למאמרו של בן־גוריון “במקום נאום בועידת המפלגה”

נראה לי, שאין טוב לשם הבהרה ולשם העמדת דברים על נכונותם אלא להביא דברים שאמרתי במועדם במכתבי בסוף דצמבר 1960 לח' בן־גוריון ודברים שנכתבו גם על־ידי שר המשפטים לשעבר פ. רוזן לח' ד. בן־גוריון, ואשר באדיבותו הסכים שאפרסמם אם יהיה צורך בכך. מר רוזן הרחיב על כך את הדיבור במאמריו ב“דבר” וב“הארץ” מיום 20.11.64 ובמאמריו ב“הבוקר”, ב“דבר” וב“הארץ” מיום 6.12.64.

הפעם אתחיל מציטוט חלקים נוספים (לאלה אשר כללתי ב“אגרת לחברים”) ממכתבי לד. בן־גוריון מיום 28.12.60, בעוד כל הענין עמד בטריותו.

בן־גוריון לא העמידני אז לא בעל־פה ולא בכתב, על טעותי, כביכול, כפי שהוא מנסה עכשיו (והח' בן־גוריון כידוע אינו ממעט לכתוב ולדבר בעניני פרשה זו).

בן־גוריון מציין בדבריו ב“דבר” של אתמול: “הדברים שאשכול מצטט ממכתבו: הממשלה אמנם החליטה נגד דעתך, אבל אתה הודעת שאם המפלגה רוצה בועדה לפי הצעת שר המשפטים לא אתנגד לה – הם דברי אשכול, לא דברי אני”.

הח' ד. בן־גוריון מוסיף, לצערי, ואומר שאינו יכול לאשר, כי בשיחותי אתו נהג להביע התנגדות לועדת שרים, ועל הצעתי שאתפטר ממנה ואביא על־ידי כך לביטולה היה נוהג לאמור “אין דבר, תמשיך ותבוא עליך הברכה”.

אין לי אלא להביא עדות חיה ונאמנה, ואולי היא עוד תופיע במהלך הועידה. זכרוני לא בגד בי. הדברים כתובים במכתבי הנזכר מיום 28.12.60.

אשר להורתה ולידתה של ועדת השרים אין לי אלא להפנות את החברים למאמרי ב“דבר” מיום 1.12.64, ממנו ילמדו הקוראים כי מזכירות המפלגה פעלה הרבה למען השג הסכמתה של ועדת חוץ ובטחון (ואשר בטעות כיניתיה בשטף נאומי בעל־פה בישיבת המרכז ב־13.12.64 “כנסת זוטא” ואין זה “חטא” כל כך גדול) להפסיק את הדיון בפרשה, בתוכה (בועדת חוץ ובטחון) ולהעביר את הענין לועדת השרים, שהוקמה בידיעתה ובגדר החלטתה של מזכירות המפלגה וּועדתה המיוחדת.

דבריו של הח' ד. בן־גוריון שלא ידע על ההצעות וההחלטות של מזכירות המפלגה בעת כהונתו של יוסף אלמוגי כמזכיר המפלגה, מתקבלים בקושי על הדעת.

להלן קטעים ממכתבי אל הח' בן־גוריון ב־28.12.60:

"הממשלה החליטה אמנם נגד דעתך, אבל אתה הודעת שאם המפלגה רוצה בועדה לפי הצעת שר המשפטים לא תתנגד לה ולא תעשה דבר להפר הקמתה.

הועדה שמעה היטב את דעתך: בישיבת הממשלה, בפרסומי עתונים בשמך ובדברים שנאמרו על־ידיך בועדת חוץ ובטחון. הועדה ידעה יחסך ודעתך. חברי הועדה ‘הקרובים ביותר’, וכותב שורות אלה ביחוד, שוחחו אתך פעמים רבות. יו"ר הועדה דיוח לך פעמים אחדות ובודאי שמע יחסך ודעתך. ידוע לי שהוא שוחח אתך, ששמע והקשיב.

הנידון הוא מקרה שקרה בזמן שלא אתה כיהנת כשר הבטחון וכראש־הממשלה. המדובר הוא בשנים־שלושה אנשים, ובעיקר באיש אחד, שאתה עצמך מסתייג ממהימנותו במשך כל הזמן במידה גדלה והולכת. אין זו שאלה של ‘ויש חברים שמשום מה – בצדק או שלא בצדק – אינם אוהבים’ וכו'. המדובר הוא באיש, או באנשים, אשר נפסלו על־ידי ועדת כהן אשר אתה הקימות.

ואשר לאדם ששמו לבון שגם הוא היה שייך פעם למשרד הבטחון, הרי לא הסתרת לגמרי את יחסך השלילי והפוסל לגביו בכל הזדמנות ציבורית ופרטית, מתוך נימוקים והסברים ידועים וברורים לי.

כאלה היו האנשים, אשר הועדה היתה צריכה לטפל בהם. כולם נפסלו על־ידיך לחלוטין והיו אלה ענינים שהתרחשו בתקופה שלא אתה היית שר הבטחון.

הועדה זיכתה בנקודה אחת מסויגת אחד מהאנשים שנפסלו על־ידיך לאורך קו ארוך, לאחר שעיינה היטב־היטב בכל החומר שהומצא לה, חומר של עדויות וחומר של חקירות שתי־וערב. הן תסכים כי מימי ועדת א.ד התרחשו הרבה גילויים כתוצאה מועדת החקירה, בית המשפט וגביית עדות על־ידי היועץ המשפטי וכו', אשר לפי מיטב הכרתם ומצפונם של חברי הועדה שינו את התמונה באופן יסודי.

אשר לנקודה האחת, בה זיכינו אחד מן המתדיינים, הרי זו היא הנקודה שאתה תבעת בישיבות הממשלה לחשוף ולהתרכז בה בעיקר.

אתה אומר ‘אין זכות מוסרית לכוף אותי לפעול בניגוד למצפוני בדבר שאני רואה קיום המדינה – ענין הבטחון’.

בשיחתנו שלשום אמרתי לך: זכויותיך במדינה, בעם, במפלגה הן כה גדולות שחובותיך כלפיהם עוד עולות עליהן. ייתכן שזו הכבדה גדולה וייתכן כי כבד מאד לשאת ממעמדך הרם (בטוחני בך שלא תחשדני בחנופה), כבד מאד לשאת בחובות מוסריים הנוגעים מן הזכויות הגדולות שיצרת ורכשת. אני אמנם שמח על כך, אבל לא אשמתי בכך.

ואומַר גם זאת: הפּתגם האנגלי אומר: ‘חוק צריך לא רק להיות צודק, הוא צריך להיראות צודק’. כוָנתי למושג ‘מצפון’.

מה נורא המושג הזה, אשר בשמו ותחת גלימתו אפשר ‘לאהוב את רעך כמוך’, ואפשר לקיים עשרת הדברות, ואפשר לעמול ולהקריב רבות למען הקם מלכות שדי עלי אדמות, ואפשר כמובן בשמו גם להחריב יחסי אדם ויחסי עמים ולהשמיד ש"י עולמות.

האומנם אפשר, האומנם מותר להשתמש לכל דבר ולכל צורך בחרב המתהפכת הזאת של ‘מצפון’?

איזה ענין מצפוני יש כאן: היתה ועדה של שבעה קרואי העדה, ושר המשפטים של ממשלת ישראל בראשם. כל השבעה אינם מן הפחותים בעם, ואינם שייכים לכת מחוסרי־מצפון מפורסמים.

על מצפונם המסקנה ולא על מצפונך.

אתה מסתייג ממסקנותיהם של השבעה, זכותך היא; אתה מפרסם דעתך ברבים, זכותך היא; אתה פסלת ופוסל אותם פומבית, אולי גם זו זכותך (אם כי לפי עניות דעתי, גם כאן יכול המושג הנורא והקנא ‘מצפון’ לתבוע עלבונו).

בן־גוריון יקר,

הרשני נא להגיד כי לא בכל דבר אפשר ומותר לתלות קיום המדינה וענין הבטחון.

לא נפגע, לא נחלש, ולא נפגם ענין הבטחון בגלל מסקנות הועדה. אולי להיפך. כשם שלא היה מתחזק יותר ומתעלה יותר ענין הבטחון לוּ נוכחנו לדעת שיש להגיע למסקנות אחרות.

ומה כאן קיום המדינה ומה כאן תהילתו, רוחו וטוהר מידותיו של הצבא? במה מזדעזע הבטחון בגלל המסקנות?

במכתבך אתה כותב שאין לך טענה שלא שמענו בקולך. אתה אפילו מכיר בזכותנו על כך. כמו כן אין לך טענה שגויס לשם כך רוב של המיעוטים בממשלה (מה נורא הביטוי הזה). אתה אומר שאינך חושד בפניה לא הוגנת. אתה בטוח שעשיתי מה שעשיתי מתוך רצון טוב ומניעים ישרים.

בן־גוריון חברי הגדול,

האמן לי, מכאיב לקרוא דברים אלו הנותנים Magna Carta כזו של זכויות ושל אמון, בידעך, כי אם רק תשתמש בזכותך הרי מאיימת סכנה של הפסקת חברוּת בביצוע משותף, פסקה אחריות הדדית, ותמה פסה הערבות המשותפת.

איזה נער ונערה צעירים, רעננים, בעלי עינים פקוחות ותמימות יקבלו מאתנו שיעור כזה בדמוקרטיה חברית ולא יתקוממו נגדו.

ועכשיו, נניח בכל זאת, שראייתך אתה את הנקודה המצפונית, במקרה זה, היא הנכונה, ונניח כמו־כן שראייתך אתה לנזקים למדינה ולבטחון היא הנכונה ויש להסיק מסקנות. הצעתי לך, ואני עומד בהצעתי, כי חברי המפלגה, השרים חברי הועדה, חייבים להסיק מסקנה ולהתפטר. ואם נחוץ, לכפרת עוון, שעוד מישהו מחברינו בממשלה יתפטר – הרי זה נתון בכל רגע. גולדה מגישה פיטורין, אחרים – על הסף. אני מעכב בעדם כדי לא להגדיל המהומה. ואם זה לא נראה לך, משום מה, הרי קיימת האפשרות שתתפטר הממשלה כולה ושתינתן לך האפשרות להקים ממשלה חדשה בהרכב המתאים והנראה לך, ואשר ברובה תהיה נקיה מחטא המסקנות לגבי הפרשה.

אם הצעות אלו אינן נראות לך, הרי באמונה, בן־גוריון, כאן בודאי אין אף צל צלה של שאלה מצפונית. ייתכן שזה קצת לא נוח (ואני מסוגל להבין את הדבר הזה), אבל לעומת זאת עומדים ענינים כה חמורים וכבדים, אשר בהם תלוי באמת מצבה של המדינה ושל הבטחון, הרבה יותר מאשר במסקנות על הפרשה (מתוך נימוקי בטחון לא אפרטם גם עכשיו).

מניתי רק אחדים. בטוחני שידועים לך כל הנגלות וגם הנסתרות ממני. האומנם כל אלה ודומיהם אינם שקולים כנגד אי הנוחות בחילופי חברים בממשלה? איך ליישב הסתירה המשוַעת הזאת? מי נער וזקן שיקבלו את הדבר? מי יאמין בחברוּת כזאת? מי יעריך דמוקרטיה כזאת?

מן הרגע הראשון שהחילותי לקרוא בעתונים בהיותי בחוץ־לארץ ראשית ההתדיינות האומללה, הייתי מהלך אבל וחפוי ראש. לא אני גרמתי לשפיכת־דמים זאת ולחילול כבודנו זה. איך לתקן? בהצעתך אין אף קורטוב של ארוכה. זוהי דעתי ואמונתי העמוקות וזו דעתם ואמונתם של רבבות חברים וידידים בפנים תנועתנו ומחוצה לה.

רבים מתוך אלה שמוכנים להסכים לועדת חקירה ולמשפט עושים זאת רק בכדי לעשות רצונך ולמנוע אסון התפטרותך.

במשך הזמן תימצא בודאי ארוכה לשבר שהושברנו. היא חיה וקיימת בחיק התנועה. היא תתגלה והיא תופיע. הדבר תלוי בכולנו ובראש ובראשונה בך. ולמַה שלא תלוי בנו, בודאי שאין לנו כרגע תרופה, אבל מובטחני כי נצח מפא"י יגבר.

בן־גוריון! אם אמנם אינך יכול לעבוד עם יסֶ־מַנים, ואני בטוח בזאת – אינך רשאי, למעננו ולמענך, לכבוד המפלגה ולכבודך, לאחוז באמצעי שאתה חושב עליו. בימינו אלה, במעמדך ובמצבנו, איוּם הסתלקות – זה וטו מַתמיד ונצחי.

הרי תמיד יפחד אדם וחבר, אשר מוקיר ומעריך למעלה מהכל את עמידתך על־יד הגה המדינה והתנועה, להגיע למסקנתו הוא בעבודתו אתך, מפחד שמא זו לא דעתך!

ולבסוף: לא ‘בחרתי לי דרך מסוימת’, לא ביקשתי ה’גוב' הזה. מזכירות המפלגה ביקשתני והטילה עלי בידיעתך ובהסכמתך לטפל בענין.

פעמַים ושלוש, באמצע הפעולה, הצעתי וביקשתי מאת המזכירות, וגם זאת בידיעתך, להחזיר לה את המנדט לטפל בפרשה. בשיחותי אתך אתה נהגת להגיד את דעתך המתנגדת בתוספת: ‘אין דבר, תמשיך ותבוא הברכה עליך’.

אינני מסתלק מהאחריות ומהוצאת מסקנות, אבל המסקנות עלי להוציא ולא עליך.

אתה בן־גוריון כאדם ובמעמדך כראש הממשלה פסלת מסקנותי ולא להיפך.

עם הרמז הראשון שהדבר עשוי להועיל אני הולך, ועם נפילת הממשלה בודאי וממילא אלך ותקים ממשלה חדשה. למה יצא קצפך על כל העם, ועל כל המפלגה?

למה תכביד עלי באמרך כי אני דורש ממך ‘קבלת דיני’, הרי המצב הוא הפוך.

ארכו הדברים, ואסיים בתפילה ובתקוה כי דברי רווּיי דאגה וצער יעשו את שליחותם. ייעשה נא מאמץ חברי עליון להתגבר על הקלקלות ועל הפגמים".