עצמו הוא הניתוח הציוני של בעיית יהדות ברית־המועצות. כמו בארצות אחרות, השונות לגמרי במעמדן ובמצבן, שאדבר עליהן עוד מעט, עברו על יהדות ברית־המועצות תהליכים של טמיעה ומה שאפשר לקרוא בשם קונטר־טמיעה, היינו התעוררות הדור השני להתבוללות וחיפושיו אחרי ערכים יהודיים, ששוב אין לו מגע ישיר עמהם.
קשה לבוא לכאן לידי מסקנה מעשית לגבי פעולה כלשהי לגבי יהודי ברית־המועצות. המכריעים בענין זה הם מחוץ לשליטתו של העם היהודי וקשה להתנבא מתי וכיצד תתגבש משמעות מעשית לתהליכים הללו לגבינו.
ואשר למה שנהוג לקרוא אצלנו בשם “ארצות־הרוחה”.
אני מסתייג קצת מכלליות המונח הזה. ההגדרה המקובלת היא, כי אלה הן ארצות בהן קיימת רוָחה כלכלית, אזרחית ותרבותית, ובהן גם חופש ממשי למיעוטים, וליהודים בתוכם, להישאר או לצאת, תוך ברירה חפשית אם לעלות לישראל או להגר לארץ אחרת. זוהי אמנם הגדרה רחבה מאד והיא מטשטשת במקצת את ההבדלים הקיימים בין ארצות שונות. כי יש ארצות שבהן, לדאבון לבנוּ, כבר ניכרים אותות מבשרי־רעה לגבי תנאי החיים היהודיים במקום. עודני תחת הרושם המזעזע של הדין־וחשבון של חברינו על המצב בארגנטינה, שנמסר לפני ימים אחדים במליאת הקונגרס היהודי העולמי. יש תהליכם הָרי סכנות בארצות אחרות, ויש חברים הרואים אותם גם בארצות בהן היהדות שלֵוָה וּבוֹטחת מאד. השליחות הציונית במקומות שבהם הסכנה נראית לעין היא מלחמה בעיוָרון היהודי, באשליה העצמית שהמיטה עלינו תוצאות מחרידות כל־כך באירופה.
בכל לב אנו רוצים לקוות שהאותות המבשרים רעה יתבדו. אין אנו רוצים לבנות תפיסתנו הציונית על קטסטרופות בלבד, אשר תדרושנה פתרונות דרסטיים, כגון פינוי המוני ומהיר. אין השאלה, איפוא, רק פקיחת עינים טחות לסכנה אפשרית, אלא טיפוח המניעים החיוניים לזהות יהודית ולהשתלבות במעשה התחיה.
הזכרתי את תהליכי הטמיעה והקונטר־טמיעה הפוקדים ישובים אלה, לאחר שחדלו להיות קשורים בטבורם אל מרכז החיים היהודיים באירופה. במידה ידועה עושה תהליך השיבה ליהדות את מלאכת המלחמה בטמיעה, אולם הוא לא יעשה אותה ביסודיות ובשלמות בלי כוח מדריך ומכוון. יתר על כן, קיימת גם אפשרות, וראיתי זאת בביקורי בארצות־הברית ובצרפת, שתקום תנועה של “שמירת חומות” יהודית שתהיה א־ציונית, ובעצם – לפי תפיסתנו גם א־לאומית. כך יינתן פורקן לחיפושי הזיקה היהודית של הנוער, של הדור השלישי, בלי שתיהפך הזיקה הזאת לכוח חיובי ובונה עתיד נצחי לעם. תהליכים אלה בחיי הרוח מלוּוים ריבוד חברתי חדש, החייב לעניין את התנועה הציונית בכללה ואת תנועת העבודה הציונית ביחוד.
נטישת חיי העבודה, דפרולטריזציה, מצד אחד ומצד שני התרחבות שכבת המשכילים ואנשי מדע וטכנולוגיה שלא בפרופורציה מתאימה למקצועות אחרים, טומנת בחוּבה סכנות חברתיות שאין ברצוני לפרשן כאן. מאידך נדמה ששכבת המשכילים החדשה ערה לבעיות החברה של הדור והיא מצפה לדחף ולמנהיגות, שיש בהם גם משום אתגר חברתי, וגם משום הרויית הצמאון לביטוי לאומי. מעיקרו של דבר חייבת תנועת הציונות העובדת לתת את המענה הציוני היסודי על התקוות, על המאוַיים ועל הצרכים של דור יהודי חדש זה והיא חייבת לחפש דרכים לדור זה ולכבשו בכוח ערכיה היסודיים. לא נוכל להתקיים כתנועה הקשורה לערכיה קשר של זיכרונות, נוֹסטלגיה ואהדה בלבד ללא מעשה גואל.
אמר אחד החברים, כי הגולה של היום היא בעיקרה גולה מרצון, גולה ווֹלוּנטרית. עלינו להעמיד מולה גאולה מרצון, תחיה וולונטרית, לאומית וחברתית, תחיה של עצמאות מדינית בישראל.
מאמינים אנו בחלוּתו ובתקפו של העקרון הציוני, של תפיסת אחדותו של העם היהודי ושל הצורך בריכוזו על אדמתו, כמושכלת ראשונים. ואם מחזיקים אנו בתפיסה הישראלו־צנטרית של ההויה היהודית הלאומית בדורנו, חייבים אנו להפיח חיים חדשים בכמה עקרונות של תנועת התחיה שלנו. – –
במה נעמוד כמרכז? יש בודאי דברים שהם חובתנו שלנו, של העם היהודי במדינתו ושל תנועת העבודה בארץ. לא כאן המקום לדבר עליהם. יש לכך הזדמנויות אחרות. אולם אל תטעו לחשוב כי זהו ענין לישראל בלבד. היא לא תרים לבדה את המשא.
חיזוק כוחה הרוחני והמוסרי של ישראל אינו דבר שייעשה בלי הגולה. אצורים בפזורי ישראל בעולם הכוחות לגאול ולא רק להיגאל, ובבואם לארץ – לקלוט ולא רק להיקלט, כלכלית ותרבותית. אפשר לומר שיש כאן מעגל קסמים, המחייב אותנו לתקוף את הבעיה משני צדדיה: העלאת כוחו והשפעתו של המרכז הישראלי בחיי היהדות, כדי שיהיה לאבן שואבת חזקה יותר לעליה, והגברת העליה ושאיבת כוחות מן הגולה כדי לחסן ולהגביר כוחו הרוחני והמעשי של המרכז. אולם, חברים, אל תחשדוני במה שאין בי, מחשיב אני מאד את הצורך בהעמקת חיי הרוח של היהודים בגולה. ואם חושש אני מתורת ריבוי המרכזים אין פירושו של דבר חוסר הערכה והחשבה של הצורך החיוני בהעמקתם של חיי רוח ונכסי תרבות יהודית בגולה. נהפוך הוא: כדי שיהיו לה לגולה הכוחות לחזק את המרכז בישראל חייבת היא עצמה לגלות חוסן לאומי ולטפח יצירה לאומית.
וכאן ארשה לעצמי לעבור לפרשה אחרת ולנגוע במושג שאף הוא הותקף בזמנו בידי נאמני ציון שבנו, הוא מושג “עבודת ההוֹוה” הציונית. המדובר הוא בתפקידים שהתנועה הציונית נוטלת על עצמה לביצור חיי היהודים במקומות מושבותיהם. יש לדעתי כיום למושג זה תוכן שונה. יש ללוותו בדברי אזהרה, שלא תיהפך “עבודת ההווה” לצידוק ה“הוֹוה” ולהנצחתו, אשר במירוץ השנים עלול להשכיח את עובדת היות היהודים בגולה; שלא ייהפך חיזוקה הלאומי של הגולה לחיוב הגלות ולשיכחת המולדת. באופן פרדוכסלי (או אם נוח לכם מבחינה אידיאולוגית: באופן דיאלקטי) אנו נקראים לבנין לאומי של הגולה בשם שלילת הגלות.
הגדיר, כמדומני, פעם הדוקטור נחום גולדמן, היושב אתנו כאן, את ההבדל בין מאבקי היהודים במאה הי"ט ובימינו במלים: “אז נאבקנו על הזכות להיות שוים, וכיום נאבקים אנו על הזכות להיות שונים”. הציונות נאבקת על כיבוש הקהילות במקום שהיו קהילות, וזעיר פה, זעיר שם יש מקום לכך גם כיום, ואני שומע שהיו לתנועתנו הצלחות בענין זה. עיקר המאבק כיום הוא על גיבוש הקהילות, על התודעה של קהילה יהודית, בעוד שעכשיו קיימים רק יחידים יהודים. בימים ההם נאבקנו על זכויות ועל רוָחה, כיום אנו נאבקים על הבטחת ההזדהות היהודית ועל חסנו של הגאון היהודי. נאבקנו על הבטחת זכות החינוך לילדי היהודים ואנו נתבעים להיאבק כיום על החינוך היהודי, אשר צריך לאפשר קיומה היהודי של הגולה היהודית כל עוד היא בנכר, ויחד עם זאת לאפשר זרימה מתמדת לישראל בדור הזה ובדורות הבאים. זוהי, איפוא, עבודת ההוֹוה הציונית בימינו. נזכור תמיד כי זהו התנאי להיותנו “עם חפשי בארצנו”, היותנו עם אחד.
תכלית פעולתנו היתה בכל הזמנים, ותהיה גם בעתיד, עליה לישראל, בנינה וביצורה בחומר וברוח. חותרים אנו למרידה גמורה בשעבוד גלויות בכל צורה שהיא ולשיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו.
עבר משהו על העם היהודי; בצד שוֹאת ההשמדה בא נס הקוממיות. הנסיון ההיסטורי צריך שיטלטל אותנו, יאחז בערפנו ויסוך בעם את הכוח להיגאל.
על התנועה להסיק את מסקנותיה מן הדברים האלה. עלינו להטיל על עצמנו חובות הנובעות ממצבנו וממעמדנו גם יחד. יש לעתים ויאוש תוקף אותך לאחר כנסים וּועידות אשר אינן מביאות לידי תוצאות. את אשר יכולנו אולי להרשות לעצמנו בשתי עשרות השנים הראשונות לאחר קום המדינה איננו יכולים להרשות לעצמנו לעתיד לבוא. הגיעה השעה לפקוֹח עינינו ולראות את המבחן החדש, שלפניו אנו עומדים.
החובות חלות על התנועה כולה ועל כל חבר בתוכנו לחוד. אפתח בחובות היחיד, במצוֹותיו המעשיות של כל אדם בתנועת העבודה. מעולם לא הסתפקנו בדבקות בעקרונות שאין אחריהם מילוי חובות, ולא די היה לנו בשבועת אמונים לפרוגרמה ללא הגשמה עצמית. אנו גורסים ציונות חלוצית ובמרכזה החלוּץ היחיד העובר לפני המחנה בגופו.
על שתים מצוּוה ציוני סוציאליסט בימינו. על הגשמת חזון בנינה ותקומתה של הארץ ועל חיזוק וביצור רוחה הלאומית־ציונית של הגולה. אינני מתכוון לרדת כאן לחייו של כל יחיד ולשאול אותו במישרין “מדוע אינך עולה היום?” יודע אני שיש דבר ששמו נסיבות, והרבה אפשר להכניס בו. אבל לאמיתו של דבר מצוּוה כל יחיד בתוכנו לפעול לעליה, לכוון לבו לעליה, לעליית עצמו, לעליית בניו ולעליית אחרים שבסביבתו.
הסעיף השני לחובות היחיד הוא גאון יהודי. אנו, אנשי הציונות הסוציאליסטית, הננו קודם כל יהודים גאים באוהלינו ובצאתנו, בלי שננמיך דגלנו ובלי לטשטש דמותנו לא בין יהודים ולא בין נכרים. לשם כך אנו מצוּוים על הגברת החינוך היהודי־העברי לדור העומד ולדור הבא ברוח עקרונות הציונות העובדת, חינוך לתודעה יהודית על עקרונותיה ושרשיה, לימוד השפה העברית ודברי ימי ישראל. הנחלת תרבות עברית לדור הנה גשר חי ליצירת זיקת גומלין בין תפוצות הגולה לבין ישראל. לימוד אלף או אלפיים מלים בעברית אינו מספיק.
כל אלה חובות היחיד הם, אבל אנו יותר מקיבוץ של יחידים. אנו ציבור, אנו תנועה. ביסוד תנועתנו ובמצוֹות־עשה שלה מרובים הדברים שהם למעלה מכוחו של יחיד לביצוע. כלל התנועה חייב להיות החלוץ העובר לפני המחנה הציוני במשימותיו ההיסטוריות. אנו חייבים להיות הנושא האנושי, המדרבן, השאור שבעיסה. על התנועה לגלות כוח לבנות את עצמאות ישראל במדינתו ולהבטיח חיוּתה הלאומית העצמית של הגולה. הפעולה צריכה להיעשות בשלוש זרועות:
א. חינוך. – יודע אני שנעשית פעולה מסוימת בשטח זה בארצות אחדות ויודע אני שחברינו פעילים בה. ונשאלת השאלה, מדוע מעטות הארצות בהן נעשית הפעולה ומדוע כה מעטה היא? עלינו להתגייס לפעולה זו ביתר עוז ולגלות יזמה גדולה כתנועה. תעמיד לפניה התנועה סיסמה לביצוע: להקים בשנים הקרובות עשרות בתי־ספר יהודיים חדשים בקהילות שונות ובארצות שונות, וכן מוסדות להכשרת מורים. תנועתנו בארץ תיתבע לתת ידה להכשרת מורים ומדריכים למוסדות אלה. אני מתכוון לבתי־ספר ממש, יומיים בתכנית מלאה של בית־ספר רגיל. אולי נזכה ונחדש משהו מן הכוח העצום שהיה בתנועת “תרבות” בגלויות מזרח־אירופה בין שתי המלחמות. הדבר דורש מאתנו תנופה מוסרית וארגונית גדולה ועלינו לקבלה על עצמנו. מאמין אני שאם יימצא הכוח האידיאי המארגן יימצאו גם האמצעים בגולה ובארץ;
ב. ארגון עליה. – אמרתי משהו על כך כשדיברתי על חובות היחיד. אך אסור לנו להשאיר הענין רק בידי כל יחיד ויחיד, הנכון להתגבר על כל מעצור. גם כאן טוב תעשה התנועה אם תציב לעצמה אתגר מספרי לעליה בכדי להעמיד עצמה במבחן ההגשמה. ביצוע משימות כאלה, גם אם ראשיתן מצערה, יוכל לסמל ראשית תמורה. הוא יוכל להוות סימן דרך לתנועה וקנה־מידה למוֹד בו את יכלתנו והישגינו;
ג. קריאה לנוער. – מזכירות “האיחוד” אישרה תכנית נועזת וחיונית שתבוצע מטעם מחלקת הנוער ו“החלוץ” באמצעות ועדה שתפעל בשם המוסד לתיאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית. התנועה הציונית, הממשלה וההתישבות העובדת יתנו מכוחן יחד להכשרת שליחים מתאימים לקהילות יהודיות, כפי שהן בימינו אלה. נוסף על השליחים שתנועות מסוימות שולחות אל חבריהן בגולה יבוא שליח זה אל כלל הנוער היהודי, אל העם כולו. תנועתנו בגולה צריכה ליצוֹר את האקלים והרקע בשביל השליחים שיבואו מן הארץ ולגלות מתוכם את העסקנים המסורים והאנשים שיראו בכך שליחות ויקבלו על עצמם עול הוראה והדרכה להמוני הנוער.
השליחים יעוררו בפעולתם ראשית תנועה והם עשויים לגרום לזיקה, להזדהות הנוער עם קהילתו ועם עמו, להעמקת התוכן היהודי בחייו של הנוער ולקרבו בנפש ובגוף אל מדינת ישראל. הדבר יחייב מוסדות מיוחדים להכשרת שליחים כאלה. הטלתי את הרעיון הזה בחללה של ישיבת מרכז מפא"י לפני חדשים אחדים, ואני שמח לראות את התכנית לובשת צורה ורוכשת כלים. עוד בחדשים הקרובים יתחיל, כפי שאני מקוה, לפעול המוסד החדש להכשרת השליחים הללו. תנועתנו בארץ ובגולה חייבת להירתם לכך במלוא אונה.
קשר בל יינתק קיים בין פנייתנו אל הנוער היהודי בגולה לבין חובת תנועתנו למצוא מסילות ללב שכבת המשכילים הצעירה. אין סניף, ולוּ גם הקטן ביותר בתנועתנו בגולה, שאינו יכול ואינו חייב להתחיל מיד בהרחבת הפריפריה החברתית שלו בכיוון זה. עלינו להציב את האתגר הלאומי והחברתי בפני שכבה חדשה, שכבר היא רוב בנין ואולי תהיה בעתיד הלא־רחוק רוב מנין בציבור היהודי. בענין זה אין מי שיעשה את המלאכה מבלעדינו. מאות אלפי הסטודנטים היהודים בארצות־הברית, וביחס כזה גם בארצות אחרות, נושאים בחובם פוטנציה עצומה, אנושית, לאומית, ציונית וחברתית. לסטודנטים אלה יש להביא זיק אשר ידליק את החזון הלאומי והאנושי שבחובם ויניעם למעשי גאולה לעמם.
“הדרך הארוכה ביותר מתחילה בצעד ראשון אחד”. מאחורי ראשית הצעדים שלפנינו אתגר גדול ואחריות גדולה.
זוכר אני, כאשר עמדנו לפני הגלים הראשונים של העליה הגדולה שקלטנו, שאלנו את עצמנו כיצד ניישב ביהודים האלה את הארץ. ידענו כי לרובם אין הכשרת הלבבות והכשרת הגוף הדרושים כדי להצטרף לתנועת העובדה בכלל ולתנועה הקיבוצית וההתישבותית. באתי אז אל החברים בתנועת המושבים ואמרתי להם: שעתכם הגיעה. הירתמו־נא, תנו כוחות והוציאו מכם אנשים, להדריך ולכבוש אנשים אלה אל הקרקע ואל המחרשה. עלי לומר כי בעזרתם יכולנו למשימה. מושב העולם החדשים הוא עתה אחד מעמודי התיכון בהתישבות ובחיי המדינה.
בדומה לזאת אני אומר כעת לתנועת ה“איחוד” בעולם: שעתכם הגיעה! לא אחשוש ממלים רמות ואומר כי ההיסטוריה תובעת מהציונות בכלל ומה“איחוד” העולמי בפרט היחלצות מחודשת לארגונו של העם לגאולה עצמית ולגאולת הארץ ובנינה.
בעמדנו עתה מול התמורות המתחוללות בעם היהודי קורא אני לכם, חברי לתנועה בארצות הגולה: אל תחמיצו ההזדמנות ההיסטורית! שעתכם הגיעה! תנו כתף לצו הביצוע וההגשמה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.