דברי תשובה בועידת מפא"י, 18 בפברואר 1965

חברים!

אולי אגרום אכזבה למישהו, אבל לא אדבר בענין ה“פרשה”. הענין הובא בפני הממשלה, והיא הכריעה והחליטה. בשבילי הענין נגמר. אבל פטור בלא כלום, ללא הערה אחת או שתים סביב הענין הזה, גם כן, כמובן, אי־אפשר. חשבתי, ואני חושב גם עתה, שהיה זה משגה פוליטי וחברתי כבד להביא כך את ענין ה“פרשה”, אפילו לישיבת המרכז, ועל אחת כמה וכמה – לועידה, שמספר משתתפיה, בלי עין־הרע, מגיע ל־2,000–3,000 איש.

שאלתי את עצמי: רבונו־של־עולם, אנחנו חיים עכשיו בעולם של מיליארדי אוכלוסין, ובכל זאת מנסים לחדש את מנהגי הפוֹרוּם הרומאי. בנאומו עסק חברנו דוד בן־גוריון בעיקר בשאלות. לא אענה עליהן, ולא מפני שאין לי מה לענות עליהן, אבל יש שאלות שאפשר לשאול אותן בכל מידת הכבוד ובכל החברוּת (אני אעזוב עתה את הכבוד; חברוּת חשוּבה מכבוד!) את בן־גוריון, והן גם נשאלו, ולא ניתנו עליהן תשובות מספיקות.

בן־גוריון אמר אתמול בסוף נאומו, כי היות וענין ה“פרשה” עומד ברומו של עולם – לא תמנע ממנו שום החלטה להביא בפני הציבור כל מה שהוא יודע בענין זה. חבר בן־גוריון, אינני יודע מתי מישהו מאתנו – אפילו מבין חברי ועדה השבעה – אסר עליך, או על חבר אחר, לכתוב או להסביר בעל־פה באסיפות את הענין כאוַת רצונך?

אני בטוח שכולנו רוצים לצאת מהועידה כאשר המפלגה היא בכל חסנה, בכל כוחה ובכל נכונות הביצוּע של תפקידים חדשים. אם אמנם זהו רצונה של המפלגה, ואם תחליט המפלגה שענין ה“פרשה” אינו ענינה, או שהיא סומכת ידיה על החלטת מרכז המפלגה, שעל יסודה הטיל המרכז עלי להרכיב ממשלה – הרי שנגאלנו מן הענין. מובן, שבן־גוריון יוכל לדבר, להסביר ולכתוב כאוַת רצונו. כלום יעלה על דעת מישהו לשלול ממנו את הזכות הזאת? אבל, כמובן, גם אחרים ידברו ויסבירו, ואני מבטיחך, בחר בן־גוּריון, שגם אני – אם כי אני כפות יותר, ואין זה נוח לראש־הממשלה להתוַכח עם בן־גוּריון – וגם יו“ר ועדת השבעה נדבר ונכתוב. יו”ר ועדת השבעה כבר כתב, ואני נאלצתי לתקן כמה דברים שלא היוּ מדוּיקים. ובודאי יוסיף לכתוב, אם יכתבו אחרים. הנה יצאה חוברת של ד"ר זמיר, מרצה למשפט נוהלי או מינהלי באוניברסיטה. כמובן, שרשאי כל אחד לחלוק על הדעות שהובעו בחוברת זו. אם נגזר עלינו לעסוק בבירור ציבורי זה עוד זמן – עד תום – נעשה זאת. מה שאני מבקש, מתחנן ומציע הוא – שלא להפוך את הועידה לפוסקת בענין זה. גם בן־גוריון אמר זאת בדבריו. כמובן, כאשר עומד חבר – במקרה זה – בן־גוּריון – וטוען טענות, והן אינן צודקות, מיד באה תגובה – של אבא אבן ושל חברים אחרים. וכך אנו נכנסים לדו־שיח שאין לו קץ. אני מבטיחכם כי יש חברים רבים שיש להם מה לומר בנושא זה לאחר דבריו של בן־גוּריון.

אלה הם הנימוקים שבגללם לא אכנס עוד לפרטי ה“פרשה”, ואני מציע להיאחז בהצעתו של בן־גוריון, שיותן לו לדבר ולכתוב בנושא זה, וכמובן, יימצאו חברים שישיבו על דבריו. אבל בשביל המפלגה נסתיים הענין – משעה שהחליט המרכז להטיל עלי להרכיב את הממשלה.

חברים! בן־גוריון התרעם עלי שהתפטרתי, בטענו שהתפטרותי היתה בבחינת אולטימטוּם, לחץ ואיוּמים. והרי בן־גוּריון עצמו פעמַים הציע לי בימים אלה להתפטר – פעם אחת בישיבת מזכירות המפלגה, שנערכה בבית־אלישבע בירוּשלים. הוא אמר: אם כך, אשכול אינו מייצג אותי. נניח שגלולה זו עוד אפשר לבלוע. יכולים להיות במפלגה גדולה ובציבור גדול חבר או שנים, שאני אינני מייצג אותם. אבל בן־גוריון אמר לי במלים ברורות: עליך להתפטר. גם אתמול אמר זאת, ואם אוזן מוסיקלית לכם, בודאי שמעתם גם אתם כאשר אמר זאת, ואם כן – מה לו להתרעם עלי שעשיתי כדבריו?

ועוד הערה אחת בענין ה“פרשה”. רשאי הייתי להניח, כי כשם שחברים רבים הסכימו אתי בהביאי לישיבת המרכז את ההצעה לשלול מלבון את המנדט למלא שליחות המפלגה בהסתדרות (וזאת הוא מילא; יותר מזה לא החלטנו לגביו שום דבר), כך צריכים להסכים אתי כל החברים הפעם, ואני מקוה כי אמנם יסכימו אתי, בענין ה“פרשה”.

ועדת השבעה פעלה לפי מיטב מצפונה, לפי מיטב האמת שבלבה. ואין זה קל ופשוט לשמוע מדי פעם מבן־גוריון את הדברים שהוא מתיר לעצמו להשמיעם, ולתת גושפנקאות או להדביק תוים, שאינני רוצה לחזור עליהם. ועדת השבעה היתה ועדה של שבעה שרים. בראשה עמד שר המשפטים, שבמשך שתים־עשרה שנה כיהן בתפקיד זה בממשלת ישראל, ולידו היה גם יועץ משפטי. בועדת השבעה היה שר שכיהן שנים רבות כשופט. על ועדה זו הוטל לטפל בענין, היא טיפלה בו והביאה מסקנותיה לאישור הממשלה.

בזה סיימתי הערותי המעטות על ה“פרשה”. אקווה שדבריו של בן־גוריון, שהוא ימשיך לכתוב ולדבר על הנושא, יגאלו אותנו מענין זה.

ועתה אעיר מספר הערות על המערך. במשך שבע־עשרה שנות קיום המדינה נעשתה בארץ לא מעט בשליחותה המרכזית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. במשך שנים אלה הוקמו בארץ מפעלים אדירים. לא בכּל היינו תמימי־דעים בתוך המפלגה. גם בתוך המפלגה התוכחנו, התפשרנו, השלמנו. היו ענינים שחייבו הכרעה ולא הכרענו בהם. אתם רואים איפוא שבענינים מסוימים לא יכולנו להגיע לכלל הכרעה גם במפלגה אחת. משום כך כל הדברים שאנו מחדשים במערך, כל הטרמינולוגיה שמשתמשים בה לגביו, אל נא יהיוּ זרם ומשונים בעיניכם.

בן־גוריון טוען נגד המערך בשתי נקודות: האחת היא בענין שיטת הבחירות. בטוח הוא, כי אילו מישהו אחר היה מנהל את המשא־ומתן עם “אחדוּת העבודה”, היה מיד משיב בלאו מוחלט על עמדתה לגבי שינוי שיטת הבחירות. ייתכן. אבל השאלה היא: מהי התוצאה שרצינו להשיג? בן־גוריון טוען, יותר ממני, שאין הבדלים ואין שוני בין מפלגות הפועלים, והוא רוצה באחדות מלאה של כל שלוש מפלגות הפועלים הכיתתיות. אבל אם באמת נגועות מפלגות הפועלים בכיתתיוּת, והאנשים אינם יכולים להשתנות בן־יום – איך תכניס ל“מיטה” של מפא"י אותן שתי המפלגות שהן קיצוניות בכיתתיותן עד כדי היותן אסורות כמעט במגע?

אני מרשה לעצמי להניח כי אילו בן־גוריון היה מנהל את המשא־ומתן, לא היה גם הוא ממהר להשיב בלאו מוחלט, אלא היה אומר: טוב, נשמע עוד; יש מכלול ענינים; לא הכל מתמצה בענין שיטת בחירות בלבד; נדון בענינים חברתיים, כלכליים ומדיניים לגופם; נראה אם יש לנו מכנה משותף בהם ונחליט. אגב, לא הייתי היחיד במשא־ומתן זה. לא אמרתי מיד “לא”, אבל גם לא אמרתי מיד “כן”. אמרתי: נברר את כל מכלול השאלות ונראה במה אנו מאוחדים. אני חייב לומר שאנשי “אחדות העבודה” הגישו שורה ארוכה של שאלות לבירור. התפלאתי על כך. כלום באותן 22 השנים שחלפו מאז נפרדנו, חָיינו בארצות שונות או בפלנטות שונות? אבל הסכמנו לשבת ימים ולילות ולבדוק ענינים לגופם. אמרנו: נבדוק את המצעים של שתי המפלגות ההולכות לבחירות.

ואף־על־פי־כן הרשה לעצמו בן־גוּריון לפסוק: קיבלם תכתיב! והרי רחוק הדבר כרחוק מזרח ממערב. גם אנחנו אמרנו דבר או שנים, והודענו: עד כאן ולא עוד. כך היה, למשל, בשאלת החינוך. אמרנו: עמדתה של מפא"י ברורה, מבוצעת, לא נשנה אותה ולא נזוז מן הכתוב במצע.

המשא־ומתן על המערך היה בשלושה שטחים: הכנסת, העיריות וההסתדרות. תקופה ארוכה לפני קריאתו של י. בן־אהרן, “עוז לתמורה טרם פורענות”, לא פסקה מפלגת פועלי ארץ־ישראל עשרות בשנים מלקרוא מעל הבמות הציבוריות לפועלים ולמפלגות להתנער מהפירודים, המפוררים את כוח הפועל, ולהתאחד. כל אשר עשיתי – עשיתי בשליחות מפלגת פועלי ארץ־ישראל כולה, ונדמה לי שהדבר הובא גם פעם או פעמַים לישיבות המרכז. מזכירות המפלגה גם בחרה בועדה של שמונה, ולמעשה היו בה 9, 10, 11, שכן כשהיו נוגעים באיזה ענין שלא ראיתי את עצמי מוסמך לגמרי לדון בו, הייתי מזמין חברים מוסמכים, שלא נמנו עם חברי הועדה. כך, כשדנו בעניני ההסתדרות – ביקשתי להזמין את בקר ואת משל. וכשדובר בעניני החינוך, הוזמן לבירור שר החינוך והתרבות, כדי שישמעו מה אנו עושים ומה אנחנו רוצים לעשות. השיחות על המערך היו איפוא ענין לא של יחיד אלא של המפלגה – של המזכירות ושל המרכז. יש לי יסוד וזכות להאמין כי גם בשֶׁבת בן־גוריון בשדה־בוקר ידע על כל מהלך המשא־ומתן (אמנם אינני יכול לוַדא את הדבר על־ידי דוקומנטים). שום דבר לא היה בסוד. כל הציפרים על הגגות ציפצפו. והיו הפסקות של שבועות ושל חדשים במשא־ומתן. כי גם ל“אחדות העבודה” יש ויכוחים בפנים. זה נמשך שנתים. ואולי עוד לא נגמר.

אשר לשיטת הבחירות: האם אפשר לקרוא לכך תכתיב? הרי בן־גוּריון עצמו אמר כי הויכוח נמשך שנים. ואני במשך כל המשא־ומתן לא אמרתי מלה בשאלה הזאת, אף כי היו חברים שאמרו, כי עדיין לא ברור להם מהי שיטת הבחירות הטובה ביותר בשבילנו; גם עכשיו אני טוען באסיפות גדולות ששיטת הבחירות הקיימת אינה טובה ויש לשנותה. אנשים ממפלגת הליברלים, המדברים עתה על בחירות רובניות, שאפשר לחשוב עליהם כעל שותפים למלחמה על שינוי שיטת הבחירות, אינם מתכוונים לחלוקת הארץ למאה ועשרים אזורי־בחירה, כפי שסיכמנו ברחובות, ובפרט שהם עומדים להתאחד עם “חרות” בגוש אחד לקראת הבחירות. שאלתי את בן־גוריון אם אפשר להיאחז בקולות אלה הקוראים לבחירות רובניות. כי שיקולי העיקריים בענין זה הם – אם יש סיכוי ל“דוכיפת הזהב”, שאנחנו מדברים עליה זה עשר שנים. בן־גוריון הוא זה שניהל את מסע המלחמה לשינוי שיטת הבחירות בכנסת, וככל שמסעו היה סוער יותר כן גדלה התנגדותן של המפלגות להצעותיו. תבדקו בפרוטוקולים של ישיבות הכנסת ותיוָכחו. בקריאת־בינַים לחבר, שדיבר על משאל־עם, העיר בן־גוריון: “היתה הצעה כזאת”. אבל כל המפלגות בכנסת מאוחדות בהתנגדותן להצעה זו, וכידוע לעם אין רוב למפא"י, ואי־אפשר להחליט על משאל עם. זהו מצב הדברים.

עם כל השירות העצום ששירתה מפא"י את המדינה, ועם כל משקלה הגדול בתוך הציבור – לא זכינו לרוב בתביעתנו לשינוי שיטת הבחירות. לא עמדה לנו כל ההסברה וההוכחה ההגיונית בהכרחיות השינוי; נשארנו מיעוּט בשאלה הזאת. ודאי שאפשר להפסיק כל משא־ומתן בתשובת “לא!”, כשאין הסכם בשאלה מסוימת. אבל יש עוד פוֹסטוּלטים למפלגת פועלי ארץ־ישראל, ואחד מהם ־ אחדות פועלי ישראל וליכודם. ומנסיוני למדתי כי לא תמיד מגיעים למטרה הנכספת מניה־וביה, ויש להזדיין בסבלנות ולהאמין כי סוף הנצחון לבוא.

לשמואל דיין – גם אני זוכר את ועידת האיחוד בפתח־תקוה, שנתכנסה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כאשר י. בן צבי, כ. כצנלסון, רמז ויבנאלי זכרונם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים בן־גוריון וטבנקין, תבעו אחדות פועלי ארץ־ישראל. ובימים ההם – כל פועלי ישראל לא היו רבים מאלה היושבים כאן. נוצרה אז אוירה של להבת אש האיחוד. ואזכיר לבן־גוריון ולשמואל דיין את קבוצת החברים מראשי “הפועל הצעיר”, שרבים מהם כבר אינם בחיים. דרוש היה כוח רב להיכנס לאולם הועידה ולהשיב תשובה שלילית – והם בכו. האנשים האלה ־ הנוקשים, הקשוחים, אנשי כיבוש העבודה והקדחת, אשר חבריהם נפלו מיריות בשמירה ובדרכים – בכו בטרם באו להגיד “לא!” חשבתי ששמואל דיין ייזכר לפחות באפיזודה הזאת. בעניני ה“פרשה” יכולה להיות לכל אחד דעה משלו, אבל בענין המערך חשבתי כי שמואל דיין יקום ויכה “על חטא”.

ובהזדמנות זאת אגלה סוד לבן־גוריון, המזכיר לי לפעמים שאני הייתי בעד האיחוד, ונכון הדבר. אבל בכל זאת, כאשר הגענו ב“הפועל הצעיר” להחלטה זו וכמעט שעשו אותי שליח להבאת התשובה השלילית לועידה, נשארתי ב“הפועל הצעיר”. כי רציתי להביא לאיחוד את כל הקבוצה הקטנה הזאת של חברי המפלגה, שלא רצתה להתפרק. כעבור זמן נעשה שמואל דיין חסיד האיחוד של “הפועל הצעיר” עם “אחדות העבודה”, שהביא ליצירת מפא"י. את הדבר הזה קיויתי לשמוע משמואל דיין, ותקותי נכזבה. אנחנו עקשנים בני עקשנים כמו שהיינו בגולה.

מדברים כאן על אפשרות של שינוי שיטת הבחירות, אבל בן־גוריון עצמו מודה שבשעה זו לא ניתן הדבר לביצוע, ובכל זאת הגדיר את הסכמתנו לדחות בינתים את ההכרעה לכנסת הבאה כתכתיב מן החוץ.

לא לבדי ניהלתי את המשא־ומתן עם “אחדות העבודה”: היו אתי עוד חברים. אולי מותר לו לבן־גוריון לסמוך על התרשמותם של מנין חברי מפלגת פועלי ארץ ישראל, שלהם יקרה המפלגה, שכן הם חיו בה כל חייהם; אולי מותר לו לסמוך אל אמונתם שהמערך עשוי להיות צעד ראשון לדבר גדול. ואעיד עלי את חברי הועדה שרגא נצר וסנטה (ואני, אגב, ביקשתי פעמַים־שלוש לשחרר אותי מהועדה) אשר באו למזכירות ואמרו: “כן, שמענו נוסח חדש של דברים, זו לגמרי שירה חדשה. יש באמת מקום למערך”. אינני רוצה, חס וחלילה, להזיק לחברים מ“אחדות העבודה” שאתם ניהלנו משא־ומתן. חלק מהם בודקים מחדש את דרכם וחושבים על אפשרות של צעדים יותר ממשיים, מאשר הצעד הראשון של המערך לקראת האיחוד.

בישיבת המרכז שמעתי טענה צודקת מבחינה פורמלית, והיא: מהי התכנית המפורטת? חשבתי שהעיקר הוא היסוד להחלטה – כן הולכים למערך או לא? אשר לשינוי בשיטת הבחירות הדפסנו חוברת ובה נאמר: “מאחר שהמפלגות חלוקות ביניהן על שיטת הבחירות לכנסת, הן תהיינה חפשיות לגלות דעתן בענין זה כפי שנראה להן”. החל ממועד הקמת המערך, והוא יכול להיות מחר, אם יוקם, או בערב הבחירות לכנסת – “תוך קיומה של הכנסת הששית והרשויות המקומיות לא תנקוטנה שתי המפלגות יזמה לשינוי השיטה הקיימת… אלא אם תהיה הסכמה הדדית על כך בין שתי המפלגות. עד תקופת כהונתה של הכנסת הששית ייערך במפלגות בירור משותף בנושא זה בכללותו וייבחנו הצעות לתיקונים ושינויים”. גם “אחדות העבודה” לא הודיעה כי כל מה שיש לה הוא בבחינת “כזה ראה וקדש”. אילו לפחות היו באים עכשיו ואומרים כי יש סיכויים לשנות את שיטת הבחירות ומפא“י רוצה בשני דברים: א. להשיג רוב אם יש אפשרות לכך; ב. להשיג רוב זה בעזרת אלה ואלה. אבל אין עתה סיכוי להשיג את הרוב המבוקש. “והמפלגות תקבענה את עמדתן… על אחת לעצמה לגבי העתיד”. ואני שואל: מה נפסיד בזה שלא נכריע בשאלת שיטת הבחירות, במשך ארבע שנים, והכנסת תפעל בכל השטחים שעליה לפעול. והרי יש מקרים שהכנסת אינה מסיימת את כל ארבע השנים, וחלילה לי לרמוז בכך כי ייתכן שהכנסת הבאה לא תזכה לגמר ארבע השנים. ומאַין הפסקנות הזו של שוללי המערך? לא אגיד שבמשך ארבע שנים לא יצליח בן־גוריון לשכנע את מישהו, גם ב”אחדות העבודה"; וגם אני אעשה כמיטב יכלתי להסביר באסיפות ולשכנע, עד כמה שאפשר להסביר ולשכנע, את הבוחר. תמיד הטפתי לשינוי שיטת הבחירות, בלי שנכנסתי לפרטים, שהם ידועים למדי. טענתי כי 14 רשימות הן לוקסוס יותר מדי גדול בשבילנו. במשך ארבע השנים הבאות יכול להשתנות משהו בגישתה של עוד מפלגה. אמרתי את הדברים האלה בישיבת המרכז, ואני חוזר עליהם בפני הועידה.

הזכירו: משאל־עם. לא הייתי רוצה להשיג את שינוי שיטת הבחירות על־ידי 51% אשר 11% או 12% מהם יבואו מאלה אשר, בדרך כלל, מפלגת פועלי ישראל לא היתה רוצה להיבנות מהם. ישנן מפלגות כאלה, שעמדנו לגביהן היתה תמיד: “עם אלה – לא!” הייתי רוצה להשיג 60% בכוחה של מפלגת פועלי ישראל בלבד, וזה ניתן יהיה אולי להשיג במרוצת הזמן.

אני שומע תכופות את הביטוי, שלא הייתי רוצה להשתמש בו הפעם, “אור לגויים”. ואמנם הצלחנו לעשות גדולות במדינתנו ואף הצלחנו לשלוח מאות ואלפים שליחים לעזרת הארצות המתפתחות. נדמה לי שגם במערך יש משהו העשוי להיות “אור לגויים” – אור לתנועת הפועלים בעולם, שידעו כי יש להתגבר על פילוגים ויש לכוון הכל ליתר שיתוף ולהידברות בתוכה.

ידוע לכל שלא רציתי לקבל עלי את תפקיד ראש הממשלה. בדחילו רבה קיבלתיו; בלחצו של בן־גוריון. ואני פונה אליו ומבקשו: תן לי אשראי, ואיני מבקש אותו אלא לקדנציה אחת.

ועוד משהו אומר – והדברים מכוּוָנים לכּל, החל בצמרת וכלה בצעירי החברים, הצעירים באמת: שימו יד על הלב. הרי, בעצם, המפלגה עד עכשיו לא הקלה בהרבה על מלאכת הממשלה הזאת שבראשותי. נפגשנו באמון רב וביחס טוב ברחבי העם בארץ, וגם בעולם, אך לא שפרה נחלתנו, שלי ושל חברי בממשלה, דוקא במפלגה. אולי תחשבו קצת על כך.

עוד מלה אחת, אישית. ואני אומר אותה בכל האמת ובכל החרדה והדאגה. אינני רוצה בויכוח חריף, אבל עלי לומר לבן־גוריון: אל־נא תתן לי לחשוב, שפחדי כל השנים לקבל עלי תפקיד ראש־ממשלה היה פחד אמת. לא בלב שלם נכנסתי לממשלה. היום התפרסם ב“דבר” מכתבי אל בן־גוריון מ־1960 בענין זה. חשבתי כי המצב הוא כזה שמפלגת פועלי ארץ־ישראל איננה יכולה לשלוח חבר אחר מחוץ לבן־גוריון למלא שליחות ראש הממשלה. אבל כשהתפטרת מראשות הממשלה הטלת עלי פעמַים (פעם אחת בישיבת המזכירות ופעם שניה בישיבת המרכז כולו) לקבל עלי את התפקיד הזה. כבר אמרתי שקיבלתי עלי את התפקיד בדחילו רבה. הרגתי היטב את הביטוי הרוסי רב־המיצוי: “כּבֵד הכובע של מונומך”. ואם הטלתם עלי את המשא הכבד הזה, הריני מבקש את כל החברים: תנו לנו לפעול ארבע שנים. אולי נצליח להביא שינויים גם בשיטת הבחירות. ואולי גם נצליח להביא לאיחוד רב יותר של פועלי ישראל, בעזרת העם העובד הגדול והנפלא והיקר הזה, אשר מתקבץ מכל העולם, ואולי עוד נהיה למכשיר מהפכני לשנו עוד כמה וכמה דברים בישראל.

תנסו בלב שלם: תנו לנו לעשות את המלאכה!