רקע
אדגר אלן פו
כתב יד שנמצא בבקבוק
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

Qui n’a plus qu’un moment à vivre N’a plus rien à dissimuler

Quinault – Atys

לא רב הוא שאוכל לספר על מולדתי ובית־אבי. רוח סוררת ושנות־נוד הטרידוני מזו והרחיקוני מזה. הון־מורשה זכּני בחנוך שאינו רגיל; ותודות לנטיתי לעיון עלה בידי להביא משטר וסדר בבּר אשר שקד תלמוד־נעורים לאגרו. מעל לכל ראיתי נחת בכתביהם של בעלי־המוּסר הגרמניים; וזאת לא יען אשר נתעיתי להעריץ את שגעונם הנמלץ, אלא מפני שהרגלי במחשבה קפדנית עמדו לי לתפסם על נקלה בכזביהם. תכופות ניתן בי דופי עקב יבשוּת־רוחי; את לקוּת־דמיוני טפלו עלי כפשע; ודעותי הספקניות הוציאו לי שם רע בכל עת. אכן, ירא אני כי נטיה עזה לפילוסופיה פיסיקלית השרישה ברוחי שגגה, הרווּחה מאד בזה הדור – כונתי להרגל ליחס כל דבר לעיקריו של אותו מדע, ולוּ גם יהא זה דבר שיחוסו אל העיקרים ההם ענין מופרך הוא ביותר. בכללו־של־דבר לא היה אדם העשוי פחות ממני להיות מוּטה מגבולותיה החמוּרים של האמת על ידי ignes fatui של אמונות־הבל. את כל אלה אמרתי להקדים ולבאר לבל יראו את ספור־המעשה אשר־לא־יאמן כהסתוללותו של דמיון גלמני, תחת לראותו כחויתה הממשית של נפש אשר שעשועי־דמיון לא היו לגבּיה כי אם אות מתה ואפס גמור.

לאחר שנים הרבה של נדודים־בנכר הפלגתי בשנת 18— מנמל בַּטָוִיָה, אשר באי יָוָה, העשיר ורב־האוכלוסים, למסע אל איי־סוּנדה. כנוסע ירדתי באניה – באין דבר מניעני לכך מלבד מין אי־מנוֹח עצבני אשר דבק בי כרוח רעה.

יפה היתה ספינתנו, כארבע־מאות טון נפחה, צפויה־נחושת, ובבומבי בּנוּה שַׂג־מלַבַּר. טעונה היתה הספינה צמר־גפן ושמן, מאיי הלכדיבים. וכן היו על ספוננו סיבי־קוקוס, סוּכּר־תמרים חמאת־תוֹאים, אגוזי־קוקוס, ומספר תיבות אפיוּן. ההטענה נעשתה בידים גסות, אשר על כן היה האֳני מתנודד.

בצאתנו לדרך הפיחה הרוח רפוֹת, וימים רבים נגררים היינו לאורך חופה המזרחי של יוה, באין דבר אשר ינעים עלינו את שממון ארחנו מלבד פגישות מקריות עם כמה מסירות־הדיג הקטנות של האיים אשר אליהם היו פנינו מועדות.

ערב אחד, ואני רכוּן על מעקה אחורי־הספינה, הבחנתי בעב בודדה ומיוחדת־במינה בפאת צפון־מערב. את תשומת־לבי הסבה הן בעינה הן מהיותה הראשונה אשר נראתה לנו למן צאתנו את בטויה. בשוּם־לב התבוננתי בה עד לשקיעה עת אשר פשטה בבת־אחת למזרח ולמערב, כשהיא חוגרת אזור־ערפל צר באופק ונדמית לרצועה ארוכה של חוף נמוך. תיכף לאחר מכן נצמדה עיני אל הירח שהופיע ואָדמוֹ כּהוּי, ואל מראהו המוזר של הים. זה האחרון תמורה מהירה חלה בו ומימיו נזדככו יותר מכפי הרגיל. אם כי קרקע הים נראתה לי בבירור, הנה בהשליכי את משקולת־העופרת מצאתי כי תשעים רגל עומק הים במקום ההוא. האויר נתלהט עתה לבלי־נשוא, וטעון היה תמרות־אֵדים פּתלתלות כאותן המתמשכות מברזל מלוּבּן. עם רדת הלילה גוע כל משב־של־רוח, ודממה נשתררה אשר שלמה ממנה לא־תתואר. נר דלק על הספון האחורי מבלי אשר יֵראה זיע קל שבקלים בשלהבתו ושערה ארוכה, שהוּחזקה בין בוהן לאצבע, תלתה מבלי אשר יוּבחן בה רטט. אפס עקב אשר אמר הקברניט כי אין לראות שום סימן של סכנה, ועקב אשר נוטה היתה הספינה אל החוף גופו, פקד זה לקפל את המפרשים ולהטיל את העוגן. שום משמר לא הוצב, והמלחים, בני־מלָיה ברוּבם, נתמתחו להנאתם על הספּון. ירדתי למטה – לא מבלי חוּש בקרבתה של פורענות. אכן, כל האותות אשרו את פחדי מפני רוח־זלעפות. השׂחתי את חששותי לקברניט; אפס הלז לא הטה כלל אוזן לדברי. ופנה לי עורף מבלי אשר יואיל להשיב לי. אולם חרדתי מנעה שינה מעפעפי, ובחצות־הלילה לערך עליתי אל הספון. כשהצגתי כף רגלי על שלבה האחרון של הסקלה החרידני שאון רם וּמנהם, בדומה לזה הנגרם בסבובו המהיר של גלגל־מים, ובטרם אוכל לעמוד על משמעותו ראיתי והנה מפרפרת הספינה כבעוית. רגע – ומַתּך־קצף טלטלנו מלוא רוחב הספינה, ובהציפו אותנו מכל עבר כּבּד את הספונים כולם.

במדה רבה היה זעפו הנורא של פרץ־הרוח לישעותה של הספינה. אף שנשטפה זו מים כולה, הנה, כקרוֹס תרניה אל שׂפות הספון, קמה תיכף מן הים, ולאחר שחגה ונעה מעט תחת אָכפּוֹ האדיר של הסער – נתישרה.

באיזו דרך־פלא נצלתי מאבדן, איך להבין כלל. בשוב אלי רוחי ההמומה מצאתי עצמי דחוק בין כַּן־אחורי־הספינה לבין ההגה. בעמל רב חלצתי את רגלי, וּכהעיפי מבט תועה על סביבי דמיתי תחילה כי בין מכונות־שבּוּר אנו נמצאים; כה איומה, איומה מדמיון פרוע ביותר, היתה המערבולת של הררי־נחשולים מקציפים אשר פערה פיה לבלענו. לאחר זמן הגיע לאזני קולו של שוידי זקן, אשר נשׂכר לנו ברגע צאתנו את הנמל. בכל מאמצי כוחי צוחתי אליו, ותיכף בא מירכתי־הספינה, כשהוא תועה כשכור. עד מהרה גלינו כי רק אנחנו שרדנו לפליטה. כל שהיה על הסיפון מלבדנו – סוּחף; הקברניט והמלחים נספו אל־נכון בשנתם, כי התאים מלאו מים כבמבול. בלא עזרה לא יכלנו לעשות אלא מעט לבטחונה של הספינה, ובתחילה כמשותקים היינו באשר סברנו כי הנה־הנה וירדנו תהומות. עם מַשבו הראשון של העלעוֹל נתק, כמובן, הכבל שלנו כנעוֹרת, שאם לא כן אובדים היינו – בכהרף־עין. במהירות מבהילה הריצתנו הרוח לפנינו, ומעל לראשינו נשתברו הגלים. הגָשוֹש של אחורי־הספינה נתרסק ביותר, וכמעט מכל הבחינות נגרם לנו נזק רב; אולם לעוֹצם־שמחתנו מצאנו כי בפעולת המשאבות לא חל עכוב, וכי גם הזַבּרית לא נטתה נטיה יתירה. עיקר זעפה של הסוֹעה חלף־עבר לו, ושוב לא היינו יראים הרבה משֵׂאתה של הרוח; אולם בבעתה חכינו לרגע בו תשוך כליל, מפני אשר האמנו כי לא ימנע אבדן ספינתנו המרוסקת בגאוּת העצומה העתידה לבוא. אך לא במהרה בא לנו זה אשר אותו יגורנו בצדק. חמשה ימים וחמשה לילות – בהם התכלכלנו רק בכמות קטנה של סוּכּר־תמרים, אשר בעמל רב הבאנוה ממדור־המלחים – היה האָני נישא במהירות אשר נפלאה מהשגתנו לפני פרצי־רוח שבאו דחופים בזה אחר זה, ואשר אף כי לא דמו לעלעול בראשית־עוּזוֹ, נוראים היו מכל סערה אשר ידעתי קודם. בארבעת הימים הראשונים היה כווּננו ד’־דמ״ז; ואל נכון יורדים היינו לאורך חוֹפה של הולאנד־החדשה. ביום החמישי גבר הקוֹר במאד, חרף אשר הפכה הרוח פניה מעט צפונה יותר. נוגה צהוב־נעכּר היה לשמש בעלותה, וזו רק כדי מעלות מספר התרוממה מעל לאופק – מבלי הפץ כל אור של ממש. ענן לא נראה, אך חרף זאת היתה הרוח מגבירה חילים, וחליפות והפוּכוֹת היו למַשבה. לעת צהרים לערך – ככל שיכלנו לשער – נתלו עינינו שוב בתארה של השמש. זו לא הפיצה כל אורה ראויה‏־לשמה. רק אדמומית עמומה וזועפה נתמשכה ממנה, אשר אין קרניה משתברות – כאליו מקוּטבות הן כולן. לפני טבעה בים הכרסני דעכו להבותיה, כאילו נחפז איזה כוח עליון לכבותן. ובצללה לתוך האוקינוס אשר אין־לו־חקר שוב לא היתה אלא כמין חשוּק כספי דהה.

לשוא חכינו לבוא היום הששי – לגבי טרם הגיע זה היום – ולשוידי האֵר לא האיר. מאז והלאה כסתה עלינו עלטה שחורה כזפת, בה לא יכולנו לראות דבר שבריחוק עשרים פסיעות מן הספינה. ליל־נצחים הוסיף להליטנו, ליל־נצחים אשר עליו לא הופיעה גם אותה נהרת־ים זרחנית שאליה הורגלנו באזור־המשוה. כן נוכחנו לדעת, כי אף כי לא פחת חרון־געשו של הסער כל עיקר, הנה נבצר מאתנו לגלות עוד את המראה הרגיל של דכי־גלים וקצפם, אשר לוָנו עד הנה. על כל סביבינו לא היו אלא אימה, וחשכה עבה, ושממה הבנית המתעלפה בחום. מעט־מעט בא מורא נסכּל בחדרי לבו של הזקן, ונפשי אני עוּטפה דומית־פּליאה. שוב לא היינו נותנים דעתנו על הספינה, כי שוא היה הדבר בעינינו, וצמוּדים בשארית כחותינו אל מצבת תוֹרן־התוך הבטנו משמימים אל תהו־האוקינוס. לא היה בידינו לחשב את חשבון העתים, גם נמנע ממנו לציר לעצמנו מעמדנו מהו. אם כה ואם כה היטב ידענו כי הרחקנו הדרם מכל יורד־ימים שלפנינו, ותמהים היינו מאד על אשר טרם קמו עלינו קרחונים. בינתים עלול היה הקץ לבואנו כחתף – כל ענק־נחשולים מתגבּה חש לכלותנו. הגאות עברה על כל אשר שערתי בדמיוני, ואך נס הוא אשר לא נבלענו בכהרף־עין. רעי דבר על קלות העומס אשר עמנו, אף הזכיר את מעלותיה המצוינות של ספינתנו; אף אני לא יכולתי לבלי הרגיש באפס־התקוה הגמור שבתקוה עצמה, וברוח נכאה התכוננתי לאותה מיתה אשר, סברתי, דבר לא יוכל עוד להשהותה. ככל אשר הרחיקה הספינה והוסיפה, כן נתמלא גאונם של המים הזדונים והשחורים קדרוּת־אימים והוסיף. לרגעים נטלה מאתנו הנשימה בהנשאנו עד מעל לרום־מעוּפה של הקלָנית – ולרגעים הממתנו סחרחורת ברדתנו במהירות אל איזו תופת של מים, בה נקרש האויר וקול לא הפריע את תנומתו של רהב.

בקרקעית אחת התהומות האלו היינו בהחריד זעקת־פתאם של חברי את הלילה. “ראה! ראֵה!” תקע באזני, “אל־אלהים! ראה! ראה!” כּדבּרוֹ הבחנתי בבוֹהק עמוּם ונדכּה של אור אדום אשר שטף לאורך צלעות הבּקיע העצום בו נמצאנו והטיל סלוני־נוגה על ספוננו. כאשר נשאתי את עיני ראיתי לנגדי מראה אשר הקפיא את הדם בעורקי. בגובה איום מעל לראשינו ממש, וממש על שפתו של המורד הזקוף, רחפה ספינת־ענק אשר נפחה אולי ארבעת אלפים טון. עם היותה נתונה על שיאוֹ של גל הגבוה ממנה מאה מונים ויותר, נראה היה כי עולה היא במדותיה על איזו מספינות המסע והמשא שבנמצא בקו איי־מזרח־הודוּ. מכסיה העצום שחור היה וקודר מאד בגוֹנוֹ, באין עליו חטוב מהחטובים הרגילים בספינות להרנינוֹ. מתוך מִפְתְחיה של הספינה בלטו תותחי פליז ערוכים בטור, ולועיהם הממורטים ירקו אִשי־קרב רבות־מספור אשר נעו כה וכה סביב למפרשיה. אולם מה שמִלאנו מורא ופליאה יותר מכל היה שוּטה בלב אותו ים־קסמים ותוך אותו עלעוֹל שאין־לחסמו. לראשונה גלינוה כשהיא עולה לאטה מאפלולית־הבּלוּעה הנוראה ורק חרטומיה נראים. רגע־בלהות אחד – והנה היא נחה על השיא המסַחרר כתוהה על רוממותה היא, משנהו פרכסה וחגה – וַתצלול.

אותו רגע ירדה עלי שלוה אשר לא אדע מהי. מתנודד לאחור ככל אשר אוכל, המתנתי ללא־חת לשוֹאה הבאה להכריענו. ספינתנו אנו חדלה סוף־סוף מהאבֵק והחלה טובעת כשראשה נטוי הימה, הנה כי כן מְחצה כובד המַסה הנוחתת באותו חלק של גשוֹשה אשר נתון היה כמעט מתחת לפני המים, ועקב זאת הוטלתי, בעצמה שאין לעמוד בפניה, על חבּל הספינה הזרה.

כפלא עלתה הספינה ותרד חליפות, ותסוֹב; ודומה כי תודות למבוכה שלאחר־כך נצלתי מתשומת־לבם של אנשי־הספינה. בלא קושי רב עשיתי את דרכי בהעלם אל פתחי־הספינה הראשיים, שפתוחים היו מעט, ועד מהרה היה בידי להסתר בסַפנה. מדוע עשיתי כן, ספק אם אוכל לאמור. תחושת־מורא סתומה, אשר אפפתני תיכף לראותי את הסַפּנים, היתה אולי העלה להסתרי. מאנתי לתת אמוּני במשפחת־אנוֹש זו, אשר עם המבט החטוף שהעפתי בה זִמנה לי נצורות רבות כל־כך לענות בהן ולתמוה עליהן. על כן ראיתי צורך להתחכם ולמצוא מחבוא בסַפנה. וזאת עשיתי בסלקי קצת מלוחות־ההֶסט, בצורה אשר תתן לי מחסה נוח בינות למרישי הספינה האדירים.

אך זה כליתי את מלאכתי וכבר אלצני קול פסיעות בספנה להטמן במחסי. חלושות וכושלות עבר אדם בסמוך למחבואי. לראות את פניו לא יכלתי, אבל הבחן הבחנתי בדמותו הכללית. עדוּת לזקנה מופלגת ורפיון־מתנים היתה בה בזו. ברכיו פקו תחת מעמסת שנים ושלדוֹ כולו הרעיד מכוֹבד המשא. בקול נמוך ושבור מלמל לעצמו אלו מלים בלשון אשר לא יכלתי להבינה, ובאחת הזויות חטט בצבור של מכשירים מוזרים־במינם ומפות־ספּנוּת מעופּשות. מנהגו היה בו ערב משונה של רגזנות אשר לילדות שניה והוד־רוממות של אֵל. לאחרונה עלה אל הספון ואני לא יספתי לראותו.

* * *

רגש אשר לא אדע כנותו בשם כבש את נפשי – הרגשה אשר אין לנתחה, לקחי־עבר אין בהם כדי לבארה, ואשר להבנתה, ירא אני, לא אמצא מפתח גם בימים יבואו. לגבי רוח כמתכונת רוחי אך חטא הוא הרהור זה האחרון. לעולם – ידעתי כי לעולם – לא אכיר נאמנה את טבע השגותי. עם זאת אין פלא אשר אין השגות אלו בנות־הֶגְדר, כי נובעות הן ממקורות חדשים כל־כך. חוש חדש – ישוּת חדשה נוספת לנפשי.

* * *

זמן רב עבר למאז דרכתי ראשונה על ספונה של ספינה נוראה זו, ודומני שקרני גורלי מתקבצות לנקודת־־מוקד. אנשים בּל־יוּבנוּ! לוּטים הרהורים, אשר על טיבם לא אוכל עמוֹד, עוברים הם על פני מבלי הבחין בי. רק כסיל אני בהחבאי, כי אין האנשים האלה רואים. הנה זה עברתי נוכח המַלח; לא מכבר ערבתי לבי להכנס אל תאו הפרטי של הקברניט, אף לקחתי משם את החמרים בהם אני כותב. מזמן לזמן אמשיך בכתיבת יומן זה.

אמת כי אפשר לא יהיה בידי להעבירו אל העולם, אולם נסה אנסה. ברגע האחרון אשים את כתב־היד בבקבוק ואטילנו הימה.

* * *

מאורע אֵרע אשר עורר בי הרהורים חדשים. האם פועל המקרה המשתולל הם דברים אשר כאלה? ערבתי לבי לעלות אל הספון, ומבלי הסב שימת־לב כלשהי קפצתי מַטה, אל תוך קופה של חבלי־סולמות־ומפרשים ישנים שבקרקעיתה של סירת־טיול זו. בעודי מהרהר ביחוּד־שבגורלי, טחתי מבלי־משים במברשת־זפּוף את שפותיו של מפרש־לואי אשר היה מקופּל יפה ומונח על חבית סמוכה. עתה פרוּש המפרש מעל לספינה, והתזי־המברשת פזּורי־הדעת מצורפים למלה תגלית.

* * *

בזמן האחרון התבוננתי במבנה של הספינה. אף כי חמוּשה היא היטב אין היא, חושב אני, ספינת מלחמה. אביזריה, בנינה וציודה הכללי נוגדים כולם לסברה מעין זו. הנקל לי לשער מה איננה, אך מה הנה, זאת, חושש אני, אין לאמור כלל. איני יודע איכה־זה, אפס בבדקי את תבניתה המשונה ואת מראה תרניה המוזר, את נפחה העצום ואת עטיפות הקנבּוּס אשר לה המופלגות בגדלן, את אחוריה המיוּשנים ואת חרטומה החמור בפשטותו, או אז יש אשר כברק תחלוף בי ההרגשה כי מוּכרים לי הדברים, ובצללי־זכרון מטושטשים אשר כאלה יעורב תמיד זכר בן־אל־פּשר של דורות קדומים ושל ספרי־קורות נכרים ועתיקים.

* * *

התבוננתי במרישי הספינה. בנויה היא חומר אשר לא ידעתיו. סגולה מיוחדת לו לעץ, העושה אותו בלתי־מתאים להפליא לתכלית אשר לה הוא משמש. מכוון אני לנקבוביותו היתרה, מבלי לתלותה בתליעותו, שהיא תוצאת השיט בימים האלה, ומלבד המק, שזוקן גרמוֹ. אולי תראה הערה זאת מוזרה מעט יתר על המדה, אולם עץ זה יש בו כל הסימנים שבאלון ספרדי, לוּ תוּפּח אלון ספרדי באיזו דרך שאינה טבעית.

בקראי את המשפט שלעיל עולה בזכרוני מימרתו המוזרה של יורד־ים הולנדי קשיש וחבוּט־סער. “נכון הדבר”, נוהג היה לאמור, כאשר היה מי מטיל ספק באמתות דבריו, "כנכון הים אשר בו תגדל הספינה עצמה בנפחה כִגְדָל גופו החי של ספּן״.

* * *

לפני כשעה לערך חגרתי עוז די הופע בקהל אנשים מאנשי־הספינה. הם לא הראו כל תשומת־לב, ואם כי עמדתי בתוך כולם ממש, דומה שלא הרגישו במציאותי כלל. גם בכל אלה נכּרו אותות זקנה מופלגת כבאותו שראיתי תחילה בסַפנה. תשושות הרעידו ברכיהם; משנה־שחיתות היה לכתפיהם הנמוּשות; על עורם הצפוד פרט הרוח; קולותיהם נמוכים היו, רוטטים ורסוקים; ליחת־שנים הבליחה בעיניהם; ובלוריותיהם השׂבות התנופפו נוראות בסוּפה. סביבם פזורים היו בכל פנות הספון מכשירי־תכוּנה אשר אבד עליהם כלח, משונים ביותר בבנינם.

* * *

לפני איזה זמן צינתי את דבר פרישתו של מפרש־הלואי. למן הזמן ההוא המשיכה הספינה בדרכה האיומה דרומה, והיא מופקרת לרוח כולה, עדויה בכל קרע של קנבוס – למראש תורן־הדגל ועד לנמוכים שבאצילי מפרש־הלואי אשר לה, וכשמדי רגע משקעת היא את זרועות־תרניה האמיצות־לאין־שעור בתוך גיהנם־המצולות המבעית מכל אשר יוכל אדם לציר בדמיונו. זה עתה עזבתי את הספון, עליו נבצר ממני להציג כף־רגל, אם כי אנשי־הספינה נראה שנוח להם שם למדי. נס־הנסים הוא בעיני מה שאין נפחנו העצום נבלע באחת ולעד. אל־נכון נדונים אנו להתמיד ולרחף על עברי פי הנצח, מבלי אשר נצלול צלילה אחרונה אל תוך התהום. על גבי נחשולים אדירים פי אלף מכל אשר ראיתי עד הנה מחליקים אנו וגולשים במהירות־טיסתו של השחף; והמים האדירים נושאים ראשיהם מעלינו כשדי־מצולה, אולם כשדים אשר הורשו לאים בלבד, אפס להכרית נאסר עליהם. שוּמה עלי להניח כי נתונה הספינה להשפעתו של איזה זרם חזק או שבולת שוטפנית.

* * *

ראיתי את הקברניט פנים־אל־פנים, ובתאו הוא – אולם כאשר דמיתי, לא נתן עלי זה דעתו כלל. אם כי אין בהופעתו מן העשוי להשאיר על המסתכל המקרי רושם של משהו על־אנושי או תת־אנושי, הרי בכל זאת נמסכו חרדת־כבוד ומורא שאין־לדכאם בהרגשת הפליאה אשר העיר בי מראהו. קומתו כקומתי לערך; לאמור, כבת חמש רגלים ושמונה זרתות לגובה. מבנה־גופו מוצק וגרמי, ואין הוא אָלים או מצוין במשהו זולת זה. אולם אותו יחוּד־שבמבּע השורה על הפנים – זו העדות הנאמנה, הנפלאה, המזעזעת לזקנה כה שלמה וכה מופלגת – הוא המעורר בי תחושה אשר לא תבוטא במלים. מצחו, אף שמקומט הוא מעט, דומה כאילו נושא הוא עליו את חותמן של שנות־רבוא. שׂערותיו האפורות – מגילות־עבר ועיניו האפורות־יותר – חוזות־העתידיות הן. רצפת התא רפוּדה היתה כרכים משונים, קרוּסים בקרסי־ברזל, ומכשירי־מדע עבשים, ומפות אשר אבד עליהן כלח ונשכחו מכבר. הוא תמך את ראשו בכפותיו, ובעין נרגשת, יוקדת – עין בתעודה אשר נראתה לי ככתב־מנוי, ואשר חותם־מלך היה עליה, מכל מקום כמעשה המַלח הראשון אשר ראיתי בספנה לחש גם הוא לעצמו אלה הגאי־רוגז נמוכים בשפת־נכר; ואם כי היה הדובר סמוך אלי ביותר, דומה כאילו בא קולו לאזני ממרחק־פרסה.

* * *

רוח־קדמוניות שורה על הספינה ועל כל אשר בה. כצללי־רפאים של דורות טמוּני־קבר מהלכים אנשי האניה הלוך ושוב; כיסוּפים סתומים בעיניהם; וכאשר יִקָרוּ לי בדרכי, לנהגן הפראי של אִשי־הקרב, קמות בי הרגשות אשר לא הרגשתי כמותן מעודי, אף כי כל ימי התעסקתי בדברי־עתיקות, גם שאפתי את צללי העמודים אשר טסוּ בבעלבךּ, ובתדמור, ובפרספּוֹליס, עד כי היתה נפשי עצמה לעיים.

* * *

בהביטי על סביבי בוש אני בהשגותי הקודמות. אם רחפו עצמותי נוכח פרץ־הרוח אשר נפח בנו עד הנה, הלא נדהם אעמוד נוכח מלחמת־רוח־ואוקינוס, אשר מלים של־מה־בכך כסוֹעה ועלעול אין בהן כדי לרמוז גם במשהו על טיבה. בקרבת הספינה אין כי אם שחור־ליל־נצחים ותוהו של מים חדלי־קצף; אולם, למרחק פרסה מעברינו תֵראינה, במעומעם ולסרוגים, סוללות־קרח כבירות, הנושאות ראשיהן אל השמים השוממים וכמראה חומות־תבל מראיהן.

* * *

כאשר דמיתי כן הוא, כי אכן נתונה הספינה בתוך זרם – אם אך יאֶה תואר זה לשטף אשר, כעברו מיליל ונוהם על פני הקרח הצחור, ישטוף־ירעם דרומה במהירות הנתכו של אשד.

אדמה כי לא תשוער כלל זועת הרגשותי; אולם, חֵפץ לערות את מסתריהן של ספירות נוראות אלו יכול אפילו ליאושי, והוא אשר יעמוד לי גם באיום שבבעוּתי מות. ברור הוא כי חשים אנו לקראת איזה גלוי־צפונות מרהיב – לקראת איזה סוד בל־ימסר־לעד, אשר מוצאו יאבד. אולי נוהגנו זרם זה אל הציר הדרומי עצמו. יש להודות ולאמור, כי סברה, שלכאורה פראית היא כל כך, קרובה היא ביותר להתקים.

* * *

בפסיעות כושלות וחרדות פוסעים אנשי הספינה לאורך הספון; אבל ארשת פניהם יש בה יותר להט של תקוה מאשר רפיון של יאוש.

בינתים עדין הרוח לנו מאחור; ומאשר נושאים אנו שפעת קנבוס, יש שאנו מוּפחים בפועל־ממש מתוך הים! הו, אימה על אימה! – לפתע נבקע הקרח לימיננו, ולשמאלנו, ואנחנו מפזזים ועגים, בעגולים חדמרכזיים עצומים, סביב־סביב לגבולותיו של אמפיתיאטרון־ענקים, אשר רוּם־חומותיו אובד בחשכה ובמרחק. רק זמן מצער יוותר לי להרהר בגורלי! במהירות קטנים העגולים והולכים – אנו צוללים בשגעון כדי תחומה של המערבולת – ותוך שאג ונהם ורעם של סער וים חָלָה הספינה ומפרפרת – הה, אלהים! – ויורדת תהומות!

הערה. – “כתב היד שנמצא בבקבוק” נתפרסם ראשונה בש' 1831 [1833], ורק שנים רבות לאחר־מכן נודעו לי המפות של מרקטוֹר, אשר בהן יתוֹאר האוקינוס כמשתפך, בארבעה פיות, אל צוּלת הקוטב (הצפוני), להיותו נקוה באגני הארץ; ואילו הקוטב עצמו מתואר כצוק־סלע שחור, המתנשא לגובה־פּלאים. (א.א.פּ.)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!