Qui n’a plus qu’un moment à vivre N’a plus rien à dissimuler

Quinault – Atys

לא רב הוא שאוכל לספר על מולדתי ובית־אבי. רוח סוררת ושנות־נוד הטרידוני מזו והרחיקוני מזה. הון־מורשה זכּני בחנוך שאינו רגיל; ותודות לנטיתי לעיון עלה בידי להביא משטר וסדר בבּר אשר שקד תלמוד־נעורים לאגרו. מעל לכל ראיתי נחת בכתביהם של בעלי־המוּסר הגרמניים; וזאת לא יען אשר נתעיתי להעריץ את שגעונם הנמלץ, אלא מפני שהרגלי במחשבה קפדנית עמדו לי לתפסם על נקלה בכזביהם. תכופות ניתן בי דופי עקב יבשוּת־רוחי; את לקוּת־דמיוני טפלו עלי כפשע; ודעותי הספקניות הוציאו לי שם רע בכל עת. אכן, ירא אני כי נטיה עזה לפילוסופיה פיסיקלית השרישה ברוחי שגגה, הרווּחה מאד בזה הדור – כונתי להרגל ליחס כל דבר לעיקריו של אותו מדע, ולוּ גם יהא זה דבר שיחוסו אל העיקרים ההם ענין מופרך הוא ביותר. בכללו־של־דבר לא היה אדם העשוי פחות ממני להיות מוּטה מגבולותיה החמוּרים של האמת על ידי ignes fatui של אמונות־הבל. את כל אלה אמרתי להקדים ולבאר לבל יראו את ספור־המעשה אשר־לא־יאמן כהסתוללותו של דמיון גלמני, תחת לראותו כחויתה הממשית של נפש אשר שעשועי־דמיון לא היו לגבּיה כי אם אות מתה ואפס גמור.

לאחר שנים הרבה של נדודים־בנכר הפלגתי בשנת 18— מנמל בַּטָוִיָה, אשר באי יָוָה, העשיר ורב־האוכלוסים, למסע אל איי־סוּנדה. כנוסע ירדתי באניה – באין דבר מניעני לכך מלבד מין אי־מנוֹח עצבני אשר דבק בי כרוח רעה.

יפה היתה ספינתנו, כארבע־מאות טון נפחה, צפויה־נחושת, ובבומבי בּנוּה שַׂג־מלַבַּר. טעונה היתה הספינה צמר־גפן ושמן, מאיי הלכדיבים. וכן היו על ספוננו סיבי־קוקוס, סוּכּר־תמרים חמאת־תוֹאים, אגוזי־קוקוס, ומספר תיבות אפיוּן. ההטענה נעשתה בידים גסות, אשר על כן היה האֳני מתנודד.

בצאתנו לדרך הפיחה הרוח רפוֹת, וימים רבים נגררים היינו לאורך חופה המזרחי של יוה, באין דבר אשר ינעים עלינו את שממון ארחנו מלבד פגישות מקריות עם כמה מסירות־הדיג הקטנות של האיים אשר אליהם היו פנינו מועדות.

ערב אחד, ואני רכוּן על מעקה אחורי־הספינה, הבחנתי בעב בודדה ומיוחדת־במינה בפאת צפון־מערב. את תשומת־לבי הסבה הן בעינה הן מהיותה הראשונה אשר נראתה לנו למן צאתנו את בטויה. בשוּם־לב התבוננתי בה עד לשקיעה עת אשר פשטה בבת־אחת למזרח ולמערב, כשהיא חוגרת אזור־ערפל צר באופק ונדמית לרצועה ארוכה של חוף נמוך. תיכף לאחר מכן נצמדה עיני אל הירח שהופיע ואָדמוֹ כּהוּי, ואל מראהו המוזר של הים. זה האחרון תמורה מהירה חלה בו ומימיו נזדככו יותר מכפי הרגיל. אם כי קרקע הים נראתה לי בבירור, הנה בהשליכי את משקולת־העופרת מצאתי כי תשעים רגל עומק הים במקום ההוא. האויר נתלהט עתה לבלי־נשוא, וטעון היה תמרות־אֵדים פּתלתלות כאותן המתמשכות מברזל מלוּבּן. עם רדת הלילה גוע כל משב־של־רוח, ודממה נשתררה אשר שלמה ממנה לא־תתואר. נר דלק על הספון האחורי מבלי אשר יֵראה זיע קל שבקלים בשלהבתו ושערה ארוכה, שהוּחזקה בין בוהן לאצבע, תלתה מבלי אשר יוּבחן בה רטט. אפס עקב אשר אמר הקברניט כי אין לראות שום סימן של סכנה, ועקב אשר נוטה היתה הספינה אל החוף גופו, פקד זה לקפל את המפרשים ולהטיל את העוגן. שום משמר לא הוצב, והמלחים, בני־מלָיה ברוּבם, נתמתחו להנאתם על הספּון. ירדתי למטה – לא מבלי חוּש בקרבתה של פורענות. אכן, כל האותות אשרו את פחדי מפני רוח־זלעפות. השׂחתי את חששותי לקברניט; אפס הלז לא הטה כלל אוזן לדברי. ופנה לי עורף מבלי אשר יואיל להשיב לי. אולם חרדתי מנעה שינה מעפעפי, ובחצות־הלילה לערך עליתי אל הספון. כשהצגתי כף רגלי על שלבה האחרון של הסקלה החרידני שאון רם וּמנהם, בדומה לזה הנגרם בסבובו המהיר של גלגל־מים, ובטרם אוכל לעמוד על משמעותו ראיתי והנה מפרפרת הספינה כבעוית. רגע – ומַתּך־קצף טלטלנו מלוא רוחב הספינה, ובהציפו אותנו מכל עבר כּבּד את הספונים כולם.

במדה רבה היה זעפו הנורא של פרץ־הרוח לישועתה של הספינה. אף שנשטפה זו מים כולה, הנה, כקרוֹס תרניה אל שׂפות הספון, קמה תיכף מן הים, ולאחר שחגה ונעה מעט תחת אָכפּוֹ האדיר של הסער – נתישרה.

באיזו דרך־פלא נצלתי מאבדן, איך להבין כלל. בשוב אלי רוחי ההמומה מצאתי עצמי דחוק בין כַּן־אחורי־הספינה לבין ההגה. בעמל רב חלצתי את רגלי, וּכהעיפי מבט תועה על סביבי דמיתי תחילה כי בין מכונות־שבּוּר אנו נמצאים; כה איומה, איומה מדמיון פרוע ביותר, היתה המערבולת של הררי־נחשולים מקציפים אשר פערה פיה לבלענו. לאחר זמן הגיע לאזני קולו של שוידי זקן, אשר נשׂכר לנו ברגע צאתנו את הנמל. בכל מאמצי כוחי צוחתי אליו, ותיכף בא מירכתי־הספינה, כשהוא תועה כשכור. עד מהרה גלינו כי רק אנחנו שרדנו לפליטה. כל שהיה על הסיפון מלבדנו – סוּחף; הקברניט והמלחים נספו אל־נכון בשנתם, כי התאים מלאו מים כבמבול. בלא עזרה לא יכלנו לעשות אלא מעט לבטחונה של הספינה, ובתחילה כמשותקים היינו באשר סברנו כי הנה־הנה וירדנו תהומות. עם מַשבו הראשון של העלעוֹל נתק, כמובן, הכבל שלנו כנעוֹרת, שאם לא כן אובדים היינו – בכהרף־עין. במהירות מבהילה הריצתנו הרוח לפנינו, ומעל לראשינו נשתברו הגלים. הגָשוֹש של אחורי־הספינה נתרסק ביותר, וכמעט מכל הבחינות נגרם לנו נזק רב; אולם לעוֹצם־שמחתנו מצאנו כי בפעולת המשאבות לא חל עכוב, וכי גם הזַבּרית לא נטתה נטיה יתירה. עיקר זעפה של הסוֹעה חלף־עבר לו, ושוב לא היינו יראים הרבה משֵׂאתה של הרוח; אולם בבעתה חכינו לרגע בו תשוך כליל, מפני אשר האמנו כי לא ימנע אבדן ספינתנו המרוסקת בגאוּת העצומה העתידה לבוא. אך לא במהרה בא לנו זה אשר אותו יגורנו בצדק. חמשה ימים וחמשה לילות – בהם התכלכלנו רק בכמות קטנה של סוּכּר־תמרים, אשר בעמל רב הבאנוה ממדור־המלחים – היה האָני נישא במהירות אשר נפלאה מהשגתנו לפני פרצי־רוח שבאו דחופים בזה אחר זה, ואשר אף כי לא דמו לעלעול בראשית־עוּזוֹ, נוראים היו מכל סערה אשר ידעתי קודם. בארבעת הימים הראשונים היה כווּננו ד’־דמ״ז; ואל נכון יורדים היינו לאורך חוֹפה של הולאנד־החדשה. ביום החמישי גבר הקוֹר במאד, חרף אשר הפכה הרוח פניה מעט צפונה יותר. נוגה צהוב־נעכּר היה לשמש בעלותה, וזו רק כדי מעלות מספר התרוממה מעל לאופק – מבלי הפץ כל אור של ממש. ענן לא נראה, אך חרף זאת היתה הרוח מגבירה חילים, וחליפות והפוּכוֹת היו למַשבה. לעת צהרים לערך – ככל שיכלנו לשער – נתלו עינינו שוב בתארה של השמש. זו לא הפיצה כל אורה ראויה‏־לשמה. רק אדמומית עמומה וזועפה נתמשכה ממנה, אשר אין קרניה משתברות – כאליו מקוּטבות הן כולן. לפני טבעה בים הכרסני דעכו להבותיה, כאילו נחפז איזה כוח עליון לכבותן. ובצללה לתוך האוקינוס אשר אין־לו־חקר שוב לא היתה אלא כמין חשוּק כספי דהה.

לשוא חכינו לבוא היום הששי – לגבי טרם הגיע זה היום – ולשוידי האֵר לא האיר. מאז והלאה כסתה עלינו עלטה שחורה כזפת, בה לא יכולנו לראות דבר שבריחוק עשרים פסיעות מן הספינה. ליל־נצחים הוסיף להליטנו, ליל־נצחים אשר עליו לא הופיעה גם אותה נהרת־ים זרחנית שאליה הורגלנו באזור־המשוה. כן נוכחנו לדעת, כי אף כי לא פחת חרון־געשו של הסער כל עיקר, הנה נבצר מאתנו לגלות עוד את המראה הרגיל של דכי־גלים וקצפם, אשר לוָנו עד הנה. על כל סביבינו לא היו אלא אימה, וחשכה עבה, ושממה הבנית המתעלפה בחום. מעט־מעט בא מורא נסכּל בחדרי לבו של הזקן, ונפשי אני עוּטפה דומית־פּליאה. שוב לא היינו נותנים דעתנו על הספינה, כי שוא היה הדבר בעינינו, וצמוּדים בשארית כחותינו אל מצבת תוֹרן־התוך הבטנו משמימים אל תהו־האוקינוס. לא היה בידינו לחשב את חשבון העתים, גם נמנע ממנו לציר לעצמנו מעמדנו מהו. אם כה ואם כה היטב ידענו כי הרחקנו הדרם מכל יורד־ימים שלפנינו, ותמהים היינו מאד על אשר טרם קמו עלינו קרחונים. בינתים עלול היה הקץ לבואנו כחתף – כל ענק־נחשולים מתגבּה חש לכלותנו. הגאות עברה על כל אשר שערתי בדמיוני, ואך נס הוא אשר לא נבלענו בכהרף־עין. רעי דבר על קלות העומס אשר עמנו, אף הזכיר את מעלותיה המצוינות של ספינתנו; אף אני לא יכולתי לבלי הרגיש באפס־התקוה הגמור שבתקוה עצמה, וברוח נכאה התכוננתי לאותה מיתה אשר, סברתי, דבר לא יוכל עוד להשהותה. ככל אשר הרחיקה הספינה והוסיפה, כן נתמלא גאונם של המים הזדונים והשחורים קדרוּת־אימים והוסיף. לרגעים נטלה מאתנו הנשימה בהנשאנו עד מעל לרום־מעוּפה של הקלָנית – ולרגעים הממתנו סחרחורת ברדתנו במהירות אל איזו תופת של מים, בה נקרש האויר וקול לא הפריע את תנומתו של רהב.

בקרקעית אחת התהומות האלו היינו בהחריד זעקת־פתאם של חברי את הלילה. “ראה! ראֵה!” תקע באזני, “אל־אלהים! ראה! ראה!” כּדבּרוֹ הבחנתי בבוֹהק עמוּם ונדכּה של אור אדום אשר שטף לאורך צלעות הבּקיע העצום בו נמצאנו והטיל סלוני־נוגה על ספוננו. כאשר נשאתי את עיני ראיתי לנגדי מראה אשר הקפיא את הדם בעורקי. בגובה איום מעל לראשינו ממש, וממש על שפתו של המורד הזקוף, רחפה ספינת־ענק אשר נפחה אולי ארבעת אלפים טון. עם היותה נתונה על שיאוֹ של גל הגבוה ממנה מאה מונים ויותר, נראה היה כי עולה היא במדותיה על איזו מספינות המסע והמשא שבנמצא בקו איי־מזרח־הודוּ. מכסיה העצום שחור היה וקודר מאד בגוֹנוֹ, באין עליו חטוב מהחטובים הרגילים בספינות להרנינוֹ. מתוך מִפְתְחיה של הספינה בלטו תותחי פליז ערוכים בטור, ולועיהם הממורטים ירקו אִשי־קרב רבות־מספור אשר נעו כה וכה סביב למפרשיה. אולם מה שמִלאנו מורא ופליאה יותר מכל היה שוּטה בלב אותו ים־קסמים ותוך אותו עלעוֹל שאין־לחסמו. לראשונה גלינוה כשהיא עולה לאטה מאפלולית־הבּלוּעה הנוראה ורק חרטומיה נראים. רגע־בלהות אחד – והנה היא נחה על השיא המסַחרר כתוהה על רוממותה היא, משנהו פרכסה וחגה – וַתצלול.

אותו רגע ירדה עלי שלוה אשר לא אדע מהי. מתנודד לאחור ככל אשר אוכל, המתנתי ללא־חת לשוֹאה הבאה להכריענו. ספינתנו אנו חדלה סוף־סוף מהאבֵק והחלה טובעת כשראשה נטוי הימה, הנה כי כן מְחצה כובד המַסה הנוחתת באותו חלק של גשוֹשה אשר נתון היה כמעט מתחת לפני המים, ועקב זאת הוטלתי, בעצמה שאין לעמוד בפניה, על חבּל הספינה הזרה.

כפלא עלתה הספינה ותרד חליפות, ותסוֹב; ודומה כי תודות למבוכה שלאחר־כך נצלתי מתשומת־לבם של אנשי־הספינה. בלא קושי רב עשיתי את דרכי בהעלם אל פתחי־הספינה הראשיים, שפתוחים היו מעט, ועד מהרה היה בידי להסתר בסַפנה. מדוע עשיתי כן, ספק אם אוכל לאמור. תחושת־מורא סתומה, אשר אפפתני תיכף לראותי את הסַפּנים, היתה אולי העלה להסתרי. מאנתי לתת אמוּני במשפחת־אנוֹש זו, אשר עם המבט החטוף שהעפתי בה זִמנה לי נצורות רבות כל־כך לענות בהן ולתמוה עליהן. על כן ראיתי צורך להתחכם ולמצוא מחבוא בסַפנה. וזאת עשיתי בסלקי קצת מלוחות־ההֶסט, בצורה אשר תתן לי מחסה נוח בינות למרישי הספינה האדירים.

אך זה כליתי את מלאכתי וכבר אלצני קול פסיעות בספנה להטמן במחסי. חלושות וכושלות עבר אדם בסמוך למחבואי. לראות את פניו לא יכלתי, אבל הבחן הבחנתי בדמותו הכללית. עדוּת לזקנה מופלגת ורפיון־מתנים היתה בה בזו. ברכיו פקו תחת מעמסת שנים ושלדוֹ כולו הרעיד מכוֹבד המשא. בקול נמוך ושבור מלמל לעצמו אלו מלים בלשון אשר לא יכלתי להבינה, ובאחת הזויות חטט בצבור של מכשירים מוזרים־במינם ומפות־ספּנוּת מעופּשות. מנהגו היה בו ערב משונה של רגזנות אשר לילדות שניה והוד־רוממות של אֵל. לאחרונה עלה אל הספון ואני לא יספתי לראותו.

* * *

רגש אשר לא אדע כנותו בשם כבש את נפשי – הרגשה אשר אין לנתחה, לקחי־עבר אין בהם כדי לבארה, ואשר להבנתה, ירא אני, לא אמצא מפתח גם בימים יבואו. לגבי רוח כמתכונת רוחי אך חטא הוא הרהור זה האחרון. לעולם – ידעתי כי לעולם – לא אכיר נאמנה את טבע השגותי. עם זאת אין פלא אשר אין השגות אלו בנות־הֶגְדר, כי נובעות הן ממקורות חדשים כל־כך. חוש חדש – ישוּת חדשה נוספת לנפשי.

* * *

זמן רב עבר למאז דרכתי ראשונה על ספונה של ספינה נוראה זו, ודומני שקרני גורלי מתקבצות לנקודת־־מוקד. אנשים בּל־יוּבנוּ! לוּטים הרהורים, אשר על טיבם לא אוכל עמוֹד, עוברים הם על פני מבלי הבחין בי. רק כסיל אני בהחבאי, כי אין האנשים האלה רואים. הנה זה עברתי נוכח המַלח; לא מכבר ערבתי לבי להכנס אל תאו הפרטי של הקברניט, אף לקחתי משם את החמרים בהם אני כותב. מזמן לזמן אמשיך בכתיבת יומן זה.

אמת כי אפשר לא יהיה בידי להעבירו אל העולם, אולם נסה אנסה. ברגע האחרון אשים את כתב־היד בבקבוק ואטילנו הימה.

* * *

מאורע אֵרע אשר עורר בי הרהורים חדשים. האם פועל המקרה המשתולל הם דברים אשר כאלה? ערבתי לבי לעלות אל הספון, ומבלי הסב שימת־לב כלשהי קפצתי מַטה, אל תוך קופה של חבלי־סולמות־ומפרשים ישנים שבקרקעיתה של סירת־טיול זו. בעודי מהרהר ביחוּד־שבגורלי, טחתי מבלי־משים במברשת־זפּוף את שפותיו של מפרש־לואי אשר היה מקופּל יפה ומונח על חבית סמוכה. עתה פרוּש המפרש מעל לספינה, והתזי־המברשת פזּורי־הדעת מצורפים למלה תגלית.

* * *

בזמן האחרון התבוננתי במבנה של הספינה. אף כי חמוּשה היא היטב אין היא, חושב אני, ספינת מלחמה. אביזריה, בנינה וציודה הכללי נוגדים כולם לסברה מעין זו. הנקל לי לשער מה איננה, אך מה הנה, זאת, חושש אני, אין לאמור כלל. איני יודע איכה־זה, אפס בבדקי את תבניתה המשונה ואת מראה תרניה המוזר, את נפחה העצום ואת עטיפות הקנבּוּס אשר לה המופלגות בגדלן, את אחוריה המיוּשנים ואת חרטומה החמור בפשטותו, או אז יש אשר כברק תחלוף בי ההרגשה כי מוּכרים לי הדברים, ובצללי־זכרון מטושטשים אשר כאלה יעורב תמיד זכר בן־אל־פּשר של דורות קדומים ושל ספרי־קורות נכרים ועתיקים.

* * *

התבוננתי במרישי הספינה. בנויה היא חומר אשר לא ידעתיו. סגולה מיוחדת לו לעץ, העושה אותו בלתי־מתאים להפליא לתכלית אשר לה הוא משמש. מכוון אני לנקבוביותו היתרה, מבלי לתלותה בתליעותו, שהיא תוצאת השיט בימים האלה, ומלבד המק, שזוקן גרמוֹ. אולי תראה הערה זאת מוזרה מעט יתר על המדה, אולם עץ זה יש בו כל הסימנים שבאלון ספרדי, לוּ תוּפּח אלון ספרדי באיזו דרך שאינה טבעית.

בקראי את המשפט שלעיל עולה בזכרוני מימרתו המוזרה של יורד־ים הולנדי קשיש וחבוּט־סער. “נכון הדבר”, נוהג היה לאמור, כאשר היה מי מטיל ספק באמתות דבריו, "כנכון הים אשר בו תגדל הספינה עצמה בנפחה כִגְדָל גופו החי של ספּן״.

* * *

לפני כשעה לערך חגרתי עוז די הופע בקהל אנשים מאנשי־הספינה. הם לא הראו כל תשומת־לב, ואם כי עמדתי בתוך כולם ממש, דומה שלא הרגישו במציאותי כלל. גם בכל אלה נכּרו אותות זקנה מופלגת כבאותו שראיתי תחילה בסַפנה. תשושות הרעידו ברכיהם; משנה־שחיתות היה לכתפיהם הנמוּשות; על עורם הצפוד פרט הרוח; קולותיהם נמוכים היו, רוטטים ורסוקים; ליחת־שנים הבליחה בעיניהם; ובלוריותיהם השׂבות התנופפו נוראות בסוּפה. סביבם פזורים היו בכל פנות הספון מכשירי־תכוּנה אשר אבד עליהם כלח, משונים ביותר בבנינם.

* * *

לפני איזה זמן צינתי את דבר פרישתו של מפרש־הלואי. למן הזמן ההוא המשיכה הספינה בדרכה האיומה דרומה, והיא מופקרת לרוח כולה, עדויה בכל קרע של קנבוס – למראש תורן־הדגל ועד לנמוכים שבאצילי מפרש־הלואי אשר לה, וכשמדי רגע משקעת היא את זרועות־תרניה האמיצות־לאין־שעור בתוך גיהנם־המצולות המבעית מכל אשר יוכל אדם לציר בדמיונו. זה עתה עזבתי את הספון, עליו נבצר ממני להציג כף־רגל, אם כי אנשי־הספינה נראה שנוח להם שם למדי. נס־הנסים הוא בעיני מה שאין נפחנו העצום נבלע באחת ולעד. אל־נכון נדונים אנו להתמיד ולרחף על עברי פי הנצח, מבלי אשר נצלול צלילה אחרונה אל תוך התהום. על גבי נחשולים אדירים פי אלף מכל אשר ראיתי עד הנה מחליקים אנו וגולשים במהירות־טיסתו של השחף; והמים האדירים נושאים ראשיהם מעלינו כשדי־מצולה, אולם כשדים אשר הורשו לאים בלבד, אפס להכרית נאסר עליהם. שוּמה עלי להניח כי נתונה הספינה להשפעתו של איזה זרם חזק או שבולת שוטפנית.

* * *

ראיתי את הקברניט פנים־אל־פנים, ובתאו הוא – אולם כאשר דמיתי, לא נתן עלי זה דעתו כלל. אם כי אין בהופעתו מן העשוי להשאיר על המסתכל המקרי רושם של משהו על־אנושי או תת־אנושי, הרי בכל זאת נמסכו חרדת־כבוד ומורא שאין־לדכאם בהרגשת הפליאה אשר העיר בי מראהו. קומתו כקומתי לערך; לאמור, כבת חמש רגלים ושמונה זרתות לגובה. מבנה־גופו מוצק וגרמי, ואין הוא אָלים או מצוין במשהו זולת זה. אולם אותו יחוּד־שבמבּע השורה על הפנים – זו העדות הנאמנה, הנפלאה, המזעזעת לזקנה כה שלמה וכה מופלגת – הוא המעורר בי תחושה אשר לא תבוטא במלים. מצחו, אף שמקומט הוא מעט, דומה כאילו נושא הוא עליו את חותמן של שנות־רבוא. שׂערותיו האפורות – מגילות־עבר ועיניו האפורות־יותר – חוזות־העתידיות הן. רצפת התא רפוּדה היתה כרכים משונים, קרוּסים בקרסי־ברזל, ומכשירי־מדע עבשים, ומפות אשר אבד עליהן כלח ונשכחו מכבר. הוא תמך את ראשו בכפותיו, ובעין נרגשת, יוקדת – עין בתעודה אשר נראתה לי ככתב־מנוי, ואשר חותם־מלך היה עליה, מכל מקום כמעשה המַלח הראשון אשר ראיתי בספנה לחש גם הוא לעצמו אלה הגאי־רוגז נמוכים בשפת־נכר; ואם כי היה הדובר סמוך אלי ביותר, דומה כאילו בא קולו לאזני ממרחק־פרסה.

* * *

רוח־קדמוניות שורה על הספינה ועל כל אשר בה. כצללי־רפאים של דורות טמוּני־קבר מהלכים אנשי האניה הלוך ושוב; כיסוּפים סתומים בעיניהם; וכאשר יִקָרוּ לי בדרכי, לנהגן הפראי של אִשי־הקרב, קמות בי הרגשות אשר לא הרגשתי כמותן מעודי, אף כי כל ימי התעסקתי בדברי־עתיקות, גם שאפתי את צללי העמודים אשר טסוּ בבעלבךּ, ובתדמור, ובפרספּוֹליס, עד כי היתה נפשי עצמה לעיים.

* * *

בהביטי על סביבי בוש אני בהשגותי הקודמות. אם רחפו עצמותי נוכח פרץ־הרוח אשר נפח בנו עד הנה, הלא נדהם אעמוד נוכח מלחמת־רוח־ואוקינוס, אשר מלים של־מה־בכך כסוֹעה ועלעול אין בהן כדי לרמוז גם במשהו על טיבה. בקרבת הספינה אין כי אם שחור־ליל־נצחים ותוהו של מים חדלי־קצף; אולם, למרחק פרסה מעברינו תֵראינה, במעומעם ולסרוגים, סוללות־קרח כבירות, הנושאות ראשיהן אל השמים השוממים וכמראה חומות־תבל מראיהן.

* * *

כאשר דמיתי כן הוא, כי אכן נתונה הספינה בתוך זרם – אם אך יאֶה תואר זה לשטף אשר, כעברו מיליל ונוהם על פני הקרח הצחור, ישטוף־ירעם דרומה במהירות הנתכו של אשד.

אדמה כי לא תשוער כלל זועת הרגשותי; אולם, חֵפץ לערות את מסתריהן של ספירות נוראות אלו יכול אפילו ליאושי, והוא אשר יעמוד לי גם באיום שבבעוּתי מות. ברור הוא כי חשים אנו לקראת איזה גלוי־צפונות מרהיב – לקראת איזה סוד בל־ימסר־לעד, אשר מוצאו יאבד. אולי נוהגנו זרם זה אל הציר הדרומי עצמו. יש להודות ולאמור, כי סברה, שלכאורה פראית היא כל כך, קרובה היא ביותר להתקים.

* * *

בפסיעות כושלות וחרדות פוסעים אנשי הספינה לאורך הספון; אבל ארשת פניהם יש בה יותר להט של תקוה מאשר רפיון של יאוש.

בינתים עדין הרוח לנו מאחור; ומאשר נושאים אנו שפעת קנבוס, יש שאנו מוּפחים בפועל־ממש מתוך הים! הו, אימה על אימה! – לפתע נבקע הקרח לימיננו, ולשמאלנו, ואנחנו מפזזים ועגים, בעגולים חדמרכזיים עצומים, סביב־סביב לגבולותיו של אמפיתיאטרון־ענקים, אשר רוּם־חומותיו אובד בחשכה ובמרחק. רק זמן מצער יוותר לי להרהר בגורלי! במהירות קטנים העגולים והולכים – אנו צוללים בשגעון כדי תחומה של המערבולת – ותוך שאג ונהם ורעם של סער וים חָלָה הספינה ומפרפרת – הה, אלהים! – ויורדת תהומות!

הערה. – “כתב היד שנמצא בבקבוק” נתפרסם ראשונה בש' 1831 [1833], ורק שנים רבות לאחר־מכן נודעו לי המפות של מרקטוֹר, אשר בהן יתוֹאר האוקינוס כמשתפך, בארבעה פיות, אל צוּלת הקוטב (הצפוני), להיותו נקוה באגני הארץ; ואילו הקוטב עצמו מתואר כצוק־סלע שחור, המתנשא לגובה־פּלאים. (א.א.פּ.)

מה השיר אשר שרו הסירנות או מה השם

בו התקרא אכילס בהחבאו בקרב הנשים,

שאלות אלו, אף כי מביכות הן, לא כּליל

נפלאות הן מפּתוֹר.

סר תוֹמס בראון

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה. ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

הכשרון לשוב ולהתיר דברים אולי יחוזק בהרבה על־ידי תלמוד המתמטיקה, ובמיוחד על ידי זה הרם שבסעיפיו, אשר, בלא־צדק ורק בגלל חשוביו השבים־אחוֹר, נקרא, כמו למופת, בשם חכמת־הנתוח. אפס החשוב עוד אין הוא כשלעצמו בחינת נתוח. האשקוקן, דרך־משל, חַשב יחַשב, אפס לנתח לא יטרח כלל וכלל. נמצא כי רבה השגגה בהבנת השפעותיו של צחוק האשקוקי על תכונת השכל. לא מַסה כותב אני בזה כי אם רק דברי־הגות אקדים כאשר־יעלה־על־רוחי לספור־מעשה מיוחד מעט במינו; אשר על כן לא אאחר להשמיע דעתי כי יתר־שאת ויתר־תכלית יהיו לפעולות כוחותיו העליונים של השכל המתבונן בצחוק הפספסים התם מאשר בכל תפלותו המסולסלת של צחוק האשקוקי. בזה האחרון, אשר בו נועדו לכּלים מהלכים שונים ומשונים, גם שונים ומשתנים בערכיהם, יטעו לחשוב (משגה לא בלתי־נפרץ) את אשר רק סבוּך הוא – לעמוק. שימת־הלב נדרשת פה בתוֹקף. אם רגע תרפּה זו, ונעשה מִדחה, ובעקבותיו תקלה או הפסד. מאשר לא רק מרוּבִּים הם המהלכים האפשרים כי אם גם מסוּבּכים, ירבּו הסכּויים למדחים אשר כאלה, ובתשעה מקרים מעשרה תעוֹז ידו של המצחק מרוּכּז־המחשבה ולא של השנוּן והממוּלח. לא כן הוא בצחוק־הפספּסים, אשר בו אחידים הם המהלָכים ותמורותיהם אך מועטות הן, אפשרויות השגגה פחותות, ושימת־הלב כאשר־היא כמעט לא יֵעשה בה שמוּש, בצחוק הזה יזכה כל צד באשר יזכה בכח יתרון־השנינות. למען יהיו דברינו מופשטים פחות, הבה ונציר לעצמנו צחוק־פספסים אשר בו הופחת מספר הכלים עד לארבעה מלכים, ואשר בו לא יתכן, כמובן, כל מדחה. ברור כי פה ניתן להכריע את הכף (בהיות המצחקים שוים בכל) רק באיזה מהלך בלתי־שגוּר, תוצאות איזה אִמוץ נמרץ של השכל. באפס עצה ותחבולה יצלול הנתחן אל רוח יריבו, יזדהה עמה, וככה לא יִפּלא ממנו לראות, במעוף־עין אחד, את הדרכים (אשר עתים אכן מגוחכות תהיינה בפשטוּתן) אשר רק בהן יוכל להשיא ולהטעות, או להאיץ ולהשגוֹת.

זה כבר ידוע צחוק־הויסט בהשפעתו על אשר בשם כח־החשוּב יכוּנה; גם ידוע כי אנשים מצוינים ביותר בתבוּנתם מוצאים בו, כפי הנראה. עוֹנג אין־קץ, ואילו מן האשקוקי יִשטוּ כמדבר־הבל. נעלה מספק הוא כי אין דבר מן הדומים לזה אשר ככה ינסוּ את סגולת־הנתוח במַסה. בחיר מצחקי־האשקוקי אשר בכל ממלכת הנוצרי אולי יהיה מעט יותר מבחיר המצחקים באשקוקי; אולם ההתמחות בצחוק־הויסט תוֹרֶה על היכולת להצליח בכל אלו המפעלות החשובות יותר אשר בהן ישוֹר מח עם מח. באמרי התמחות מכוון אני לאותה הצטינות בצחוק הכוללת את הבנת כל המקורות אשר מהם יוּתן להפיק יתרון־אשר־כּדת. ואלה לא רק מרוּבּים המה כי אם גם רבּי־צורות, ותכופות ימצאו במפלשי־מחשבה אשר יִבּצר מן הבינה הרגילה גם לקרב אליהם. התבונן בשוּם־לב פּרושו – זכור בברור; ובגבול זה תצלח דרכו של מצחק־האשקוקי מרוּכז־המחשבה בצחוק־הויסט; ואשר לחוקיו של הוֹיל (אשר הם עצמם אַך על מוּכניוּת הצחוק מיוסדים הם) הלא מוּבנים אלה למדי בּרגיל. הנה כי כן מורגל הוא לחשוב כי סך־הכל של הצחוק הטוב הוא רק אשר יהיה האיש בעל זכרון משמר וימשיך בדרכו “על פי הספר”. אפס בענינים אשר מהלאה לגבולות הכלל־כשלעצמו, שם יתגלה יתרון־ההכשר אשר לנתחן. דוּמם יִצפּה תצפּיות ויקיש היקשים לרוב. כזאת, אולי, יעשו גם רעיו; וההבדל בשעור הידיעות אשר תוּשגנה אין הוא בא מחָסנו של ההקש דווקא כי אם מטיב התצפּית. אשר ידָרֵש לדעתו הוא – מה לצפּות. אין המצחק אשר לנו מגביל את עצמו במאומה; ויען כי הצחוק הוא התכלית, גם לא ימנע נפשו מהֶסקים הנובעים מדברים אשר חוּצה לצחוק. בוחן הוא את פניו של עמיתו, ובקפידה ישוום לאלה של כל אחד מיריביו. מתבונן הוא באופן בירור הקלפים בכל יד מן הידים; ותכופות יעריך אגב כך כל קלף־נצחון וקלף־בכורה על פי המבטים אשר יתנו בהם מחזיקיהם. נותן הוא דעתו על כל תמורת־מַבּע כהמשך הצחוק. ושפעת רעיונות תמָצא לו בחליפות התואר של בּטחה, פתיעה, נצוּחַ או מפּח־נפש. על פי האופן בו תֵאסף סדרת־זכיה ישפוט אם יכול האיש הלוקחה לכנוס עוד אחת כמותה. על פי אופן הטלתו של הקלף על השולחן יכיר אם בּמתחפּש הוטל. מלה שנאמרה כבאורח־אגב או בלי־השב־אל־לב; נפילה או הפיכה מקרית של קלף, ואשר יִלָוה אליהן מן הדאגה או מן הזלזול ביחס להסתרו; מנית סדרות־הזכיה וסדר עריכתן; מבוכה, היסוּס, חשק, או חרדה – כולם ישמשו לתפיסתו, תפיסה אשר לכאורה רוח־ממרום תנח עליה, אותות למעמד־הדברים האמתי. אחרי אשר נמלאו שנים או שלשה המחזורים הראשונים ידע את כל אשר תחזיק בו כל יד, ומזה והלאה יניח את קלפיו בידיעה כה מדוקדקת של אשר לפניו, כאילו פרשׂו כל השאר את קלפיהם.

כשרון הנתוח אין לערבבו בחריפות־השכל; כי בעוד אשר הנתחן חריף־שכל הוא בהכרח, הנה תכופות יבּצר מחריף־השכל לנתח, ועד־להפליא. הכשרון לערוך דברים ולצרפם, אשר בו תתגלה חריפות־השכל ברגיל, ואשר אותו תלו הפרנולוגים (בטעות, לדעתי) באבר מיוחד, מחשבם כי סגולת־קדמַת הוא, כשרון זה נפרץ הוא כל־כך בקרב אלה אשר מלבדו אין להם כמעט דבר אשר יחצוץ בין שכלם לבין גבולות הסכלות, עד כי עינוּ בו כל הכותבים על המדות. אכן, גדול הוא ההבדל בין חריפות־השכל לכושר־הנתוּח רב־יתר מן ההבדל אשר בין כח־הדמוי לדמיון, אך מקביל הוא לו הקבל מדוקדק. ואמנם המצא ימצא כי חריפי־השכל שוגים־בדמויים הם תמיד, ובעלי־הדמיון באמת מעולם אין הם כי־אם נתחנים.

ספור־המעשה הבא בזה יראה לקורא במדת־מה כמין פרוש להנחות אשר הוצעו לעיל.

בשבתי בפריס בימות האביב ובחלק מימות הקיץ של שנת–18 התודעתי שם אל אדם בשם מסיֶה ק. אוגוסט דוּפּין. אדון צעיר זה ממשפחה דגוּלה גם מהוּללה היה, אך בעטי תהפוּכות־מקרים רבות ושונות התרושש ככה עד כי כּרע עוֹז־אפיוֹ תחת נטל רישוֹ, וַיחדל האיש מעמל, אף לא נשא עוד נפשו להשיב עשרו כקדם. בחסד נוֹשיו עוד שאַר לו שריד־מה מאחוּזת אבותיו; ובהכנסות אשר הביא לו זה, ותודות לחסכּנוּת קפדנית, עלה בידו להשיג את הצריך לחיים, מבלי אשר ישאל לנפשו את היָתֵר להם. אכן, ספרים תפרים תפנוקיו היחידים היו, ואת אלה הן יקל למצוא בפריס.

פגישתנו הראשונה היתה בספריה נדחת ברחוב מונמרטר, מקום שם הביאנו מקרה היותנו מחפשים שנינו את אותו הספר יקר־המציאות והנפלא במאד לשׂיג קרוב יותר. ענין רב מצאתי בפרשה הקטנה של קורות־המשפחה אשר גולל לפני בכל אותו תוֹם־לב אשר יגלה הצרפתי מדי היות ה’אני' שלו עצמו הנושא. כן גם השתאיתי על למדנותו העצומה; ויותר מכל, הרגשתי אשר נצתת נפשי בי קרב בלהט הפרוע ובזוהר הרענן אשר לדמיונו. מֵחַפּשי אז בפריס את אשר חפשתי בה, הרגשתי כי אוצר לא־יסולא־בפז תהי לי חברתו של איש אשר כמוהו; ואת הרגשתי זו השׂחתי לו בגלוי־לב. ובמרוּצת הימים הוּסכם אשר נגור יחדו משך שבתי בעיר; ומהיות קניני משועבדים מעט פחות משלו הוּרשיתי לשלם את דמי־הדירה ולרהט, בסגנון אשר הלם את העצבון הזר והמוזר אשר למזגינו, בית בּלה־מיוֹשן ומשוּנה, עזוב זה־כמה מפאת אמונות־שוא אשר לא חקרנון, המט ליפּוֹל בקצה מוּפרש ושמם של הפרור סן־ז’רמן.

אילו ידע העולם את אוֹרח חיינו במקום הזה כי אז למשוגעים נחשבנו – ואם גם, אולי, למשוגעים אשר לא ירעו. בדידותנו שלמה היתה. אורחים לא קבלנו. בקפידה העֱלם מקום סתרנו ממרעי הקודמים; ושנים כבר חלפו מאז חדל דוּפין להיות יודע או ידוּע בפריס. בדד חָיִינו כּבוּדים־פנימה.

שרירות־דמיון היתה לידידי (כי מה שם אקרא לה אם לא זה?) לדבוֹק בלילה לאהבה אותו כאשר הוא; ובשגיון זה, כבכל יתר שגיונותיו, שגיתי בלב שלם, וָאתמכּר כליל לגחמותיו המוזרות. שכינת השְחור עצמה לא תמיד שכנה עמנו, אך יכולנו לעשות לנו כצלמה. עם תחילת הפצֵע השחר הגפנו את כל תריסיו הכבדים של ביתנו הנושן; הדלקנו צמד אָליתוֹת, בשוּמות־היטב, אשר הפיצו רק קרנים חורות ורפות ביותר ולאורן של אלו העסקנו נפשותינו אחרי־כן בחלומות – וַנהי קוראים, כותבים או משיחים, עד אשר יבשר לנו השעון כי חשכת־אמת הגיעה. או אז פרצנו החוצה ונלך שלובי־זרוע ברחובות, מוסיפים לגלגל בעניני היום, או מפליגים־שוטט עד שעה מאוחרת ומבקשים, בתוך פרעות האורות והצללים של העיר רבת־העם, אותו אינסוף של התפעלות־השכל הצרורה בכנפות ההסתכלות השקטה.

לעיתים אשר כאלו לא יכולתי שלא להשיב־אל־לבי ולהוקיר (אף כי נוכח מכלול־שלמותו העָתיר של האיש נכון הייתי לצפות לזאת) את כושר־הנתוח המיוחד־במינו אשר נמצא בדוּפין. אף נראָה כי מוצא הוא חפץ עז בשמושו של זה – ואם גם לא בגילויו דוקא – ולא הסס להודות בעונג אשר יפיק ככה. בשחוק כבוש וחרישי התפאר לפני כי כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם, ונוהג היה ללוות הכרזות כאלו בהוכחות ישרות ומרעישות במאד לידיעה הנאמנה אשר ידעני צונן וסתום היה מנהגו ברגעים האלה; עיניו חלולות היו במבען; ואילו קולו, אשר טינור שופע היה ברגיל, נִשא ויהי לסופּרנו אשר כמעט ונשמע כרוגֵז אילולא היה הִגויו מתון וברור בתכלית. בהתבונני בו בהליכותיו אלו הגיתי תכופות בהשקפה הישנה על שניות־הנפש, ואשתעשע בצירי לעצמי את הדמות של דוּפין כפול – אחד הבורא ואחד המפרד.

אל־נא ידמה איש, על פי אשר אמרתי בזה, כי איזו תעלומה אני פורש או כי ספור־בדיה מעלה אני על הכתב. הדבר אשר תארתי בצרפתי לא היה אלא תולדות שכל מורתח, או חולה, אולי. אך אין טוב כדוגמה להמחיש מה היתה תכונת הערותיו בעתים אשר דובר בהן.

לילה אחד מהלכים היינו ויורדים ברחוב ארוך ונרפּש, בקרבת ה’פּלֶה־רוֹיַל‘. בהיותנו שקועים שנינו, כנראה, במחשבה, לא הוציא איש מאתנו הגה משך חמש־עשרה דקות למצער. ופתאום לפתע פלט דופין את הדברים האלה: "ברנש פעוט מאד הוא, אמנם כן, ויצלח יותר ל’תיאטר דה־וריֶטה’".

“בלי כל ספק”, עניתי בבלי־דעת, ומבלי אשר ארגיש בתחילה (כה תפוס הייתי בסרעפּי) בצורה הבלתי־רגילה אשר בה כוון הדובר להגיונותי. כהרף־עין התעשתּי, ותמהוני עצום.

“דופּין” אמרתי בכובד־ראש, "דבר זה נשגב הוא מבינתי. “אודה ולא אבוש כי נדהם אנכי, וכמעט לא אוכל להאמין לחושי. איך זה אפשר כי ידעת אשר מהרהר אני ב­­–?”. פה נדמתי, למען אַמת לבטח אם אמנם יודע הוא במי הרהרתי.

“בשנַטִילי”, אמר, “למה זה תשתוק? הן אמרת לנפשך כי קומתו הזעירה עושה אותו בלתי־מתאים לטרגדיה”.

דבר זה הוא־הוא אשר שימש נושא להרהורי. שנטילי היה רצען־לשעבר מרחוב סן־דני, אשר, בהעשותו משוגע־לבימה, נסה כוחו בתפקיד של ארתחששתא, בטרגדיה של קרֶביון בשם זה, ואשר על נסיונו זה יצא לו שם בכתבי־לעג.

“אמור לי, בשם אלהים”, קראתי, “מהי השיטה – אם יש שיטה – אשר בה יכולת לבוא עד־חקר נפשי בענין הזה”. אכן, חרוד חרדתי יותר מכפי אשר חפץ הייתי להביע.

"מוכר־הפירות״, השיב ידידי, “הוא אשר הביאך למסקנה כי אין קומתו של מטליא־הסוליות מספיקה לו להיות ארתחששתא et id genus omne”.

"מוכר־הפירות! – מפליא אתה אותי גם הפלא – לא אדע כל מוכר־פירות״.

“זה האיש אשר פגע בך בכניסתנו לרחוב – אולי לפני חמש־עשרה דקות היה הדבר”.

עתה זכרתי כי, אכן, בעברנו מרחוב ס– אל הסמטה אשר בה נעמוד, כמעט והפילני, במקרה, מוכר־פירות אשר נשא סל־תפוחים גדול על ראשו; אך מה היה לזאת ולשנטילי נפלא ממני להבין.

לא היה בו כל מאומה מן המתעתע בדוּפין. “אבאר”, אמר, “ולמען תשיג את הכל בבהירות, נשוב תחילה על עקבי הגיונותיך, למן הרגע אשר בו דברתי אליך ועד לרגע התנגשותך במוכר הפירות המדובר. ואלו הן הגדולות שבחוליות השרשרת – שנטילי, מזל אוֹריוֹן, דר. ניקולס, אפיקור, סְטֵרֵאוֹטוֹמיה, אבני המרצפת. מוכר־הפירות”.

מעטים הם האנשים אשר לא השתעשעו, באיזו מתקופות חייהם, בתהיה על הדרך בה הגיעו מוחותיהם שלהם למסקנה זו או אחרת. עיסוק רב־ענין יהיה זה תכופות. ואשר ינסה בזאת בראשונה יפליאוהו המרחק אשר אין־קץ־לו, לכאורה, והעדר־הקשר בין נקודת־המוצא לנקודת־התכלה. הנקל לשער, איפוא, מה רב תמהוני כאשר שמעתי את הצרפתי אומר את אשר אמר, וכאשר לא יכולתי שלא להודות כי את האמת אמר. הוא המשיך:

"על סוסים דברנו, אם זוכר אני נאמנה, טרם צאתנו מרחוב ס-–. זה היה הענין האחרון אשר דנו בו. כאשר באנו לרחוב הזה עבר על פנינו בחפזה מוכר־פירות וסל גדול על ראשו, חמק והתחכך בנו וידחקך אל תל אבני־רצוף אשר נאספו במקום בו מתקנים את המסלה. דרכת על אחד שברי־האבן הרפופים, החלקת, נקעת את קרסולך מעט, נראית נרגז או זעף, רטנת כמה מלים, פנית אחור להביט בתל, ואחר המשכת בדרכך דומם. לא השגחתי במיוחד מה עשית; אולם בזמן האחרון הפכה ההסתכלות להיות לי כמין כורח.

"השפלת עיניך לארץ – ובפנים זועפות הבטת אל השקעים והחריצים אשר במרצפת (וככה ראיתי כי מוסיף אתה להרהר באבנים), עד אשר הגענו אל הסמטה הקטנה שעל שם לַמַרטן, אשר רוצפה, דרך־נסיון, באבני־הסרח החבורות־יחדיו. פה נהרו פניך, ובראותי כי נעות שפתיך לא יכולתי לפקפק בדבר כי לוחש אתה את המלה ‘סטראוטומיה’, מונח אשר במאונס הוסב על מין זה של מרצפת. ידעתי כי לא תוכל לאמור לנפשך, ‘סטראוטומיה’ מבלי אשר תחל לחשוב על האטום, ועם זאת על השערותיו של אפיקור; ובאשר, בדוננו בענין הזה לא מכבר, העירותי לך באיזה אופן מוזר ועם זאת – נדח משימת־לב, מצאו נחושיו המעומעמים של אותו יוני נאצל אשור בקוסמוגוניה המאוחרת של הערפּיליות, אשר על כן הרגשתי כי לא תוכל לבלי שאת עיניך אל הערפלית הגדולה אשר באוריון וצפּה צפיתי אשר כן תעשה. גם אמנם נשאת עיניך; ולעת הזאת ידעתי לבטח כי היטב הלכתי בעקבותיך. אך בשצף־הגדופים אשר נתך אתמול על שנטילי מעל דפי ‘Musée’, הביא המתקלס, אגב אלו רמיזות מגונות על השנוי אשר שינה הרצען את שמו בנעלו את סנדלי־הטרגיקן, משפט רומי אשר על אודותיו שוחחנו תכופות. מכוון אני למשפט:

Perdidit antiquum litera prima sonum.

אמרתי לך כי על אוריון נסב הדבר, זה אשר כתבוהו אוֹריון תחילה; ומתוך כמה דברי־עקיצה שקשורים היו בבאור זה, ידעתי כי ודאי לא שכחתהו. ברור היה, אפוא, כי צרף תצרף את שני המושגים של אוריון ושנטילי. כי אמנם צרפתם ראיתי על פי טיב החיוך אשר חלף על שפתיך. על קרבנו של הרצען המסכן חשבת. עד הנה צעדתי בעקבותיך, אפס פה ראיתי כי התמתחת מלא־קומתך, או אז ידעתי נאמנה כי בקומתו הזעירה של שנטילי הרהרת. בנקודה זאת הפסקתי את הגיונותיך והעירותי כי, מאשר אמנם ברנש פעוט הוא מאד – אותו שנטילי – הרי יצלח יותר ל’תיאטר דה וריטה'".

עת לא רבה אחרי זאת התבוננו בהוצאת־ערב של “עתון בתי־המשפט”, והנה נמשכה שימת־לבבנו אל הפּסקות הבאות.

"מעשי־רצח יוצאים מן־הכלל. – הבוקר בשעה השלישית לערך, העירו את יושבי רוֹבע סן־רוֹש יללות איומות שנשמעו בזו אחר זו, ואשר באו, כנראה, מקומתו הרביעית של בית שברחוב מורג, שבידוע דרו בה רק האשה מדם ל’אספּני ובתה, מדמואזל קמיל ל’אספּני. לאחר שהות־מה, בה נעשה נסיון כושל לחדור למקום־המעשה בדרך הרגילה, נפרץ הפתח במפּץ, ושמונה או עשרה מן השכנים נכנסו, ועמם שני אנשי־חיל. לעת הזאת חדלו הזעקות; אולם, כעלות האנשים בסערה בגרם־המעלות הראשון, צדו אזניהם שני קולות גסים, או יותר, של כעס־מדנים, אשר כמו באו מחלקו העליון של הבית. בהגיע האנשים אל הקומה השניה נדמו גם הקולות האלה, ושלוה גמורה היתה בכל. האנשים התפזרו ואצו מחדר לחדר. בהגיעם אל חדר אחורי גדול שבקומה הרביעית (אשר דלתו, שנמצאה נעולה, ומפתחה במנעול, נפרצה בכוח), נתגלה חזיון אשר הכה את כל הנוכחים באימה ובתדהמה כאחד.

"אי־סדרים פרוע ביותר היה בחדר – רהיטיו שבורים היו ומושלכים לכל עבר. רק מטה אחת היתה שם; ומזו נלקח המצע והושלך לאמצע החדר. על כסא מונח היה תער, והוא מגואל בדם. על האח נמצאו שנים או שלשה תלתלים של שׂיבת־אדם, מלוכלכים בדם אף הם, וכמו משרשיהם נתלשו. על הרצפה נמצאו ארבעה נפוֹלאוֹנים. עגיל־פּטדה, שלש כפות־כסף גדולות, שלש כפות קטנות יותר עשויות ‘נֶתך־אלג’יר’, ושני חריטים, ובהם כארבעת אלפים פרנק במטבעות־זהב. מגרותיה של שִדה, שעמדה באחת הפנות פתוחות היו, גם נבוזו, כנראה, אף כי חפצים הרבה עוד נותרו בהן. קופת־ברזל קטנה נתגלתה מתחת למצע (לא מתחת למטה). פתוחה היתה, ומפתחה בדלת עודו. לא היה בה דבר מלבד כמה מכתבים נושנים, ושאר נירות פחותי־ערך.

"למדם ל’אספנו לא נראה פה כל זכר; אך מאחר שנראתה באח כמות פיח לא־רגילה, נעשה חפוש בארוּבה, וממנה (מה נורא הדבר!) הוצאה גויתה של הבת, וראשה־מטה; כי ככה נדחקה כדי מרחק נכּר בכַּו הצר. הגופה חמה היתה למדי, וכאשר בדקוה נראו בה אותות שחיקה רבים, אשר בלי ספק עצמת ההדיפה שנהדפה מעלה היא אשר גרמתם. על הפנים היו הרבת שׂרטות קשות ועל הצואר חבורות שחורות ופצירות עמוקות של צפרנים, כאילו מיתת־חנק מתה המנוחה.

"לאחר שעם בדיקה מדוקדקת של כל חלק מחלקי הבית לא התגלה כל דבר נוסף, עשתה החבורה דרכה אל חצר קטנה ומרוצפת שמאחורי הבנין, מקום שם מוטלת היתה גויתה של הזקנה, וצוארה כרות כליל, עד כי כאשר נסו להרימה, צנח הראש ונפל. הגופה, כמוה כראש, נשחתה היתה להבהיל – כה נשחתה הגופה עד כי כמעט ולא נכר כי גופת־אדם היא.

“תעלומת־זועה זו אין לה עדיין, כפי הנראה, פשר קל־שבקלים”.

בגליון יום־המחרת באו פרטים הנוספים האלה:

הטרגדיה ברחוב מורג. – אנשים רבים נחקרו בקשר לזה הענין הנפלה והנורא ביותר, אך לא נודע דבר אשר יזרע עליו אור. בה נביא את כל העדויות אשר נגבו.

"פּוֹלין דיוּבּוּר, כובסת, מעידה בשבועה כי שלש שנים ידעה את שתי הנרצחות, וכבסה את לבניהן משך התקופה הזאת. נראה כי יחסים טובים היו בין הזקנה לבין בתה – חבה רבה גלו אשה אל רעותה. שכר שלמו בעין יפה מאד. אין היא יכולה לאמור דבר על אורח חייהן או אמצעיהן. סבורה היא כי היתה מדם ל. מגידה עתידות למחיתה. הוגד כי היה כסף שמוּר עמה. מעולם לא פגשו בבית כל אדם בבואה לשאול לכבסים או לקחתם הביתה, בטוחה היא כי לא העסיקו כל משרת. נראה כי לא היו כל רהיטים בשום חלק מחלקי הבנין, כי אם בקומה הרביעית בלבד.

"פּיֶר מוֹרוֹ, סוחר־טבק, מעיד בשבועה כי משך קרוב לארבע שנים מוכר היה כמויות קטנות של טבק וטבק־הרחה שם. בבית אשר בו נמצאו הגויות ישבה המתה ובתה משך יותר משש שנים. לפני כן ישב בו זֶהָבי אחד, שהשכיר את החדרים העליונים לאנשים שונים. הבית קנינה של מדם ל. היה. השמוש אשר עשה דיירה בבית היה למורת־רוחה, והיא באה לדור בו עצמה, וסרבה להשכיר כל חלק מחלקיו. האשה הזקנה ילדותית היתה. את הבת ראה העד כחמש או שש פעמים במשך השנים. השתים חיו חיים פּרוּשים ביותר – הוגד כי היה להן כסף. שמע את השכנים מספרים כי אוצרות יש לה למדם ל. – אך אין הוא מאמין בזאת. מעולם לא ראה איש נכנס בפתח מלבד הזקנה ובתה, שוער אשר בא פעם או פעמים, ורופא – כשמונה או עשר פעמים.

"אנשים רבים אחרים, מן השכנים, העידו כדברים האלה. לא נזכר כל אדם אשר היה מבקר בבית לעיתים קרובות. לא נודע אם חיים קרובי־משפחה של מדם ל. ובתה. תריסי חלונות־החזית לא נפתחו כי אם לעתים נדירות. אלה אשר מאחור סגורים היו תמיד, מלבד אלה שבחדר האחורי הגדול, בקומה הרביעית. הבית בית טוב הוא – לא ישן במאד.

איזידוֹר מיוּסֶה ג’נדרם, מעיד בשבועה כי נקרא אל הבית בשעה השלישית בקרוב, ומצא כעשרים או שלושים איש אצל הפתח, מנסים לחדור פנימה. לאחרונה פרצו הוא, בכידון – ולא במפּץ. רק קושי מעט מצא בפתיחתו, כי פתח כפול או מתקפל היה הפתח, ולא הוברח לא למטה ולא למעלה. הזעקות נמשכו עוד עד אשר נפרץ הפתח – ואז חדלו פתאום. הן נשמעו כצווחות של אדם (או של אנשים) הנתונים בצרה גדולה – רמות ונמשכות היו, ולא קצרות וחטופות. העד הלך בראש העולים במעלות. כאשר הגיע אל המעמד הראשון שמע שני קולות רמים, קולות כעס ומדנים – האחד מעוּבּה, והשני חד הרבה יותר – ומוזרים מאד היו הקולות. יכול להבחין בכמה מהגאָיו של הקול הראשון, אשר קולו של צרפתי היה. בטוח הוא כי לא קול אשה היה הקול. יכול להבחין במלים, ‘sacré diablé’. הקול החד קול נכרי היה. אין הוא יכול לדעת לבטח אם קול גבר או קול אשה היה. לא תפס מהו אשר נאמר, אך לדעתו ספרדית היתה הלשון. את מצב החדר והגופות תיאר העד הזה כאשר תארנוהו אנחנו אתמול.

"הנרי דוּבַל, שכן, צורף־כסף לפי אומנותו, מעיד בשבועה כי היה אחד האנשים אשר נכנסו לבית ראשונה. מקיים את דברי עדותו של מיוסה בכללותם. אך פרצו ונכנסו, ומיד שבו וסגרו את הדלת לעצור בעד ההמון, אשר נאסף חיש־מהר, על אף השעה המאוחרת. הקול החד, סובר העד הזה, של איטלקי היה. בטוח הוא, כי לא קול צרפתי היה זה. אין הוא יכול לאמור בבטחה כי קול גבר היה. אפשר שקול אשה היה. אין הלשון האיטלקית ידועה לו. לא יכול להבחין במלים, אך על פי הנעימה החליט כי איטלקי היה הדובר. ידע את מדם ל. ואת בתה. שוחח אתן לעתים קרובות. בטוח הוא בדבר כי לא היה הקול החד קולה של מי מן הנרצחות.

" – אוֹדֶנהֵימֶר, בעל־מסעדה. – עד זה בא להעיד מרצונו. אין הוא דובר צרפתית, ועל כן נחקר באמצעות מתורגמן. יליד אמסטרדם. עבר על פני הבית בהשמע הזעקות. אלו נמשכו כמה דקות – אולי עשר. ארוכות היו ורמות – ואיומות ומצֵרות עד למאוד. היה אחד מאלה שנכנסו לבנין. מקיים את דברי העדות הקודמת בכל, חוץ מבדבר אחד. בטוח הוא כי קול גבר היה הקול החד – קולו של צרפתי. לא יכול להבחין במלים אשר נאמרו. קולניות היו ומהירות – לא דומות – וכמדומה נֶהגו בפחד ובכעס כאחד. גם היה הקול – גם היה יותר משהיה חד. אין הוא יכול לקרוא לו קול חד. הקול המעוּבּה אמר וחזר diablé sacré, ופעם mon Dieu.

ז’וּל מינוֹ, שולחני, מבית־העסק מינו ובניו, רחוב דֵלוֹרֵן. הוא מינו הבכור, מדם ל’אספּני היה לה רכוש־מה. באביב שנת – (לפני שמונה שנים) החלה מפקידה כספים בבית־הבנק שלו. תכופות היתה מפקידה סכומים קטנים. לא חיסרה מפקדונותיה דבר עד ליום השלישי לפני מותה, בו באה היא עצמה לקחת סכום 4000 פרנק. סכום זה שולם במטבעות זהב, ופקיד נשלח ועמו הכסף.

"אַדוֹלף לֶה־בּוֹן, פקיד אצל מינו ובניו, מעיד בשבועה, כי ביום המדובר, בעת הצהרים לערך, ליוה את מדם ל’אספני אל מעונה ועמו 4000 הפרנקים, נתונים בשני חריטים. כאשר נפתחה הדלת הופיעה מדמואזל ל. ולקחה מידיו את אחד החריטים, ואילו הזקנה נטלה ממנו את השני. אחרי־כן נפרד מהן בקידה. הוא לא ראה כל אדם ברחוב בעת ההיא. רחוב צדדי הוא הרחוב – והולכיו מעטים מאד.

"ויליַם בֶּרד, חיט, מעיד בשבועה כי היה אחד מאלה אשר נכנסו לבית. אנגלי הוא, גר בפריס זה שנתים ימים. היה אחד הראשונים אשר עלו במעלות, שמע את קולות המדנים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. יכול לתפוס מספר מלים, אך עתה אין הוא יכול לזכור את כולן. בברור שמע mon Dieu sacreé. רגע נשמע קול כקול התכתשותם של כמה אנשים – קול נצים ומכים. הקול החד רם היה מאד – רם מן המעובה. בטוח הוא כי לא קולו של אנגלי היה זה. דומה היה כאילו קולו של גרמני הוא. אפשר שקול אשה היה. אין הוא שומע גרמנית.

"ארבעה מן העדים הנקובים למעלה נקראו שוב והעידו בשבועה כי נעוּלה מבפנים היתה דלתוֹ של החדר אשר בו נמצאה גופתה של מדמואזל ל. כאשר הגיעה לשם החבורה. דממה שלמה היתה בכל – לא נשמעו אנחות או כל קולות שהם. כאשר נפרצה הדלת לא נראה איש. החלונות של החדר האחורי והן של זה הקדמי, מורדים היו ומוגפים היטב מבפנים. דלת אשר בין שני החדרים סגורה היתה אך לא נעולה. הדלת הנפתחת מן החדר הקדמי אל המסדרון נעולה היתה, והמפתח בה מפּנים. חדר קטן שבחזית הבית, בקומה הרביעית בראש המסדרון, פתוח היה, ודלתו פתוחה־למחצה. חדר זה דחוקים היו בו מטות ישנות, ארגזים, וכיוצא בהם. כל אלה הוצאו בזהירות ונבדקו. לא היתה פנה בשום חלק מחלקי הבית אשר לא נבדקה היטב־היטב. הארוּבוֹת טוּאטאו מעלה ומטה. הבית בן ארבע קומות הוא ועליות־גג לו. דלת אפקית שבגג סוּמרה סמר היטב – וכנראה לא נפתחה זה שנים. בקביעת משך־הזמן אשר עבר בין שמיעת קולות־המדנים לבין פריצת דלתו של החדר היו העדים חלוקים. היו שקצרו והעמידוהו על שלש דקות – והיו שהאריכו והעמידוהו על חמש. הדלת נפתחה בקושי.

"אלפונזו גארְסיוֹ, קבלן, מעיד בשבועה כי יושב הוא ברחוב מוֹרג. יליד ספרד הוא. היה אחד מאלה אשר נכנסו לבית. לא עלה במעלות. עצבני הוא, וחרד מפני תוצאותיה של התרגשות. שמע את קולות־המדנים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. לא יכול להבחין מה נאמר. הקול החד קולו של אנגלי היה – בטוח הוא בזאת. אין הוא שומע את הלשון האנגלית אך דן הוא על פי הנעימה.

"אַלבּרטוֹ מוֹנטני, רקח, מעיד בשבועה כי היה מן הראשונים אשר עלו במעלות, שמע את הקולות הנדונים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. הבחין בכמה מילים. הדובר מוחה היה, כמדומה. לא יכול לתפוס את דברי הקול החד. בּלוּלוֹת דבּר ובחפזון. לדעתו היה זה קולו של רוסי. מקיים הוא את העדות בכללותה, איטלקי הוא. מעולם לא שוחח עם איש רוסי.

"כמה עדים, שנקראו שנית, מסרו פה כי ארובות כל החדרים שבקומה הרביעית צרות היו מעבור בהן אדם. ב’מטאטאים' המכוון למברשות־טאטוא גליליות, כאותן שמשתמשים בהן מנקי־הארובות. מברשות אלו העברו מעלה ומטה בכל ארובת־עשן אשר בבית. אין כל מבוא אחורי אשר בו יכול איש לרדת בעת אשר עלתה החבורה במעלות. גופתה של מדמואזל ל’אספני נדחקה בארובה בחוזק רב כל כך, עד כי אי־אפשר היה למשכה ולהורידה עד אם יגעו ארבעה או חמשה מן החבורה כאיש אחד.

"פּוֹל דְיוּמָה, רופא, מעיד בשבועה כי עם האֵר־הבוקר לערך נקרא לראות את הגופות. על סק המטה מונחות היו אז השתים בחדר אשר בו נמצאה מדמואזל ל.: גופת הצעירה חבורות ושחיקות הרבה היו בה. העובדה שנהדפה במעלה הארובה דיה לבאר את התופעות האלו. הצואר משופשף היה במאד. מתחת לסנטר היו כמה וכמה שרטות עמוקות, כמו גם מספר נקודות שחורותַ־כחולות שנכר היה כי רשומי אצבעות הן. הפנים כתומים היו עד־להבהיל, וגלגלי־העינים בולטים. הלשון נגוּסה היתה בחלקה, מעל לחלל־הקיבה נגלתה חבורה גדולה, תולדות לחצה של ברךְ, כנראה. לדעת מר דיומה הומתה מדמואזל ל’אספני בחניקה על ־ידי איזה איש, או אנשים, בלתי־ידועים. גוית האם נשחתה נוראות. כל עצמות הרגל הימנית והזרוע הימנית מפוצפצות היו פחות־או־יותר. הקנה־הגדול שברגל שמאל מרוסק היה מאד, וכמוהו כן גם צלעות צד שמאל. הגופה כולה חבורה היתה וכתומה עד לזוועה. אי־אפשר לאמר איך נגרמו החבלות. אלת־עץ כבדה או מטיל־ברזל רחב – כסא – כל כלי־נשק גדול, כבד וקהה עשויים להוליד תולדות אשר כאלו, אם יהיו בידי איש חזק במאד. שום אשה לא יכלה להנחית את המהלומות בשום כלי־נשק. ראשה של הנרצחת נפרד היה מן הגוף לגמרי, כאשר ראהו העד, גם מפוצפץ היה הרבה. הצואר נכּר בו כי נכרת באיזה כלי חד מאד – בתער, אל־נכון.

"אלכסנדר אטְיֵן, מנתח, נקרא עם מר דיומה לראות את הגופות. מקיים את דברי־עדותו ואת דעותיו של מר דיומה.

“יותר לא נתברר כל דבר בעל־חשיבות, אף כי נחקרו עוד כמה אנשים. רצח מסתורי כל־כך, ומביך כל־כך בכל פרטיו, לא בוצע עוד בפריס מעולם – אם אמנם בוצע רצח בכלל. המשטרה אודת־עצות היא לגמרי – מקרה לא־רגיל בענינים ממין זה. אכן, אין לראו כל צל של מפתח לפתרון”.

בהוצאת־הערב של העתון נאמר כי עדיין שוררת התרגשות גדולה ביותר ברובע סן־רוֹש – כי הבית הנדון נבדק שוב בדיקה קפדנית, גם הוחל בחקירות חדשות של עדים, אפס הכל לשוא. אכן, בתוספת נאמר כי אדולף לה־בּוֹן נאסר ונכלא – אף כי לא נראה דבר נוסף על העובדות שנמסרו כבר, אשר ישית עליו חטאת.

דוּפין נראה מעונין במיוחד במהלך הענין הזה – ככה למצער הסקתי ממנהגו, כי הער לא העיר מאומה. רק אחרי ההודעה על כליאתו של לה־בון שאלני מה דעתי באשר למעשי־הרצח.

לא יכולתי אלא להסכים עם פריס כולה ולחשבם תעלומה בל־תפתר. לא ראיתי כל דרך אשר בה יתכן למצוא את עקבות הרוצח.

“אל לנו לדון בדרכים”, אמר דופין, "על פי קליפה זו של חקירה. משטרת פריס, המהוללה כל־כך כל שנינותה, ערמומית היא, אך לא יותר מכן, אין כל שיטה במעשיה. מלבד השיטה בת־הרגע. מתפארת היא התפארות־יתר באמצעים אשר תנקוט; אך לעיתים לא־רחקות כה בלתי־מותאמים הם לענינים אשר לפניה, עד כי יעלה בזכרוננו מסיה ז’וּרדן בבקשו את גלימת־הבוקר שלו Pour mieux entendre la musique. לעתים לא־רחוקות מפתיעות הן התוצאות אשר תשיג, אך, על־הרוב, מושגות הן רק על ידי חריצות ופעילות בלבד. כאשר אין די בסגולות אלו, תופרנה עצותיהם. וידוֹק, למשל, מיטיב היה לנחש, ומתמיד היה במעשיו, אין באין לו מחשבה מאולפת, שוגה היה וחוזר ושוגה עקב עצם אִמוּצן של חקירותיו, הוא קלקל את ראִיתוֹ יען אשר הסמיך אליו מדי את המושא. אולי יכול לראות נקודה או שתים בבהירות בלתי־רגילה, אך אגב כך אבד לו, בהכרח, מראה הדבר בכללותו. הנה כי כן יתכן אשר יהיה אדם מעמיק יתר־על־המדה. האמת לא תמיד בבאֵר תמצא. אכן, באשר לדעת החשובה יותר, האמן אאמין כי תמיד על פני השטח היא. העומק בבקעות הוא אשר שם נחפשנה, ולא על הפסגות מקום שם תמצא. צורותיו ומקורותיו של מין המשגה הזה, משל נאה להם בהתבוננות בגרמי־השמים. אם נביט בכוכב בעפעוּפי־עין – אם מן־הצד נסתכל בו, בהפנותנו אליו את חלקיה החיצוניים של הרשתית {הרגישים לרשומי־אור רפים יותר מן הפנימיים), אם כזאת נעשה וראינו את הכוכב בברור – והטיבונו לראות את זיוו – זיו אשר יועם ככל אשר נַפנה את ראוּתנוּ כולה, במקרה זה רב יותר מספר הקרנים הנופלות על העין ממש, אך במקרה הראשון משוּפרת יותר יכולת ההשגה. על ידי עמקות רבה מדי מבלבלים אנו את המחשבה גם נחלישנה; ואפשר לגרום גם לכוכב נוגה שיעלם מן הרקיע עם אשר נבחנו בחינה ממושכת מדי, מרוכזת מדי, או מישירה מדי.

“ואשר לרציחות האלו, הבה ונפתח בקצת חקירות משלנו, בטרם נקבע דעה ביחס אליהן. בדיקת־מה תביא לנו הנאה” (חשבתי את המלה הזאת מוזרה בהשאלתה זו, אך לא אמרתי מאומה) “ומלבד זאת עשה עמי לה בון פעם חסד אשר עליו אסיר־תודה אני לו. נלך ונראה את מקום־המעשה במו עינינו, יודע אני את ג—-, מפקד המשטרה, ולא נמצא כל קושי בקבלת הרשיון הדרוש”.

הרשיון התקבל, ומיד שמנו פנינו אל רחוב מוֹרג. הרי זו אחת מאותן הסמטות העלובות אשר בין רחוב רישליה ורחוב סן־רוש. היתה שעה מאוחרת אחר־צהרים כאשר הגענו אליה, כי מרחק רב בין הרובע הזה לרובע אשר בו דרנו. הבית נמצא על־נקלה; כי עדין היו אנשים הרבה עומדים אצל הבית ומסתכלים בסקרנות חסרת־תכלית בתריסים המוגפים. בית פריסי רגיל היה זה, ופתח לו, אשר בצדו שעון־משמר מזוגג שמשת־הסט, דבר המעיד על loge de concierge.

בטרם נכּנס עלינו במעלה הרחוב. פנינו ונרד במבוי, ואחר פנינו שוב ונעבור מאחורי הבנין – ודופין סוקר את הסביבה כולה, כמו גם את הבית, בשימת־לב דקדקנית אשר לא יכולתי לראות כל מוּשא לה.

שבנו על עקבותינו, באנו אצל הבית, צלצלנו, ואחרי אשר הראינו את כתב־האשור אשר עמנו, הרשונו הממונים להכנס. עלינו במעלות – ובאנו אל החדר בו נמצאה גופתה של מדמואזל ל’אספני, מקום שם עוד מונחות היו שתי הנרצחות. אי־הסדרים אשר בחדר הושאר, כרגיל, בעינו. לא ראיתי דבר מחוץ לאשר תואר ב“עתון בתי־המשפט”. דופין בחן כל דבר – שלא להוציא את גופות הקרבנות. אחר הלכנו אל שאר החדרים, ואל החצר ירדנו, ג’נדרם מלוֵנו בכל אשר נלך. עד־חשכה העסיקתנו הבדיקה, ואחר קמנו ונלך. בדרך שיִבנו הביתה נכנס חברי לרגע אל משרדו של אחד העתונים היומים.

אמרתי כי רבות גם שונות היו גְחמותיו של רעי, וכי Je les ménagais – אִמרה זו אין תואמת לה בלשוננו. הנה כי כן היה את נפשי עתה למנע מכל שיח־ושיג בענין הרצח, עד לצהרי יום־המחרת לערך. אחר שאלני פתאום אם ראיתי איזה דבר מיוחד במקום־הזוועה.

היה משהו באופן הטמעתי את המלה “מיוחד” אשר שלח רעדה בעצמותי, מבלי אשר אדע על־מה.

“לא, שום דבר מיוחד”, אמרתי; “על־כל־פנים, שום דבר יותר מאשר ראינונו מתואר בעתון”.

“העתון”, השיב, “לא תפס, חושש אני, את תפלצתו היוצאת־מן־הכלל של הדבר. אך הסר מלבך את דעותיו הבטלות של עלון זה. נראה לי כי תעלומה זאת נחשבת בלתי־נתנת לפתרון מאותה הסבה עצמה אשר בגללה ראוי היה לחשבה קלה־לפתרון – כונתי למופרך שבמהותה. המשטרה עומדת מוכת־תמהון נוכח העדר־הנמוק – לא נוכח הרצח עצמו – מלבד הנמוק שבאכזריותו של הרצח כשלעצמה. כן נבוכה היא זו נוכח מה שאין, לכאורה, לישב את קולות־המדנים אשר נשמעו עם העובדה שלא נמצא איש למעלה מלבד מדמואזל ל’אספני הנרצחת וכי לא היתה כל אפשרות לנוס בלי אשר יבחינו בדבר האנשים העולים. אי־הסדר הפרוע, אשר בחדר; הגויה אשר נדחקה, וראשה כלפי מטה, במעלה הארובה; השחתתה המבעיתה של גופת הזקנה; בחינות אלו, עם אותן הבחינות אשר אך זה צינתין, ועם אחרית אשר אין עלי לצינן, די היה בהן לשתק את כוחותיהם של שלוחי השלטון, ולהזים את דבר שנינותם אשר יתיסרו בה. טעות גסה אך שכיחה טעו בערבם את הנדיר בסתום. אולם אם בכלל ידע ההגיון דרכו בבקשו את האמתי, הלא בסטיות אלו ממישור השכיח ידענה. בחקירות מעין אלו אשר עליהן שוקדים אנו עתה, אין לשאול דוקא ‘מהו אשר קרה’, כי אם מהו אשר קרה ולא קרה קודם מעולם'. ואכן הקלות אשר בה אגיע, או הגעתי, אל פתרון התעלומה הזאת נמצאת היא ביחס ישר למדת אין–פשרה בעיני המשטרה”.

בתמהון אִלם התבוננתי בדובר.

“מחכה אני עתה”, המשיך, והוא מביט אל דלת מעוננו – מחכה אני עתה לאדם אשר, אם כי אולי לא הוא עושם של מעשי־טבח אלה, הנה ודאי מעורב היה באיזו מדה בעשיתם מן הרע־ביותר אשר בפשעים – אפשר מאד כי חף הוא מקוה אני כי צדקתי בהנחתי זו; כי עליה מכונן אני את תקותי לפענוח החידה כולה. מצפה אני לאיש פה – בחדר הזה – בכל רגע. אמת כי אולי לא יגיע; אך קרוב־לודאי כי בוא יבוא. אם יבוא, דרוש יהיה לעצרו. הנה אקדחים: ושנינו יודעים איך להשתמש בהם בעת הצורך".

לקחתי את האקדחים, מבלי אשר אדע כמעט מה עשיתי. מבלי אשר אאמין כמעט למשמע אזני, בעוד דופין מוסיף ללכת והוא כמדבר לנפשו. כבר דברתי על מנהגו הסתום לעתים אשר כאלו. את שיחו – לי שח; אפס לקולו, אף כי רם לא היה כלל וכלל, היתה אותה נעימה אשר ברגיל תשָמע בדבּר אדם אל מישהו הרחוק ממנו במאד. עיניו, חלולות במבען, הביטו רק אל הכותל בלבד.

“כי קולות־המדנים”, אמר, “אשר שמעה החבורה בעלותה במדרגות, לא קולות הנשים עצמן היו, דבר זה הוכיחוהו דברי־העדויות בהחלט. אשר על כן פטורים אנו מכל ספק באשר לשאלה, אם יכלה הזקנה לקטול את הבת תחילה ולאבד עצמה לדעת אחרי־כן. על הנקודה הזאת עומד אני בעיקר לצורך השיטה; כי כוחה של מדם ל’אספני ודאי לא יכול להספיק כלל לדחיקת גויתה של בתה במעלה הארובה, כפי אשר מצאוה; ותואר פצעיה שלה שולל כל מחשבה על אבוד־עצמי. רצח בוצע, אפוא, ואחד שלישי הוא אשר בצעו; וקולות השלישי הזה הם קולות־המדנים אשר נשמעו. הבה ואפנה עתה – לא אל כל דברי־העדות הנוגעים לקולות האלה – כי אם אל הדבר אשר מיוחד היה באותם דברי־עדות. האם הרגשת באיזה דבר מיוחד שבהם?”

עניתי ואמרתי כי בעוד כל העדים מסכימים וחושבים כי קולו של צרפתי היה הקול המעוּבה, הנה רב החילוּק באשר לקול החד, או הגס, כפי אשר הגדירו איש אחד.

"אלה היו דברי־העדות עצמם, אך לא זהו יחודם. לא הרגשת בכל דבר אָפיי. כאשר אמרת, מסכימים העדים באשר לקול המעובה; בזה היו בדעה אחת כולם. אך בנוגע לקול החד, אין המיוחד בזה שנחלקו בדעותיהם, כי אם בזה, שכאשר נסו איטלקי, אנגלי, ספרדי, הולנדי, וצרפתי לתארו, דיבר עליו כל אחד ואחד כדבר על קולו של נכרי. כל אחד ואחד בטוח הוא כי לא קול מי מבני־ארצו היה זה. כל אחד ואחד מדמה אותו – לא לקולו של בן־אומה מן האומות אשר נהירה לו לשונה – כי אם לחלופו. הצרפתי משער כי קולו של ספרדי היה זה, ו’אולי היה מבחין בכמה מלים אילו ידועה היתה לו הספרדית‘. ההולנדי טוען כי קולו של צרפתי היה הקול; אך מצאנו כי נאמר אשר ‘אין הוא דובר צרפתית ועל כן נחקר באמצעות תורגמן’. האנגלי סבור כי קולו של גרמני היה וזה ו’אין הוא שומע גרמנית’. הספרדי ‘בטוח’ כי של אנגלי היה, אך ‘דן הוא על פי הנעימה’ בלבד, ‘באשר אין הוא יודע את האנגלית כלל’. האיטלקי מאמין כי קולו של רוסי היה הקול, אך ‘מעולם לא שוחח עם איש רוסי’. יתר־על־כן, צרפתי שני חולק על הראשון, ובטוח כי קולו של איטלקי היה הקול; אך, מאשר ‘אין הלשון ידועה לו’, הרי, כספרדי, ‘מחליט הוא על פי הנעימה’. ועתה, מה מוזר־להפליא חייב באמת הקול הזה להיות, אשר ביחס אליו יכלו דברי־עדות כאלה להמסר! – אשר בצליליו לא יכלו בני חמשת חלקיה הגדולים של אירופה להכיר כל דבר הידוע להם! תאמר, אולי קולו של בן־אסיה היה זה – של אפריקאי. לא בני־אסיה, אף לא אפריקאים, נמצאים בפריס לרוב; אך, מבלי אשר אכחיש את האפשרות הזאת רק אסב עתה את שימת־לבך אל שלש נקודות בלבד. עד אחד אומר כי ‘גס היה הקול יותר משהיה חד’. שנים אחרים יתארו את המלים אשר נאמרו כ’מהירות ולא־דומות'. אף עד לא אמר כי ניתן להבחין במלים, או בהברות הדומות למלים.

“לא אדע”, המשיך דופין, "מה הרושם אשר עשיתי עד הנה על בינתך, אך לא אהסס לאמור כי אפילו מחלק זה של דברי־העדות – החלק הנוגע לקול המעובה ולקול החד – יתכן להסיק מסקנות כשרות אשר די בהן כשלעצמן להוליד חשד אשר יכוון כל התקדמות נוספת בחקירת התעלומה. ‘מסקנות כשרות’ אמרתי; אך ככה אין כונתי מבוטאת כמו. חשבתי לאמור בזה כי מסקנות אלו הן היחידות הנאותות, וכי מהן נובע החשד בהכרח כתולדה אחת־ויחידה. אכן, מהו החשד, עוד לא אומר כרגע. אין חפצי כי־אם אשר תדע כי, לגבי אני, עז היה זה די תת צורה ברורה – ומגמה מסוימת – לחקירותי בחדר.

"הבה נעבור עתה, בדמיוננו, אל החדר הזה. מה הוא אשר נבקש שם ראשונה? את דרכי־המנוסה אשר בהן השתמשו הרוצחים. לא רב־מדי הוא לאמור כי אין איש מאתנו מאמין במאורעות שמחוץ־לדרך־הטבע. לא שדים ורוחות קטלו את מדם ומדמואזל ל’אספני. עושי המעשה ממשים היו ובדרך ממשית נמלטו. איכה, אפוא? למזלנו יש רק אורח אחד לדון בו בשאלה זו, ואורח זה חייב להובילנו להחלטה ברורה. הבה נבדוק, בזו אחר זו, את דרכי־המנוסה אשר תִתכנה. ברור הוא כי היו המרצחים בחדר בו נמצאה מדמואזל ל’אספני, או למצער בחדר הסמוך, כאשר עלתה החבורה במעלות. הנה כי כן אין עלינו לבקש מוצאים כי אם משני החדרים האלה. אנשי המשטרה גלו את הרצפות, את התקרה, ואת הכתלים, הכל כאשר לכל. כל מוצא נסתר לא יכול להעלם מבדיקתם המעולה. אך בלא האמן לעיניהם הם, התבוננתי בעיני אני. ובכן, כל מוצא־סתרים לא היה. שתי הדלתות הנפתחות מן החדרים אל המסדרון סגורות היו על מסגר, ומפתחותיהן במנעולים. הבה ונפנה אל הארובות. אלו, אף כי רוחב רגיל להן עד לגובה ארבע או שש אמות מעל לאח, הנה לא יעבור בהמשכן גופו של חתול גדול. בהיות אי־האפשרות אשר למנוסה, בדרכים אשר נמנו כבר, בדוקה ומחלטת, שומה עלינו לפנות אל החלונות. בעד אלה של החדר הקדמי לא יכול איש להמלט מבלי אשר יראנו ההמון אשר ברחוב. בהכרח, אפוא, עברו הרוצחים בעד חלונות החדר האחורי. ועתה, בהגיענו אל המסקנה הזאת בדרך חדמשמעית כל־כך, לא לנו, כשוקלים־וכטרים, לדחותה בגלל מניעות מדומות. לא נותר לנו כי אם להוכיח כי ‘מניעות’ מדומות אלו אין הן, למעשה, בגדר מניעות.

"שני חלונות יש בחדר. האחד אין כל רהיטים גודרים בעדו, גם ניתן לראותו כולו. תחתית השני נסתרת היא מן העין על ידי המטה הכבדה הדחוקה בסמוך אליו. זה הראשון נמצא מוגף היטב מפּנים. הוא עמד בפני מלוא כוחם של הללו אשר טרחו להרימו. במסגרתו נקדח נקב גדול לשמאל, ומסמר עבה מאד נמצא נעוץ בנקב ההוא, כמעט עד לראשו. אגב הסתכלות בחלון השני נמצא מסמר דומה נעוץ שם; ואף פה נכשל נסיון נמרץ להרים את המסגרת. עתה בטוחה היתה המשטרה לגמרי כי לא בכוונים אלה נס הנס. ועל־כן חשבו כי דבר יָתר־על־החובה הוא לעקור את המסמרים ולפתוח את החלונות.

"התבוננותי אני קפדנית היתה מעט יותר, וזה מן הטעם אשר אך זה הזכרתיו – באשר פה, ידעתי, יתגלה בהכרח כי כל מניעה מדומה אין היא בגדר מניעה, למעשה.

"הוספתי לטוות את חוט־מחשבתי – מן הסבה אל המסובב. ברוֹח ברחו הרוצחים בעד אחד החלונות האלה. ובאשר כך הוא הדבר, הן לא יכלו לשוב ולהגיף את החלונות מפּנים כאשר הוגפו; – הנה זאת הדעה אשר, בברירותה, הפסיקה את חקירתה ודרישת של המשטרה ברובע הזה. אפס, החלונות היו מוגפים. בהכרח, אפוא, עשויים הם להגיף את עצמם. לא היה מנוס ממסקנה זו. נגשתי אל החלון אשר לא גדר בעדו דבר, בקושי־מה עקרתי את המסמרים ואנסה להרימו. הוא עמד בפני כל מאמצי, כאשר צפיתי מראש. עתה ידעתי כי אי־בזה חייב להיות קפיץ נסתר; ואִמוּת זה של רעיוני הוכיח לי כי הנחותי, למצער, נכונות היו, ואם גם מסתורי מאד עוד נראה כל הנוגע למסמרים. בחפוש מדוקדק נתגלה הקפיץ הנסתר חיש. לחצתי עליו, ומהסתפקי בעצם התגלית, התאפקתי מהרם את החלון.

"עתה השבתי את המסמר למקומו ואבחננו בשים־לב. יכול אדם העובר ויוצא בעד חלון הזה לשוב ולסגרו, גם יכול הקפיץ לקפוץ – אך את המסמר אי־אפשר היה להשיב למקומו. המסקנה פשוטה היתה, ושוב הצרה את שדה חקירותי. בהכרח נמלטו המרצחים בעד החלון השני. הנחתי, אפוא, כי שוים הם הקפיצים בשתי המסגרות, כמסתבר, ואשר על כן בהכרח ימצא הבדל בין המסמרים, או למצער בין ארחי קביעתם. עליתי על סק המטה ומעל למראשותיה נתתי מבט בוחן במסגרת השניה. הורדתי ידי מאחורי דופן המטה, ועד־מהרה גליתי את הקפיץ, גם לחצתי עליו, וכמו ששערתי, לא היה בינו ובין שכנו ולא־כלום. עתה הבטתי במסמר. עבה היה כראשון, וכמדומה ננעץ באותו אופן – כמעט עד־לראשו.

"תאמר, במבוכה הייתי, אולם, אם כן תחשוב, הרי שלא הבינות את טבע עיוני. באמרת ספורטאים, לא ‘נפסלתי’ גם פעם. אף פעם לא אבד הריח גם לרגע. שום חוליה מחוליות השרשרת לא היה בה סדק. חקרתי את הסוד עד תכלית פתרונו, – ופתרון זה הוא המסמר. מכל הבחינות, אומר אני, היה מראהו כמראה חברו אשר בחלון השני; אולם עובדה זו דבר־הבל מחלט היתה (אם גם חותכת היא לכאורה) לעומת הרעיון כי הנה בנקודה זאת בא החוט אל קצו. ‘דבר מה בהכרח אין הוא כשורה’, אמרתי, ‘באשר למסמר’. מששתיו; הראש, ועמו כדי רביעית הזרת מן הרגל, הזדקרו אל בין אצבעותי. מותר הרגל בנקב הקדוח היה, מקום שם נקטמה זו. הבּדל נושן היה (כי שפוֹתיו קרמו חלודה)‎, וכנראה נקטם במכת פטיש, אשר השקיעה את ראש המסמר בחלקו בקצה המסגרת התחתונה. עתה השבתי בזהירות את הראש הזה אל הגומה אשר משם הוצאתיו, והדמיון למסמר אשר־אין־בו־מום שלם היה – הבקיע לא נראה. לחצתי על הקפיץ וארים את החלון בלאט כדי זרתוֹת מספר; הראש התרומם עמו, כשהוא נשאר איתן בשקעו. סגרתי את החלון, ושוב היה מראה המסמר ללא־מום.

"עד הנה נפתרה החידה גם נפתרה. המרצח נמלט בעד החלון הנבט אל המטה. החלון נפל מאליו (או אולי במזיד נסגר), ויגיפו הקפיץ; ואת העצירה אשר עצר הקפיץ הזה מעתה המשטרה ותחשוב כי עצירת המסמר היא, – וככה נראה המשך החקירה מיותר.

"השאלה הבאה היא שאלת אורח הירידה. אשר לנקודה הזאת הונחה דעתי כאשר הלכתי עמך סביב הבנין. מרחק כשתים וחצי אמות ממסגרת החלון אשר דובּר בה עובר כלי־רעם. ממנו אי־אפשר היה לאיש להשיג בידו את החלון עצמו, שלא לדבר על כניסה בו. אפס ראיתי כי התריסים אשר בקומה הרביעית היו מאותו מין מיוחד המכונה בפי נגרי פריס בשם ferrades – מין אשר נדירות ישתמשו בו כיום הזה, אך תכופות יראה בבנינים ישנים בליון ובבורדו. תבניתם תבנית דלת רגילה (יחידה, ולא מתקפלת), מלבד אשר מחציתם התחתונה עשויה מעשה־שכבה או סורג – וככה תמצא אחיזה מצוינת לידים. במקרה אשר לפנינו רחבים הם התריסים האלה שתי אמות חסר־רבע. כאשר ראינום מאחרי הבית, פתוחים־למחצה היו לערך שניהם – לאמור, בזויות ישרות נצבו אל הכותל. מסתבר כי בדקו אנשי המשטרה, כמוהם כמוני, את אחורי הבנין; אולם, אם כן הוא, הרי בהסתכלם ב־ ferrades אלה בקו־רחבם (כפי אשר הסתכלו בודאי‎), לא השיגו מה גדול הרוחב הזה, או, על כל פנים, לא העריכוהו כמו. אכן, אחרי אשר השיבו אל לבם כי מן־הנמנע הוא אשר נס איש בעבר הזה, אך טבעי הוא כי לא בדקו פה כי אם בדיקה שטחית במאד. אפס לי ברור היה כי אם יהדף תריסו של החלון אשר למראשות המטה אל הקיר, יגיע לכדי אמה אחת מכלי־הרעם, גם נהיר היה כי במדה נדירה מאד של זריזות ועוז־נפש יתכן לחדור ככה מעם כלי־הרעם בחלון. בהגיעו למרחק אמה־ורבע (מניחים אנו עתה כי פתוח התריס מלוא המדה) עשוי שודד לקנות אחיזה איתנה בשבכה. בהרפותו, אפוא, מכלי־הרעם, בהציגו כף רגלו באיתן על הכותל, ובקפצו מעמו בעוז נפש, עשוי היה להדוף את התריס גם לסגרו, ואם נדמה כי פתוח היה החלון בעת ההיא, הרי עשוי היה אפילו לזנק אל תוך החדר.

"חפץ אני אשר תשיב אל לבך במיוחד כי דברתי על מדה נדירה מאד של זריזות כנחוצה להצלחה במעלל כה מסוכן וכה קשה. יש את נפשי להראותך ראשית כי אולי אמנם בוצע הדבר; – אך, שנית ובעיקר, חפץ אני כי תשיג בינתך את טיבה הנפלא מאד – אשר מחוץ־לגדר־הטבע כמעט – של אותה זריזות אשר בה ניתן לבצע זאת.

"אין ספק כי תאמר, כלשון החוק, אשר למען ‘חזק את טענתי’ שומה עלי להפחית מערכה של הזריזות הדרושה בענין הזה תחת לעמוד על הערכתה המלאה. אפשר כי כך הוא נוהג החוק. אך לא כן מנהג ההגיון. תכלית חפצי היא האמת בלבד. עניני הקרוב הלא הוא להשיאך להסמיך זה לזה אותה זריזות נדירה מאד אשר עליה אך זה דברתי ואותו קול חד (או גס) המיוחד מאד אשר הגאיו אינם דומים, שבאשר ללאומיותו לא נמצאו שני אנשים אשר יסכימו ביניהם, ואשר באָמרו לא ניתן לגלות כל צרוף של הברות.

עם הדברים האלה רחפה במוחי תפיסה עמומה ומושגת־למחצה של כונתו של דופין. כמו על שפת ההבנה הייתי, וכוח אין להבין – כאשר ימצאו אנשים עצמם תכופות על גבול הזכרון, מבלי אשר יוכלו, באחרית דבר, לזכור. ידידי הוסיף לשאת דברו ויאמר:

"רואה אותה כי הסחתי את השאלה מאורח־המנוסה אל אורח־החדירה. היה את נפשי להביע את הדעה כי באותו האופן חדר החודר וגם נס, ובואתה הנקודה עצמה. הבה נשוב עתה לפנים החדר. הבה נסקור את אשר יראה בזה. מגרות השִדה נבוזו, אומרים, אף כי הרבה מלבושים עוד נותרו בן. פה מסקנה בטלה היא המסקנה. אין היא אלא השערה בלבד– השערה נואלת מאד – ולא יותר. איך נדע כי אין החפצים אשר נמצאו במגרות – כל אשר היה בהן במגרות האלו? חיים פרושים ביותר חיו מדם ל’אספני ובתה –פני מיודעים לא ראו – לעתים נדירות יצאו מפתח ביתן – וצורך לא היה להן בחליפות־בגדים הרבה. אלו אשר נמצאו, מסתבר כי, למצער, לא נופלות הן מכל חליפת־בגדים אשר היתה להן לגברות הללו. אם לקח גנב חליפות־בגדים, למה־זה לא לקח את הטובות בהן – למה־זה לא לקח את כולן? במלה אחת, למה־זה משך ידו מארבעת אלפים שקלי־זהב ותחת זאת עמס חבילת מלבושים? כי אכן משך ידו מן הזהב. כמעט כל הסכום אשר נקב מסיה מינו, השולחני, נתגלה, בחריטים, על הרצפה. חפץ אני, אפוא, כי תסיר מלבך את רעיון־הכסל בדבר הנמוק אשר אותו הוליד במוחות המשטרה אותו חלק של דבר־העדות המספר על כסף שנמסר בפתח הבית. צרופי־מקרים אשר כאלה, גם נפלאים שבעתים מזה (מסירת כסף ובצוע רצח תוך שלושת ימים מיום קבל אותו הנרצח), יקרו לכל אחד מאתנו בכל שעה משעות חיינו, מבלי אשר יסבו גם שימת־לב רגעית. צרופי־מקרים הרי, בכללם, אבני־נגף גדולות הם בדרכו של הוגה מן ההוֹגים אשר חונכו לבלי דעת מאומה בתורת־ההסתברויות – זו התורה אשר לה חבים נהדרי הענינים אשר חקר בהם האדם חוב על הנהדר שבבאורים. במעשה אשר לפנינו, הנה אילו נעלם הכסף, כי אז היתה העובדה כי חלה מסירתו שלושה ימים קודם־לכן יותר מצרוף־מקרים בלבד. כי אז היה בה כמין אשור לזה רעיון הנמוק. אפס אם נניח, במסבות הקימות כי הזהב הוא־הוא מניעה של השערוריה הזאת, כי אז שומה עלינו לדמות בנפשנו כי היה הרוצח גולם הססני כל־כך עד אשר משך ידו מזהבו ומנמוקו גם־יחד.

"והנה עתה, בהיות הנקודות אשר עליהן הסבותי את שימת־לבבך – אותו קול מיוחד, אותה זריזות נדירה. ואותו העדר מרעיש של נמוק במעשה־רצח מוזר ונתעב כל־כך – בהיות אלו שמורות בכרונך היטב, הבה ונעיף עין על מקום־המטבֵּח עצמו. הנה אשה אשר הומתה בחנק בכוח־יד, ונדחקה במעלה של ארובה, וראשה כלפי מטה. מרצחים רגילים לא ינקטו דרך רצח אשר כזאת. פחות מכל נוהגים הם להטמין כך את הנרצח. הודה תודה כי היה בו באופן דחיקתה של הגויה במעלה הארובה דבר־מה נפלה־להפליג – דבר־מה אשר אין לישבו כלל עם מושגינו הרגילים על מעשה־אנוש, אף אם נחשוב כי היו העושים הנשחתים־באדם. חשוב גם מה רבה היתה ודאי גבוּרת אותה יד אשר יכלה לדחוק את הגופה מעלה בכו אשר כזה בכוח רב כל־כך, עד כי בקושי הספיק אונם המאוחד של כמה אנשים למשכה מטה.

"פּנה עתה אל עוד אותות לשמוש באוֹן מופלא ביותר. על הכירה נמצאו תלתלים עבים – תלתלים עבים מאד – של שער אדם. אלה נתלשו בשרשיהם. יודע עתה מה רב הכוח הנצרך למען תלוש ככה אף עשרים או שלושים שערות יחדיו. גם אתה גם אני ראינו את הקצוות ההן. בשרשיהן (מראה־אימים!) אחוזים היו גזיזי בשר־הקרקפת – עדות בטוחה לעצמת־הענקים אשר בה שורשו בבת אחת אולי חמשים רבוא שערות. לא די שנכרת צואר הזקנה, גם הותז הראש כליל מן הגוף: המכשיר היה רק תער בלבד. חפץ אני גם כי תתבונן בפראות בלתי־האנושית אשר במעשים האלה. על החבורות אשר בגוף מדם ל’אספני לא אדבר. מסיה דיומה, ועוזרו הנכבד מסיה אטין, חוו דעתם לאמור כי איזה מכשיר קהה הוא אשר גרמן; ועד הנה נכוחים דברי האדונים האלה מאד. ברור כי המכשיר הקהה היה מרצפת־האבן שבחצר, אשר עליה נפל הקרבן מן החלון אשר נבּט אל מראשות המטה. רעיון זה, אם כי כה פשוט עשוי הוא להראות כעת, נעלם מן המשטרה מפני אותה סבה אשר מפניה נעלם ממנה רחבם של התריסים – כי, עקב ענין המסמרים, נאטמה בינתה מהשג כי אפשר אשר נפתחו החלונות אי־פעם.

“אם, נוסף על כל הדברים האלה, נותן אתה דעתך כיאות על אי־הסדר המוזר אשר בחדר, הרי הרחקנו־לכת עד לחבר את המושגים של זריזות מדהימה, חָזקה על־אנושית, פראות־לא־אנוש, טבח באין־נמוק, עווּי־זוָעה הזר לאדם בתכלית, וקול אשר צלילו נכרי לאזניהם של בני לאומים שונים ואין באָמרוֹ כל הבּוּר ברור או בּן־הבן, מהי, אפוא,אחרית־דבר? מה רושם עשיתי על דמיונך?”

בשאול אותי דופין את השאלה חשתי כי סמר בשרי מפחד. “משוגע”, אמרתי, “עשה את המעשה הזה – איזה מטורף משתולל, אשר ברח מבית־משוגעים סמוך”.

“בכמה בחינות”, ענה, “אין דעתך מופרכת. אך קולותיהם של משוגעים, אף בתקיפותיהם הפרועות ביותר, לעולם לא ימצאו מתאימים לאותו קול מיוחד אשר נשמע על המדרגות. משוגעים בני איזו אומה הם, ולשונם, אף אם חסרת־קשר תהיינה מליה, הנה היה יהיה קשר בהִבּורה. מחוץ לזה, אין שערו של משוגע כשער אשר בידי עתה. את הציב המעט הזה הוצאתי מבין אצבעותיה הקפוצות של מדם ל’אספני. אמור לי מה אתה רואה”.

“דופין!” אמרתי, וכוחי תש כליל; “שער זה משונה הוא ביותר – לא שער אדם הוא זה”.

“לא טענתי כי שער אדם הוא”, אמר; “אך בטרם נחרוץ משפט בענין הזה. חפץ אני כי תעיף עין על המִרשם הקטן אשר שרטטתי על הגליון הזה. העתק הוא של אשר תואר בחלק אחד של דברי־העדות כ”חבורות שחורות ופצירות עמוקות של צפרנים' על צוארה שך מדמואזל ל’אספני, ובחלק אחר (בעדות האדונים דיומה ואטין) כ’מספר נקודות שחורות־כחולות שנכר היה כי רשומי אצבעות הן'.

“הלא תראה”, המשיך ידידי, בפרשו את הגליון על השולחן אשר לפנינו, “כי הציור הזה מקנה רושם של אחיזה חזקה ויציבה. אין לראות פה כל זיחה. כל אצבע נאחזה – אפשר עד למות הקרבן – במקום כו נשקעה מתחילה, ולא הרפתה. נס־נא, עתה לשים את כל אצבעותיך, בעת־ובעונה אחת, במקומות הטביעות המתאימים אשר אתה רואה”.

נסיתי, ולשוא.

“אולי שלא כהוגן בוחנים אנו את הענין הזה”, אמר. “הגליון פרוש על שטח מישורי; אך צואר האדם גליל הוא. הנה גזר עץ לפניך אשר היקפו כהיקף הצואר לערך. עטפנו בניר, וחזור על הנסיון”.

עשיתי כדבריו; אפס הקושי בולט היה עוד יותר מבתחילה. “זה”, אמרתי, “לא חותם יד־אנוש הוא”.

“קרא עתה”, השיב דופין, “את הקטע הזה מקיויה”.

היתה זו הרצאת־דברים אנטומית מפורטת ותאורית־כללית על קוף אורנג־אוטנג האדמדם־הכתום של איי הודו־המזרחית. קומת־הנפילים, החָזקה והזריזות המופלאות, האכזריות הפראית ונטיות החקוי של חי־יונק זה ידועות הן לכל די־והותר. פתאום־לפתע הבנתי את כל אימי הרצח כמו.

“תאור האצבעות”, אמרתי, ככלותי לקרוא, “הולם הוא בדיוק את הציור הזה. רואה אני כי לא יכול שום בעל־חי זולת אורנג־אוטנג, מן הסוג הנזכר בזה, לטבוע את הפצירות כאשר שרטטת אותן. גם אותו ציב של שער צהבצהב־חום כמוהו כשער אותה חיה של קיויה. אך נבצר ממני להשיג את פרטי התעלומה האיומה הזאת. מלבד זאת, שני קולות נשמעו בריבם, והאחד מהם היה, בלא ספק, קולו של צרפתי”.

“אמת; וזכור תזכור בטוי אשר יחסוהו העדים, כמעט פה אחד, לקול הזה – הביטוי mon Dieu! במסבות ההן היה זה, כהגדרתו הנכונה של אחד העדים (מונטני הרקח), בטוי של תוכחה או מחאה. הנה כי כן, על שתי המלים האלו בעיקר יסדתי את תקוותי לפתרון שלם של החידה. צרפתי ידע על הרצח גם ידע. אפשר – אכן גם מסתבר הוא ביותר – כי נקי היה מכל השתתפות בעלילות־הדמים אשר התרחשו. אפשר כי ברח ממנו האורנג־אוטנג. אפשר כי רדפוֹ אל החדר; אך במרוצת המאורעות המבעיתים אשר ארעו לא יכול לשוב ולתפסו. עדין חפשי הוא לנפשו. לא אמשיך בהשערות האלו– כי אין לי כל רשות לחשבן יותר מכן– יען כי בִּדְלֵי ההרהורים אשר עליהם יוסדו אין הם ממשים אף די תפיסת שכלי אני, ויען כי לא אוכל לטעון אשר אוכל לעשותם בני־השג לזולתי. השערות נקרא להם, אפוא, ובכאלו נדבר בהם. אם אמנם חף הוא הצרפתי הנדון, כאשר אניח, מן התועבה הזאת, כי אז תביאנו המודעה הזאת אשר מסרתיה אמש, בשובנו הביתה, למשרד ‘העולם’ (עתון הנתון לעניני ספנות, ומלחים דורשים לו הרבה), אל מעוננו.”

הוא הושיט לי דף, ואקרא בו כדברים האלה:

“נלכד – ביער בולון, השכם בבוקר יום–(בוקר הרצח), 'אורנג־אוטנג חום־צהבהב, גדול מאד, מן הסוג הבּוֹרנאי. בעליו (אשר נמצא כי מלח הוא ממלחיה של ספינה מלטאית) יכול לשוב ולקבל את בעל־החי, אחרי אשר יזהה אותו זהוי מניח־את־הדעת ויסלק תשלומים מעטים הכרוכים בלכידתו ובחזקתו. לפנות לרחוב—- מספר—-, פרור סן־ג’רמן –au troisième”.

“הבן לא אוכל”, עניתי ואומר, “איך ידעת כי מלח הוא האיש, ממלחיה של ספינה מלטאית?”

“אין אני יודע זאת”, אמר דופין. “אין אני בטוח בדבר. אולם הנה לפניך פסה קטנה של פתיל, אשר תארו, ושמנוניתו, יעידו כי שמש לקליעת השערות באחת מאותן צמות, החביבות כל־כך על המלחים. יתר־על־כן, קשר זה יוכלו רק מעטים מלבד מלחים לקשרו. ואפיי הוא למלטאים. את הפתיל מצאתי לרגלי כלי־הרעם. הוא לא יכול להיות קנינה של איזו מן הנרצחות. והנה אם שוגה אני, ככלות הכל, בהקש אשר מקיש אני מן הפתיל הזה, כי מלח היה הצרפתי ממלחיה של ספינת מלטאית, ובכל זאת הן לא עשיתי כל רע באמרי את אשר אמרתי במודעה. אם טעות בידי, כי אז רק יחשוב האיש כי הטעני איזה מקרה אשר לא יטרח לחקרו. אפס אם צודק אני, הרי הגענו לנקודה חשובה מאד. מדעתו את דבר הרצח, ואם גם חף הוא ממנו, יהסס הצרפתי כמובן להענות למודעה – ולבקש את האורנג־אוטנג. וככה ישקול בדעתו: – ‘חף אני; דל אני; האורנג־אוטנג שלי יקר ערכו – לאיש כמעמדי אוצר הוא בפני עצמו – למה־זה יאבד לי עקב חששות בטלים לסכנה? הנה הוא לפני, בתחום־השגי. ביער־בולון מצאוהו – במרחק עצום מבימת המטבח ההוא. איכה יחשוד מי כי חית־יער היא אשר עשתה את המעשה? המשטרה אובדת־עצות – גם לא עלתה בידה למצוא חוט קל־שבקלים. אף אם תפסה את בעל־החי, מן הנמנע יהיה להוכיח כי ידעתי את דבר הרצח, או לטפול עלי אשמה בגלל ידיעתי זאת. והחשוב־מכל, ידוע אני. בעל־המודעה מציְנֵני כאדון החיה. לא אדע לבטח מה גבול ידיעתו. אם אמנע מתבוע קנין יקר־ערך כל כך, אשר ידוע כי לי הוא, הרי יהיה בעל־החי, למצער, צפוי לחשוד. אין בכונתי להסב שימת־לב אם אלי ואם אל החיה. אֵענה למודעה, אקבל את האורנג־אוטנג, ואכלאנו עד ימס הענין הזה’”.

ברגע הזה שמענו קול צעד על המעלות.

“הכון”, אמר דופין, “אתה ואקדחיך, אך אל תשתמש בהם גם אל תראם עד אם נתתי לך אות”.

דלת־החזית של הבית נשארה פתוחה, והאורח נכנס, מבלי אשר יצלצל, ועלה כמה מעלות. אכן עתה הסס, כמדומה. מיד שמענוהו יורד, דופין חש אל הדלת, והנה שוב שמענוהו עולה. הוא לא פנה אחור שנית, כי אם בתוקף פסע, ודפק על דלת חדרנו.

“יבוא”, אמר דופין, בקול שמח וטוב־לב.

אדם נכנס. מלח היה, כנראה־בעליל, – איש גבוה, בעל־בשר וחסון־למראה. פניו, השזופים במאד, נחבאו עד יותר ממחציתם בדקן־לחיים ובשפמות. מקל־חובטים אדיר עשוי עץ־אלון היה עמו, אך מלבד זה דומה כי לא נשא כל נשק. הוא החוה קידה מגושמת וברכנו ב“ערב־טוב”, בהטעמה צרפתית, אשר אף כי נפשטלית היתה מעט, בכל זאת די היה בה להעיד על מוצא פריסי.

“שב־נא, ידידי”, אמר דופין. “סבור אני כי לאורנג־אוטנג באת לשאול, בהן־צדקי, כמעט מקנא אני בך בגללו; יצור נאה להפליא, ורב־ערך מאד, בלי ספק. בן כמה הוא, לדעתך?”

המלח שאף שאיפה ארוכה, כאדם אשר הוסר מעליו איזה נטל קשה־מנשו, ואחר השיב שאלות:

“אין בידי לאמור – אך לא יוכל להיות בן יותר מארבע או חמש שנים. הנמצא הוא פה אתך?”

“הה, לא; לא יכולנו להחזיקו פה בנוחות ובהרחבה. נמצא הוא באורות־הַשׂכֵר ברחוב דיובור, בסמוך. בבוקר תוכל לקבלו. כמובן, נכון אתה לזהות את הנכס?”

“בודאי, אדוני”.

“צר יהיה לי לעזבו”, אמר דופין.

“איני אומר כי את כל הטרחה הזאת תטרח בחנם, אדוני”, אמר האיש. “לא יכולתי לצפות לזאת. ברצון רב אשלם שכר מציאתו של בעל־החי – לאמור, ככל המתקבל־על־הדעת”.

“נאה”, השיב ידידי, “כל זה הוגן הוא מאד, בודאי. הבה אחשוב! – מה עלי לקבל? הו! הנה אומר לך. זה יהיה שכרי. אתה תמסור לי את כל הידיעות אשר תוכל למסור על מעשי־הרצח ההם ברחוב מורג”.

את הדברים האחרונים אמר דופין בקול חרישי מאד, ובמתינות רבה. באותה מתינות גם נגש אל הדלת, נעלה, ונתן את המפתח בכיסו. אחר שלף אקדח מחיקו, ובלא רִגשה כלשהי שׂמוֹ על השולחן.

פני המלח להבו כאילו חישב להחנק. הוא קם על רגליו ואחז במקל־החובטים אשר לו; אך תיכף שב ויצנח על כסאו, כל עצמותיו רוחפות וסברוֹ – סבר־המות. הוא לא אמר דבר. בכל לבי רחמתיו.

“ידידי”, אמר דופין ברב־נועם, “נחרד אתה ללא כל צורך, באמת. אין בכוונתנו להציק לך במאום. בכבודו של בן־נדיבים, בכבודו של צרפתי, ערֵב אני לך כי אין עם לבנו להרע לך במאום. היטב יודע אני כי נקי אתה מתועבות רחוב־מורג. אך לא יסכון להכחיש אשר אמנם מעורב אתה בהן באיזו מדה. מאשר אמרתי כבר הלא תדע כי היו בידי אמצעים להודע־דבר על הענין הזה – אמצעים אשר אותם לא יכולת לראות בחלומך מעולם. ועתה כאלה הם פני הדברים. אתה לא עשית כל דבר אשר יכולת למנעו – כל דבר אשר בגללו יותן להרשיעך. אף בשוד לא אשמת, בעת אשר יכולת לשדוד באין־מכלים־דבר. אין לך דבר להצפינו. אין לך כל טעם להצפין דבר. מצד שני, כל עיקר־של־כבוד מחייב אותך להתודות על כל הידוע לך. איש חף כלוא עתה, והוא נאשם בפשע אשר בידך להראות על עושהו”.

דעתו של המלח נתישבה, במדה רבה, כהגות דופין את הדברים האלה; אך אומץ־ההליכות אשר היה לו בתחילה לא היה לו עוד.

“כה יתן לי האלוהים וכה יוסיף!” אמר, אחרי דומיה קצרה, “אספר לך את כל הידוע לי על הענין הזה; – אבל אינני מצפה כי תאמין גם בחצי אשר אומר – אכן אך כסיל הייתי אילו צפיתי לזאת. עם־זאת, חף הנני, ואת בור־כפי אוכיח ויהי מה”.

וזה, בעצם, אשר אמר. לא מכבר הפליג אל איי־הודו. חבורה אחת, אשר היה מאנשיה, ירדה בבורנאו ויצאה לטיול־שעשועים ללב הארץ. הוא וחבר מחבריו לכדו את האורנג־אוטנג. החבר הלז מת, והוא היה לבעליו היחיד של בעל־החי. לאחר תלאות הרבה, אשר גרמה פראותו המורה־והסוררת של לִכְדו בעת המסע הביתה, הצליח באחרונה להושיבו במעונו שלו בפריס, מקום שם נזהר, למען לא תוסב אליו שימת־לבם בלתי־הנעימה של שכניו, לבל יֵראו פני החיה, עד אשר תחלים מפצע ברגלה אשר פצעה שבב־עץ בספינה. אחרית חפצו היתה למכרה.

בשובו לביתו מאיזו משובת מלחים בליל הרצח, או נכון יותר, בבקרו, מצא את החיה והנהי בחדר־משכבו, אשר אליו פרצה מקתון סמוך, מקום שם, חשב האיש, חבושה היא לבטח. תער־גלבים בידה, ולחייה מסוּבנות כולן, ישבה החיה נוכח מראה ונסתה ידה בגלוח, כמעשה בעליה אשר ראתה בודאי לפני־כן בעד חור־המנעול של דלת הקתון. נבעת למראה כלי־זין כה נורא ביד חיה כה פראית, אשר כה רבה יכלתה להשתמש בו, לא ידע האיש, כמה רגעים, מה יעשה. אכן, רגיל היה האיש להשביח גם את העזות שבסערות־השתוללותו של היצור בצלפות שוט, ובו אמנם אחז. למראה השוט קפץ האורנג־אוטנג מיד בעד חלון החדר, קפץ וירד במדרגות, ומשם, בעד חלון, אשר פתוח היה, למגינת־לבב, הרחובה.

נואש רץ הצרפתי אחרי הקוף; והלז, התער עוד בידו, עמד לרגעים והביט לאחוריו ועוה פניו לעומת רודפו, עד אשר כמעט והדביקו זה. ואז שב למרוצתו. ככה נמשכה הרדיפה עת רבה. דממה עמוקה היתה ברחובות כי כמעט השעה השלישית בבוקר היתה השעה. ברדתו בסמטה אשר מאחרי רחוב מורג נמשך לבו של העורק אל אור שנצנץ מחלונו הפתוח של חדרה של מדם ל’אספני, בקומה הרביעית של ביתה. הוא אץ אל הבנין, הבחין בכלי־הרעם, טפס ועלה בזריזות לא־תשוער, נאחז בתריס, אר הדוף היה אל הכותל מלוא־מדתו, ובאמצעותו הישיר וזינק אל מראשות המטה. המעשה כולו לא ארך גם דקה אחת. כבוא האורנג־אוטנג בחדר שב ופתח את התריס בבעיטה.

המלח, בינתים, שמח גם נבוך. חזקה היתה תקותו כי עתה הנה ישוב וילכוד את החיה באשר כמעט לא תוכל זו להמלט מן המלכודת אשר אליה ערבה לבה לבוא, בלתי־אם ברדתה בכלי־הרעם, ולרגלי זה הלא יתכן לתפסה. מצד שני היתה סבה לחרוד הרבה לאשר יעשה הקוף בבית. הרהור זה המריץ את האיש להוסיף ולעקוב אחר העורק. לא קשה הוא לטפס בכלי־רעם, מה־גם אם מלח הוא המטפס; אבל כאשר הגביה עד לגובה החלון, אשר הרחק לשמאלו היה, תם אָרחו; כל אשר יכול לעשות היה להתרומם עד כדי להעיף־עין על החדר ואשר בו, עם מעוף־עין זה כמעט ונפל ממקום־אחיזתו מפאת רב האימה. ברגע ההוא פלחו את הלילה אותן זעקות איומות, אשר העירו את שוכני רחוב־מורג משנתם. מדם ל’אספני ובתה, לבושות שׂלמוֹת־לילן, עסוקות היו כמדומה בסדור אלו תעודות בתיבת־הברזל שנזכרה כבר, אשר הוסעה אל אמצע החדר. פתוחה היתה זו, ותוכה מונח אצלה על הרצפה. הנרצחות ישבו אל־נכון וגבן אל החלון; והעת אשר עברה למחדוֹר החיה ועד השמע היללות תעיד כי לא הרגישו בה אלו מיד. מסתבר כי את נפנוף התריס ודאי יחסוּ לרוח.

כאשר הציץ המלח לפנים, תפס בן־הנפילים את מדם ל’אספני בשערותיה (אשר סתוּרות היו, כי סורקת היתה אותן), ונופף בתער לעומתה, כמחקה את תנועותיו של גלב. הבת מוטלת היתה מלא־קומתה על הרצפה, חדלת־ניע; היא התעלפה. יללותיה ופרכוסיה של הזקנה (אשר בעודם נמשכים נתלש השער מראשה) גרמו שתהפוכנה כונות האורנג־אוטנג, אשר אל־נכון כונות־שלום היו בתחילה, ותהיינה לכונות־עברה־וזעם. בתתנופה נמרצת אחת של זרועו החסונה כמעט והחיז את ראשה. מראה הדם לבּה את חרונו עד־לטרוף. שניו חורקות ועיניו יורקות להבה, עט על גופת הנערה ואת צפרניו הנוראות השקיע בגרונה, ולא הרפה ממנה עד צאת נשמתה. ברגע ההוא נחתו מבטיו התועים והנרגשים במראשות המטה, אשר מעל להן ניתן להבחין בראשו של בעליו, הקופאים באימתם. חמת החיה, אשר בלי־ספק זכרה עוד את השוט המאים, הפכה פחד מיד. מהכירה כי ראויה היא לעונש, דומה כי התאַותה להעלים את פעליה־דמים, וביסורי חרדה ורוגז דלגה בחדר כה־וכה; בהתרוצצה ככה הפילה רהיטים ושברתם. ואת המצע חטפה מן המטה. בסוף דבר, תפסה בגוית הבת ותדחקנה במעלה הארובה, כפי אשר מצאוה; ואחרי־כן תפסה בגוית הזקנה, ומיד השליכתה בעד החלון וראשה למטה.

כאשר נגש הקוף אל החלון ועמו משאו הנשחת, נרתע המלח בבעתה אל כלי־הרעם, ירד, או, נכון יותר, גלש, מטה, ומיד אץ לביתו – ירא מפני תוצאות הטבח, ומוַתר ברצון, בחרדתו, על כל דאגה לגורל האורנג־אוטנג, המלים אשר שמעה החבורה כעלותה במעלות היו קריאו אימתו ופחדו של הצרפתי, בלולות בלעגי־לשונה הנרשעים של החיה.

כמעט אין לי עוד דבר להוסיפו. האורנג־אוטנג נמלט אל־נכון מן החדר, ברדתו בכלי־הרעם, רגע לפני הפרץ הדלת. אל־נכון סגר את החלון בעברו בו, לאחר זמן תפסו בעליו עצמו, אשר קיבל סכום־כסף גדול מאד מחירו ב־ jardin des Plantes. לה־בּוּן שוחרר תיכף לאחר שמסרנו על השתלשלות הענינים (בצרוף כמה דברי־הסבר מפי דופין) במשרדו של מפקח־המשטרה. פקיד זה, אף כי רחש טוב לידידי, לא יכול להסתיר כליל את מפח־נפשו נוכח המפנה אשר חל בענינים, וישיש להפטיר הערת־התול או שתים על אשר יאתה לכל אדם לעסוק בעסקין שלו.

“הנח־לו לדבר”, אמר דופין, אשר לא ראה צורך להשיב. "הנח־לו לשאת דברו; הקל יקל הדבר מעל מצפונו. אני די לי כי הובסתיו בטירתו שלו. אף על פי כן, אין העובדה כי נכשל בפתרון התעלומה הזאת ראויה לתמהון כל־כך, כאשר ידמה; כי, לאמתו של דבר, ערום הוא ידידנו המפקח מכדי היות מעמיק. חכמתו אין בה אַבקן. כולה ראש – וגוף אין לה, כתמונות לָבֵרְנֶה האֵלה – או, לכל המוטב, ראש וכתפים היא כולה, כחמור־הים. אבל בריאה חביבה הוא, חרף הכל. חובב אני אותו במיוחד בשל מופת־התחפשות אחד אשר עשה, ואשר תודות לו יצא שמו כחריף־שכל. כונתי לאופן בו de nier ce qui est, et d’expliquer ce qui n’est pas'.¹

¹

יש שורה ארוכה של התרחשויות נרצוֹת, העוברות במקביל למציאות. לעתים נדירות תחפופנה זו את זו. ברגיל ממתנים אנשים ומאורעות את ההתרחשות הנרצה, וככה תראה זו פגומה, ופגומות כמותה הן תוצאותיה. כך היה ברפורמציה; תחת הפרוטסטנטיות בא הלותרניות.

נובליס², השקפות מוסריות

מעטים הם האנשים, גם בין השלוים שבהוגים, אשר לא נחרדו לפרקים עד כדי האמן אמונת־חצאים עמומה אך מרעישה בכוח שמעל־לטבע, עקב צרופי־מקרים המופלגים כל־כך לכאורה, עד כי בתור צרופי־מקרים סתם, אין השכל יכול לקבלם. הרגשות כאלו – כי אמונות־החצאים אשר עליהן אני מדבר לעולם אין להן מלוא־כוחה של המחשבה – הרגשות כאלו רק לעתים נדירות תידכאנה כליל אם לא תודות לדרישה אל תורת־הסכוי, או ככנויה המקצועי, חישוב־האומדנות. והנה חישוב זה מתמטי טהור הוא, במהותו; וככה יהיו צלו ורוחניותו של האורירי ביותר נחושים ענין לחמוּר־הדיוק במדעים.

הפרטים הבלתי־רגילים אשר קרוא אני עתה להביאם לידיעת הרבים, ימָצאו מהוים, מבחינת סמיכות הזמנים, סעיף ראשי של שורת צרופי־מקרים נפלאים־מהָבֵן כמעט, אשר את סעיפה המשני או המשלים יכירו כל הקוראים ברצח מרי סֶסִילְיָה רוֹג’רס בניו־יורק זה מקרוב.

כאשר נסיתי לפני כשנה, במאמר בשם מעשי־הרצח ברחוב מורג, לצייר כמה קוים מצוינים במאד באופי רוחו של ידידי, האביר ק. אוגוסט דופין, לא עלה בדעתי כי אשוב אי־פעם אל הנושא ההוא. לציור־אופי היתה כונתי; וכוונה זו קוימה בשלמותה במערכת העובדות הפרועה אשר הובאה להדגים את תכונתו המיוחדת של דופין. היה בידי להוסיף דוגמות אחרות, אפס לא ניטל עלי להוכיח יותר מאשר הוכחתי. אולם מאורעות אחרונים, בהתפתחותם המפתיעה, הרעישוני עד כדי להוסיף כמה פרטים, אשר חותם הודאת נגוּשׂים טבוע יהיה בהם. אכן, מוזר יהיה אם, אחרי שמעי את אשר שמעתי בעת האחרונה, אוסיף לכבוש עמי את אשר שמעתי וראיתי לפני זמן רב כל כך.

אחרי פתרו את חידת מותן של מדם ל’אספני ובתה, הסיח האביר מיד את דעתו מן הדבר, ושב לשגות בהזיותיו כדרכו מאז. מהיותי נוטה, בכל עת, להפשטות, הסתגלתי להלך־נפשו בנפש חפצה; הוספנו לדור במעוננו אשר בפרבר סן־ז’רמן, את העתיד הפקרנו לרוח, ובשלות־השקט נמנמנו בהווה, ומטווה חלומות עשינו לנו מן העולם הערפלי אשר סביבנו.

אך החלומות האלה יש והופרעו. הלא מסתבר כי השאיר החלק אשר היה לידידי בעלילת רחוב מורג את רשמו בדמיונם של אנשי המשטרה הפריסית. לגבי בלשיה הפך שמו של דופין להיות שם־דבר. הואיל ופשטות אותם ההקשים אשר בהם פתר את התעלומה לא הוסברה מעולם למפקח, אף לא לשום אדם זולתי אני, הן לא יפלא כי נחשב הענין מעשה־נסים כמעט, וכי בשל כשרונות־הנתוח שלו יוחסה לו הארה־עליונה. בתום־לבו אולי עשוי היה להעמיד כל שואל על הטעות אשר בסברה זו; אולם מזגו הנרפה דחה כל נגיעה נוספת בדבר אשר מכבר חדל למצוא בו ענין. כך אירע אשר מצא עצמו תל שכל פיות המשטרה פונים אליו; ולא אחת גם נסו להעסיקו בבית־הפקידות. אחד המקרים המצוינים ביותר היה מקרה רציחתה של עלמה בשם מרי רוז’ה.

מעשה שהיה כשנתים לאחר מעשה־הזועה ברחוב מורג היה. מרי, אשר שם־טבילתה כמו גם שם משפחתה יסבו מיד שימת־לב עקב דמיונם לאלה של “מוכרת־הציגרים” האומללה, מרי זו היתה בתה היחידה של האלמנה אַסטֶל רוז’ה. אבי העלמה מת בקטנותה, ומעת מותו ועד שמונה־עשר חדשים לפני הרצח אשר הוא נושא ספורנו זה, דרו האם והבת יחדיו בדרך־סן־אנדרה; הגברת נהלה שם בית־מלון, ובתה עזרתה. ככה עברו הימים עד אשר, במלאות לבת עשרים־ושתים שנה, הסב יופיה הרב את תשומת־לבו של בַּשָׂם, אשר היתה לו אחת החנויות בקומתו התחתונה של ה’פַּלֶה־רוֹיל', ואשר עיקר לקוחותיו היו מרועי־הרוח הנואשים השורצים בסביבה ההיא. מֶסְיֶה לֶה־בְּלַן ידע גם ידע מה התועלת אשר תופק משרותה של מרי הנאוה בחנותו; ולהצעותיו הנדיבות נענתה העלמה ברצון, אף כי בהסוס־מה קבלתן האם.

יחוליו של הבשם באו ונהיו, ועד־מהרה יצא לבית־עסקו שם תודות לקסמיה של ה’גריזט' החמודה. שנה תמימה עבדה לו, והנה המם העלמה־פתאום מן החנות את מעריציה. מסיה לה־בלן נבצר מעמו לתת טעם להעדרה, ודאגה ופחד עכרו את מדם רוז’ה. העתונים החלו מיד לענות בענין הזה, וכבר עמדה המשטרה לפתוח בחקירה רצינית, כאשר, בבוקר לא־עבות, כתום שבוע, שבה מרי, בריאה בגופה ואם גם נעצבת מעט, והופיעה אצל דוכנה בחנות־הבשמים. מיד שבתה, כמובן, כל חקירה־ודרישה, מלבד זו הפרטית במהותה. כבתחילה טען מסיה לה־בלן כי אין הוא יודע כל מאומה. מרי, ואמה עמה, ענו על כל השאלות לאמור, כי בביתו של קרוב־משפחה אחד מחוץ־לעיר בלתה העלמה את השבוע. ככה שקע הענין וגם נשכח; כי עד־מהרה נפרדה העלמה סופית מן הבשם, כמו למען הפטר מטרחה של סקרנות, ותרה לה מחסה במעון אמה אשר בדרך־סן־אנדרה.

כחמשה חדשים אחרי שובה הביתה נעלמה העלמה פתאום שנית, לרדת ידידיה. שלשה ימים עברו ולא נשמע דבר על אודותיה. ביום הרביעי נמצאה גויתה צפה בנהר הסינה, ליד החוף אשר מנגד לרובע של דרך־סן־אנדרה, ולא הרחק משכונת בַּריֶר־די־רוּל המובדלת.

תועבת הרצח הזה (כי מיד ברור היה כי רצוח רצחוה), עלומיה ויפיה של הנרצחת, ובראש־וראשונה, פרסומה הקודם, חברו לעורר התרגשות עזה בקרב בני פריס הרגשנים. לא אוכל לזכור כל מקרה דומה אשר היתה השפעתו כללית ועזה כל־כך. משך שבועות מספר נשכחו אף הענינים המדיניים הנכבדים של הזמן מרוב ההתעסקות בנושא הזה. המפקח עשה מאמצים יוצאים־מן־הכלל; וכחותיה של כל משטרת פריס אומצו, כמובן, עד קצה הגבול.

כאשר התגלתה הגויה לא חשבו כי יוכל הרוצח להשתמט יותר מעת קצרה מאד מזרועות החקירה, אשר הוחל בה מיד. רק כתום שבוע ראו צורך להציע פרס; וגם אז הועמד הפרס על אלף פרנק בלבד. בינתיים נמשכה החקירה במרץ, אם גם לא תמיד בתבונה, ואנשים הרבה נחקרו ללא־הועיל; אותו זמן גברה התרגשותו של הצבור במאד בגלל העדר כל מפתח לפתרון התעלומה. במוצאי היום העשירי ראו לנכון להכפיל את הסכום אשר הוצע בתחילה; ובמרוצת הזמן, אחרי אשר עבר השבוע השני באין עמו כל גלויים חדשים, ואחרי אשר מצא לו המשפט־הקדום השורר בפריס תמיד נגד המשטרה פורקן במספר התפרצויות רציניות, נטל המפקח על עצמו להציע סכום של עשרים אלף פרנק “תמורת גלוי הרוצח”, או, אם יתגלה כי אחדים מעורבים היו בדבר, תמורת “גלוי מי מן הרוצחים”. בהודעה על הקצבת הפרס הזה הובטחה מחילה שלמה לכל שותף־בעברה אשר יעיד נגד חברו; ועל כל אלה הוּספה להודעה הזאת, בכל אשר הופיעה, הכרזתה הפרטית של ועדת אזרחים, בה הוצע סכום של עשרת אלפים פרנק, נוסף על הסכום אשר הציע בית־הפקידות. הפרס כולו עמד אפוא על לא־פחות משלושים אלף פרנק, סכום אשר בלתי־רגיל יחשב בשיתנו לבנו אל נמיכות מעמדה של העלמה, ואת תכיפותם הרבה של פשעים מעין זה המתואר בכרכים.

עתה לא הטיל איש ספק בדבר כי מיד תחשף תעלומת הרצח הזה. אפס אם כי, במקרה אחד או שנים, בוצעו מאסרים אשר הבטיחו הארת־דברים, הנה לא הוברר דבר אשר יהיה בו כדי לטפול אשמה על החשודים; אשר על כן שוחררו אלה מיד. אולי מוזר יראה הדבר, אולם גם השבוע השלישי לגלוי הגויה עבר, מבלי אשר נזרע כל אור על הענין, ועדין לא גונב לאזני דופין ולאזני אני גם שמץ מן המאורעות אשר כה הסעירו את הצבור. נתונים היינו לעיונים אשר העסיקו את דעתנו כולה, וכמעט חודש עבר ואנחנו לא יצאנו מפתח הבית, פני אורח לא קבלנו, ונסתפק בהצצה בלבד במאמרים המדיניים הראשיים באחד היומונים. את הידיעה הראשונה על הרצח הביא לנו ג–, הוא עצמו. בשעות הראשונות של אחר־הצהרים ביום השלושה־עשר לחדש יולי – 18 בא אלינו ועד שעה מאוחרת בלילה ישב עמנו. כשלון כל מאמציו למצוא את הרוצחים הרעימהו. תהילתו – כה אמר בנעימה פריסית מיוחדת – נתונה בכפות־המאזנים. אף כבודו מעורב בדבר. עיני הצבור פקוחות עליו; ובאמת לא היה כל קרבן אשר לא יאבה להביאו למען פענוח התעלומה. הוא נשא נאום מגוחך במדת־מה וחתמו במחמאה לדבר אשר חמד לקרוא לו עדינותו של דופין, ופנה אליו בהצעה גלויה ונדיבה בתכלית, אשר את טיבה המדויק אינני רואה רשות לעצמי לגלות, אך הדבר הזה אין לו כל שיכות לעצם ענינו של ספורי.

את המחמאה דחה ידידי כמיטב יכלתו, אולם את ההצעה קבל תיכף־ומיד, אף כי מעלותיה ארעיות היו בתכלית. אחרי אשר נקבע הדבר הזה, פתח המפקד מיד בהסברת השקפותיו הוא, הזרועות פרושים ארוכים לדברי־העדות, אשר עדין לא היו בידינו. הוא דבר הרבה, ובלא־ספק, מתוך ידיעה; מפעם לפעם ערבתי לבי להשמיע איזו השערה, ועד כה וכה עברו שעות הליל בעצלתים. דופין ישב בלי־נוע בכורסה אשר הורגל בה, ומראהו התגלמות של הקשבה רוחשת־כבוד. משך הראיון כולו הרכיב משקפים; והצצה מקרית אל מתחת לזגוגיותיהן הירוקות די היה בה להוכיח לי כי משך שבע או שמונה השעות שקדמו לצאת המפקח, ישן שנת־ישרים, אשר לא גרעה דממתה מטוּבה.

בבוקר קבלתי מבית־הפקידות פרטי־כל מלא של כל העדויות אשר נגבו, וממשרדי העתונים השונים נטלתי טופס מכל עתון, מראשון עד אחרון, אשר בו פורסמה איזו ידיעה של ממש בנוגע לענין העגום הזה. ואלה היו פני שפעת־הידיעות הזאת אחרי אשר נוקתה מכל אשר הוּזם בהחלט:

מרי רוז’ה יצאה את בית אמה, אשר בדרך־סן־אנדרה, בשעה התשיעית בערך לבוקר יום הראשון, העשרים־ושנים ביוני – 18. בלכתה רמזה לפלוני מסיֶה זַ’ק סן־אֶסְטַש, ולו בלבד על כוונתה לבלות את היום עם דודתה הדרה ברחוב־דרום. רחוב־דרום הוא סמטה צרה אך הומיה, לא הרחק מגדות הנהר, מרחק שני מילים בערך, בדרך הישרה ביותר אשר תתכן, מן המלון של מדם רוז’ה. סן־אסטש היה אוהבה המקובל של מרי, ולן היה במלון, גם סועד שם. בין־ערבים שומה היה עליו לבוא ולקחת את ארוסתו וללוותה הביתה. אפס אחר־הצהרים החל מטר עז נתך; ומסברוֹ כי תשאר בבית דודתה כל הלילה (כמעשה במקרים דומים לפני כן), לא ראה צורך לקיים את הבטחתו. במרוצת הליל נשמע כי יראה מדם רוז’ה (אשר זקנה חלושה, בת־שבעים היתה) “כי לא תראה עוד את מרי לעולם”; אך פליטת־פה זו כמעט לא הסבה תשומת־לב בעתה.

ביום השני הוברר כי לא היתה העלמה ברחוב דרום; וכאשר פנה היום מבלי אשר נשמע על אודותיה דבר, הוחל בחפוש מרושל בכמה מקומות בעיר ובשכונותיה. אולם עד היום הרביעי להעלמה לא נודע עליה דבר מניח את־הדעת. ביום ההוא (הוא יום הרביעי, העשרים־וחמישי ליוני), הודיעו לפלוני מסיֶה בּוֹבֵי, – אשר יחד עם אחד מחבריו מחפש היה את מרי ליד ה’בריר־די־רול', על חוף הסינה אשר מול דרך־סאן־אנדרה, – כי זה עתה משו דיגים גויה אשר מצאוה צפה על פני המים. בראותו את הגופה זיהה אותה בובי, אחרי הסוס־מה, כגופת מוכרת־הבשמים. חברו מיהר יותר להכירה.

הפנים משוחים היו בדם שחור, אשר קצתו מן הפה שתת. לא נראה כל קצף, כבמקרה אלה אשר אך טבוע טבעו. לא היה כל שנוי בצבע הרקמה התאית. על הצואר היו חבורות ורשומי אצבעות. הזרועות משוכלות היו על החזה. היד הימנית קמוצה היתה, והשמאלית פתוחה מעט. על אמת־היד השמאלית היו שתי שריטות מעוגלות אשר חבלים, או חבל אשר יותר מפעם אחת כרכוהו, גרמון, כפי הנראה. חלק מן האמה הימנית אף הוא שחוק היה מאד, וכמהו כן גם הגב כולו, וביתר יחוד השכמות. בהעלותם את הגופה לחוף קשרו אליה הדיגים חבל, אך גם אחת השחיקות לא נגרמה עקב זאת. בשר הצואר צבוי היה במאד. לא נראו כל חתכים או חבורות אשר מכות גרמון. סביב הצואר נמצא שרוך כרוך במהודק כל־כך עד כי נעלם מעין־רואים; שקוע היה בבשר כולו, והדוק היה בקשר למטה מאוזן־שמאל ממש. הדבר הזה עצמו די היה בו להמית. העדות הרפואית נתנה אמון בתומתה של הנרצחת. היא סבלה, נאמר שם, מעשה אלימות. בהמצאה היתה הגויה במצב אשר בו לא יכלו מיודעיה להתקשות בזיהויה.

הלבוש קרוע היה במאד גם פרוע. בשמלה קוֹרע קרע, כחצי האמה רחבו, מן האמרה התחתונה ולמותן אך תלוֹש לא תולש. כרוך היה שלש כריכות סביב למתנים, ופרוּף במין פריפה על הגב. מתחת לשמלה היתה שלמת מלמלה נאה; ומזו נקרע קרע, שמונה־עשרה זרתות רחבו – ישר מאד נקרע ובקפידה רבה. סביב לצוארה נמצא הקרע הזה, מרופה כלשהו ומהודק בקשר קשה. מעל לקרע מלמלה זה ולשרוך צוּמד תֶליה של מגבעת, והמגבעת תלויה בו. הקישור בו הוּדק תליה של המגבעת לא קישורה של אשה היה, כי אם קשר־רופף או עניבתו של מלח.

אחרי אשר זוהתה הגויה לא נלקחה, כרגיל, אל אוהל־המתים (מאין צורך בטכס זה), כי אם חיש נקברה לא־הרחק מהמקום בו הועלתה לחוף. בהשתדלותו של בובי הושתק הענין בחריצות, ככל האפשר; וכמה ימים עברו עד אשר קם איזה רחש בצבור. אכן, לבסוף נאחז איזה שבועון בענין; הגויה הוצאה מקברה ונבדקה שוב; אך לא הוברר דבר אשר לא נודע כבר. אכן, המלבושים נמסרו עתה לאם ולידידי הנרצחת, וזוהו בהחלט כמלבושים אשר לבשה העלמה בצאתה את הבית.

אם כה ואם כה וההתרגשות גברה משעה לשעה. כמה אנשים נאסרו ושולחו לחפשי. במיוחד נחשד סן־אסטש; ובראשונה לא עלה בידו לתאר תאור מתקבל־על־הדעת את המקומות בהם היה במשך היום הראשון אשר בו עזבה מרי את הבית. אולם אחר־כן מסר למסיה ג– שבועות־עדוּת בהן תאר תאור משכנע איפה בלה כל שעה משעות היום הנדון. עם עבור הזמן וכל גלוי טרם יהיה, נפוצו שמועות סותרות זו את זו, ועתונאים החלו משערים השערות. ההשערה אשר הסבה את שימת־לב מרובה ביותר מאלו היתה זו, כי מרי רוז’ה עדין בחיים חיתה – כי הגויה אשר נמצאה בסינה גויתה של איזו אומללה אחרת היא. ראוי לי למסור לקורא כמה פסקות בהן כלולה ההשערה הנזכרת. פסקות אלו תורגמו מלולית מהעתון ל’אֶטוּאַל', שבדרך־כלל ערוך היה בכשרון רב.

“מדמואזל רוז’ה יצאה את בית אמה בבוקר יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני, – 18, וחפצה, כביכול, לבקר את דודתה, או איזו קרובת־משפחה אחרת ברחוב־ד’רום. למן השעה ההיא, לא הוכח כי ראה אותה מי. עקבותיה נעלמו ושמעה לא נשמע. – – – עד עתה לא הופיע כל אדם אשר ראה אותה ביום ההוא, אחרי צאתה מפתח בית אמה. – – – והנה, אם כי אין בידינו כל עדות להיות מרי רוז’ה בארץ־החיים אחרי השעה התשיעית של יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני, הרי מוכח לנו כי עד לאותה שעה חיה היתה. ביום הרביעי בצהרים נגלתה גופת אשה צפה אצל חוף בריר־דה־רוּל. הדבר הזה היה, אף אם נניח כי הוטלה מרי ורז’ה אל הנהר שלוש שעות אחרי צאתה את בית אמה, רק שלשה ימים לאחר עת צאתה את מעונה – שלשה ימים חסר שעה אחת. אולם אוולת היא לחשוב כי אפשר אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הלילה. אלה העושים מעשי־פשע נתעבים אשר כאלה נבחר להם החושך מן האור. – – – נראה, איפוא, כי אם היתה הגופה אשר נמצאה במים גופת מרי רוז’ה, לא יכלה להיות במים כי אם יומים וחצי, ובחוץ לא יכלה להיות כי אם שלושה ימים. מכל נסיוננו למדנו כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים. גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים, למצער לטבּוּעה, תשוב זו ותשקע, אם יניחוה. והנה שואלים אנו מה הדבר אשר גרם, במקרה הזה, סטיה מדרך־הטבע הרגילה? – – – אילו הוחזקה הגופה על החוף בהשחתה עד מוצאי יום־השלישי, כי אז נמצאו על החוף עקבות כלשהם מעקבות הרוצחים. כן ספק הוא אם היתה הגופה צפה מהר כל־כך, לוּ גם הוטלה המימה אחרי היותה מתה מזה יומים. ויתר־על־כן, רחוק הוא ביותר מהסתבר, כי יטילו עוולים, אשר בצעו מעשה־רצח אשר כזה, את הגופה בלא משקולת להשקיעה, אמצעי־זהירות אשר כה קל היה לנקטו”.

פה מוסיף העורך וטוען כי אל־נכון היתה הגופה במים “לא שלשה ימים בלבד, כי אם, למצער, חמש מונים שלושת־ימים”, יען אשר כה ממוסמסת היתה עד כי התקשה בובי מאד להכירה. אכן, טענה זו האחרונה הוזמה תכלית־הֶזם. ממשיך אני בתרגום:

“על מה, אפוא, נסמך מר בובי באמרו כי אינו מסופק כלל בדבר, כי גופת מרי רוז’ה היתה הגופה? הוא פרם את שרוול השמלה, ולדבריו מצא אותות נאמנים לזהוֹת על פיהם. הצבור בכללו סבר כי מיני צלקות היו האותות האלה. הוא שף את הזרוע ושער מצא עליה – דבר אשר, לדעתנו, סתמי הוא מכל אשר ניתן להעלותו על הדעת – מופת אשר חותך הוא לא יותר ממופת מציאתה של זרוע בשרוול. מר בובי לא שב בלילה ההוא, ורק שלח להודיע למדם רוז’ה, בשעה השביעית, במוצאי יום־הרביעי, כי עדין מתנהלת חקירה בדבר בתה. אם נאות להניח כי מפאת זקנתה ויגונה לא יכלה מדם רוז’ה להופיע (ובזאת הרבֵּינו־הֵאוֹת), הנה וודאי חייב היה להמצא איש אשר ימצא חפץ בחקירה ויופיע. שום איש לא הופיע. ברחוב דרך־סן־אַנדרה לא נאמר גם לא נשמע כל הענין דבר אשר יגיע אף לאזני יושבי אותו בית. מר סן־אסטש, אוהבה של מרי ובחיר־לבה, אשר הסתופף בבית אמה, נשבע ומעיד כי לא שמע על גלוי גופתה של בחירתו עד לבוקר היום שלאחריו, כאשר בא מר בוֹבי אל חדרו וספר לו על כך. ומוזר הוא בעינינו, אשר התקבלה בשורה אשר כזאת בקרירות רבה מאוד”.

בדרך זו השתדל כתב־העת ליצור רושם של אדישות מצד קרוביה של מרי, אדישות שאין לישבה עם ההנחה כי האמינו הקרובים האלה אשר גופתה היא הגופה. והנה סיכום רמיזותיו זה הוא: כי, בסיועם החשאי של ידידיה, עקרה מרי מן העיר מטעמים אשר יש בהם כדי להלעיז על תומתה; וכי, עם גלויה של גופה בסינה, גופה הדומה במעט לזו של העלמה, השתמשו הידידים האלה בהזדמנות והשיאו את הצבור להאמין במותה. אפס שוב היה, ל’אטואל' פזיז מדי. הוכח בברור כי לא היתה כל אדישות, מעין זו אשר תוארה; כי הזקנה חלוּשה היתה ביותר, וכה מזועזעת היתה עד כי לא יכלה למלא כל חובה אשר תוּשת; כי סן־אסטש לא די שלא בקרירות קבל את הידיעה, גם התבלבלה דעתו מצער, וכה השתולל עד כי השפיע מר בובי על ידיד אחד ועל קרוב אחד להשגיח עליו ולמנעו מבוא לחקירה בעת הוצאת הגופה מקברה. גדולה מזו, אף כי נאמר ב,ל’אטואל' כי על־חשבון הצבור נקברה הגופה בשניה, וכי דחתה המשפחה בהחלט הצעה נוחה לקבורה פרטית, וכי לא נוכח איש מן המשפחה בטכס; – אף כי, אומר אני, הביא ‘ל’אטואל’ את כל הדברים האלה לחזוק הרושם אשר השתדל ליצור – חרף כל זאת הוזמו כל הדברים האלה הזם מניח־את־הדעת. בגליון הבא של העתון נעשה נסיון לטפול חשד על בובי עצמו. ואלה דברי העורך:

“עתה, אפוא, חל שנוי בענין. נודע לנו כי פעם אחת, בהיות מדם ב – בבית מדם רוז’ה, אמר לה מר בובי, בצאתו, כי ג’נדרם עומד לבוא שמה, וכי אל לה, למדם ב., לאמר לג’נדרם דבר עד אשר ישוב, כי עליה להניח לו את הדבר. – – – במעמד הדברים הנוכחי נראה כי חתום הענין כולו בראשו של מר בובי. אין לצעוד צעד בלעדי מר בובי, כי, באשר תלך, נכחו אתה הולך. – – מאיזו סבה שהיא גמר־אומר לבלי תת לאיש מלבדו לקרב אל הענין, ואת קרוביו הגברים הדף, לדבריהם, באופן מוזר מאד. דומה כי מתנגד הוא מאד להרשות לקרובים לראות את הגופה”.

את החשד אשר נטפל ככה על בובי חיזקה במידת־מה העובדה המובאת בזה. איש שבא לבקר במשרדו כמה ימים לפני העלם העלמה, בהעדרו הבחין בשושנה נעוצה בחור־המנעול, והשם “מרי” חרות על לוח־צפחה אשר תלוי היה בסמוך.

על פי הרושם הכללי, ככל אש ניתן לנו ללקטו מן העתונים, דומה כי היתה מרי קרבן לכנופיה של פושעים – כי אלה הם אשר העבירוה את הנהר, ענוּה, והרגוה. אפס, ‘לה קוֹמֶרסיֶל’, עתון רב־השפעה, לחם בעוז בדעה הזאת הרווּחה. אביא בזה פסקה או שתים מעמודיו:

“משוכנעים אנו בדבר, כי מוטעית היתה דרך החקירה, ככל אשר כווּנה אל בּריר־די־רוּל. אי־אפשר היה כי תעבור עלמה הידועה לאלפים כאשר ידועה היתה זאת, על פני שלשה בנינים מבלי אשר יראנה מי; וכל אשר יראנה הלא יזכור את הדבר, כי את לב כל יודעיה לקחה. מלאים־אדם היו הרחובות בעת אשר יצאה. – – – אי־אפשר היה כי תוכל ללכת אל בריר־די־רול, או אל רחוב־דרום, מבלי אשר יכירנה מנין אנשים בכל־זאת לא הופיע איש אשר ראה אותה מעבר לסף בית אמה, ומלבד העדות בדבר הכוונות אשר הביעה, אין כל דבר אשר יעיד כי יצוא יצאה. שמלתה נקרעה, נכרכה סביבה, ונקשרה קשר; ובו נשאו את הגופה כשאת צרור. אם בבריר־די־רוּל נעשה מעשה־הרצח, כי אז לא היה צורך בדבר אשר כזה. העובדה כי אצל בריר נמצאה הגופה, אין בה כדי להעיד על המקום בו הוּטלה המימה. – – – מאחת שמלותיה התחתונות של העלמה האומללה נקרע קרע, אמה ארכו וחצי האמה רוחבו, ונקשר מתחת לסנטרה וסביב ערפה, אל־נכון למען מנעה מזעוק. דבר זה ברנשים אשר לא היו להם מטפחות עשוהו”.

אפס יום־יומים לפני אשר בא אלינו המפקח הגיעה למשטרה ידיעה חשובה, אשר כמו שמה־לאל, למצער, את עיקר טענותיו של ‘לה־קומרסיל’. כאשר שוטטו שני ילדים, בניה של פלונית מדם דֶליק, ביער אשר אצל בריר־די־רוּל, באו במקרה בעבי חורש סבוך, אשר בו היו שלש או ארבע אבנים גדולות, ערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. על האבן העליונה מונחת היתה שמלה־תחתונה לבנה; על השניה נמצא סודר־משי. סוכך, כפפות ומטפחת נמצאו פה אף הם. על המטפחת היה השם “מרי רוז’ה”. קרעי לבוש נגלו על השׂיכּים אשר סביב. העפר נבוֹס היה, השׂיחים היו שבורים, ואותות האבקות נכרו בכל. בין החורש והנהר נמצאו המשוּכות עקורות־ממקומן, ובאדמה נכר כי נגרר איזה משא כבד על פניה.

עתון שבועי, ‘לַה סוֹלֵי’, העיר אחרי הגלוי הזה את ההערות הבאות – הערות אשר אך שקפו את הרגשתה של העתונות הפריסית כולה:

“נראה בעליל כי כל החפצים היו שם שלשה או ארבעה שבועות, למצער: מפאת הגשם שוּלח ירקוֹן בכולם גם פשה, ועקב הירקון דבקו זה בזה. סביב להם ובכמה מהם עלו העשבים. משי הסוכך חזק היה, אך חוטיו התמסמסו. חלקו העליון, המקופּל, אכוּל־ירקון וממוקמק היה כולו, ועם הפתחו נקרע. – – – קרעי שמלתה אשר קרעו השיחים רחבים היו כשלש זרתות ושש זרתות ארכם. אחד מאלה היה אמרת השמלה, ומוּטלאה היתה; השני חלק של השוֹבל היה, ולא של האמרה. כרצועות אשר נקרעו נראו אלה, ועל שיח־הקוצים היו, בגבה רגל לערך מעל לקרקע. – – – לא יוכל, אפוא, להיות ספק בדבר, כי נגלה מקום הפשע הזה האיום”.

בעקבות התגלית הזאת הופיעו עדויות חדשות. מדם דליק העידה ואמרה כי פונדק לה בצד הדרך לא הרחק משפת הנהר, מול בריר־די־רוּל. השכונה מבודדת היא ביותר. הפונדק הוא בית־הועד הרגיל של־יום־הראשון לבני־הפקר מן הכרך, הצולחים את הנהר בסירות. ביום המדובר בשעה השלישית, לערך, אחר הצהרים, הגיעה לפונדק עלמה צעירה בלוית צעיר שחוּם־פנים. השנים שהו שם עת־מה. בצאתם שמו פניהם לאיזה יער עבות שבקרבת־מקום. שימת־לבה של מדם דליק הוסבה אל הלבוש אשר לגוף העלמה, בשל דמיונו ללבוש אשר לבשה קרובת־משפחה שלה אשר מתה, במיוחד שׂמה לבה לסוּדר. מהרה אחרי צאת הזוג הופיעה כנופית בני־הפקר, אשר הקימו שאון, אכלו ושתו מבלי לשלם, הלכו בעקבות הצעיר והעלמה, חזרו לפונדק בשעת הדמדומים, ושבו וצלחו את הנהר כמו בחפזון רב.

באותו ערב עצמו, זמן קצר לאחר חשכה, שמעה מדם דליק, וכמוה כן בנה הבכור, זעקות אשר בקרבת הפונדק. הזעקות גדולות היו אך קצרות. מדם ד. הכירה לא רק את הסודר אשר נמצא בעבי החורש, כי אם גם את הלבוש אשר נמצא על הגויה. רַכָּב אחד, וָלֶנְס שמו, אף הוא העיד עתה ואמר, כי ביום־הראשון המדובר ראה את מרי רוז’ה עוברת את הסינה במעברה, ועמה צעיר שחום־פנים. הוא, ולנס, הכיר את מרי, ואי־אפשר היה לו לטעות בזהויה. החפצים אשר נמצאו בחורש זוהו כולם על־ידי קרוביה של מרי.

פרטי העדויות והידיעות אשר אספתי ככה, בעצת דופין, מן העתונים, לא הכילו כי אם עוד נקודה אחת נוספת בלבד – אולם היתה זו נקודה אשר חשיבות עצומה לה, לכאורה. נראה כי תיכף לאחר גלוי המלבושים, כמתואר למעלה, נמצאה הגופה נטולת־החיים, או נטולת־החיים כמעט, של סן־אסטש, ארוסה של מרי, בקרבת המקום אשר עתה חשבוהו הכל למקום הפשע. לידו נמצאה צלוחית ריקה, ועליה תו ובו רשום “משׁרת־אפיוּן”. נשימתו ענתה בו כי שתה את הרעל. הוא גוע מבלי אשר ידבר. על גופו נמצא מכתב קצר המספר על אהבתו למרי, ועל כוונתו לשלוח יד בנפשו.

“ספק אם צריך אני לאמור לך”, אמר דופין כאשר גמר לעיין ברשימותי, "כי המקרה הזה מסובך הוא רב־יתר מזה של רחוב מורג; אשר ממנו נבדל הוא בבחינה חשובה אחת. אין זה אלא מקרה פשע רגיל, ואם גם אכזר. אין בו כל דבר נפלה במיוחד. הלא תראה כי, מטעם זה, מחשבה התעלומה הזאת קלה לפתרון, בעוד אשר, מטעם זה, ראוי היה לחשבה קשה לפתרון. הנה כי כן לא ראו בראשונה צורך להציע פרס. הפקידונים של ג – היה בכוחם לתפוס תיכף־ומיד איך ומדוע עשוי היה מעשה־תועבה אשר כזה להעשות, בדמיונם יכלו לציר אופן – אפנים הרבה, – ונמוק – נמוקים הרבה; ויען אשר לא מן הנמנע היה כי יכול איזה מן האופנים והנמוקים להיות אופן המעשה ונמוקו, סברו וקבלו כי צריך איזה מהם להיות אפנו ונמוקו. אפס דוקא באשר נוחים היו הדמויים האלה כל־כך לדמוֹתם, ודוקא מפני היות כל אחד מהם מתקבל־על־הדעת, ראוי היה להבין כי יותר משמראים הם על הקלות אשר תתלווה להבררת־הדברים מראים הם על הקשיים אשר יתלוו אליה גם יתלוו. אשר על כן אמרתי כי על פני שיאים אשר מעל למישור הרגיל יגשש ההגיון את דרכו, אם אך גשש יגששנה, בבקשו את האמת, וכי השאלה אשר תשָאל במקרים אשר כאלה אין היא דווקא ‘מה קרה?’ כי אם ‘מה קרה אשר כמוהו לא קרה עדין?’ בחקרים בבית מדם ל’אספּני³ נפלה רוחם של עושי־דברו של ג – וחושיהם התבלעו מפני עצם הנדיר אשר בתעלומה, הנדיר אשר בו היה שכל מתוקן כיאות רואה סימן בטוח ביותר להצלחה; אכן, נוכח השכיח שבכל אשר נתקלה בו העין במקרה של מוכרת־הבשמים עשוי היה שכל זה עצמו לטבוע ביאושו, אף על פי כן לא בישר הדבר הזה כי אם נצחון קל לשלוחיו של בית־הפקידות.

"במקרה של מדם ל’אספני ובתה לא היה, אף מתחילת חקירתנו, כל ספק בדבר כי אמנם נעשה מעשה־רצח. המחשבה על התאבדות הוסחה מיד מן הדעת. אף כאן פטורים אנו, מבתחילה, מכל הרהור על אבוד־לדעת. הגופה אשר נמצאה בבריר־די־רוּל נמצאה במסבות שאינן מניחות לנו כל מקום למבוכה בשאלה חשובה זאת. אך הובעה השערה כי אין הגויה אשר נגלתה גויתה של מרי רוז’ה, זו אשר לגלוי רוצחה, או רוצחיה, מוצע הפרס, ואשר עליה בלבד מוסב החוזה, אשר כרתנו עם המפקח. את האדון הזה יודעים אנו שנינו היטב. לא יסכון לנו לתת בו אמון רב מדי אם, אחרי אשר נצא בחקירותינו מן הגופה אשר נמצא, ואחרי אשר נתחקה על עקבות רוצח, נגלה כי גופת מישהי אחרת היא הגופה הזאת; או אם, בקחתנו לנו את מרי החיה למוצא, נמצאנה, אפס חיה־וקימת נמצאנה – אם כה ואם כה שוא יהיה עמלנו; יען כי מסיה ג – הוא האיש אשר עמו עלינו לשאת־ולתת. לצרכנו אנו, אפוא, אם לא לצורך המשפט, הכרח הוא כי תהיה ראשית מעשינו קביעת הזהות אשר בין הגויה למרי רוז’ה הנעדרת.

“בעיני הצבור נראו נמוקיו של ‘ל’אטואל’ בעלי משקל; ואשר כתב־העת עצמו בטוח בחשיבותם, דבר זה יֵרָאה בעליל מן האופן בו פותח הוא את אחד מאמריו של הענין – ‘כמה מעתוני־הבוקר של היום’, נאמר שם, כותבים על המאמר המשכנע בגליון יום־השני של 'ל’אטואל”. בעיני אני אין המאמר משכנע כמעט במאומה מלבד באשר לזריזיותו של מחברו. שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה. העתון אשר רק יסכים עם הדעה המקובלת (ותהי זו מיוסדת כאשר תהיה) לא יקנה לו כלל את לבב המון. רוב האדם יחשבו לעמוק רק את זה המשמיע דברים הסותרים סתירה חריפה את הדעה המקובלת. במחשב, לא־פחות מאשר בספרות, המכתם הוא אשר אותו יחושו גם ירבו להעריך. ובשניהם הריהו פחוּת ביותר במעלה.

"רצוני לאמור, כי עֵרב המכתם והמלודרמה שברעיון, אשר על פיו חיה מרי רוז’ה עודנה, זה ולא איזו מידת־הגיון הנמצאת באמת ברעיון הזה, הוא אשר העלהו על דפי ‘ל’אטוּאל’ והבטיח לו קבלת־פנים נאה בקרב הצבור. הבה נבדוק את עיקרי טענתו של כתב־העת הזה, עם שנשתדל לחשוך נפשנו מגבוב־הדברים אשר ציין אותה במקורה.

"ראשית כוונתו של הכותב היא להראות, על סמך קִצרו של רווח־הזמן אשר בין הֵעָלמה של מרי למציאת הגויה הצפה, כי אין הגויה יכולה להיות זו של מרי. הנה כי כן ישית הטוען מיד את לבו להפחית את רווח־הזמן הזה כדי מעוטו האפשרי. בחפזו בזאת נתקע הוא לסברות־סתם מבתחילה. ‘אוולת היא לחשוב’, אומר הוא, ‘אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל’. תיכף־ומיד קמים אנו ושואלים, מדוע? מדוע־זה איולת היא לחשוב כי בוצע הרצח חמש דקות לאחר צאת העלמה את בית אמה? מדוע איולת היא לחשוב כי בוצע הרצח באיזו שעה משעות היום? בכל השעות היו רציחות גם היו. אך אם נעשה המעשה באיזה רגע שהוא מן השעה התשיעית בבוקר יום־הראשון ועד לרבע השעה קודם חצות, עדין נמצא היה זמן די־והותר, להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל‘. היוצא מסבר זו אין הוא אלא – כי לא בוצע הרצח ביום־הראשון כלל וכלל – ואם נתיר ל’אטואַל’ לסבור כזאת כי אז הרשות בידינו להתיר לו את כל אשר יעלה על רוחו. הסעיף המתחיל בלשון: ‘אוולת היא לחשוב אשר נשלם מעשה־הרצח וגו’, יֵרָאה כאשר יֵרָאה על דפי ל’אֶטוּאַל', הלא אפשר לדמות כי במוח מחברו חוּבּל ממש כך: ‘אוולת היא לחשוב אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל; אוולת היא, אומרים אנו, לחשוב כל זאת, ולחשוב עם זאת (כפי אשר מנוי־וגמור עמנו לחשוב) כי לא הוטלה הגופה עד לאחר חצות’ – משפט אשר בלתי־עקיב הוא למדי, אפס אינו תפל תכלית־תפלות כמשפט המודפס.

“אילו היה עניני”, המשיך דופין, "רק להביא ראיות לטענתי כנגד נמוק זה מנמוקי,ל’אטואַל‘, כי אז יכולתי לחדול ממנו בלב שקט. אולם לא ב’אטואַל’, נטל עלינו לעסוק, כי אם באמת. המשפט הנדון, כצורתו זו, רק כוונה אחת יש בו; ואת הכוונה הזאת פרשתי והגדרתי; אולם חשוב הוא לחפש מאחרי המלים רעיון, אשר נראה כי התכוונו המלים האלו לבטאו, ובלא הצלחה. היה בדעת העתונאים לאמור כי אם בוצע הרצח הזה באיזו שעה משעות היום או הלילה של יום־הראשון, אי־אפשר כי ערבו הרוצחים לבם לשאת את הגויה אל הנהר לפני חצות־הליל. ופה, בעצם, מונחת הסברה אשר עליה אני קובל. הסברה היא שהרצח בוצע במקום כזה, ובמסבות כאלו, אשר הצריכו את נשיאת הגויה אל הנהר. אולם הלא אפשר כי נעשה המעשה אצל גדת הנהר, או בנהר עצמו; ואם כן הדבר, אפשר כי הוטלה הגויה בכל שעה משעות היום או הלילה, מהיות הדבר הזה דרך ברורה ודחופה ביותר להפטר ממנה. הן תבין כי אין אני אומר בזה דבר מסתבר דוקא, או תואֵם לדעת, דוקא. עד הנה אין אני נוגע במאומה בעובדות אשר בפרשה. אין את נפשי כי אם להזהירך מפני כל נעימתה של השערת ל’אטואל', בהפנותי את תשומת־לבך אל החדצדדיות אשר בה מתחילתה.

אחרי אשר תחם כתב־העת תחום יפה לדעותיו המוקדמות, אחרי אשר הביע את הסברה כי, אם גופתה של מרי היתה זו, לא יכלה להיות במים כי אם זמן קצר, מוסיף הוא ואומר:

"מכל נסיוננו למדנו כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים, גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים למצער, לטבּוּעה, תושב זו ותשקע, אם יניחוה'.

"סברות אלו נתקבלו בשתיקה על־ידי כל עתוני פריס, להוציא את ‘לה מוֹנִיטֶר’. זה האחרון מנסה לצאת חוצץ כנגד אותו חלק הסעיף הנוגע ב’גופות טבועות' בלבד, בהזכירו חמשה או ששה מקרים בהם נמצאו גופותיהם של אנשים, אשר נודע כי טבעו, כעבור זמן מועט מזה אשר עליו עומד ל’אטואַל', אך נסיונו של ‘לה־מוניטר’ להכחיש את כלל סברתו של ‘ל’אטואל’ בהזכרת מקרים מסוימים המתנגדים לאותה סברה, נסיון זה יש בו משהו בלתי־הגיוני ביותר. אילו ניתן להביא חמשים ולא חמש דוגמאות של גופות אשר נמצאו צפות כתום יומים או שלשה, עדיין אפשר והוגן היה לחשוב על הדגומות האלה יוצאות מן הכלל של ‘ל’אטואל’, כל עוד לא הוכחה משוגתו של הכלל עצמו. אם הודינו בכלל (ואותו אין ‘לה־מוניטר’ מזים, רק עומד הוא על היוצאים ממנו), הרי שלא גרענו מתוקף טענתו של ‘ל’אטואל’ מאומה; כי הטענה הזאת אין היא מבקשת לגעת אלא בשאלת הסתברות צוּפה של הגופה על פני המים קודם עבור שלושת ימים; והסתברות זאת אך תחזק את עמדתו של ‘ל’אטואל’ כל עוד אין מספר המקרים, אשר באופן ילדותי כל־כך הובאו כראיות, מספיק די קביעתו של כלל נוגד.

"עיניך הרואות כי כל טענה אשר תטען בנקודה זאת. יש להביאה כנגד הכלל הזה, אם אך יש להביאה בכלל; ולצורך זה חובה עלינו לבחון את יסודו של הכלל. והנה גוף האדם אין הוא, ברגיל, קל הרבה יותר ממי הסינה אף לא כבד הוא מהם ברב; פרושו של דבר, שמשקלו הסגולי של גוף האדם, במצבו הטבעי, שווה הוא בקרוב לנפח המים אשר ידחנו. גופותיהם של שמנים ובשרנים, אשר עצמותיהם קטנות, וגופות נשים בכלל, קלות הן מאלו של הרזים וגדולי־העצמות, ושל גברים; ומשקלם הסגולי של מימיו של נהר מושפע הוא במידת־מה מגאות הים. אולם, אם לא נביא בחשבון את הגאות הזאת, מותר לאמר כי מעטות מאד הן גופות האדם אשר תשקענה בכלל מעצמן, ואם גם במים חיים. כמעט כל אדם הנופל לנהר יוכל לצוף, אם יניח למשקלם הסוגלי של המים לדמוֹת, פחות או יותר, למשקלו הסגולי שלו, לאמור – אם יניח לגופו להישקע כולו ככל־האפשר. התנוחה היאה למי שאינו יודע לשחות, היא תנוחתו הזקופה של המהלך ביבשה כשראש מופשל כולו לאחור, ומשוקע במים, ורק הפה והנחירים נשארים בולטים מעל לפני המים. בתנוחה זו נמצא עצמנו צפים בלא קשי ובלא מאמץ. ברור אפוא, כי כובד הגוף וכובד המים המודחים שרויים בשווי־משקל נאה מאד, וכי כל דבר של מה־בכך יגרום או לזה כי יכריע. זרוע, למשל, כי תורם מן המים וכי ישלל ממנה ככה משענה, תהי משקל נוסף אשר די בו לשקע את הראש כולו, ואילו בסעד מקרי של שבב העץ הקטן ביותר נוכל לשאת את ראשנו ולהביט על סביבנו. והנה בפרכוסיו של מי שאינו רגיל בשחיה, תונפנה הזרועות מעלה תמיד, בעודו מנסה לשמור על הראש בזקיפותו הרגילה. התוצאה היא שיקוּע פיו ונחיריו של האדם, וחדירת מים לריאותיו, אגב מאמציו לשאוף אויר בהיותו מתחת לפני המים. מים רבים יחדרו גם לקיבה, והגוף כולו נעשה כבד יותר בגלל ההפרש בין משקל האויר אשר ניפח את החללים האלה בתחילה לבין משקל הנוזל הממלא אותם עתה. הפרש זה דיו לגרום לגוף שיטבע, בדרך כלל; אך אין די בו במקרה של איש בעל עצמות קטנות וכמות בלתי־רגילה של חומר לא־מוצק או שמנוני. איש אשר כזה יצוף אף אחרי טבעו.

"הגויה, אשר תשקע אל קרקע הנהר, תשאר שם, עד אשר, בדרך זו או אחרת, ישוב משקלה הסגולי להיות קטן מזה של נפח המים אשר אותו היא דוחה. תוצאה זו תיגרם אם עקב התמסמסות אם בדרך אחרת. תולדת ההתמסמסות היא הפקת גז, המנפח את רקמות התאים ואת כל החללים, ומשווה לגוף את המראה התפוּח האיום כל־כך, ברבות הניפּוח עד כדי הגדל בממש את נפח הגויה בלא הגדל את המסה או את הכובד, או אז ימעט משקלה הסגולי ממשקלם, של המים הדחויים, ולעת הזאת תופיע על פני המים, אבל מסבות אין־מספּר ממַתנות או ההתמסמסות – גורמים אין־מספר יחישוה או יאיטוה; כמו, למשל, חוּמה של העונה או קרתה, רוייתם או צלילותם המחצבית של המים, עמקם או רדידותם של אלה, זרימתם או עמידתם, תכונת גופו של האיש, נגיעותו במחלה או נקיונו ממנה קודם המוות, ברור אפוא כי אין אנו יכולים לקבוע, באיזו מדה של דיוק, מועד אשר בו תצוף הגויה עקב התמסמסותה. בתנאים מסוימים יבוא הדבר תוך שעה; באחרים אפשר לא יבוא כלל. יש תמיסות כימיות אשר בהן ניתן לשמר את הגוף החי לעד מהשחת; כספית דו־כלורית היא אחת מאלו. אך, מחוץ להתמסמסות, עשוי גז להיות מופק בקיבה, וברגיל גם מופק הוּא, מפּאת התסיסה החומצית של חומר צמחי (ובחללים אחרים מסבות אחרות), די עורר ניפוח אשר יעלה את הגופה אל מעל לפני המים. הפעולה אשר תפעל יריה בתותח אין היא אלא פעולת־זעזוע פשוטה. ועשויה זו להתיק את הגויה מן הרפש או הטין הרך אשר בהם היא שקועה, ולהניחה בכך לצוף לאחר שכבר הכשירוה לזאת גורמים אחרים; או שעשויה היא להתגבר על צמיגותם של כמה חלקים רקֵבים של הרקמה התאית, ולהניח בכך לחללים להתנפח בהשפעת הגז.

"בהיות אפוא כל התורה כולה לפנינו, הנקל לנו לבחון לאורה את סברותיו של,ל’אטואל'. ‘מכל נסיוננו למדנו’, אומר העתון הזה, ‘כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים, גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים, למצער, לטבּועה, תשוב זו ותשקע, אם יניחוה’.

"סעיף זה כולו חייב עתה להיראות כרקמה של חוסר־הגיון ודברים נעדרי־קשר. כל הנסיון איננו מראה כי דרושים ל’גופות טבועות' מששה עד עשרה ימים למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים. גם המדע גם הנסיון מלמדים כי אין מועד צוּפן בר־קביעה, ובהכרח אין הוא בר־קביעה. יתר־על־כן, אם עלתה גויה עקב יריה בתותח, הרי לא ‘תשוב ותשקע, אם יניחוה’, אלא אם כן כבר רבתה ההתמסמסות די אַפשר לגז המוּפק להתמלט. אולם רצוני להסב את שימת־לבך להבדל אשר הובדל בין ‘גופות טבועות’ ל’גופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים‘. אם כי מודה הכותב בהבדל, הנה כוֹלל יכלול את כולן באותו סוג. הראיתי איך גדל משקלה הסגולי של גופת אדם טובע מנפח־מימיה, וכי לא היתה טובעת כלל, אילולא הפרכוסים אשר בהם יניף האדם את זרועותיו מעל לפני המים, ואילולא השאיפות אשר ישאף בהיותו מתחת לפני המים – שאיפות הממלאות במים את מקום האויר אשר היה בריאות. אפס הגופה, ‘אשר הוטלה המימה תיכף לאחר מוות אָלים’ לא תפרכס גם שאוף לא תשאף. הרי שבמקרה זה האחרון לא תטבע הגופה ברגיל, כל עיקר – עובדה אשר נראה כי נעלמה היא מ’ל’אטואל’. כאשר רבתה ההתמסמסות במאד–באשר התפרד הבשר במדה מרובה מן העצמו – אז, אמנם, אך לא קודם לכן, תיעלם הגויה מעינינו.

"ועתה איך ננהג בסברה האומרת, כי אי־אפשר אשר גופת מרי רוז’ה היא הגופה שנמצאה, יען כי, כעבור שלושת ימים בלבד, נמצאה צפה? אם טובעה אפשר כי, מהיותה אשה, לא שקעה כלל; או, אם שקעה, עשויה היתה לשוב ולהופיע תוך עשרים־וארבע שעות ופחות. אך אין איש מניח כי טבוֹע טבעה; ומאשר מתה בטרם הוטלה אל הנהר, אפשר היה למצאה צפה בכל עת ובכל שעה אחרי־כן.

" ‘אבל’, אומר ‘ל’אטואל’, ‘אילו הוחזקה הגופה על החוף בהֶשחֵתה עד מוצאי יום־השלישי, כי אז נמצאו על החוף עקבות כלשהם מעקבות הרוצחים’. פה יקשה בתחילה לתפוס מה כוונתו של בעל־הסברה. יש בדעתו לקדם את פני הדבר אשר, כמדומה לו, יהיה בו משום סתירה להנחתו – כגון: כי הוחזקה הגופה על החוף יומים, בהיותה נתונה אגב כך להתמסמסות מהירה – מהירה יותר מאשר היתה אילו שוּקעה במים. מניח הוא כי, אם כן היה הדבר, עשויה היתה להופיע על פני המים ביום־הרביעי, וחושב הוא כי רק במסבות אשר כאלו יכלה להופיע כך. אשר על כן נחפז הוא להוכיח כי לא הוחזקה על החוף; שאם כן ‘כי אז נמצאו על החוף עקבות מעקבות הרוצחים’. נדמה לי כי יעלה ה־ 'sequiteur חיוך על שפתיך. הבן לא תוכל איכה זה יכול עצם שהותה של הגויה על החוף להרבות את עקבות הרוצחים.. הבן לא אוכל גם אני.

" ‘ויתר־על־כן’, מוסיף עתוננו ואומר, ‘רחוק הוא ביותר מהסתבר, כי יטילו עַוָלִים אשר בצעו מעשה־רצח כזה את הגופה בלא משקולת להשקיעה, אמצעי־זהירות אשר כה קל היה לנקטו’. ראה־נא את מבוכת המחשבה המבדחת! אף אחד ­אף לא ‘ל’אטואל’ – אינו חולק על כך שרצוח רצחו את הגופה שנמצאה. אותות האלימות ברורים הם מדי. בעל־הסברות שלנו אין חפצו כי אם להראות כי לא גופת מרי היא הגופה הזאת. חפץ הוא להוכיח כי מרי לא נרצחה – לא כי הגויה לא נרצחה. אפס הערתו מוכיחה רק את הדבר הזה האחרון. הנה גויה אשר אין משקולת קשורה אליה. רוצחים, בהטילם גויה המימה, זו דרכם לקשור אליה משקולת. על־כן לא רוצחים הטילו את זאת. זהו כל אשר הוכח, אם הוכח דבר בכלל. בשאלת הזהות אין פה כל נגיעה, ו’ל’אטואל' טורח טרחות הרבה אך למען סתוֹר את הדברים אשר בהם הודה רק לפני רגע. ‘ברור לנו בהחלט’, אומר הוא, ‘כי גופת אשה נרצחת היתה הגופה אשר נמצאה’.

"גם אין זה המקרה היחיד, אף בחלקו ככה את הנושא אשר לפניו, בו טוען בעל־הסברות שלנו בהסח־הדעת נגד עצמו. כבר אמרתי כי חפצו הברור הוא להקטין ככל־האפשר את רווח־הזמן אשר בין העלמה של מרי למציאת הגויה. עם זאת מוצאים אנו אותו מטעים את ההנחה, כי לא ראה איש את העלמה לְמִצֵאתה את בית אמה. ‘אין בידינו כל עדות’, אומר הוא, ‘להיות מרי רוז’ה בארץ־החיים אחרי השעה התשיעית של יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני’. באשר ברור כי חדצדדית היא טענתו, היה עליו, למצער, להתעלם מן הענין הזה; כי אילו נודע אשר ראה מישהו את מרי ביום השני, דרך־משל, או ביום השלישי, כי אז היה רווח־הזמן הנדון קטן ברב, ועל פי הֶסֵקו הוּא, מתמעטת היתה ברב ההסתברות כי גוית הגריזט היתה הגויה. משעשע הוא לראות כי 'אף על פי כן, עומד ‘ל’אטואל’ על שלו, מתוך אמונה שלמה כי מסייע הדבר לכלל טענתו.

"ועתה שוב ועיין באותו חלק של הטענה הנוגע בזהוי הגויה על־ידי בובי. באשר לשׂער אשר על הזרוע, ברור כי נהג ‘ל’אטואל’ בעקבּה. אי־אפשר כלל כי נסמך מר בובי, שאין הוא שוֹטה, בזהותו את הגויה, רק על שׂער אשר על זרועה. אין זרוע בלא שער. הכּלליות של בטויו של ‘ל’אטואל’ אין היא אלא סירוס דבריו של העד. אל נכון דבר על איזה יחוּד שלשער הזה, אל נכון היה זה יחוד בצבע, בגודש, באורך או בתנוחה.

" ‘רגלה’, אומר כתב־העת, ‘קטנה היתה – כמוה כאלפי רגלים. הבירית שלה אין היא בגדר הוכחה כלל – ואף נעלה אינה בגדר הוכחה – כי ביריות ונעלים בחבילות הן נמכרות. אותו הדבר ניתן לאמרו על הפרחים אשר במגבעתה. דבר אשר עליו עומד מר בובי בתוקף הוא, כי הקרס של הבירית אשר נמצאה נמשך־אחור למען הדק. דבר זה איננו ולא כלום; כי על כן רואות מרבית הנשים לנכון לקחת עמן זוג ביריות הביתה ולהתאימן למידת האברים אשר אותם נועדו להקיף תחת נסות אותן בחנות שם קנוּן’. פה קשה לשער כי בכובד־ראש ידבר בעל־הסברה. אילו גלה מר בובי, בתוּרו אחר גופת מרי, גויה ההולמת בכלל מדתה ותארה את העלמה הנעדרת, כי אז מותר היה לו להגות (בלא געת כלל בשאלת הלבוש) כי הצליח בחפּושו. אם נוסף לצד של כלל המידה ומבנה־הגוף, מצא על הזרוע שער אשר יחוּד לו כזה של שער זרועה של מרי החיה, כי אז התחזקה דעתו בצדק; וגידול הוודאות עשוי היה להיות תואם למידת יחוּדו של האות השעיר, או למידת הנִפְלֶה שבו. אם כרגלי מרי הקטנות קטנות היו גם רגלי הגויה, כי אז לא היה שעוּר ההסתברות, כי הגופה גופת מרי היא, גדל ביחס אריתמטי בלבד, כי אם ביחס גיאומטרי, או צבִיר, מאד. הוסף על כל אלה נעלים אשר ידוע כי כמותן נעלה ביום העלמה, ואם כי אולי נעלים אלו, ‘בחבילות הן נמכרות’, הרי כבר נגדשה ההסתברות עד היותה גובלת בוודאות. דבר אשר בפני עצמו לא יהיה כלל בגדר עדות לזהות, הרי במעמדו המחזק הופך הוא להיות הוכחה בטוחה ביותר. הב לנו, אפוא, פרחים במגבעת המתאימים לאלה אשר עדתה העלמה הנעדרת, ולא נבקש עוד דבר יותר מזה. אם אך פרח אחד נמצא, לא נבקש יותר דבר – ומה אפוא אם שנים, או שלושה, או יותר, נמצאו? כל פרח נוסף כפל־עדות הוא – לא הוכחה שנוספה להוכחה, כי אם הוכחה שנכפלה מאות ואלפי מונים. עתה הבה נגלה על גופת הנרצחת ביריות כאשר היו לחיה, וכמעט למותר הוא להמשיך. אבל ביריות אלו נמצאות מהודקות, במשיכה של קרס לאחור, ממש כאשר הדקה מרי את ביריותיה שלה קודם צאתה את הבית. עתה שגעון הוא או צביעות להטיל ספק בדבר. מה שאומר ‘ל’אטואל’ בענין קיצור זה של הביריות, שמעשה בלתי־רגיל הוא, אינו מראה אלא על קשי־ערפו במשוגתו. עצם גמישותה של בירית־הקרס מדגימה את הבלתי־רגיל שבקיצור. דבר העשוי להתקין את עצמו, בהכרח אין הוא נזקק להתקנה חיצונה אלא לעתים נדירות. אין זאת כי במקרה, במובנה המדויק ביותר של המלה, צריכות היו ביריותיה של מרי להדוק המתואר. אלו עצמן היה בהן כדי לקבוע את זהותה די־והותר. אך אין זה שנמצאו על הגויה ביריותיה של העלמה הנעדרת, או נעליה, או מגבעתה, או פרחי מגבעתה, או כי היה לגויה רגלי העלמה, או סימן מיוחד על הזרוע, או כי דמתה לה לזו בכלל קומתה ותארה – אלא שכל הדברים האלה היו לה לגויה, וכולם ביחד. אילו ניתן להוכיח כי, במסבות אלו, אמנם הטיל עורכו של ‘ל’אטואל’ ספק, כי אז לא היה צורך במקרהו לתעודת de lunatico inquirendo. הוא ראה טעם לענות כהד אחרי להוּגם של עורכי־הדין, אשר, על־הרוב, די להם כי יענו כהד אחרי חוקיו המהוקצעים של בית־הדין. אעיר בזה כי הרבה מאשר יפסול בית־הדין לעדות – מיטב העדות הוא לשכל. כי בית־הדין עצמו, אשר ידריכוהו העקרונים הכלליים של העדות – העקרונים המוכרים והכתובים־בספר – ממאן הוא לנטות מדרכו במקרים מיוחדים. ודבקות מוחלטת זו בעקרון, אגב התעלמות נוקשה מן היוצא־מן־הכלל הנוגד, הריהי דרך בטוחה להשיג את מירב האמת שניתן להשיגה, באיזה פרק־זמן ממושך שהוא. בסכום הגיוני הוא, אפוא, נוהג זה; אך כן גם אין ספק בדבר כי מביא הוא לידי טעויות עצומות בפרטים.⁴

"אשר לרמיזות השלוחות אל בובי, הלא תאבה לפטרן בהבל־פיך. כבר ירדת עד חקר אפיו האמתי של אדון טוב זה. הריהו מחזר, בעל רומנטיקה הרבה ושכל מעט. כל מי אשר זה טבעו עשוי יהיה ביותר, במקרה של התרגשות אמתית, לנהוג מנהג אשר יחשידנו בעיני השנונים־מדי או רָעי־הכוונות. מר בובי היו לו (כפי הנראה מתוך רשימותיך) כמה ראיונות אישיים עם עורכו של ‘ל’אטואל’, גם העליב את הלז בערבו לבו לחוות דעה כי, חרף סברתו של העורך, גוית מרי היה הגויה, לאמתו של דבר. ‘מחזיק הוא בטענתו’, אומר העתון, ‘כי גוית מרי היא הגויה, אפס אין הוא יכול להביא עילה, נוסף על העילות אשר עליהן כבר העירונו, שתשכנע את זולתו’. והנה, מבלי אשר נשוב להזכיר את העובדה, כי עדות חזקה יותר ‘שתשכנע את זולתו’ אי־אפשר היה להביא מעולם, מותר לציין כי הנקל הוא להבין אשר, במקרה ממין זה, יוכל אדם להאמין, מבלי אשר יהיה בידו להביא גם סבה אחת אשר תשכנע את זולתו להאמין. אין לך דבר סתמי יותר מרשמי זהותו של אדם. כל אדם מכיר את שכנו, ובכל־זאת מעטים הם המקרים בהם יהיה איש מוכן להביא סיבה להכרתו. עורכו של ‘ל’אטואל’ לא היתה לו כל זכות להעלב מפני אמונתו הבלתי־מסקנית של מר בובי.

“המסבות המטילות עליו חשד תמצאנה תואמות יותר להנחתי, הרואה חיזור רומנטי בדבר, מאשר להשערתו המאשימה של בעל־הסברות. באחזנו בפרוש החנון יותר, שוב לא נמצא קושי בהבנת השושנה בחור־המנעול; השם ‘מרי’ על לוח־הצפחה; את ‘הדיפת קרוביו הגברים’; את ‘ההתנגדות להרשות להם לראות את הגופה’; את ההתראה שהתרה במדם ב –, כי אל לשוחח עם ג’נדרם עד אשר ישוב הוא, בובי; ולבסוף, את האומר אשר גמר, כביכול, ‘לבלי תת לאיש מלבדו לקרב אל הענין’. נראה לי כדבר שעליו אין לערער, אשר היה בובי מחזר אחרי מרי; אשר השתעתה עמו; ואשר להוט היה להחשב כמי שנהנה ממלוא קרבתה ואמונה. לא אומר יותר דבר בענין זה; והואיל והעדות מזימה תכלית־הזם את לעזו של ‘ל’אטואל’ בענין האדישות מצד האם ושאר קורבי־משפחה – אדישות שאין לישבה עם ההנחה שמאמינים הם כי גוית מוכרת־ הבשמים היא הגויה – הרי נמשיך עתה בשלנו כאילו נפתרה שאלת הזהות לשביעת־רצוננו הגמורה”.

“ומה”, עניתי ושאלתי, “חושב אתה על דעותיו של ‘לה קומרסיל’?”

"כי, ברוחן, ראויות הן לשימת־לב רב־יתר מכל דעה אשר חיוותה על הענין. מסקנותיהן של ההנחות הגיוניות הן גם שנונות; אפס ההנחות מיוסדות הן, בשני מקרים, למצער, על הסתכלות פגומה. ‘לה קומרסיל’ מבקש להגיד כי נתפסה מרי בידי איזו כנופיה של בני־בליעל פחותים לא־הרחק מפתח ביתה. ‘אי־אפשר היה’, טוען הוא, ‘כי תעבור עלמה, הידועה לאלפים כאשר ידועה היתה זאת, על פני שלשה בנינים מבלי אשר יראנה מי’. זהו הרהורו של איש היושב בפריס זה־כמה – של איש־צבור – ושל איש אשר הלוכו אנה־ואנה בכרך מוגבל הוא בעיקר בתחום הסמוך למשרדים הצבוריים. יודע הוא כי אך לעתים רחוקות ירחיק כדי מנין בנינים ממשרדו שלו מבלי אשר יוכל ויבורך. ומדעתו מה רבים האנשים אשר יִדֵע, ומה רבים האנשים אשר ידעו אותו, משווה הוא את פרסומו לזה של מוכרת־הבשמים, אינו מוצא הבדל רב ביניהם, ומגיע מיד למסקנה כי בהיותה מהלכת עשוי להכיר אותה מספר אנשים השווה לזה העשוי להכיר אותו בהַלכו. כך יכול הדבר להיות רק אילו היו טיוליה בעלי אותו האופי השיטתי, שאינו־משתנה, ואילו היה תחומם אותו מין של איזור מוגבל שהוא תחום טיוליו שלו. הולך הוא אנה־ואנה, ברווחי־זמן קצובים, בחוג תָחום, אשר רבים שם האנשים העשויים להבחין בו עקב התענינותם בקרבת עסוקו לעסוקם. אך טיוליה של מרי רוז’ה אפשר להניח כי דלגנים היו, בדרך כלל. במקרה זה המיוחד נראה שמסתבר הוא ביותר, כי הלכה בדרך השונה, במידה רבה מהרגיל, מן הדרכים אשר הורגלה בהן. ההקבלה אשר הוקבלה, כמדומה במוחו של ‘לה־קומרסיל’, יהיה לה קיום רק במקרה אם עוברים שני האנשים את הכרך כולו. במקרה שלפנינו, אם נניח כי שוים הם מספרי ההכרויות האישיות, שוים יהיו גם הסכויים לפגישת מספר שווה של מכרים. אשר לי סבור אני כי לא רק אפשר, אלא גם וודאי כמעט, שיכלה מרי ללכת, בכל שעה שהיא, באיזו מן הדרכים הרבות אשר בין מעונה למעון דודתה, מבלי אשר תפגוש גם איש אחד אשר תדענו, או אשר ידענה. בהאירנו את השאלה הזאת באורח המלא והיאות, שומה עלינו לבלי הסח דעתנו מאי־ההתאמה הרבה בין מספר מיודעיו של מי מאנשי פריס, ויהי גם המפורסם בהם, לבין כלל האוכלוסיה של פריס עצמה.

"אך אם נְדַמה כי נותר עוד משקל כלשהו להשערתו של ‘לה קומרסיל’, הרי ימעט זה בהרבה אם נשית את לבנו אל השעה בה יצאה העלמה החוצה. ‘מלאים־אדם היו הרחובות’, אומר ‘לה קומרסיל’, ‘בעת אשר יצאה’. אולם לא כן הדבר. בשעה התשיעית בבוקר היה זה. ואכן, בשעה התשיעית לבקרו של כל יום מימות השבוע, מלבד יום־הראשון, מלאים חוצות הכרך אדם. בשעה התשיעית בבוקר יום־הראשון נמצאים התושבים בבתיהם בעיקר ומתכוננים ללכת לכנסיה. שום איש מתבונן לא יכול לבלי הבחין בשממותה המיוחדת של העיר, למן השעה השמינית ועד לשעה העשירית בבקרו של כל יום־א'. בין העשירית לאחת־עשרה יהמו החוצות, אך לא בשעה מוקדמת כזו אשר צוינה.

“ובעוד נקודה ימצא פגם בהסתכלות של ‘לה קומרסיל’. ‘מאחת שמלותיה התחתונות’, אומר הוא, ‘של העלמה האומללה נקרע קרע, אמה ארכו וחצי האמה רחבו, ונקשר מתחת לסנטרה סביב ערפה, אל־נכון למען מנעה מזעוק. דבר זה ברנשים אשר לא היו להם ממחטות עשוהו’. אם מיוסדת היא הדעה הזאת ואם אין, עוד נשתדל לראות אחרי־כן; אולם בדברו על ‘ברנשים אשר אין להם ממחטות’ מכוון העורך לפחותים בבני־בליעל. אפס האנשים האלה היה תהיינה להם ממחטות, דוקא, גם אם כותנות לא תהיינה להם לעורם. אל־נכון אונה לך להבחין בדבר, עד כמה הפכה הממחטה בשנים האחרונות להיות לאיש־ההפקר האמתי דבר שאין לוותר עליו בשום פנים”.

“ומה עלינו לחשוב”, שאלתי, “על המאמר ב’לה־סולי”?

"כי חבל מאד־מאד על כי לא נולד עורכו תוכי – כי לוּ תוכי נולד הלא היה הדגול במשפחתו. הוא רק חזר על פרטיה הבודדים של הדעה אשר פורסמה כבר; ובחריצות ראויה־לתהילה אספם מעתון זה ומעתון אחר. ‘נראה בעליל כי כל החפצים’, אומר הוא, ‘היו שם שלשה או ארבעה שבועות, למצער 'ולא יוכל להיות ספק בדבר, כי נגלה מקום הפשע הזה האיום’. אכן, העובדות אשר חוזר ‘לה־סולי’ ומביאן בזה רחוקות הן מאד מישב את פקפוקי אני בענין זה, ועוד נבדוק אותן אחר־כן בהקפדת־יתר, בקשר לחלוקה אחרת של הנושא.

"כרגע שומה עלינו להתעסק בחקירות אחרות. הלא בוודאי הבחנת ברשולה היתר של בדיקת הגויה. אמנם, שאלת הזהות נפתרה מיד, או כי היה עליה להפתר מיד; אבל עוד בעיות טעונות היו בירור. האם נגזלה הגופה באיזו בחינה שהיא? האם עדתה הנרצחת תכשיטים בצאתה את הבית? ואם כן, ההיתה עדויה כאשר נמצאה? אלו הן שאלות חשובות אשר בהן אין דברי־העדות נוגעים כל־עיקר; ועוד שאלות ישנן, לא נופלות מאלו בערכן, אשר לא זכו לכל שימת־לב. שומה עלינו לנסות ולהגיע בכוחות עצמו עד חקר הדברים. ענין סן־אסטש יש לשוב ולבחנו. איני חושד באדם זה במאומה; אבל הבה נתקדם שיטתית. ברר נברר לבטח מה תקפן של שבועות־העדות הנוגעות למקומות המצאו ביום־הראשון. שבועות־עדות ממין זה על־נקלה תיעשינה ענין שבהולכת־שולל. אפס אם לא ימצא בהן כל דופי, נפטור עצמו מחקור בענין סן־אסטש. אכן, דבר שלחוֹ יד בנפשו, אשר, אילו נמצאה תרמית בשבועות־העדות, היה בו כדי לאשר חשדות, הנה באין תרמית אשר כזאת אין הוא בשום פנים דבר שעליו אפשר להסתמך או דבר אשר יצריכנו לנטות מקו הנתוח הרגיל.

"בדבר אשר בא אני להציעו עתה, נשטה מעל הנקודות הפנימיות אשר בטרגדיה הזאת, ונשים מעינינו בשוליֶה. טעות שאיננה הרגילה־פחות־מכל בחקירה היא הטעות שבצמצומה בתחום המקרים התכופים, אגב התעלמות גמורה מן הנלוים והצדדיים. הרי זה מנהגם הרע של בתי־הדין להגביל את העדות והדיון בגבולות השייכות, כביכול. אולם הנסיון מראה, ופילוסופיה האמתית תראה תמיד, כי חלק נכר, אולי החלק העיקרי של האמת יצמח ממה שאינו־שייך־לעניין, כביכול. על פי רוחו של עקרון זה, אם לא על פי נוסחו ממש, החליט המדע החדיש לחשב את שאינו־נחזה־מראש. אך אולי לא תבין לרעי. ברציפות רבה כל־כך מראות קורות הדעת האנושית כי למקרים הצדדיים, הטפלים ובלתי־צפויים חבים אנו תודה על התגליות הרבות והחשובות ביותר, עד כי במרוצת הזמן קם הצורך להתחשב, תוך הוֹחָלָה לשפורים, לא רק התחשבות רבה, כי אם רבה ביותר, בהמצאות אשר תוּמצאנה במקרה, ומחוץ להיקף הסֵבֶר הרגיל. לא עוד יאתה להישען על דבר אשר הוא חזות העתיד להיות המקרה מאושר כחלק של המסד. עושים אנו את הסכוי ענין לחישוב מוחלט. את הבלתי־מצופּה והבלתי־משוער עושים אנו כפוף לנוסחות המתמטיות של בית־הספר.

“חוזר אני ואומר כי אין זאת אלא עובדה, שעיקר כל האמת הן הצדדי והסועף הוא צומח; ואין זה כי אם בהתאם לרוחו של העקרון הגלום בעובדה הזו אשר אַטה את החקירה במקרה אשר לפנינו משטחו של המקרה עצמו, אשר נכבש ופרי טרם יתן, אל המסבות התואמות לו בזמן המקיפות אותו. בעוד אתה מברר מה תקפן של שבועות־העדות, אעיין אני בעתונים עיון כללי יותר משעיינת בו אתה. עד כה סיירנו רק בשדה החקירה; אבל מוזר יהי, באמת, אם לא תביא לנו בחינה מדוקדקת של העתונים, כזו אשר אני מציע, כמה פרטים אשר יתווּ כוון לחקירה”.

על פי עצת דופין בדקתי בקפדנות את ענין שבועות־העדות. התוצאה היתה אשור מוצק לתקפן, ובעקבות זה־לבור־כפיו של סן־אסטש. אותה עת התעסק ידידי, בדקדקנות אשר חסרת־שחר לגמרי נראתה לי, בעיון בתיקי העתונים השונים. בתום שבוע שם לפני את הקטעים הבאים:

“לפני כשלש שנים וחצי קם רעש דומה מאד לזה של היום עקב העלם אותה מרי רוז’ה עצמה מחנות־הבשמים של מסיה לה־בלנק, אשר בפלי־רוֹיל. אפס כתום שבוע שבה והופיעה אצל דוכנה הרגיל, ופניה טובים כתמול־שלשום, רק חורון קל ובלתי־רגיל מעט בלחייה. מסיה לה־בלנק ואמה הודיעו כי אך התארחה העלמה בבית איזה ידיד מחוץ־לעיר; ועד מהרה שכך הענין. מניחים אנו כי העדרה הנוכחי הריהו ממין אותו המעשה, וכי כתום שבוע, או חודש, אולי, תשוב להיות בתוכנו”. עתון הערב, יום השני 23 ביוני.

“עתון־הערב מיום אתמול דן בהעלם מסתורי קודם של מרי רוז’ה. ידוע הוא כי בשבוע העדרה מחנות־הבשמים של לה־בלן היתה בחברתו של קצין־צי צעיר הנודע בשחיתות־מדותיו. סבורים כי מריבה גרמה, בחסד־ההשגחה, כי תשוב לביתה. נמצא בידינו שמו של מדיח־הנשים האמור, אשר בפריס הוא כיום, אך מטעמים מובנים נמענים או מפרסמו”. – לה מרקירי, יום־השלישי בבוקר, 24 ביוני.

“פשע מתועב ביותר נעשה בסמוך לעיר הזאת שלשום. אדון אחד, ועמו אשתו ובתו, שכר, בעת הדמדומים לערך, ששה צעירים, אשר מתוך בטלה שטו בסירה כה־וכה אצל גדות הסינה, להעבירו את הנהר. בהגיעם לחוף שמנגד יצאו השלשה מן הסירה, ואחרי הרחיקם־לכת עד העלם הסירה מעיניהם גלתה הבת כי שכחה בה את הסוכך אשר לה. היא חזרה לקחתו, נתפסה בידי החבורה, נִשאה אל הנהר, שם שמו מחסום לפיה, התעללו בה, ולבסוף לקחוה אל החוף, לא־הרחק מהמקום שם נכנסה בתחילה לסירה עם הוריה. הנבלים נמלטו, אך המשטרה נמצאת בעקבותיהם, ואחדים מהם יתפסו במהרה”. – עתון הבוקר, 25 ביוני.

“ידיעה או שתים הגיעונו אשר תכליתן לטפול את פשע מעשה התועבה האחרון על מנה⁵: אך מאחר שחקירה משפטית זיכתה אותו מכל אשמה, ומאחר שנראה כי טענותיהם של כַתבינו חדורות־קנאות הן יותר משמעמיקות הן. אין אנו רואים לנכון לפרסם את הידיעות האלו” – עתון הבוקר, 28 ביוני.

“קבלנו כמה ידיעות כתובות בתוקף רב. ממקורות שונים כנראה, המרחיקות־לכת בבטחונן בהיות מרי רוז’ה האומללה קרבנה של אחת מכנופיות פורעי־החוק המרובות השורצות בסביבות העיר בכל יום־ראשון. אשר לנו הרי מחזיקים אנו בהחלט בהנחה זו. בקרוב נשתדל להקצות מקום לכמה מהטענות האלו”. – עתון הערב. יום השלישי. 30 ביוני.

“ביום השני ראה אחד משיטי סירות־המשא הקשורות בשרות־האוצר סירה ריקה צפה עם הסינה. מפרשים מוטלים היו בבטן הסירה. שיט־המשא קשר אותה מתחת למשרד סירות המשא. בבוקר המחרת נלקחה משם הסירה בלא ידיעת איש מן הפקידים. ההגה נמצא עתה במשרד סירות־המשא”. – לה דיליז’נס, יום־החמישי, 26 ביוני.

בקראי את הקטעים השונים האלה לא רק נטולי־קשר נראו לי כי אם גם לא יכולתי לתפוס כלל איך ניתן לשייך איזה מהם לענין אשר לפנינו. חכיתי לאיזה הסבר מפי דופין.

“אין זו כוונתי כעת”, אמר, "להתעכב על הראשון והשני מן הקטעים האלה. העתקתים בעיקר למען הראות לך מה רבה רשלנותה של המשטרה שלנו, אשר, ככל אשר שמעתי מפי המפקח, לא טרחה משום בחינה, לחקור את קצין־הצי הנזכר. אך הלא רק אוולת היא לאמור כי בין העלמה הראשון והשני של מרי אין כל קשר משתער. נניח שהבריחה הראשונה הסתימה במריבה בין האוהבים ובשוב המודחת לביתה. עתה נכונים אנו לראות בבריחה שניה (אם נדע כי שוב היתה בריחה) עדות לחידוש עגביו של המדיח יותר מתוצאתם של פתויים חדשים מצד איש שני – נכונים אנו יותר לחשוב אותה ל’תקונה' של האהבה הישנה מלחשבה ראשיתה של אהבה חדשה. הסכויים לכך, שמי אשר ברח פעם עם מרי ישוב ויציע לה בריחה, שקולים הם עשרת מונים כנגד הסכויים לזה, שזו אשר הציע לה איש בריחה תניח לזולתו להציעה לה. ופה אסב את שימת־לבך לעובדה, שהזמן אשר עבר בין הבריחה הראשונה והידועה־לבטח לבין הבריחה המשוערת ארוך הוא בחדשים אחדים מתקופת שיטוטיהן של אניות־המלחמה שלנו. האם הופרע המאהב במעשה־הנבלה שלו הראשון על־ידי הצורך להפליג בים, והאם ניצל את הרגע הראשון לשובו למען חדש את זממיו השפלים אשר טרם נמלאו – או אשר טרם נמלאו כליל על ידו? על כל הדברים האלה לא נדע מאומה.

"אכן, תאמר כי במקרה השני לא היתה כל בריחה כזו המשוערת. וודאי לא – אך הנכונים אנו לאמור כי לא היה הזמם המוּפר? מחוץ לסן־אסטש, ואולי לבובי, אין אנו מוצאים כל מחזר מוכר, גלוי ומהוגן של מרי. אין אומרים דבר על איש מלבדם. מיהו, אפוא, המאהב הנסתר, אשר עליו אין הקרובים (או, למצער, מרביתם) יודעים דבר, אך אשר אותו פוגשת מרי בבוקר יום־הראשון, ואשר אליו הוגה היא אמון רב כל־כך, עד כי לא תהסס להשאר עמו עם רדת צללי הערב, בינות לגנים העזובים בריר־די־רוּל? מיהו אותו מאהב נסתר, שואל אני, אשר עליו אין מרבית הקרובים, למצער, יודעים דבר? ומה פשר נבואתה המוזרה של מדם רוז’ה בבוקר העלמה של מרי? – ‘יראה אני כי לא אראה עוד את מרי לעולם’.

"אך אם לא נְדַמה כי שותפת היתה מדם רוז’ה לסודה של מזימת הבריחה, האם לא נוכל לשער למצער כי זממה העלמה את המזימה הזאת? בצאתה את הבית אמרה כי יש את נפשה לבקר את דודתה אשר ברחוב־דרום, וסן־אסטש נתבקש לבוא לקחתה עם חשכה. והנה, במעוף־עין ראשון, דומה כי מתנגדת עובדה זו בחזקה להנחתי; – אך הבה נתבונן בדבר. כי אמנם פגשה איזה רֵע, וכי שטה עמו אל עבר הנהר, וכי הגיעה לבריר־די־רול בשעה כה מאוחרת כשעה השלישית אחר־הצהרים, כל זה הלא ידוע הוא. אך כאשר נאותה להלוות אל האיש הזה (לאיזו תכלית שהיא – הידועה או שאינה־ידועה לאמה), הן שומה היה עליה לחשוב על הכוונה אשר הביעה כצאתה את ביתה, ועל הפתיעה והחשד אשר יתעוררו בלב אוהבה וארוסה, סן־אסטש, כאשר בבואו לקחתה, בשעה היעודה מרחוב־דרום, ימצא כי לא היתה שם, וכאשר, בשובו למלון ועמו הידיעה הזאת המחרידה, יראה אשר גם מן הבית נעדרת היא עדין. שומה היה עליה לחשוב על הדברים האלה, אומר אני, שומה היה עליה לחזות־מראש את מפּח־נפשו של סן־אסטש, את החשד של כולם. אי־אפשר שחשבה כי תחזור ותעמוד באומץ בפני החשד הזה; אבל החשד נעשה ענין בעל חשיבות פעוטה לגביה, אם נניח כי אין היא מתכוונת לחזור.

"יכולים אנו לתאר לעצמנו כי כך חשבה – ‘עתידה אני להפגש עם איש מסוים לתכלית בריחה, או לאיזו תכלית אחרת הידוע אך לי. נחוץ שלא יהיה כל חשש להפרעה – צריך שתנתן לנו שהות די המלט מרדיפה – אומר כי אתארח אצל דודתי ברחוב־דרום ושם אבלה את היום – אגיד לסן־אסטש אשר לא יבוא לקחתני קודם־חשכה – בדרך כך ימצא טעם להעדרי מן הבית העדר ממושך ככל האפשר, מבלי אשר יתעוררו חשד ודאגה, וככה אזכה בשהות רבה יותר מאשר באיזו דרך אחרת אם אבקש את סן־אסטש לבוא לקחתני עם חשכה, בוודאי לא יקדים לבוא; אך אם לא אבקשהו כלל לבוא ולקחתני, כי אז תמעט השהות אשר בידי לנוס, כי יחכו לשובי במוקדם יותר, והעדרי יקדים לעורר דאגה. והנה, אם היה בכוונתי לחזור בכלל – אם לא היה בדעתי אלא לטייל עם האיש המדובר – כי אז לא חבּלתי לבקש את סן־אסטש אשר יבוא לקחתני; כי, בבואו, וודאי הוא כי יתברר לו אשר הטעיתיו בשוא – עובדה אשר אותה יכולתי להצפין ממנו לעד, אילו יצאתי את הבית מבלי להגיד לו מגמת־פני מהי, ואילו שבתי קודם־חשכה, ואילו אמרתי אז כי התארחתי אצל דודתי ברחוב־דרום. אפס מאשר זממי הוא לבלי חזור לעולם – או משך שבועות מספר – או עד אם הוסתרו דברים מסוימים – אשר על כן הזכיה־בזמן היא הענין היחיד אשר עליו צריכה אני לתת את הדעת בכלל’.

"ברשימותיך ציינת כי הדעה המקובלת ביותר ביחס לפרשה נוגה זו הנה, והיתה מבתחילה, כי היתה העלמה קרבן לכנופיה של בני־בליעל. והנה, במסבות מסוימות, אין לזלזל בדעה המקובלת. בקוּמה מעצמה – בהתגלותה באופן ספונטני בהחלט – הרי עלינו לראותה דומה לאותה הארה־עליונה, אשר היא תכונת האיש הגאון. בתשעים־ותשעה מקרים ממאה מחזיק הייתי במשפט אשר תחרוץ. אולם חשוב הוא אשר לא נמצא כל עקבות מוחשים של השפעה. חייבת הדעת להיות של הקהל עצמו ושלו בלבד; ותכופות יקשה ביותר להרגיש בהבחנה ולשמור עליה. במקרה אשר לפנינו נראה לי כי ‘דעת קהל’, באשר לכנופיה, נתוספה עקב המקרה הנלווה, המפורש בקטע השלישי מקטעַי. כל פריס רוגשת בגלל מציאת גויתה של מרי, עלמה צעירה, יפה, ונודעה. הגויה הזאת נמצאת, אותות אלימות עליה, והיא צפה בנהר. עתה מודיעים כי באותה עת עצמה, או לערך באותה עת עצמה, בה נרצחה העלמה, כמסתבר, נעשה על ידי כנופית עַוָלים צעירים מעשה־פשע, דומה בטיבו לזה אשר נעשה בנרצחת, ואם גם מועט מזה בחומרתו, בגופה של צעירה אחרת. היפלא כי ישפיע הפשע האחד הידוע על משפט הצבור בנידון הפשע השני אשר אינו ידוע? משפט זה חכה למכוונו, מעשה־הפשע השני כמו בא בעת הנכונה לכוונו! מרי גם היא נמצאה בנהר; ובנהר הזה עצמו בוצע זה מעשה־הפשע הידוע. הקשר בין שני המקרים היה בו כל־כך הרבה מן המוחש, עד כי נפלא היה הדבר אילולא הכיר בו ההמון ואילולא נתלה בו. אך למעשה, אם יש בו משהו בפשע האחד, אשר נודע כי כן בוצע, הרי יש בו עדות לזאת, שהפשע השני, אשר בוצע בעצם אותה העת כמעט, לא בוצע כך. אכן לנס היה הדבר אילו, בעת אשר עשתה כנופית בני־עוולה במקום מסוים, מעשה־נבלה מרעיש ביותר, היתה עוד כנופיה מעין זו עושה, במקום מעין זה, באותה העיר, באותן המסבות, באותם האמצעים והאפנים, בדיוק אותו מעשה־נבלה, ובדיוק באותו פרק־זמן. אולם במה, אם לא בצרוף־מאורעות נסי זה, קוראת לנו דעת ההמון, המושפעת שלא־במתכוון, להאמין?

"בטרם נמשיך, הבה נבדוק את מקום הרצח המשוער, בחורש אשר בבריר־די־רוּל. חורש זה, אף כי עבות הוא, הריהו נמצא בסמוך לדרך־הרבים. בתוכו נמצאות שלש אבנים גדולות, הערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. על האבן העלינה נגלתה שמלה־תחתונה לבנה; על השניה – סודר־משי. סוכך, כפפות ומטפחת נמצאו פה אף הם. על המטפחת היה שם ‘מרי רוז’ה’. קרעי לבוש נראו על השוֹכוֹת אשר סביב. העפר נבוס היה, השיחים היו שבורים, ואותות האבקות עזה נכרו בכל.

"חרף הצהלה בה קבלה העתונות את גלוי החורש הזה, וחרף העובדה כי הכל כאיש אחד סברו אשר זהו מקום־הפשע ממש, יש להודות כי היו טעמים חשובים למדי לספק. כי היה זה מקום־הפשע, בזאת אוכל להאמין או לא להאמין – אולם טעמים חשובים ביותר לספק היו גם היו. אילו היה המקום האמיתי, כהשערת ‘לה קומרסיל’, בסביבת רחוב ככר־סן־אנדרה, כי אז נבעתו, כמובן, עושי־הפשע במאד, אם נניח כי בפריס עודם יושבים, מפני הכוון אשר כוּונה שימת־לב הקהל ככה בחריפות לאפיק הנכון; ובמיני מוחות ידועים עשויה היתה להתעורר מיד הרגשת הצורך באיזה נסיון לשוב ולהטות את שימת־הלב הזאת. ומאחר שכבר חשדו בו בחורש של בריר־די־רוּל, אפשר היה, אפוא, כי יחשוב הרוצח לשים את החפצים במקום אשר נמצאו שם. אף כי ‘לה־סולי’ סובר כך, אין כל ראיה ממשית אשר תראה כי יותר מימים מעטים מאד נמצאו בחורש החפצים אשר יגלו בו; אולם מן הסבות הידועות יש הוכחות הרבה לכך, כי לא יכלו אלה להשאר שם, בלא הסב שימת־לב, משך עשרים הימים אשר עברו בין יום־הראשון המר והנמהר לאותה שעה של אחר־צהרים בה מצאו הילדים את החפצים; ‘בכולם שולח ירקון גם פשה’, אומר ‘לה־סולי’, באחזו בדעות קודמיו, ‘מפאת הגשם, ועקב הירקון דובּקו זה בזה. סביב להם ובכמה מהם עלו העשבים. משי הסוכך חזק היה, אך חוטיו התמסמסו. חלקו העליון, המקופל, אכוּל־ירקון וממוקמק היה כולו, ועם הפתחו נקרע. אשר לעשבים אשר ‘עלו סביב להם ובכמה מהם’, הלא ברור כי עובדה זו ניתן ללמדה רק מתוך דבריהם, ומתוך זכרונותיהם, אפוא, של שני ילדים קטנים; כי הילדים האלה לקחו את החפצים ויביאום הביתה בטרם ראָם איש זולתם. אפס העשב יצמח, בפרט בעונה חמה ולחה (כאשר היתה תקופת הרצח), עד גובה שתים או שלוש זרתות ביום האחד. סוכך המונח על אדמה אשר זה מקרוב הֶעֱשִׂיבה עשוי להעלם תוך שבוע אחד מעין־רואה על ידי העשב הגדל. ובאשר לאותו יֵרקון אשר עליו עומד עורכו של ‘לה־סולי’ בהטעמה עקשנית כל־כך, עד כי לא פחות משלש פעמים משתמש הוא במלה הזאת בסעיף הקצר אשר אך זה הבאנוהו, האומנם לא ידע, כי אין זה אלא אחד הסוגים המרובים של **הפטריה’** אשר תכונתה הרגילה ביותר היא גדוּלה וכמישתה תוך עשרים־וארבע שעות?

"ככה נראה במעוף־עין כי אשר הובא בתרועת־נצחון כעדות לחזוקה של הדעה אשר לפיה היו החפצים בחורש ‘שלשה או ארבעה שבועות, למצער’, בטל הוא ומגוחך ביותר מצד העובדות. מצד שני קשה הוא ביותר להאמין כי יכלו החפצים האלה להשאר בחורש הנזכר משך יותר משבוע אחד – משך יותר מאשר מיום־ראשון אחד לזה שלאחריו. אלה היודעים משהו על סביבתה הקרובה של פריס יודעים מה מופלג הקושי במציאת בדידות, שלא ברחוּק רב מפרבריה. דבר כעין מחבוא אשר לא־נודע־ברבים, או אף כזה אשר אין מבקריו באים תכופים מדי, דבר כזה אין להעלותו גם רגע בדמיון. יוּתן־נא לאיש אשר, עם היותו אוהב־הטבע בלבבו, אוסרת אותו חובתו אל האבק והחום של הבירה הזאת הגדולה – יוּתן־נא לאיש אשר כזה לנסות, ולוּ גם בימות השבוע, ולרוות את צמאו לבדידות בתוך נופי־החמדה המכתרים אותנו. על כל פסיעה שניה ימצא והנה מופרע הקסם הגובר על ידי הקול וההופעה של איזה בן־עוולה או של חבורת אנשי־בליעל סובאים. הוא יתור מסתור בחבי העֳפי הסבוך, והכל לשוא. כאן־כאן הן הפנות בהן ירבו ביותר בני האספסוף – פה המקדשים המחוללים יתר־על־כל. בכאב־לב ישוב הנודד וינוס אל פריס הנטמאה כנוּס אל ביב־טומאה אשר משוקץ הוא פחות, מהיותו מתאים־למקומו יותר. אך אם ככה רוחשת סביבת העיר בימות־העמל של השבוע, מה תרבה בה הרחישה ביום־המנוחה! דווקא ביום הזה יבקשו בני־הבליעל, בהיותם פטורים מתביעות עבודתם, או חסרים את ההזדמנויות הרגילות לפשע, את סְפָר העיר, לא מאהבה לכפרי, אשר בלבבם יבוזו לו, כי אם למען המלט מבלמיה ומוסכמותיה של החברה. האויר הצח והאילנות הירוקים יבקש פחות מבקשוֹ את ההפקר הגמור אשר חוצה־לעיר. פה, בפונדק עוברי־הדרך, או מתחת לעפי היער, ישקע, מבלי אשר תניאנו עין מלבד עיני רעיו העולצים, בכל טרוּפה היתר של הוללות מזויפת – זו בת הדרור והכוהל כאחד. איני אומר דבר יותר מן הצריך להיות ברור לכל משקיף בלתי־משוחד, בשובו ובאמרו כי דבר הִשָאר החפצים האמורים נסתרים, משך תקופה ארוכה יותר מאשר מיום־ראשון אחד לזה שלאחריו, באיזה חורש שהוא אשר בקרבת פריס, יש לראותו כמעשה־נס כמעט.

“אולם חסור לא תחסרנה סבות אחרות לחשד אשר הושמו החפצים בחורש למען לא יושגח במקום־הפשע האמתי. ובראשונה הנה אַפנה את שימת־לבבך אל תאריך גלוי החפצים, השוהו לתאריך הקטע החמישי אשר הוצאתי מן העתונים. מצוא תמצא כי חל הגלוי כמעט תיכף לאחר השלח הידיעות הדחופות אל עתון הערב. ידיעות אלו, אף כי שונות הן זו מזו, ולכאורה ממקורות שונים באו, מגמת כולן היתה אותה נקודה – לאמור, הטית תשומת־הלב אל כנופיה כמחוללת הפשע, ואל סביבת בריר־די־רוּל כמקומו של זה. והנה אין לאמור כמובן, כי בתוצאת הידיעות האלו, או בתוצאת ההטיה אשר הטו את תשומת־לבו של הקהל, מצאו הילדים את החפצים, אך אפשר גם ראוי הוא לחשוד, כי לא מצאו הילדים את החפצים קודם יען כי קודם לא היו החפצים בחורש; ויען אשר רק בתאריך הידיעות או מעט לפניו, הושמו שם בידי שולחיהן האשמים של הידיעות האלו עצמם.”

"חורש זה מיוחד־במינו היה – מיוחד־במינו במינו ביותר. עבות היה במדה לא־רגילה. בתחומיו הגדורים, כמובן, היו שלש אבנים יוצאות־מן־הכלל, ערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. והחורש הזה, רב הקסמים, סמוך הוא ביותר, כדי כמה עשרות פסיעות, למעונה של מדם דליק, אשר ילדיה נוהגים היו לפשפש פשפש היטב בסבכי השיחים בחפּשם את שִיפַת הסַסָפְרָה. האם פזיז יהיה ההמוּר – המוּר של אלף לאחד – על כך שמעולם אין יום עובר על ראשי הילדים האלה מבלי אשר ימָצא אחד מהם למצער חבוי בנחלה המצלה ויושב על כסא־מלכותו הטבעי? אלה אשר יהססו להמר על כך הרי שלא היו ילדים מעודם, או ששכחו את טבע הילד. חוזר אני ואומר – קשה הוא ביותר לתפוס איך יכלו החפצים להשאר נסתרים בחורש משך יותר מיום או יומים; וככה יש טעם רב לחשוד, חרף בערותו העקרונית של ‘לה־סולי’, כי הושמו במקום אשר נמצאו שם, ובמועד מאוחר ביחס.

"אבל יש עוד טעמים אחרים להאמין כי הושמו כן, טעמים חשובים מכל אשר הבאתי עד הנה. יותר־נא לי להסב עתה את שימת־לבך אל סדורם המלאכותי במאד של החפצים. על האבן העליונה מונחת היתה השמלה־התחתונה הלבנה; על השניה, סודר משי; פזורים סביב היו סוכך, כפפות, ומטפחת אשר עליה השם ‘מרי רוז’ה’. הנה זהו סדור אשר כמוהו יסדר בדרך הטבע אדם שאיננו שנון יתר־על־המדה המבקש לערוך את החפצים באופן טבעי. אפס אין זה סדור טבעי באמת כלל וכלל. נכון הייתי יותר לראות כל הדברים כולם מונחים על הארץ ורמוסים ברגלים. בתחומיה הצרים של אותה מטללה ספק אם אפשר היה לשמלה־התחתונה ולסודר להשאר על גבי האבנים בהיות הרבה אנשים נאבקים בורשים אותם כה וכה. ‘אותות האבקות’, אומרים ‘נראו בכל; והעפר נבוס היה, והשיחים היו שבורים’, – אולם השמלה התחתונה והסודר נמצאים מונחים כעל גבי אצטבוֹת. ‘קרעי שמלתה אשר קרעו השיחים רחבים היו כשלש זרתות ושש זרתות ארכם. אחד מאלה היה אמרת השמלה, ומוטלאה היתה. כרצועות אשר נקרעו נראו אלה’. פה השתמש ‘לה־סולי’, בלי־צדיה, במאמר חשוד ביותר. הקרעים אכן נראים הם ‘כרצועות אשר נקרעו’; אולם במזיד ובידים. הרי זה אחד המקרים הנדירים ביותר אשר ‘יקרע’ קרע מבגד מעין זה הנדון עתה באמצעותו של קוץ. קוץ או מסמר כי יֵאחזו באריגים אשר כאלה, בזוית ישרה יקרעום, מפני עצם טיבם של האריגים האלה – לשני קרעים מארכים יפצלוּם, הנטויים בזויות ישרות זה אל זה, ונפגשים בחוד מקום שם בא הקוץ – אך כמעט לא יתכן לתאר כי תקרע הרצועה. מעולם לא ידעתי, גם אתה לא ידעת, אשר יהי כן. למען קרוע חתיכה מאריג אשר כזה, ידרשו כמעט תמיד שני כוחות נבדלים, הפועלים בכוונים שונים. אם שני קצוות לו לאריג – אם, למשל, מטפחת בידינו, ורצוננו לקרוע ממנה רצועה, או אז, ורק אז, ישמש הכח האחד לצרכנו. אך במקרה אשר לפנינו שאלת לבוש היא השאלה, לבוש אשר רק קצה אחד לו. לקרוע חתיכה מן הפנים, מקום שאין בו כל קצה, דבר זה רק בנס ניתן הוא להיעשות בכוחם של קוצים, ושום קוץ יחיד לא יוכל לעשותו. אך גם במקום שם יש קצה, ידרשו שני קוצים, אשר האחד מהם פועל בשני כוונים נבדלים, והשני – באחד. וזה מתוך הנחה שאין אמרה לו לקצה. כי אם יש לו אמרה, הלא כמעט לא יתואר הדבר. ככה רואים אנו מה רבות גם גדולות הן המניעות אשר תמנענה חתיכות אריג מהקרע על־ידי ‘קוצים’ בלבד; ואף על פי כן נדרשים אנו להאמין אשר לא רק קרע אחד כי אם אף רבים נקרעו בדרך כך, ‘ואחד מאלה’ גם ‘היה אמרת השמלה’! וקרע שני ‘חלק של השובל היה, ולא של האמרה’ – לאמור, בכוח קוצים קורע כליל מתוך הפנים נטול־הקצה של הלבוש! אלה, אומר אני, הם דברים אשר סלוח יסָלח לאיש כי לא יאמין בם; אפס, בקבוּצם, יש בהם, אולי, פחות מן היסוד ההגיוני לחשד משיש בעובדה האחת המרעישה אשר השאר השאירו רוצחים את החפצים בחורש, והלא היטב נזהרו וסלקו את הגויה מן המקום. אכן, לא תבין לי נכונה אם תשער כי כוונתי להכחיש אשר היה החורש הזה מקום־הפשע. אפשר כי נעשה דבר־עוון פה, ואפשר יותר כי היתה איזו תקלה בפונדקה של מדם דליק, אולם בעצם הרי זו שאלה בעלת חשיבות פחותה במעלה. אין אנו עוסקים בנסיון לגלות את מקום הרצח, כי אם למצוא את מבצעיו. כל אשר הבאתיו לראיה, חרף הדיקנות בה הבאתיו, היתה מגמתו, ראשית, להראות את אולתן של הודעותיו הפסקניות והבהולות של ‘לה־סולי’, אך שנית, ובעיקר, להביאך, בדרך הטבעית ביותר, ליתר־עיון בספק, אם אמנם היה הרצח הזה פועל כנופיה או לא היה.

"נשוב אל השאלה הזאת עם אשר רק נרמוז על הפרטים המרעישים אשר מסר המנתח שנחקר. צריך לאמור רק כי להקשיו אשר התפרסמו, באשר למספר העַולים, לעגו כל האנטומאים המהוללים שבפריס כיאות, כלעוג לדברים מוטעים וחסרי־שחר בתכלית. לא כי עשוי היה הדבר שלא להיות כפי אשר הקיש הוא, אלא כי לא היה לו כל יסוד להקש: – האין יש יסוד רב לזולתו?

"הבה נתבונן עתה ב’אותות ההאבקות'; ויותר־נא לי לשאול על מה, חשבו, מראים האותות האלה. על כנופיה. אולם האין הם מראים דוקא על העדר כנופיה? מה האבקות יכלה להיות – מה היאבקות כה עזה וכה ממושכת עד כי תשאיר ‘אותותיה’ בכל עבר – בין עלמה רפת־כוח וחסרת־מגן לבין כנופית העוָלים המדומה? די בתפיסתן השקטה של כמה זרועות גסות – ותם הכל. הקרבן בהכרח כפוף היה לרצונם בהחלט. הן תזכור כי הטענות אשר הובאו נגד היות החורש מקום־הפשע, ניתן להטיחן, בעיקר, רק כנגד היותו מקומו של פשע שבוצע בידי יותר מאיש אחד. רק אם נשווה בנפשנו אך אָלים אחד בלבד, רק כך נוכל להבין אשר תהיה היאבקות עזה ועקשנית עד כדי להשאיר את ‘האותות’ הנראים.

"ושוב. כבר ציינתי את החשד העשוי להתעורר עקב עצם העובדה אשר הונח לחפצים להשאר בחורש אשר נגלו שם. דומה שכמעט מן־הנמנע הוא אשר תושארנה עדויות־אשמה אלו במקרה במקום שם נמצאו. בשעת מעשה היתה הדעת צלולה (מסתבר) די הרחק את הגויה; ואילו עדות מפורשת יותר מן הגויה עצמה (אשר תארה עשוי היה להשָחת חיש ברקב) הונח לה להשאר במובלט במקום הפשע – מכוון אני למטפחת אשר שם המתה בה. אם היתה זו שגגה, לא שגגת כנופיה היתה. רק כשגגתו של יחיד נוכל לתארה לעצמנו. הבה נראה. יחיד בצע את מעשה־הרצח. לבדו הוא נמצא עם רוח הנפטרת. הבעת יבעיתנו הדבר המוטל בלא־זיע לנגדו. חרון אפו חלף, ובלבבו מקום די־והותר לאימה הטבעית מפני מעשהו. אין בו אותה בטחה אשר נוכחותם של רבים משרה אותה בהכרח. לבדו הוא עם המתה. מרעיד הוא ונבוך. אולם יש צורך להפטר מן הגויה. הוא נושא אותה אל הנהר, ומשאיר אחריו את שאר העדויות לאשמתו; כי קשה הוא, אם לא בלתי־אפשרי, לשאת את המשא כולו בבת־אחת, והנקל יהיה לשוב וליטול את הנותר. אך בדרכו היגעה אל המים ירבו בו פחדיו גם יעצמו. קולות החיים יסובו את שבילו. מנין פעמים ישמע או ידמה לשמוע פעמי מסתכל. אף עצם האורות הנראים מן הכרך יביאוהו במבוכה. בכל־זאת מגיע הוא, סוף סוף ולאחר הפוגות ארוכות ותכופות הרצופות יסורי־שאול, אל שפת הנהר, ונפטר – אולי באמצעות סירה – מנטלו האיום. אבל עתה מה מטמון יצפון העולם – מה איום של נקם יוכל לאיים – אשר יהיה בכחו להניע את זה הרוצח הבודד לשוב על עקביו היגעים והמסוכנים? אין הוא שב, ותהיינה התוצאות אשר תהיינה. אין הוא יכול לשוב גם לוּ אבה. מחשבתו היחידה היא מנוסה מידית. הופך הוא גבו לעד אל סבכי השיחים הללו הנוראים, ונס כמו מפני הקצף אשר יֵצא.

"ובאשר לכנופיה? מספרם היה משרה עליהם בטחה; אם אמנם תעדר אי־פעם הבטחה מחזה בן־הבליעל המושבע, ולעולם אין כנופיות מרכבות אלא בני־בליעל מושבעים כמסתבר. מספרם, אומר אני, מונע היה את בוא החרדה המביכה והסתומה אשר תשַתק, כאשר תארתי, את האיש היחיד. אם נניח כי ישכח דבר מלב אחד, או שנים, או שלשה, הלא יזכור רביעי את השכוּח. השאר לא ישאירו אחריהם דבר; כי הודות למספרם יהיה בידם לשאת הכל בבת־אחת. והיה לא יהיה כל צורך לשוב.

"חשוב עתה על העובדה כי כאשר נמצאה הגויה נמצא בשמלתה ‘קרע, כחצי האמה רחבו, אשר קורע מן האמרה התחתונה ולמותן, וכרוך היה שלש כריכות סביב למתנים, ופרוף במין פריפה על הגב’. דבר זה היתה תכליתו הברורה לשמש ידית אשר בה תנשא הגופה. אולם מספר אנשים האם מעלה היה בדעתו להזדקק לאמצעי אשר כזה? לגבי שלשה או ארבעה היו גפּי הגויה משמשים לא רק אחיזה מספקת, כי אם גם אחיזה טובה מכל האפשר. המצאת איש יחיד היא זאת; ודבר זה מוליכנו אל העובדה כי ‘בין החורש והנהר נמצאו המשׂוכות עקורות־ממקומן, ובאדמה נכר כי נגרר איזה משא כבד על פניה!’ אך האם היו אנשים מספר נוטלים על עצמם את הטורח המיותר הכרוך בעקירתה של גדר ממקומה למען גרור והעבר גויה אשר כהרף־עין יכלו להרימה מעל לכל משוכה? האם בכלל היו אנשים מספר גוררים ככה גויה, וכדי השאר עקבות ברורים לגרירה?

"ופה שומה עלינו לפנות אל הערה אחת של ‘לה־קומרסיל’; הערה אשר, במדת־מה, כבר עמדתי עליה. ‘קרע’, אומר כתב־העת הזה, ‘נקרע מאחת שמלותיה התחתונות של העלמה האומללה, ונקשר מתחת לסנטרה וסביב ערפּה, אל־נכון למען מנעה מזעוק, דבר זה ברנשים אשר לא היו להם מטפחות עשוהו’.

"חויתי דעי קודם אשר עוָל אמתי לעולם אין הוא בלא מטפחת. אפס לא על העובדה הזאת מעיר אני עתה במיוחד. אשר לא מחסרון מטפחת לתכלית אשר יתאר ‘לה־קומרסיל’ נעשה שמוש באגד זה, על זאת תראה בעליל המטפחת אשר הושארה בחורש; וכי לא היתה התכלית ‘למנעה מזעוק’ יֵראה גם ממה שבוּכר לעשות שמוש במטפחת מבדבר אשר יצלח רב־יתר לתכלית. אך לשון העדות אומרת על הקרע המדובר כי ‘סביב לצוארה נמצא, מרופה כלשהו, ומהוּדק בקשר קשה’. דברים אלה מעורפלים הם למדי, אך שונים הם מעיקרם מדברי ‘לה־קומרסיל’. הקרע שמונה־עשרה זרתות היה רוחבו, ועל־כן היה בו, חרף היותו מלמלה, כדי להוות קשור אמיץ בהכּרכו או בהקפלו לאורך. ומקופל ככה מצאוהו. ההקש שלי הנה זהו. הרוצח הבודד, אחרי אשר נשא את הגויה מרחק־מה (אם מן החורש ואם מאיזה מקום אחר) באגד האזוּר סביב לאמצעיתה, מצא את המשקל, באורח זה, כבד מעמו. הוא נמנה וגמר לגרור את המשא – העדות מוכיחה כי אכן נגרר. לחפצו זה הוּצרך לקשור כמין חבל באחד הקצוות. טוב ביותר היה לקשרו סביב הצואר, מקום שם ימנע הראש את השמטו של זה. יפה השיב הרוצח אל לבו, בלא־ספק, אשר אזוּר האגד לחלצים. אל־נכון משתמש היה בו, אילולא היה זה טובע את חותמו החלזוני סביב הגויה, אילולא הפּריפה אשר הכבידה עליו, והמחשבה כי לא ‘קורע’ זה מן השמלה. קל היה יותר לקרוע קרע מן השמלה־התחתונה. הוא קרעו, הדקו הדק סביב לצואר, וככה גרר את קרבנו אל שפת הנהר. כי נעשה ב’אגד' הזה, אשר רק בעמל וטרחה נאגד, ואשר רק בדוחק שימש לתכליתו – כי נעשה באגד הזה שמוש בכלל, מראה כי הצורך להזקק לו נבע ממסבות שנולדו בעת בה שוב לא היתה המטפחת בת־השג – לאמור במסבות אשר נהיו, כפי שתארנו לעצמנו, לאחר עזיבת החורש (אם אמנם היה זה החורש), ובדרך בין החורש לנהר.

אך, תאמר, עדותה של מדם דליק (!) מצביעה במיוחד על מציאותה של כנופיה בקרבת החורש, בעת הרצח או בסמוך לה. בזאת אודה. מסופּק אני בדבר אם לא היה מנין כנופיות, מעין זו שתארה מדם דליק, בקרבת בריר־די־רול ובסמוך לו בעת הטרגדיה הזאת או בסמוך לה. אולם הכנופיה אשר עליה מוסבת תוכחתה החריפה של מדם דליק, ועדותה המתמהמהת מעט והחשודה במאד של זו, היא הכנופיה היחידה המתוארת על ידי אותה זקנה מהוגנת וזהירה כמי שאכלו אנשיה את עוגותיה וסבאו מיינה, מבלי אשר יטריחו עצמם לשלם לה. Et hinc illae irae?

"אבל מהי בדיוק עדותה של מדם דליק? ‘הופיעה כנופית בני־הפקר, אשר הקימו שאון, אכלו ושתו מבלי לשלם, הלכו בעקבות הצעיר והעלמה, חזרו לפונדק בשעות הדמדומים לערך, ושבו וצלחו את הנהר כמו בחפזון רב’.

"והנה זה ‘החפזון הרב’ אפשר מאד כי רב היה יותר בעיני מדם דליק, הואיל והאריכה לספּוד לתופיניה ולשֵכָרה הגזולים, – תופינים ושֵכָר אשר אולי עוד השתעשעה בתקוה קלושה לקבל את תמורתם. שאם לא כן, מדוע־זה תטעים את דבר החפזון, אם שעת הדמדומים לערך היתה השעה? וודאי כי אין כל סבה לתמוה על שאפילו כנופית בני־עולה נחפזת לשוב הביתה כאשר ניטל עליה לצלוח נהר רחב בסירות קטנות, כאשר סער ממשמש ובא, וכאשר הלילה קרב.

"קרב, אומר אני; כי הלילה טרם בא. רק שעת־דמדומים לערך היתה השעה בה פגע חפזונם הפרוע של ‘בני־הפקר’ אלה ברגשותיה המפוכּחים של מדם דליק. אולם נאמר לנו כי באותו ערב עצמו שמעה מדם דליק, וכמוה כן בנה הבכור, ‘זעקות אשה בקרבת הפונדק’. ובאלו מלים מגדירה מדם דליק את פרק־הערב בה נשמעו זעקות אלו? ‘זמן קצר לאחר חשכה’ היה זה, אומרת היא. אפס, ‘זמן קצר לאחר חשכה’ תשׂוֹר, למצער, חשכה; ו’בשעת הדמדומים לערך' הרי ודאי כי ישוֹר אור־היום. הנה כי כן ברור הוא בתכלית כי עזבה הכנופיה את בריר־די־רול קודם לזעקות שנשמעו(?) לאזני מדם דליק. ואף כי בכל הפרטיכלים המרובים של העדות מובאים הבטויים היחסיים הנדונים תמיד ובמפורש ממש כמו שהבאתים בשיחה זו אתך, הנה טרם נתן גם אחד מכתבי־העת, או מי מפקידוני המשטרה, את דעתו כל־עיקר על סתירה גסה זו.

"לא אוסיף כי אם נמוק אחד לנמוקים שנגד כנופיה; אבל האחד הזה יש לו, לפי עניות־דעתי, למצער, משקל מכריע בהחלט. נוכח הבטחת הפרס הגדול, נוכח הבטחת מחילה מלאה לכל עד־מלך, אין לדמות גם רגע כי לא היה איזה מאנשי כנופיה של בני־בליעל פחותים, או מאנשי איזה חבר אנשים שהוא, בוגד זה מכבר בחבריו־להרע. כל אחד מאנשיה של כנופיה, בתנאים אשר כאלה, אין הוא חומד כל־כך את הפרס, או להוט להמלט מעונש, כמו שירא הוא מבגידה. בוגד הוא ברצון ובהקדם למען לא יבגדו בו עצמו. אשר לא גוּלה הסוד הוא הטובה שבהוכחות לכך כי, אכן, סוד הוא זה. אימי המעשה החשוך הזה ידועים רק ליצור־אנוש אחד, או לשנים, ולאלוהים.

"הבה נסכם עתה את פירותיו של נתוחנו הממושך, אשר דלים הם אך וודאים. הגענו לרעיון של אסון־מוות שחל תחת קורת גגה של מדם דליק, או של מעשה־רצח אשר נעשה, בחורש אשר בבריר־די־רול, בידי מאהב, או למצער בידי רע קרוב ונסתר מרעי המנוחה. רע זה שחום־פנים הוא. פנים אלה, ה’פריפה' באגד, ו’קשר המלחים' בו קשור סרט־המגבעת, כל אלה מורים על איש־ים. ידידותו אל המנוחה – עלמה עליזה אך לא מן הנקלות – מציינת אותו כמוּרם ממעלת המלח הפשוט. פה יש בידיעות הכתובות־היטב והדחופות, אשר נשלחו לכתבי־העת, הרבה מן המאשר. מקרה הבריחה הראשונה, כנזכר ב’לה־מרקירי', יטנו לשלב את המחשבה על איש־ים זה במחשבה על ‘הקצין הימי’, אשר נודע כמי שהדיח ראשונה את האומללה לפשע.

"ופה ייטב לתאוֹם העיון בהעדרו הממושך של בעל הפנים השזופים. יותן־נא לי להעיר כי שזופים ושחומים הם פני האיש הזה; לא שחמומית רגילה היא אשר היתה מושא־הזכרון היחיד, הן של לוָלנס והן באשר למדם דליק. אולם מדוע נעדר הוא האיש הזה? האם רצחתהו הכנופיה? אם כן הוא, למה־זה היו רק עקבות של העלמה הנרצחת? כמובן יסתבר כי אחד הוא מקום שני מעשי־הפשע. וגויתו איה? מסתבר ביותר כי משתי הגויות היו הרוצחים נפטרים באותה דרך. אך אפשר לאמור כי חי האיש הזה, ונמנע הוא מהתוודע מפחד פן יֵאשם ברצח. שקול זה אפשר להניח כי משפיע הוא עליו עתה – בעת מאוחרת זו – מאחר שנמסר בעדות כי ראוהו עם מרי, אפס לא היה בו כל ממש בעת המעשה. תגובתו הראשונה של איש חף תהיה להודיע על הרצח ולסייע בזהוי בני־העולה. דבר זה היתה התבונה מחיבתו. ראה ראוהו עם העלמה. במעברה פתוחה צלח עמה את הנהר. הרשעת הרוצחים הן תֵראה, אף לשוטה גמור, כדרך היחידה והבטוחה ביותר לחלץ עצמו מחשד. לא נוכל לחשוב כי במוצאי יום־הראשון, הוא יום־האסון, גם חף־מפשע היה הוא עצמו גם ידוע לא ידע על פשע כי בוצע. אפס רק במסבות אשר כאלו ניתן לדמות כי לא יקום, אם חי הנו, להרשיע את המרצחים.

"ומהם האמצעים אשר בידינו להגיע אל האמת? ככל אשר נמשיך נמצאם מתרבים במספר ומוסיפים בהירות. הבה נכבור את הענין הזה של הבריחה הראשונה ונפּינוהו. הבה נלמד לדעת את כל מעשה ‘הקצין’, ואת מעמדו כיום הזה ואת מקום המצאו המדויק בעת הרצח. הבה נשווה בקפידה אחת לרעותה את ההודעות השונות אשר נשלחו לעתון הערב, אשר היתה מטרתן להרשיע כנופיה. אחרי אשר נעשה את כל אלה, הבה נשווה את ההודעות האלו, את סגנונן כמו גם את כתבן, לאותן שנשלחו, בתקופה קודמת יותר, לעתון הבוקר, ואשר עמדו בעזוז רב כל כך על אשמתו של מני. וכעשותנו את כל אלה, הבה נשוב ונשוה את ההודעות האלו השונות לכתבי־היד הידועים של הקצין. הבה ננסה למצוא, על־ידי שנחקור ונשוב ונחקור את מדם דליק ואת ילדיה, כמו גם את הרכב, ולנס, מעט יותר על דמותו ועל מנהגו של האיש ‘שזוף הפנים’. שאלות מכוונות בשום־שכל בוודאי תוצאנה, מפי מי מהאנשים האלה, ידיעות על הענין הזה המסוים (או על ענינים אחרים) – ידיעות אשר אולי אין גם האנשים עצמם יודעים כי בידם הן. ועתה נתחקה־נא אחר עקבותיה של הסירה אשר נטל שייט סירות־המשא בבוקר יום־השני, הוא העשרים־ושנים ביוני, ואשר נלקחה ממשרד־הסירות, בלא ידיעת הפקיד האחראי, ובלי ההגה, באיזו עת קודם לגלוי הגויה. בזהירות ובהתמדה הנאותות נמצא בלי כל ספק את הסירה הזאת; כי לא די שיוכל השייט אשר נטלה לזהותה, גם ההגה בידינו. איש אשר לבו טהור בהחלט לא יעזוב את ההגה של סירת־מפרש, מבלי לשאול לו. ופה יותן־נא לי להגניב שאלה. לא ניתן כל פרסום למציאת הסירה הזאת. חרש נלקחה אל משרד סירות־המשא, חרש גם הוצאה משם. אולם בעליה או המשתמש בה – איך קרה מקרהו להוודע, להקדים ולהוודע כבר ביום־השלישי בבוקר, שלא על־ידי פרסום, איה מקום הסירה אשר נלקחה ביום השני, איך נודע לו הדבר אם לא כי נניח אשר יש לו איזה קשר אל הצי – איזה קשר אישי קבוע המביא לידיעת פרטי־עניניו – לידיעת חדשותיו המקומיות הפעוטות?

"בדברי על הרוצח הבודד הגורר את משאו לחוף, כבר רמזתי כי מסתבר אשר השיג לו סירה. והנה שומה עלינו להניח כי הוטלה מרי רוז’ה מסירה המימה. ככה יהיה דבר כמובן. לא יתכן אשר תמסר הגויה למימיו הרדודים של החוף. הסמנים המיוחדים על גב הנרצחת ועל כתפיה מעידים על דפנות התחתית של סירה. גם אשר נמצאה הגויה בלא משקולת יש בו כדי לחזק את הדעת. אילו הוטלה מן החוף כי אז קשרו אליה משקולת. את העדרה של זו נוכל לתרץ רק אם נניח כי שכח הרוצח להקדים ולהצטיד בדבר הזה מראש. בעת השליכו את הגויה המימה אין־ספק כי יבחין במשגהו; אולם לעת ההיא לא תמצא תרופה בידו. כל סכנה תבוכר על פני שיבה לאותו חוף ארור. אחרי השתחררו ממטענו האיום, יחוש הרוצח העירה. שם, באיזה רציף נעלם, יעלה לחוף. אולי הסירה – האם יקשרנה? רב מדי יהיה חפזונו משיתן דעתו על דבר כקשירתה של סירה. יתר־על־כן, אם יקשרנו לרציף הרגש ירגיש אשר כמו קושר הוא עדות נגד עצמו. מחשבתו הטבעית תהיה להחלץ, ככל האפשר, מכל אשר היה לו קשר לפשעו. לא רק שינוס מן הרציף, גם לא יניח לסירה להשאר שם. בודאי יפקירנה לגלים. נלך־נא אחר דמויינו – בבוקר יוכה המסכן בהלה בל־תבוטא בראותו אשר נמצאה הסירה גם הושמה במקום אשר רגיל הוא לבקרו דבר־יום־ביומו – במקום אשר שם אולי מאלצת אותו חובתו לבקר. בלילה הבא, בלא העז לשאול להגה, לוקח הוא אותה. והנה איפה היא אותה סירת נטולת־הגה? יהי־נא גַלוי הדבר הזה מתכליותינו הראשונות. עם ראשית האור אשר יגה עליו יאיר שחר הצלחתנו. הסירה הזאת תנחנו, במהירות אשר תפתיע אף אותנו עצמנו, אל זה אשר שט בה במוצאי יום־המנוחה, יום־האסון, אשור ירדוף אשור, והרוצח ימצא.

[מטעמים אשר לא נפרטם, אך אשר מובנים יראו לקוראים רבים, התרנו לעצמנו להשמיט פה, מכתבי־היד אשר לפנינו, חלק המתאר את ההליכה על פי החוט, הדק לכאורה, אשר אליו הגיע דופין. רואים אנו לנכון רק לאמור בקצרה, כי הושגה התוצאה המבוקשת; וכי קיֵם המפקח בדיוק, ואם גם בלא־חמדה, את תנאי האמנה אַשר כרת עם האביר. מאמרו של מר פוֹ מסתיים בדברים הבאים. – המערכת]⁶.

הלא יובן כי מדבר אני על צרופי־מקרים ולא יותר מזה. אשר אמרתי למעלה בענין זה – די בּוֹ. בלבי אני לא תשכון כל אמונה במה שאינו־כדרך־הטבע. כי הבריאה והאלוהים שנים הם, זאת לא יכחיש כל איש אשר יחשוב. גם אין לפקפק בדבר, כי האחרון, בורא הראשונה, יוכל, ברצותו, להדריכה ולשנותה. “ברצותו”, אמרתי; כי השאלה שאלת הרצון היא, ולא, כטענת טֵרופה של חכמת ההגיון, שאלת הכוח. לא שאין האלהות יכולה לשנות את חוקיה, אלא כי עולבים אנו בה בדַמותנו אשר אפשר כי יהיה צורך בשנוי. במקורם נעשו החוקים האלה להיות כוללים את כל האפשרויות אשר תוכלנה להיות צפונות בעתיד. לגבי האלוהי הכל הוא עתה.

"חוזר אני, אפוא, ואומר, כי רק כדבֵּר בצרופי־מקרים מדבר אני בדברים האלה. יתר־על־כן: באשר אספר יראה כי בין גורלה של מרי ססיליה רוג’רס רעת־המזל, עד כמה שידוע הוא, לבין גורלה של פלונית מרי רוז’ה עד לתקופה מסוימת בקורותיה, ישנה הקבלה, אשר המחשבה על דיוקה הנפלא תביא את השכל במבוכה. אומר אני כי יֵראה כל זה. אך אל ישער איש גם רגע כי, בהמשיכי את ספור־המעשה של מרי מן התקופה אשר צינתי זה עתה והלאה, ובגלילת התעלומה אשר עטפה אותה עד לפתרונה, כוונה נסתרת לי לרמז על הרחבת ההקבלה, או אפילו לרמוז על כך, שהאמצעים אשר ננקטו בפריס לגלוי רוצחה של הגריזט, או אמצעים המיוסדים על איזה הקש דומה, יביאו לאיזו תוצאה דומה.

"כי, באשר לסעיפה השני של ההשערה, יש להשיב־אל־לב אשר השנוי הזעיר ביותר בעובדות שבשני המקרים עשוי לגרום טעויות נכבדות ביותר, עם שיפלג לגמרי את שני ארחי המאורעות; בדומה מאד לטעות בחשבון, אשר, בפני עצמה, אפשר שחסרת־ערך תהיה, אולם, בהמשך הדבר, תביא, אגב הכפלה בכל שלבי הפעולה, לידי תוצאה הנבדלת מן האמת הבדל עצום. וביחס לסעיף הראשון, אל לנו לשכוח כי עצם חישוב־האומדנות אשר הזכרתיו גוזר על כל הרחבה של ההקבלה, – גוזר עליה בפסקנות תקיפה ומוחלטת ככל אשר היתה זו כבר נמשכה ומדויקת. הרי זו אחת מאותן הנחות יוצאות־מן־הכלל, אשר עם היותה יאה, לכאורה, למחשבה המופרשת תכלית־הפרש ממחשבה מתמטית, יכול בכל־זאת המתמטיקאי לאחוז בה. הנה, למשל, אין דבר אשר יקשה יותר מלהוכיח לקורא הרגיל כי העובדה, אשר פעמים רצופות הטיל מצחק־בקוביה שֵשׁוֹנים, הריה סבה מספקת להמר המור מופלג ביותר אשר בנסיונו השלישי לא יטיל ששונים. דעה אשר כזאת ידחה השכל מיד. אין זה מסתבר כי תוכלנה שתי ההטלות אשר הוטלו, והשייכות עתה בהחלט לעבר, להשפיע על ההטלה אשר אין מקומה כי אם בעתיד. הסכוי להטלת ששונים דומה כי כמוהו כאשר יהיה בכל עת ובכל שעה – לאמור, נתון רק להשפעת ההטלות השונות האחרות אשר אפשר יהיה להטיל את הקוביה. ושקול זה דומה כי ברור הוא כל־כך עד כי תכופות יותר יתקבלו נסיונות להכחישו בחיוך מהתל משיתקבלו בדבר הדומה להקשבה רוחשת־כבוד. את המשגה הכרוך בזה – משגה גס אשר ריח קלקלה ריחו – לא אוכל לבקש לבאר בתחומים המוקצים לי כרגע; ובעלי־ההגיון לא יהיו צריכים לבאוּר. אולי די יהיה לאמור בזה כי אין הוא אלא טעות אחת משורת טעויות אין־קץ אשר תופענה על דרכו של ההגיון עקב תשוקתו לבקש את האמת בפֵּרוט.

ערב סעור אחד שבסתו שנת –18 בשעה שתיכף לאחר החשֵך, יושב הייתי בפריס ומתענג על כפל־התפנוק שבהרהורים ובמקטרת משובחת, בחברת ידידי, ק. אוגוסט דופין, בספריה, או בקובת הספרים הקטנה au troisiême, רחוב דינו 33, פרוור סֶן־זֶ’רמן. משך שעה למצער היתה דממה כבדה בינינו, ולו השקיף מי במזדמן אולי דימה כי איש ואיש מאתנו מכוון דעתו אך ורק לתמרות העשן המתאבך אשר מלא אותן אויר החדר. אפס אשר לי הנה הוגה הייתי בכמה ענינים אשר שמשו ענין לשיחה בינינו בשעה קודמת משעות הערב; כוונתי לפרשת רחוב מורג, ולתעלומה העולפת את רצח מרי רוֹז’ה. וכאשר נפתחה דלת חדרנו ויופע בה מיודענו הנושן, מסיה ג–, מפקח משטרת פריס, ראיתי, אפוא, בדבר כמין צרוף־של־מקרים.

הקבלנו פניו בלבביות, כי על כן משעשע היה האיש כמחצית היותו מאוס, ואנחנו לא ראינוהו זה שנים מספר. תחילה יושבים היינו בחשכה, ועתה קם דופין למען העלות אור, אך כאמור ג– כי בא להוועץ בנו, או, בעצם, לשאול לדעת ידיד באיזה ענין רשמי אשר הסב תלאה הרבה, אז חזר דופין וישב מבלי אשר יעלה האור.

“אם יש בזה דבר הצריך עיון”, אמר דופין, כאשר חזר בו מהדלק את הפתילה, “ניטיב לדרשו בחשיכה”.

“הרי זו עוד אחת מנטיותיך המשונות”, אמר המפקח, אשר היה זה ממנהגו לקרוא “משונה” לכל דבר אשר למעלה מהשגתו, ואשר ככה חי בתוך חיל עצום של “משונות”.

“אמת ויציב”, אמר דופין, בתתו לאורחו מקטרת ובהזיחו אליו כסא נוח.

“ומה הבעיה עתה?” שאלתי. “לא עוד ענין שברצח, אקווה?”

“הו, לא; לא ממנו ולא מקצתו. ולאמתו של דבר אמנם פשוט הוא הענין מאוד, ואינני מטיל ספק בדבר כי יכול נוכל אנו עצמנו לכלכלו; אבל חשוב חשבתי כי אל־נכון יאבה דופין לשמוע את פרטיו, על כי כה מופלא הוא ומשונה”.

“פשוט ומשונה”, אמר דופין.

“אמנם כן; אף לא כזה הוא דווקא. לאמתו של דבר במבוכה רבה היינו עקב אשר כה פשוט הוא הענין, ובכל־זאת יוליכנו תוֹעָה”.

“שמא עצם פשטותו של הדבר היא אשר תדיח אתכם”, אמר ידידי.

“מה נואלת אשר דברת!” השיב המפקח, והוא שוחק מקרב־לב.

“שמא ברורה היא התעלומה מעט מדי”, אומר דופין.

“הה, שמים! איה האוזן אשר שמעה דעה אשר כזאת?”

“נהירה מעט מדי”.

“חה! חה! חה! – חה! חה! חה! הו! הו! הו!”, הרעים אורחנו, והוא מבודח ביותר, “הה, דופין, עוד תמיתני גם המת!”

“ומהו, ככלות הכל, הענין אשר לפנינו?” שאלתי.

“הנה אני אומר לך”, השיב המפקח, נפח מפח רב ומהורהר, והתישב על כסאו. “במלים ספורות אומר לך; אולם בטרם אפתח, תנוני ואזהירכם כי הפרשה הזאת דורשת סודיות רבה ביותר, וכי מסתבר הוא גם ודאי כי תאבד לי המשרה אשר אני מחזיק בה עתה, אם יוודע כי גליתי למישהו את הסוד”.

“המשך”, אמרתי.

“אם תחפּץ”, אמר דופין.

“מוטב, אפוא; ממקור רם מאד הודיעוני אישית, כי איזו תעודה אשר אין כחשיבותה נגנבה מגנזי המלכות. האיש אשר גנבה ידוע הוא; ומעבר לכל ספק; ראוהו בקחתו אותה. ידוע גם כי עדין ברשותו היא”.

“דבר זה איך הוא ידוע?” שאל דופין.

“דבר זה נלמד בבירור”, השיב המפקח, “מטיב התעודה, ומאי־הופעתן של כמה תוצאות אשר תגלינה תיכף לצאת התעודה מרשות הגוזל – לאמור, עם אשר יעשה בה את השמוש אשר אל־נכון כוונתו לעשותו בה באחרית־דבר”.

“באר־נא דבריך מעט יותר”, אמרתי.

“כי־כן אולי אפליג עד כדי לאמור כי נותן המסמך למחזיק בו כוח מסוים במקום מסוים אשר שם עצום ערכו של כוח אשר כזה”. חביבה היתה על המפקח לשון־הערומים של הדיפלומטיה.

“עדין לא אבין כמו”, אמר דופין.

“האמנם? מוטב; עם אשר תגולה התעודה לאיש שלישי, אשר לא יכונה בשם, יועם כבודה של אישיות אשר מעמדה מרומם הוא ביותר; ועובדה זו היא הנותנת למחזיק התעודה יתרון על האישיות הנעלה אשר לכבודו ולשלומו הסכנה נשקפת”.

“אולם יתרון זה”, נכנסתי לתוך דבריו, "תלוי יהיה בידיעת הגוזל כי יודע הנגזל את הגוזל. מי זה יעיז– ".

“הגנב”, אמר ג., “הוא הוזיר ד–, אשר יעיז לעשות כל מעשה, בין אם יאה הוא לאדם בין אם אינו יאה. אורח הגניבה לא היה שנון פחות שהיה נועז. את התעודה הנדונה – מכתב היה זה, אומר גלויות – קבלה האישיות הנגזלת בהיותה לבדה בבּוּדוּאַר המלכותי. עוד היא קוראה בו והנה הפריעתה כניסתה של האישיות המרוממה השניה אשר ממנה חפצה להסתיר את התעודה במיוחד. לאחר נסיון נחפז וריק להטילה לתוך מגרה, נאלצה להניחה, פתוחה היתה זו, על השולחן. אולם מהיות הכתובת למעלה, ובהיות ותוך המכתב לא התגלה, לא הושם אליו לב. והנה ברגע זה מופיע הוזיר ד–. עינו החדה מבחינה במכתב מיד, מכירה את כתב הכתובת, רואה במבוכת האישיות אשר אליה יעוד המכתב, ויורדת עד חקר סודה. אחרי אשר נושא הוא ונותן באלה ענינים, והוא אץ ונחפז כמנהגו, מוציא הוא מכתב הדומה במעט לזה הנידון, פותחו, מעמיד־פנים כאילו יקרא בו, ואחר מניח הוא אותו בסמוך מאד לשני. שוב הוא מדבר כחמש־עשרה דקות בעסקי הצבור. באחרונה הולך הוא משם, ועם לכתו גם יקח מעל השולחן את המכתב אשר לא לו הוא כלל. בעליו החוקי ראה את הדבר, אך, כמובן, לא העיז לעורר שימת־לב למעשה, בנוכחות האישיות השלישית אשר עמדה על ידו. הוזיר חמק־עבר לו; ועל השולחן השאיר את מכתבו שלו, נטול הערך”.

“הנה, אפוא”, אמר אלי דופין, “הדבר אשר שאלת לבעבור יהיה היתרון שלם – ידיעת הגוזל כי יודע הנגזל את הגוזל”.

“כן”, השיב המפקח; “והכוח אשר הושג ככה מנוצל, מזה כמה חודשים, במדה מסוכנת מאד, לצרכים מדיניים. מיום ליום תקיפה האישיות הנגזלת יותר ויותר בדעתה, כי שומה עליה להשיב את מכתבה הגזול. ביאושה מסרה את הענין לי, ולבסוף”.

“לסוכן”, אמר דופין, בתוך סופת עשן כלילה, “אשר פיכח ממנו לא יבוקש, אדמה גם לא יצוייר”.

“בחלקות אתה שת לי”, הישב המפקח; “אולם אפשר כי נֶהגתה מין דעה אשר כזאת”.

"ברור, אמרתי, “כדבריך, כי במכתב מחזיק עוד הוזיר; יען אשר החזקה זו, ולא איזה שמוש הנעשה במכתב, הוא המעניק את הכוח. עם עשיית השמוש יסור הכוח”.

“אמת”, אמר ג.; ובהכרה זאת המשכתי. ראשית דאגתי היתה לחפש חפש היטב במעונו של הוזיר; ופה נבע עיקר מבוכתי מן הצורך לחפש בלא ידיעתו. בראש־וראשונה, התרו בי על הסכנה אשר תצוף עם אשר יותר לו טעם לחשוד בזממנו".

“אולם”, אמרתי, “הלא בחקירות האלו דרכך סלולה לפניך. תכופות כבר עשתה משטרת פריס כדבר הזה”.

“הה, כן; ומפני זה לא נואשתי. והליכותיו של הוזיר גם היו לי לתועלת רבה. תכופות יעדר ממעונו כל הלילה. משרתיו לא רבים הם כלל. ישנים הם בריחוק מחדר אדונם, ומהיותם בני־נַפּוֹלי בעיקרם הנקל הוא להשקותם לשכרה. הלא תדע כי מפתחות לי אשר בהם אוכל לפתוח כל חדר ולשכה בפריס. משך שלשה חדשים לא עבר לילה אשר לא אהיה עסוק מרבית שעותיו, בעצמי ובגופי, בחפוש קפדני במלונו של ד–. כבודי נוגע בדבר, ואם אזכיר סוד גדול, עצום הוא הפרס. אשר על כן לא חדלתי מחפש עד אשר הוברר לי בתכלית כי רבה ערמת הגנב מערמתי. אדמה כי בדקתי במעון כל זוית ופנה אשר בהן אולי אפשר להצפין את התעודה”.

“אך האין זה אפשר”, שאלתי ואמרתי, “כי, אף שאין ספק בדבר, כי מחזיק הוזיר במכתב, אולי הצפינו באיזה מקום מחוץ למעונו שלו?”

“דבר זה כמעט מן הנמנע הוא”, אמר דופין. “מעמד הדברים הנוכחי המיוחד בחצר, ובפרט מעמד אותן מזימות אשר בהן מעורב ד–, כידוע יעשו את היות התעודה בת־שמוש בכהרף־עין, את היותה נתונה לגילוי בן־רגע – ענין השווה כמעט בחשיבותו להחזקה בה”.

“היותה נתונה לגילוי?” אמרתי.

“פרושו של דבר, נתונה להשמד”, אמר דופין.

“אמת”, חויתי; “נהיר, אפוא, כי במעון הוא המכתב. ואשר להיותו עם הוזיר ממש, רשאים אנו לחשוב כי הדבר הזה אין להעלותו על הדעת”.

“בהחלט”, אמר המפקח. “פעמים שמו לו מארב שודדי־דרכים, כביכול, ובהשגחתי אני בדקוהו בקפידה”

“יכולת לחשוך את נפשך מן הטורח הזה”, אמר דופין. “סבור אני כי אין ד– שוטה גמור, וגם לו היה כן, בוודאי חזה את המארבים האלה מראש, כדבר מובן מאליו”.

“לא שוטה גמור הוא”, אמר ג., “אפס הנה פיטן הוא, ולדעתי אך כפשע בין הפיטן לבין השוטה”.

“אמת”, אמר דופין, אחרי יניקה ממושכת ורבת־סרעפים ממקטורתו, “אם כי אני עצמי חטאתי בהפרחת אלה חרוזים”.

“שמא תרצה”, אמרתי, “את פרטי חפושך”.

“הנה כי כן, אזור אזרנו חלצינו ונחפש בכל. נסיון רב לי בענינים האלה. חדר־חדר בדקתי את בנין כולו, ואת לילותיו של שבוע תמים הקדשתי לכל חדר. בתחילה בחנו את רהיטיו של כל חדר. פתחנו כל מגרה שבנמצא; והלא וודאי ידעת כי לגבי איש־משטרה מאומן כיאות, אין דבר מעין מגרה ‘סודית’ בגדר האפשר. אך גולם הוא האיש אשר יניח למגרה ‘סודית’ להעלם מעינו בחפוש ממין זה. כל־כך פשוט הוא הדבר. יש איזה נפח – איזה מרחב מסויים – שיש להביאו בחשבון ובכל לשכה. ופה הלא יש בידינו סרגלים מדוייקים. כמלוא חוט־השערה לא יכול להעלם מעינינו. אחרי הלשכות פנינו אל הכסאות. את הכריות בדקנו במחטים הנאות והארוכות אשר ראיתָנו משתמש בהן. מן השולחנות הסרנו את גביהם”.

“זו למה?”

“יש אשר יסיט האיש, המבקש להצפין איזה חפץ, את גבו של שולחן, או איזה חלק אחר של רהיט הערוך בדומה; אחר יקדח ברגל השולחן, את החפץ ישים בחור, ואת הגב ישוב ויקבע במקומו. גם בתחתיותיהן וגוּלותיהן של מוּטות מטה יעשה כן”.

“אך האם לא יתכן לגלוֹת את החור בהקשה?” שאלתי.

“בשום פנים לא, אם, כאשר יוטמן החפץ, יחוּתל מוֹך די הצורך. מלבד זאת, במקרה אשר לפנינו חייבים היינו לעשות מעשינו בלא שאון”.

“אך הן לא יכולתם להסיר – הן לא יכולתם לפרק לחלקים את כל הרהיטים אשר בהם יתכן להטמין דבר באורח אשר ציינת. אולם מכתב הלא ניתן לגללו למגילה דקה, אשר בדמותה ובנפחה לא תיבדל ברב מצנוֹרת־סריגה, ובצורה זאת אפשר לתתוֹ בעֲוָק של כסא, למשל. הן לא פרקתם את כל הכסאות לחלקיהם?”

“בודאי לא; אולם היטבנו עשה – בדקנו את עוקיו של כל כסא אשר במלון, אף גם את פרקיו של כל רהיט מן הרהיטים, בעזרת מגדלת אדירה ביותר. לוּ היו שם אלה עקבות שהם של פרץ אשר נפרץ זה מקרוב הלא בכהרף־עין גלינום. קוֹרט אחד של שחק־מקדח, למשל, הלא ברור יהיה כתפוח. כל קלקלה בדיוק – כל בקיע אשר־לא־כן בפרקים – הן די יהיה באלה למען נגלם לבטח”.

“הדעת נותנת כי התבוננתם במראות, בין הטבלות לרקועים, וכי בחנתם את המטות ואת כלי־המטות, כמו גם את הוילאות והשטיחים”.

“זה מובן; וכאשר כּלינו מעשינו אלה בכל רהיט ורהיט, בדקנו את הבית עצמנו. חלקנו את הבית כולו למחלקות, ואת אלו מנינו, לבל נפסח גם על אחת מהן; אחר התגוננו במגדלת, כבתחילה, בכל זרת־מרובּעת במקום, ואף שני הבתים הסמוכים בכלל”.

“הבתים הסמוכים!” קראתי; “אל־נכון רב היה טרחך גם רב”.

“אמנם כן: אפס הפרס המוצע עצום הוא”.

“כולל אתה גם את המגרשים אשר סביב הבתים?”

“כל המגרשים מרוצפים לבנים. באלה מועט היה טרחנו ביחס. בדקנו את האזוב בינות ללבנים, ולא מצאנו שם דבר אשר־לא־כן”.

“בנירותיו של ד – חפשתם, כמובן, וכן בספרי הספריה?”

“בודאי; כל צרור וחבילה פתחנו; לא די שפתחנו כל ספר, גם הפכנו כל דף בכל כרך, מבלי אשר נסתפק בטריפת־דפּים סתם, כמנהג כמה מפקידי המשטרה שלנו. כמו כן מדדנו את עביה של כל כריכה, מדידה מדויקת ביותר, ובדיקה קפדנית ביותר בדקנוה במגדלת. אילו נעשה מעשה זה־מקרוב באיזו מֵהֵנה, כי אז אי־אפשר היה בשום־פנים־ואופן אשר לא יובחן בעובדה. חמשה או ששה כרכים, אשר אך זה בוֹאם מתחת ידי הכּורך, בדקנו לארכם בדיקה מדוקדקת במחטים”.

“חקרתם את הרצפות מתחת לשטיחים?”

“בלי כל ספק. כל שטיח הסרנו, ובמגדלת בדקנו את הקרשים”.

“ואת הגליונים אשר על הכתלים?”

“כן”.

“חפשתם במרתפים?”

“חפשנו”.

“אם כן”, אמרתי, “חשבון־שוא היה חשבונכם, והמכתב איננו במקום, כאשר תחשוב”.

“ירא אני כי בזאת צדקת”, אמר המפקח. “ואתה, דופין, מה הדבר אשר תיעצני לעשותו?”

“לחקור את המקום חקור היטב”.

“דבר זה מיותר הוא בתכלית”, השיב ג. –. “בטוח אני, כי אין המכתב נמצא בבית, לא־פחות משבטוח אני בנשמת־אפּי”.

“אין לי עצה טובה מזו, לעוּצה לך”, אמר דופין. “יש אתך, כמובן, תיאור מדויק של המכתב?”

“הה, כן!” – ופה הוציא המפקח פנקס רשומות והחל קורא בקול תאור מפורט של מראיתה הפנימית, וביחוד של זו החיצונית של התעודה הנעדרת. עת־מה לאחר כּלותו לקרוא את התיאור הזה הלך מעמנו, ורוחו של האדון הטוב נעכּרת כאשר לא ידעתיה עוד מעודי.

כעבור כחודש ימים בא לבקרנו שנית ומצאנו עסוקים כמעט באותם הדברים, אשר עסקנו בם בראשונה. הוא נטל מקטרת וכסא ופתח באיזו שיחה שבשיגרה. לבסוף אמרתי:

“כי־כן, ג., המכתב הגנוב מה היה עליו? הדעת נותנת כי באחרית־הדבר התברר לך אשר לא יתכן כלל להערים על הוזיר?”

“מאֵרה על ראשו, אומר אני – כן; אכן, שבתי ובדקתי, כעצת דופין – אך עמל־חנם היה כל זה, כאשר ידעתי מראש”.

“מה הוא הפרס אשר הוצע, אמרת?” שאל דופין.

“דגול ורב – נדיב מאד הוא הפרס – לא אובה לאמור מה גדלו, בדיוק; אך דבר אחד אמוֹר אומר, אשר לא אהסס לתת את המחאתי אני על סכום חמשים אלף פרנק לכל אשר יוכל להשיג לי את המכתב הזה. אכן, מיום ליום רבה חשיבות הדבר והולכת; והפרס הוכפל לא־מכבר. אפס גם כי ישולש יבצר ממני לעשות יותר משעשיתי”.

“אמנם כן”, הפטיר דופין בנעימה, והוא מפיח במקטרותו. “באמת – חושב אני, ג., כי לא אמצת – את כל כוחותיך בענין הזה. יכולת לעשות מעט יותר, חושב אני, הה?”

“איך? – באיזה אופן”

“הנה – פוף, פוף – יכולת – פוף, פוף – לשאול בעצת איש, הה? פוף, פוף, פוף. הזוכר אתה את ספּור המעשה אשר יספרו על אַבֶּרְנֵתִי?”

“לא; לאבדון אותו אבּרנתי!”

“בהחלט; לאבדון ולשאול־תחתיות. אבל בזמן מן הזמנים זמם עשיר כּילי אחד להוציא במרמה חות־דעת רפואית מאבּרנתי זה. אגב שיחה שבשיגרה, אשר עורר, לתכלית זו, בחברה פרטית, רמז לרופא על מקרהו כרמוז על מקרהו של איש דמיוני”.

"נניח', אמר הכּילי, “כי כאלה וכאלה הם סמני חליו; ועתה הרופא, מה היית אתה מצווה עליו ליטוֹל?”

“‘ליטול!’ אמר אברנתי, ‘ליטול עצה, כמובן’”.

“אולם”, אמר המפקח, בתרעומת־מה, “בכל־לב רוצה אני ליטול עצה, גם לשלם תמורתה. באמת אתן חמשים אלף פרנק לכל אשר יעזור לי בדבר הזה”.

“אם כן הוא”, השיב דופין, בפתחו מגרה, ובהוציאו פנקס־המחאות, “יכול תוכל לכתוב לי המחאה על הסכום האמור. אחרי אשר תחתום עליה, אמסור לך את המכתב”.

הייתי כנדהם. המפקח נראה הלוּם־רעם בתכלית. כמה דקות נשאר יושב בלא־אומר ובלא־ניע, והוא מביט ברעו באין־אִמון, פיו פעור ועיניו כמו יוצאות מחוריהן; אחר התעשת, לכאורה, באיזו מדה, תפס בעט, ולאחר כמה שהיות ומבטים בוהים, כתב לאחרונה המחאה על סכום חמשים אלף פרנק, חתם עליה, והושיטה לדופין. הלז בחנה בשוּם־לב ונתנה בנרתיקו; אחר פתח מכתבה נעוּלה. הוציא משם מכתב ונתנוֹ למפקח. הפקיד הזה תפסוֹ בסערת־חדווה, פתחוֹ בידים רועדות, העיף בו מבט מהיר, ואחר זינק בפּרכוס־אברים אל הדלת ובלא פניות הרבה התפרץ מן החדר ומן הבית, מבלי אשר הוציא הגה מפיו מאז בקשהו דופין לכתוב את ההמחאה.

אחרי צאתו פתח רעי בדבר־הסבּר.

“משטרת פריס”, אמר, “חרוצה היא להפליא על פי דרכה. אנשיה עקשנים הם, שנוּנים, פכּחים, ובקיאים הם היטב בחכמה אשר נדמה כי אותה בעיקר דורשים תפקידיהם. הנה כי כן, כאשר תיאר לנו ג. – את דרך חפּוּשיו בנוה ד.–, האמנתי באמונה שלימה כי חקירה מספּקת חקר – ככל אשר השיגה ידו”.

“ככל אשר השיגה ידו?” אמרתי.

“כן”, אמר דופין. “האמצעים אשר ניקטו לא די שמצויינים היו במינם, גם בוצעו להפליא. אילו נטמן המכתב בתחום חפּושם, כי אז מצאוהו הברנשים האלה, בלי כל ספק”.

אני שתקתי – אך נראה כי רם־לב היה בכל אשר אמר.

“האמצעים, איפוא”, המשיך, “טובים היו במינם, גם היטב הוצאו לפעולות; חסרונם היה בהיותם בלתי־כשרים־לשמוש כלפי המקרה הזה והאדם הזה. שורה ידועה של תחבולות שנונות ביותר הריהי, לגבי המפקח, כמין מיטת פּרוֹקרוּסטס, אשר אליה מתאים הוא את זממיו בעל־כרחם. אך לעולם הוא שוגה אם בהיותו מעמיק ואם בהיותו שטחי מכפי אשר יצריך הענין אשר לפניו; והרבה דרדקים של בתי־ספר טוב הגיונם מהגיונו. הכרתי לדעת דרדק אחד כבן שמונה שנים, אשר עורר התפעלות כללית בהצלחתו בניחושים במשחק ‘זוג או פּרט’. צחוק זה פשוט הוא, ובששים יצחקו בו. המצחק האחד יחזיק בידו כמה מן הצעצועים האלה, וישאל את רעהו אם זוג הוא מספרים ואם פרט. אם נכונה ניחש המנחש, וזכה בשיש אחד; ואם טעה, והפסיד אחד. הנער אשר עליו אני מדבר זכה בכל השישים אשר בבית־הספר, כמובן היה לו איזה עקרון בניחושו; והעקרון הזה לא היה כי אם הסתכלות בחריפותם של יריביו ואמידתה. הנה, למשל, פתי גמור יריבוֹ, והוא נושא את ידו הקמוצה ושואל, ‘זוג או פרט?’ הדרדק שלנו משיב, ‘פרט’, ומפסיד; אך בבּוֹחן השני זוכה הוא, כי אז יאמר לנפשו: זוגי היה מספר שישיו של הפּתי בבוחן הראשון, ואין פכחותו מספיקה אלא להיות מספרם פרט בשני; אשר על כן אנחש כי פּרט הוא מספרם'; – ככה ינחש, וזכה. והנה, אם נופלת פתיות יריבו בדרגה אחת מזו, הלא ככה ישקול בדעתו: ‘ברנש זה מוצא כי בראשונה נחשתי כי פּרט המספר, ועתה תהיה ראשית כוונתו להמיר את הפרט תמורה פשוטה בזוג, כמעשה הפתי הראשון; אך מיד תחלוף בו מחשבה שניה לאמור כי פשוטה מדי היא התמורה הזאת, ולבסוף יליט להשאיר את המספר זוגי כבראשונה. כאשר על כן אנחש כי זוגי הוא המספר’; – ככה ינחש וזכה. והנה אורח חישובו זה של הדרדק, אשר חבריו יקראו לו ‘בן־מזל’ – מהו, בשרשו של דבר?”

“אין זה”, אמרתי, “כי אם הזדהות שכלו של המחשב עם זה של יריבו”.

“אמנם כן”, אמר דופין; “וכאשר שאלתי את הנער מה האמצעים אשר בהם השיג את ההזדהות השלמה אשר בה הצלחתו, ענני כדברים האלה: ‘כאשר אחפּץ למצוא מה חכם, או מה טפּש, מה טוב, או מה רע הוא מישהו, או מהן מחשבותיו ברגע זה, מעלה אני על פני ארשת המתאימה, ככל האפשר, לארשת פניו הוא, ואחר אמתין לראות מה המחשבות אשר תעלינה בדעתי, או מה ההרגשות אשר תתעוררנה בלבבי, כהולמות את הארשת או כתואמות לה’. מענהו זה של הדרדק הוא מקור כל העמקות המדומה אשר תיוחס ללָרוֹשפוּקוֹ, ללה־בּוֹגיב, למקיולי, ולקמפּנלָה”.

“וההזדהות”, אמרתי, “של שכל המחשב עם זה של יריבו, תלויה היא, אם בנתי לריעך, בדיוק אמידתו של שכל היריב”.

“מבחינת ערכה המעשי תלויה היא בדבר הזה”, השיב דופין; “והמפקח וגדוד נכשלים לעתים קרובות כל כך, ראשית, מפני העדר ההזדהות הזאת, ושנית, מפני אמידה מוטעית, או, בעצם, בעטי אי־אמידה, של השכל אשר כנגדם. אין הם מעלים על דעתם כי אם את מושגי השנינות שלהם; ובתוּרם אחר דבר נסתר, רק אל האופנים אשר בהם היו הם מסתירים אותו ישעוּ. צודקים הם ברב – בחשבם כי שנינותם שלהם משקפת נאמנה את זו של ההמון; אבל כאשר תהיה ערמת הפושע שונה במהותה מערמתם, אז, כמובן, יפיר הפושע את עצתם. דבר זה יקרה תמיד בהיות ערמתו של הלז רבה משלהם, ורגיל הוא מאד בהיותה פחותה משלהם. אין הם יודעים כל גינוני עקרון בחקירותיהם; לכל המוטב, כאשר יחזק עליהם איזה הכרח דוחק – איזה פרס יוצר־מגדר־הרגיל – ירחיבו את ארחות הנוהג שלהם הנושנות או יפליגו בהן. מה, דרך־משל נעשה במקרהו זה של ד. – לשנות את עקרון הפעולה? מה כל הקדיחה הזאת, והבדיקה, וההקשה, והבחינה במגדלת, וחלוקת שטח הבנין לזרתות־מרובעות – מה כל זה אם לא הפלגה בשמוש של העקרון האחד, או של שורת העקרונות. האחת, של חפוש, המיוסדים על שורת המושגים האחת ביחס לשנינות האדם, אשר בה הורגל המפקח בתקופות שרותו הממושכת? האינך רואה כי בטוח היה אשר כל האנשים נוהגים להצפין מכתב, לא דוקא בנקב־המקדח אשר נקדח ברגל־כסא, אלא, למצער באלה חורים או זויות יוצאי־דופן שהם, אשר עליהם יורה מהלך־מחשבה אשר ימריץ אדם להחביא מכתב בנקב־מקדח קדוח ברגל־כסא? והאם לא תראה כי רק למקרים־שבשיגרה מתאימים מחבואי־פליאה אשר בכל מקרי ההסתר הלא תיכף־ומיד תהיה טמינת החפץ המוצפּן – טמינתו באורח פּליאה זה – בת־השג וגם מושגת; וכך אפוא אין גילויו תלוי כלל בחריפותם של המחפשים, כי אם רק בשימת־לבם, באורך־רוחם ובקשי־ערפם בלבד; ובמקום שם חשיבות לו למקרה – או, דבר השקול כנגד זה בעיני המשטרה, כאשר גדול הוא הפרס, – לא נודע אשר תכזבנה הסגולות האמורות גם פעם. עתה הן תבין למה התכוונתי באמרי כי אילו הוצפּן המכתב באיזה מקום שבתחומי בדיקתו של המפקח – במלים אחרות, אילו היה עקרון טמינתו כליל בכלל עקרונותיו של המפקח – כי אז היה גילויו של זה ענין שמחוץ לגדר ספק. אפס היטב נתעה הפקיד הזה בשוא; ושורש סבּתה של מפלתו הלא הוא בהנחה כי שוטה הוא הוזיר עקב אשר יצא לו שם בפיטנים. כל השוטים פיטנים הם; בזאת מרגיש המפקח; ואין עליו כי אשמת non distrbutio medii באשר הסיק מכאן כי כל הפיטנים שוטים המה”.

“אך האמנם הפיטן הוא זה?” שאלתי. “ידעתי כי שני אחים הם; ושניהם קנו להם תהילה בשדה־ספר. אדמה כי הוזיר כתב בהשכּל על החשבון הדיפרנציאלי. מתמטיקן הוא, ולא פּיטן”.

“טועה אתה; יודע אני אותו היטב; גם מתימטיקן הוא גם פּיטן. כמי שגם פיטן וגם מתמטיקן הוא, ייטיב חשב; אילו רק מתמטיקן היה, כי אז נבצר מעמו לחשב, וכה נתון היה לרחמי המפקח”.

“הפתעתני”, אמרתי, “בדעותיך אלו, אשר אין דעת הבריות סובלתן. הן אין את נפשך לבטל את המחשבה אשר דורות על דורות הפכו והפכו בה. זה מכבר נחשב השכל המתימטי השכל בה”א־הידיעה par excellence".

“Ilyaà parier'”, השיב דופין, בדבריו של שמפוֹר, “‘que toute idée publique, toute convention reçue est une sottise, car elle a convenu au plus grand nombre.’” המתימטיקנים, מודה אני לך, עשו כמיטב יכלתם להפיץ את הטעות המקובלת אשר דברת עליה, ואשר אין מדת הטעות שבה פוחתת עקב היותה נפוצה כאמת. בכשרון הראוי לתכלית טובה יותר החדירו את המונח ‘נתוּח’ כמוּסב על האלגבּרה. כזב זה במיוחד הצרפתים הם אבותיו; אך אם יש למונח חשיבות כלשהי – אם נאצל על מלים ערך כלשהו מהתאמתן – הרי מובעת ‘אלגברה’ ב’נתוח' באותה מדה, לערך, שמורה ברוֹמית ambitus'' על אמביציה, ‘religio’ על דת, או ‘homines honesti’ על קבוצה של אנשים מהוגנים".

“רואה אני כי ריב לך”, אמרתי, “בכמה מהאלגבראים של פריס; אך המשך נא”.

"חולק אני על כשרו, וגם על ערכו, אפוא, של אותו שכל אשר חונך באיזו צורה שאינה הגיונית־מופשטת. המתמטיקה היא מדע הצורה והכמות; החישוב המתמטי אין הוא כי אם חכמת ההגיון בשמשה להסתכלות בצורה ובכמות. הטעות הגדולה היא בהנחה כי אפילו האמתות של הדבר המכוּנה אלגברה טהורה אמתות מופשטות הן או כלליות. וטעות זו גסה היא כל כך עד אשר תמה אני איך קבלוה הכּל. אכּסיוֹמים מתמטיים אין הם אכסיומים של אמת כללית. אשר נכון יהיה באשר ליחס – אשר בין צורה לכמות – תכופות לא יהיה כי אם כזב גס כאשר יוּסב על המדות, דרך־משל. במדע זה האחרון נפרץ הוא מאד, אשר לא יהיה זה אמת כי שוים החלקים המקובצים לשלם. גם בכימיה לא יצלח האכּסיום הזה. גם בעיון במניעים לא יצלח; כי שני מניעים, כל אחד בעל ערך נתון, אין הכרח שבהצטרפם יהיה להם ערך השווה לסכום ערכיהם הנפרדים. יש עוד הרבה אמתות מתימטיות אשר אין הן אמתות כי אם בתחומי היחס. אך, מתוך הרגל, מסתמך המתימטיקן על אמתותיו המוגבלות כעל אמתות ששמושן כולל בהחלט – כאשר אמנם תצטיירנה בעיני הכל. ברינט ב’מיתולוגיה' שלו רבּת הדעת, מזכיר מקור טעות דומה, באמרו כי ‘חרף אשר אין מאמינים במעשיותיהם של עובדי־הכוכבים, שוכחים אנו עצמנו בתמידות, ולמדים מהן כאילו ממשויות קימות היו’. אכן, בקרב האלגבראים, אשר עובדי־כוכבים הם עצמם, האמן יאמינו ב’מעשיות' האלו, ולמוד ילמדו מהן לאו דווקא מפני חולשת זכרון כי אם מפני בלבול־עשתונות שאין־לו־שחר. קצורו של דבר, מימי עוד לא פגשתי במי אשר אינו אלא מתמטיקן ויפּתה לנטוֹש את השרשים השוים, או שלא יאמין בסתר, כהאמן בעיקר מעיקרי אמונתו, כי x²+px שווה הוא בהחלט וללא־תנאי ל־q. נסה־נא ואמור לאחד האדונים האלה, כי לדעתם אפשר אשר יקרה ולא יהיה x²+px שווה בתכלית ל־q, ואחרי הסבירך לו את כוונת דבריך, מהר וָצא מתחום־הישגו במהירות היאותה, כי אין כל ספק שינסה למחוץ את קדקדך.

“רצוני לאמור”, המשיך דופין, בעוד אני שוחק על הערותיו האחרונות, “כי אילו היה הוזיר מתמטיקן בלבד, לא היה המפקח צריך כלל לתת לי את ההמחאה הזאת. אפס אני ידעתיו הן כמתמטיקן הן כפיטן, והאמצעים אשר נקטתי הותאמו לכשרונו, בהתחשב במסיבות בהן היה נתון. גם כאיש מאנשי־החצר ידעתיו, וכ־ intriguant נועז. איש אשר כזה, חשבתי בלבבי, בוודאי ידועות לו ארחות פעולתה של המשטרה. בוודאי צפה־מראש – והעובדות הוכיחו כי אכן צפה־מראש – את המארבים אשר הושמו לו. אל־נכון שער־מראש, הרהרתי, כי תערכנה חקירות חשאיות במעונו. בההעדרו בלילות מן הבית לעתים תכופות, דבר אשר המפקח שׂשׂ עליו כעל עזר ברור להצלחתו, ראיתי אני רק תחבולות, אשר כוונתן להניח למשטרה לחפש חפש נמרץ, וככה לעורר בה את ההכרה, אשר אליה, אכן, הגיע ג.–, בסופו של דבר – את ההכרה אשר אין המכתב נמצא במקום. כן גם הרגשתי כי כל אותו מהלך־מחשבת, אשר אך זה עמלתי לתארו לך, בנוגע לעקרונה הקבוע של פעולת המשטרה בחפּשה אחר חפצים מוצפנים – הרגשתי כי כל אותו מהלך־מחשבה מן המוכרח הוא שיעבור במוחו של הוזיר. בהכרח היה עליו לגרום לו שיבוז לכל המחבואים השגורים. הוא לא יכול, הרהרתי, להיוָאל עד לבלי ראוֹת, כי הסבוּך והחבוי בחביוני מלונו גלוי יהיה כחדריו הגלויים לעיניו, לאזמליו, למקדחיו ולמגדלותיו של המפקח. ראיתי, בקצרה, כי אל הפשוט יפנה, בחינת דבר המובן מאליו, אם לא יגיע לכך במחשבה־תחילה, בחינת דבר שבבחירה. אולי תזכור מה אדיר היה צחוקו של המפקח, כאשר חויתי דעתי, בפגישתנו הראשונה, לאמור, כי אפשר שהוגיעתו התעלומה הזאת כל כך עקב היותה כה נהירה”.

“כן”, אמרתי, “היטב אזכור את צהלתו. באמת־ובתמים חשבתי כי השבץ יאחזנו”.

“העולם הגשמי”, המשיך דופין, “מלא הוא תופעות הדומות דמיון מדוייק מאד לבלתי־גשמי; וככה ניתן חיזוק־מה לדוֹגמה של הדברנים, האומרת כי ההשאלה וההמשלה ניתן לעשותן חיזוק לטענה לא־פחות מלעשותן קישוט לתיאור. העקרון של vis inertiae דרך־משל, דומה כי אחד הוא הן בפיסיקה הן במטפיסיקה. באותה מידה שנכון הוא, בזו הראשונה, כי קשה יותר להניע. גוף גדול מלהניע גוף קטן, וכי אף תאוצתו מותנית בקושי הזה, באותה מידה נכון הוא גם, בזו האחרונה, כי השכל הגדול יותר בכשרו, עם היותו נמרץ יותר, מתמיד יותר והרה־תוצאות יותר בתנועותיו מזה הירוּד ממנו במעלה, הנה כבד־הנעה הוא יותר, ונבוך יותר, ומלא היסוס הוא בראשית התקדמותו. שוב: ההשבת פעם אל לבך איזה משלטי־חוצות, אשר מעל לפתחי החנויות ירתק שימת־לב יותר מכל?”

“מעולם לא נתתי דעתי על הדבר”, אמרתי.

“צחוק חידות ישנו”, המשיך, "אשר על מפּה יצחקו בו. אחד המצחקים שואל מרעהו אשר ימצא לו מלה ידועה – שם של עיר, נהר, מדינה או ממלכה – בקצרה, איזו מלה שהיא, על פניה המנוּמרות והמסוכסכות של המפה. הטירון בצחוק יבקש בדרך־כלל להביך את יריביו בהציעו להם את השמות הפעוטים ביותר בכתבם; אולם המנוסה יבחר מלים כאלו אשר תשתרענה, באותיות גדולות, מקצה המפה ועד קצה. אלו, בדומה לשלטים ולכרזות הגדולים־מדי באותיותיהם, נעלמות הן מעין הרואה עקב היותן גלויות יתר־על־המדה; ופה תדמה העלמת־העין הממשית בדיוק להסח אשר תוסח הדעת מן הדברים הנהירים במובלט מדי ובמוחש מדי. אפס הדבר הזה דומה כי נעלה הוא או נמוך הוא במידת־מה מבינתו של המפקח. גם רגע לא חשב כי מסתבר הוא, או אפשר הוא, אשר יניח הוזיר את המכתב ממש תחת חטמו של העולם כולו, למען היטיב ביותר למנוע מי מן העולם הזה להרגיש בזאת.

"אך ככל אשר הוספתי להרהר בערמתו הנועזת והשנונה של ד–; בעובדה כי אל־נכון היתה התעודה תמיד בסמוך, אם התכוון לעשות בה שמוש לתועלתו; ובהוכחה החותכת, אשר נוכח המפקח, כי לא הוסתרה התעודה בתחומי חפושו השגור של אותו נושא־משרה – ככל אשר הוספתי להרהר באלו כן בטחתי יותר בדבר, כי למען הצפן את המכתב הזה נקט הוזיר את האמצעי המחוכם, לבלי נסות להצפינו כל־עיקר.

“מלא רעיונות אלה, הצטידתי במשקפים ירוקות, ובבוקר לא־עבות נקלעתי, דרך־מקרה, אל מעונו של הוזיר. מצאתי את ד– בבית, והוא מפהק ומבלה זמנו לבטלה, כדרכו, ומעמיד־פנים כאילו תקוף הוא שעמום אשר אין כמותו. אדם זה אפשר שהוא בן־האדם רב־המרץ שבעולם – אלא כשזה הוא רק כאשר לא יראנו איש.”

"למען אישר בעיניו, התאוננתי על עיני הרכּות, וקוננתי על אשר נזקק אני למשקפים, אשר בחסותם סקרתי היטב־היטב את החדר כולו, בעודי נתון לכאורה רק לשיחוֹ של מארחי.

"בפרט נתתי דעתי על שולחן־כתיבה גדול אשר אליו ישב, שעליו מונחים היו בערבוביה מכתבים ושאר נירות, עם כלי־נגן אחד או שנים ומספר ספרים. אפס, לאחר הסתכלות ממושכת וקפדנית מאד לא ראיתי פה דבר אשר יעורר חשד במיוחד.

"לאחרונה נתתי עיני, כהַקיפה את החדר, בתיבת־קרטון עלובה לכרטיסי־בקור, אשר ככלי אין־חפץ־בו תלויה היתה במדולדל בפתיל־תכלת מלוכלך, היורד מכפתור־פליז שמתחת לאמצעית מדף־האח. בתיבה זו, אשר שלושה או ארבעה תאים היו לה, נמצאו חמשה או ששה כרטיסי בקור ומכתב יחיד ובודד. זה האחרון מזוהם וקמוט היה במאד. באמצעו כמעט קרוע היה לשנים – כאילו חזר בו איש באמצע־המעשה מכונתו לקרעו כליל כחסר־ערך. חותם שחור גדול היה עליו, אשר ראשי־התיבות של שם ד– טבועים בו במובלט מאד, ובכתב־נשים זעיר רשומה היתה עליו כתבתו של ד–, הוזיר עצמו. מושלך היה כלאחר־יד ואפילו בזלזול, כמדומה, באחד מדוריה העליונים של התיבה.

"אך העפתי עיני במכתב הזה מיד אמרתי לנפשי כי הוא המכתב אשר אותו אני מחפש. למראית־עין נבדל היה, כמובן, בדול קיצוני מזה אשר קרא לפנינו המפקח את תאורו המפורט כל־כך. פה היה החותם גדול ושחור, ואותו של ד– עליו; שם קטן היה ואדום, ועליו שלט הדוּכּס של משפחת ס–. פה היתה הכתובת כתבתו של הוזיר, רשומה בכתב זעיר ונשיי; שם היה המען, מענה של איזו אישיות מלכותית רשום בכתב ברור ונמרץ ביותר; רק במידות היתה איזו נקודת־התאם. אפס, הנה, קיצוניות ההבדלים האלה, שיתרה היתה; הלכלוך; זיהומו וקימוטו של הנייר, אשר כה נוגדים היו להרגליו השיטתיים האמתיים של ד–, ומרמזים כל־כך על כונה לגנוב את דעתו של הרואה ולבעבור יחשוב כי חסר־ערך הוא המסמך; – דברים אלה, וההבלט היתר אשר היה המסמך הזה מובלט, לעיני כל הבא, בהתאם למסקנות אשר אליהן הגעתי קודם־לכן; דברים אלה, אומר אני, היה בהם חיזוק רב לחשדות, לגבי מי אשר בא בכוונה לחשוד.

"הארכתי את בקורי ככל האפשר, ובעודי משוחח עם הוזיר שיחה ערה ביותר, על נושא אשר ידעתי כי תמיד ימצא בו חפץ וענין, הנה באמת היתה תשומת־לבי מסומרת אל המכתב. אגב הסתכלותי זאת הבעתי בזכרוני את מראיתו החיצונית ואת תנוחתו בתיבה; וכן נגלה לי, במרוצת העת, דבר אשר ישב כל ספק של־מה־בכך אשר יכולתי להגותו. בהתבונני בשפות־הנייר, ראיתי כי שחוּקות הן יותר מן הראוי, לכאורה. היה בהן מן המראה השבור אשר יתגלה כאשר יטלו נייר נוקשה, אחרי אשר פעם קפלוהו וכבשוהו במקפל, וישובו לקפּלו במגמה הפוכה, באותם קפלים או שפות אשר בהם קוּפּל בראשונה. תגלית זו די היה בה. ברור היה לי כי הוּפּך המכתב ככפפה, פּנימו לחוץ, יוּשר שוב ונחתם שוב. נטלתי ברכת־פרידה מן הוזיר, ומיד פניתי ללכת בהשאירי קופסת־הרחה מוזהבת על השולחן.

"בבוקר המחרת באתי לשאול לקופסת־ההרחה שלי, ובחשק רב למדי המשכנו בשיחת יום אתמול. עודנו משוחחים וקול רם, כקול יריה, נשמע מתחת לחלונות הבית ממש, ואחריו כמה צווחות נוראות וקריאות המון נבעת. ד– חש אל החלון, פתחו והביט החוצה. בינתים נגשתי אל תיבת הכרטיסים, לקחת את המכתב, נתתיו בכיסי, ותחתיו שמתי העתק (העתק התואר החיצון) אשר הכינותיו בביתי בקפידה – בהעתיקי את ראשי־התיבות של ד– העתק היטב, בחותם עשוי לחם.

“את המהומה ברחוב גרמה השתוללותו של אדם שרובה בידו. הוא ירה בו בתוך קהל נשים וטף. אפס התברר כי לא היה קֶלע ברובה, והברנש נעזב לנפשו כמשוגע או שכור. אחרי לכתו בא ד– מאצל החלון, אשר אליו נגשתי אף אני תיכף אחרי השיגי את מבוקשי. עד־מהרה נפרדתי ממנו ואלך לדרכי. המשוגע המדומה היה איש אשר שכרתיו”.

“אולם מה היתה תכליתך”, שאלתי, “בשימך העתק חלף המכתב? האם לא טוב־טוב היה אילו לקחת אותו בגלוי, בבקורך הראשון, והלכת?”

"ד– “, השיב דופין, איש־מצוֹק ומר־נפש הוא. גם אין מעונו חסר משרתים המסורים לעניניו. אילו חרפתי נפשי ועשיתי כאשר תיעץ, אולי לא יצאתי חי מעם הוזיר. אולי לא יספו אנשים פּריס הטובים לשמוע את שמעי. אך דבר היה לי גם מלבד הנימוקים האלה. הלא תדע את השקפותי המדיניות. בענין הזה עושה אני מעשי כאיש סיעתה של הגברת הנוגעת־בדבר. זה שמונה־עשר חדשים נתונה היתה בידי הוזיר, לשבט או לחסד. עתה הריהו בידיה – באשר, מבלי דעת כי אין המכתב ברשותו, ימשיך בסחיטותיו כאילו עוד ברשותו היא. ככה יכין בעצם ידיו את אבדנו המדיני. ותלולה תהיה נפילתו כהיותה קשה. נאה גם נאה לדבר על ה־ facilis descensus Averni; אולם בכל מיני הטפוס קל הוא רב־יתר, כאשר אמר קָטָלָני על הזמרה, לעלות מאשר לרדת. במקרה שלפנינו איני רוחש שום אהדה – שום חמלה, למצער – ליורד. הריהו אותו monstrum horrrendum, גאון חסר־מצפון. אכן, מודה אני כי מאד אחפץ לדעת בדיוק מה תהיינה מחשבותיו, כאשר, אחרי אשר זו, שהמפקח קורא לה ‘אישיות מסויימת’, תעז פניה כנגדו, יאלץ לפתוח את המכתב אשר השארתי לו בתיבת־הכרטיסים”.

“מה? וכי כתבת בו איזה דבר מיוחד?”

"הנה כי כן – דומה היה כי לא יאתה להשאיר את הגליון חלק – דבר זה עלבון יהיה בו. פעם, בוינה, עשה עמדי ד– רעה קטנה, אשר אותה, אמרתי לו, כטוב עלי לבי, זכור אזכור. ומדעתי כי תהיה בו סקרנות־מה באשר לזהותו של האיש אשר הערים עליו, חשבתי, אפוא, כי ראוי אשר אתן לו סימן־הכּר. כתב־ידי ידוע לו היטב, ואני אך העתק העתקתי בלב הגליון החלק את המלים –

ב־ de Atrée של קרבּיוֹן תמצאנה אלו.

מעודי לא ידעתי איש אשר יהי לבבו נתון כל כך לדבר־לצון כהיות לבב המלך. נראה היה כאילו אך למען התלוצץ יחיה. המספּר מעשה־התולים נאה באזניו, המיטיב לספרו, בטוח היה בחסדו. הנה כי כן מצוינים היו שבעת שריו כולם במעלותיהם כלוצצים. וכמלך כן היו גם כל אלה עבים, דשנים ובעלי־פימה, מלבד היותם לוצצים אשר אין כמותם. מעולם לא יכולתי לאמור אל־נכון, אם בהתלוצץ ישמן איש או כי המשמנים מקור לצון המה; אולם אין־לכחד כי אמנם לוצץ דל־בשר חזון ולא־נפרץ הוא בארץ.

לסלסולי השנינה, או ל“רפאיה”, כאשר קרא להם, לא שם המלך לבו כי אם במעט. משנה־יקר נודע ממנו לרחבות במהתלה, ולמען זו נכון היה תכופות לשאת את אָרכה. הוגע הוגיעתו דקות־יתר. נכון היה לבכּר את “גרגנטוּאה” אשר לרַבּלֶה על פני ה“צדיק” אשר לווֹלטֶר: ובדך כלל היו מעשי־התוּלים לפי רוחו רב־יתר מדברי־מהתלות.

בעת אשר בה נדבר טרם כלתה מחצרות־מלך רגלם של הלצים השכירים. הרבה מן הממכלות הגדולות אשר בארץ הוסיפו להחזיק ב“שוטים” אשר להן, העוֹדים בגדי־פּסים עם מצנפות ופעמונים, ואשר בשכר הפרורים אשר יפלו משולחן־המלכים ניטל עליהם אשר יהיו דברי־שנינה עזים נכונים על לשונם תמיד.

מלכנו אנו אף לו היה “שוטה” משלו, כמובן. אכן דרוש היה לו דבר אשר יצהיל את רוחו ולוּ רק למען ישָקל במאזנים כנגד משא חכמתם של שבעת החכמים שריו – ולא הזכרנו בזה אותו עצמו.

אכן, השוטה, או הלץ־השכיר, אשר לו, לא רק שוטה היה. כי הנה נכפל ערכו בעיני המלך גם שוּלש בהיותו גם גמד ונכה־רגלים. בימים ההם היו הגמדים נפרצים בהיכל לא פחות מן השוטים; והרבה מושלים כבד היה מהן לבלות ימיהם (ובחצרות־מושלים יארכו הימים רב־יתר מאשר במקום אחר) בלא לץ אשר יצחקו עמו, ובלא גמד אשר יצחקו לו. אך, כאשר כבר אמרתי, יהיו תשעים־ותשעה לצים ממאה שמנים ומדושנים ובריאי־בשר – ואשר על כן התברך מלכנו לא מעט בלבבו על אשר בדְלַגְדֵע (זה היה שם השוטה) נמצא לו מטמון כפול־שלשה באיש אחד.

אדמה כי לא היה השם “דלגדע” השם אשר נתנו לגמד סנדקיו בעת הטבלו, אולם שבעת השרים הסכימו כאיש אחד לכנותו בשם זה עקב נצבר ממנו ללכת כאשר ילכו שאר בני־האדם. אכן, לא יכול דלגדע ללכת כי אם הלך וקפֶּץ, הלך והתעוות – ולכתו כן היה למלך מקור שעשועים ונחמה בלי־מצרים, כי (על אף בטנו הנפוחה וראשו הצבוי) חשבו כל אנשי החצר את המלך למופת במבנה־גוו.

אך אם גם לא יכול דלגדע, בעטי רגליו הנעווֹת, ללכת כי אם ביגיעה ובמכאובים הרבה, הנה תודות לכוח־הפלאים אשר יצקה הבריאה בשרירי זרועותיו, כמו שלוּמים על אשר גרעה מגפּיו התחתונות, תודות לזה ניתן לו לבצע מעשים רבים אשר יפליאו בזריזותם, בכל אשר נמצאו לו עצים או חבלים, או דבר אחר אשר יטפס בו. אכן, בתרגילים אשר כאלה דמה לסנאי, או לקוף קטן, יותר מאשר לצפרדע.

לא אוכל לאמור לבטח אי זו ארץ בא ממנה דלגדע. אפס מאחד גלילות־הפרא אשר לא שמע איש את שמעם מעולם היה מוצאו – מגליל רחוק מרחק עצום מחצר מלכנו. אחד משרי הצבא עטורי־הנצחונות של המלך שלח לו מתנה את דלגדע, ועמו נערה אחת אשר כמעט לא גבהה קומתה מקומתו (אף כי מצויינת היתה במכלול אבריה, גם הפליאה לחולל), אשר אותם עקר בזרוע ממעונותיהם אשר בשני חבלים שכנים.

הנה כי כן לא יפלא כי נקשרו נפשות שני השבויים הקטנים זו בזו. ואכן, עד מהרה היו לידידי־נפש.

אף כי הרבה דלגדע לעשות מעשי־להטים, הנה לא אהבוהו כלל וכלל, ועל כן לא היה לאל־ידו להיטב הרבה עם טרִפֶּטָה; אך אותה הוקירו ושעשעו הכל (חרף היותה גמדית) בשל חנה ויפיה הכלול: הנה כי כן רבה היתה השפעתה; ומדי יכלה, נצלה את השפעתה זו להיותה לו לדלגדע להועיל.

בחג מחגי המדינה הגדולים – לא אזכור מה היה זה – יעץ המלך אשר יערך נשף־מסוות; ומדי יהיה נשף־מסוות, או דבר מעין זה, בארמוננו, הטל הטילו גם על דלגדע גם על טרפּטה לגלות את כשרוניהם. ביחוד הצטיין דלגדע בטוב־שכל ובעושר־דמיון בעריכת תהלוכות־ראוה, בבדיית תחפשות חדשות ובהכנת מלבושים למשתה־מסוות, עד כי דומה היה כאילו בלא עזרתו לא יעשה דבר קטן או גדול.

הלילה היעוד לחגיגה הנה זה בא. באולם מפואר הותקן כל אשר יוכל שלוות לוית־הדר לנשף־מסוות, ועינה של טרפּטה צופיה. רבה היתה התכונה בארמון כולו. אשר למלבושים ולהתחפשות הלא יובן כי ידע איש ואיש את אשר לפניו. רבים הקדימו וגמרו בלבבם מזה שבוע, ואף חדש, מה התואר אשר יקחו להם; ואכן לא היה גם שמץ ספק בלב איש – זולתי המלך ושבעת שריו. על מה זה היה בלבבם ספק לא ידעתי מעולם, אם לא כי לצון חמדו להם בזאת. אכן יֵאמן יותר מאשר מפני שָמנם הרב כבד היה מהם לגמור אומר. אם כה ואם כה קלו הימים ויתעופפו, ובאפס מוצא שלחו אחר טרפטה ודלגדע לשאול בעצתם.

כאשר נענו שני הרעים הקטנים לדבר המלך ובאו, מצאוהו שוגה ביין, הוא ושבעת השרים יועציו; אולם נראה היה כי רעה רוח המלך. ידוע ידע כי אין לב דלגדע הולך אחר היין, באשר כמעט עד לשגעון הרגיז זה את הנכה המסכן; והשגעון הן לא מן הדברים הנעימים הוא. אפס אהוב אהב המלך את מעשי־התוּליו, אף שש באלצו את דלגדע לשתות ולהיות (כדברי המלך) “אך שמח”.

“גש הנה, דלגדע”, אמר, בבוא הלך ורעוּתו החדרה, “ערה את זאת הכוס המלאה לחיי רעיך הנעדרים” (פה נאנח דלגדע), “ואחר תבוא בטוב־שכלך והושעתנו. תחפשות תדרשנה לנו – תחפשות, בן־אדם – דבר־חדוּש – דבר חדש ונפלֶה. שבענו את אפס־התמורה המתמיד. בואה, שתה! צלל יצַלֵל היין את בינתך”.

כדרכו נסה דלגדע להשיב במהתלה על פתוייו אלה של המלך; אולם שוא יגע. כי הנה יום הולדתו של הגמד המסכן היה היום ההוא, והפקודה לשתות לחיי “רעיו הנעדרים” מילאה את עיניו דמע. הרבה נטפים גדולים ומרים הִשיר אל הגביע בעת אשר לקחו בשפל־רוח מיד העריץ.

“הו! חה! חה! חה!” הרעים הלז בשחוק כאשר שתה הגמד את יינו ולבו בל עמו. “ראה מה תפעל כוס מן היין הטוב! הלא כבר אורות עיניך גם אורות!”

האומלל! לא אורו עיניו כי אם זהרו; באשר היתה פעולת היין על מוחו הרגש מרה ונמהרה. נרגז הציג את הגביע על השולחן וילטוש עינים מטורפות־למחצה אל היושבים סביבו. אכן נראה כי שמחו כולם במאד על אשר צלח “לצון” המלך ככה.

“ועתה נגש אל אשר לפנינו”, אמר הראשון לשרים, והוא איש שמן במאד.

“אמנם כן”, אמר המלך; “בוא, דלגדע, הב לנו את עזרתך. תחפשות, דודי־חביבי; חפץ לנו בתחפשות לכולנו – חה! חה! חה!” ומאשר באמת־ובתמים היה את נשפו לאמור בזה דבר־לצון, ליוו השבעה את שחוקו בתרועה.

אף דלגדע צחק, אף כי רפה גם נבוּב מעט היה קול־צחוקו.

“גש־הנה, גש”, אמר המלך בקוצר־רוח, “האין עמך דבר לעוּצו?”

“שוקד אני ליזוֹם דבר־חדוּש”, השיב הגמד בפיזור נפש, יען אשר הכּה הכהו היין בתמהון.

“שוקד!” קרא העריץ בחרי־אף; “מה זה תאבה לאמור בזה? אכן, בנתי לרעך, מרה עליך נפשך, ובעוד יין תחפץ. הנה, שתה!” והוא מזג וימלא עוד גביע ויתנהו לפני הגמד, אשר אך הביט אל הגביע וישאף רוח בכבדות.

“שתה, אמרתי!” צעקה המפלצת, “או כי חי אני אם –”

הגמד פסח על שתי הסעיפים. המלך האדים כשני בזעפו. רואי פני המלך שחקו שחוק־חנפים. טרפּטה, חוורה כמת, קרבה אל כסא המלך ובכרעה ברך התחננה לפניו אשר יחוּס על רעה.

רגעים מספר התבונן בה המלך והכרת־פניו ענתה בו כי משתומם הוא על עזות־מצחה. נראה היה כי לא ידע נכונה מה יאמר או מה יעשה – ומה הדרך היאותה בה יביע את עברתו. לאחרונה הדפה מלפניו בזעם־פרא, מבלי הוצא הגה מפיו, ואת היין אשר בגביע המלא עד שפתו שפך על פניה.

בדי־עמל קמה הנערה המסכנה על רגליה, ומבלי אשר תעיז אף להאנח שבה למקומה אצל רגל השולחן.

חצי דקה היתה בחדר דממת־מות, אשר ישמע בה גם קולה עלה נידף או נוצה נושרת. קול חריקה נמוך, אך צורם וממושך, אשר כמו בא בעת־ובעונה אחת מכל פנות החדר, הוא אשר השביתה.

“מה – מה – על־מה־זה תרעש ככה?” נתן המלך קולו בפנותו אל הגמד בחמת־זעם.

הלז כמו נעור כמעט משכרונו, ובהביטו הישר ובהשקט אל המלך רק קרא לאמור:

“אני – אני? איך יתכן הדבר?”

“הקול כמו מבחוץ בא”, העיר אחד השרים את אוזן המלך. “אדמה כי התוּכּי אשר בחלון היה זה ואת מקורו לטש בשבכת־כלובו”.

“אמת הדבר”, נענה המלך ואמר, כאילו היתה לו הרווחה; “אך בכבודי כבוד־אבירים נכון הייתי להשבע אשר חריקת שניו של בן־בלי־השם הזה היתה זו”.

לשמע הדברים האלה נתן הגמד קולו בשחוק (איש־לצון מובהק מדי היה המלך ממנוע איש מצחוק), ויחשוף טור שנים גדולות, חזקות, ונמאסות מאד למראה. ובזאת לא אמר די, כי הודיע מפורש אשר בכל לבו חפץ הוא ללגום מן היין ככל אשר יבוקש. חמת המלך שככה; ואחרי ערותו עוד כוס מלאה מבלי אשר תבואנו רעה רבה, החל דלגדע הוגה מיד, ובכל מאודו, בתכניות חג־המסוות.

“לא אדע איכה זה נצטרפו הרעיונות”, אמר בשלוות־נפש, וכאילו לא בא יין אל חכּו מעולם, "אולם אך הדף אדוני המלך את הנערה ושפך את היין בפניה – אך עשה אדוני המלך את הדבר הזה, ובעוד התוכי משמיע את הקולות ההם מאצל החלון, זכרתי רעיון־שעשועים אשר אין כמוהו – זכרתי אחת ממשובות מולדתי – אשר תכופות עשינוה בחגי־מסוותינו: אפס פה יהיה הדבר חדש בתכלית. אכן, לדאבון־לבב ידרוש השעשוע הזה חבר שמונה אנשים, והלא – "

“הנה הננו!” הריע המלך ויצחק לשנינותו בגלוי צרוף־המקרים הזה; אחד לא נעדר – שמונה הננו, אני ושרי השבעה. דבּר! מה דבר־השעשועים?"

“בפינו”, השיב הגמד, “יכונה בשם שמונה קופי־היער הרתוקים, ואין טוב מהמחזה הזה אם אך ייטיבו הציגו”.

“אנחנו נציגו”, אמר המלך וַיכרה אזנו ועת עפעפיו השפיל.

“יפי החזיון”, הוסיף דלגדע ויאמר, “צפון במורא אשר יפיל על הנשים”.

“מצוּין!” שאגו המלך ויועציו במקהלה.

“אני אתקין את כל הדרוש לדבר”, המשיך הגמד; “עלי ועל צוארי יהיה הכל. כה מדהים יהיה הדמיון עד כי באמת־ובתמים יחשבוכם החוגגים לחיות – וכמובן לא תמעט אימתם מפליאתם”.

“הו, נפלא הדבר!” קרא המלך. “דלגדע! אני אעשך לאיש”.

“הרתוקות תכליתן להרבות מבוכה בצלצולן. חשוב יחשבו כי המלט נמלטתם כולכם כאיש־אחד, מיד שומריכם. לא יוכל אדוני המלך לשער מה רושם יעשו בחג־מסוות שמונה קופי־יער רתוּקים, אשר ידמו רוב החוגגים כי אכן קופי־יער המה, ואשר ביללות־פרא יבואו בקהל האדונים והגבירות לבושי הנוי והתפארת. היפוך הוא זה אשר אין שני לו”.

“אכן, לא יהיה שני לו”, אמר המלך. והמועצה קמה בחפזון על רגליה (באשר כבר מאוחרת היתה השעה), לבצע את אשר יזם דלגדע.

פשוטה מאוד היתה דרכו בהכנת כל הדרוש לשמונה להיותם קופי־יער, אך יפה היתה למדי לתכליתו. בתקופת ספורי לא נראו החיות אשר דוּבּר בהן בארץ הנושבת כי אם לעתים נדירות במאד; ומאשר היטיב הגמד לשוות להעתקיו צלמי־חיות גם יתר־אימים, נחשבה נאמנותם לטבע מובטחת.

תחילה הולבשו המלך ושריו כותנות ומכנסים הדוקים מעשה ארג. אחר נמשחו בזפת לרויה. לעת הזאת יעץ אחד היועצים אשר תֵעדינה נוצות; אפס מיד השיב הגמד אחור את העצה היעוצה, ומהרה הוכיח לשמונה באות ובמופת כי למען לבוש תואר חיה כקוף־היער תצלח הפשתה רב־יתר. הנה כי כן הודבקה כסות־פשתים עבה על מעטה הזפת. אחרי־כן הובאה שלשלת ארוכה. ראשונה נאסרו בה מתני המלך גם אוּסרוּ; ואחר נעשה ככה לעוד אחד מרעיו; ובזה אחרי זה אוּסרוּ ככה כל האחרים. כאשר שלמה מלאכת־הכבילה הזאת, והאסורים עמדו רחוקים איש מרעהו ככל האפשר, יצרו כעין מעגל; ולבעבור יהיה מראה טבעי לכל, העביר דלגדע סרח השלשלת שתי פעמים בצולב לאורך המעגל, כאשר ינהגו כיום הזה אלה הלוכדים שימפּנסים ושאר ענקי־קופים ביערות בּוֹרנאוֹ.

האולם רחב־הידים אשר בו יוחג חג־המסוות עגול היה, ותקרתו נישאה מאד, ורק בעד חלון אחד אשר ברומו בא אליו אור השמש. בלילות (אשר להם תוּכן האולם במיוחד) נגה עליו אור בעיקר מנברשת גדולה, אשר בשלשלת תלויה היתה ויורדת באמצע החלון הקרוע בספון, ואשר במשקלות תוּרם ותושפל, כרגיל; אך (למען לא ישחת יפי־המראה) עברה זו מן הכפּה ולחוץ ומעל לגג.

על טרפטה ניטל אשר תהיה צופיה את ההכנות באולם; אך נראה כי בכמה פרטים הדריכתה תבונתו השקולה יותר של הגמד רעה. בעצתו הוסרה הנברשת זאת הפעם. זרזיף־שעוה (אשר, בחום אשר כזה, נבצר מאיש למנעו מרדת) עתיד היה להשחית במאד את בגדי־הפאר אשר לקרואים אשר, מהיותם רבים כל כך באולם, אי־אפשר היה כי ירחקו כולם מאמצעו – לאמור, מתחת לנברשת. בכמה מפנות האולם הוצבו מנורות־כּן נוספות; ואוּד מפיץ ריח־ניחוח הוצב מימין לכל אחד מן הפסלים סומכי־הספּון העומדים נוכח הכתלים – והם חמשים או ששים במספר.

כעצת דלגדע חכו שמונה קופי־היער באורך־רוח עד חצות הליל (בעת אשר היה האולם מלא מפה אל פה קהל־מוסווים) בטרם יופיעו. כאן, אך נח השעון מצלצוליו, הסתערו כולם כאיש אחד, או, מוטב לאמור, התגלגלו, פנימה – כי מאשר היתה להם השלשלת לפוּקה ולמוקש נפלו מרביתם, והלוך ומעוד נכנסו כולם החדרה.

עצומה היתה המהומה אשר קמה בקהל המוּסווים ולבב המלך נמלא גיל. כאשר נחזה מראש, לא מעטים היו הקרואים אשר חשבו כי אכן חיות מחיות רעות הם הברואים הנוראים־למראה, ואם גם לא קופי־יער המה. הרבה מהנשים התעלפו מבהלה; ואילולא נזהר המלך להרחיק כל כלי־זין מן האולם, אולי לא בוששו מרעיו לכפּר על תעלולם בדמם. אך הנה עתה התפרצו הכל לנוס על נפשם; אפס המלך פקד אשר תנעלנה הדלתות תיכף לכניסתו; ובעצת הגמד הופקדו המפתחות בידו.

כאשר הגיעה החרדה למרום שיאה וכל אחד מעודי־המסוות לא נתן לבו כי אם למלט את נפשו הוא (כי, אכן, רבה היתה הסכנה האמתית בדחקו של ההמון הנחרד), נראתה השלשלת, אשר בה היתה הנברשת תלויה ברגיל, ואשר נמשכה אֶל על כאשר הוסרה זו, והנהי יורדת מעט־מעט, עד היות קצה קרסה המכופף רחוק אמה וחצי מן הרצפה.

עוד מעט והמלך ורעיו השבעה מצאו עצמם באמצע האולם, אחר התגלגלם בו לכל עבר, וכמובן קרובים היו במאד אל השלשלת. לעת הזאת תפס הגמד, אשר עד אז הלך בעקבותיהם ויסיתם להרבות בשאון, בשלשלתם הם, במקום החציצה של שני סרחי־השלשלת אשר חצו את המעגל המצולב. במהירות הבזק נתן במקום החציצה את הקרס אשר בו היתה הנברשת אחוזה ברגיל; וכהרף עדין נמשכה שלשלת־הנברשת, בכוח נעלם, ותעל רומה, והקרס עמה, וכתולדה לא־נמנעת נמשכו קופי־היער, זה אל זה עד החבטם איש ברעהו, ופנים בפנים הוטחו.

לעת הזאת חיתה מעט רוחם הנבהלת של החוגגים; ובהחילם לראות את הדבר כולו כראות מהתלה שנונה, נתנו קולם בצחוק אדיר למראה מצוקת הקופים.

“הניחום לי!” צווח דלגדע עתה, וקולו החד נשמע היטב בתוך המולה. “הניחום לי. אדמה כי ידוע אדעם. אם רק יותר לי להתבונן בהם היטב יכול אוכל לאמור מהרה מי ומי הם”.

ובנתרו מעל לראשי ההמון עלה ביד דלגדע להגיע אל הקיר; מעם אחד הפסלים־הסומכים תפס אוּד, וכשובו אל אמצע האולם קפץ, בזריזות־קופים, על ראש המלך – ואחר נאחז בשלשלת ויעל בה אמות מספר – ואת אודו השפיל לבעבור בחון את חבר קופי־היער והוא צווח ומוסיף, “מצא אמצא מהרה מי ומי הם!”

ועתה, בעוד העם כולו (והקופים עמו) מתעוותים בצחוק, שרק הלץ פתאום שריקה חדה; ובתנופת־פתע נישאה השלשלת לגובה כשלושים רגל – בשאתה עמה את קופי־היער הנבעתים והנפתלים ובהשאירה אותם תלויים באויר בין החלון אשר בספון ובין הארץ. ודלגדע, אשר דבק בשלשלת כהינשאה, לא סר מעל שמונת המתחפשים ויוסיף (כאילו לא נפל דבר) לנופף נגדם באוּדו, כשוקד לגלות מי ומי הם.

כה עצום היה תמהון הנאספים כולם למראה העליה הזאת, עד כי משך דקה תמימה נאלמו דום. את הדממה הפר קול חריקה נמוך וצורם, כזה אשר הסב את שימת־לבם של המלך ויועציו כאשר שפך העריץ את היין בפני טרפּטה. אפס זאת הפעם לא היה כל ספק באשר למוצא הקול. מבין מלתעות־החיה אשר לגמד בא הקול, מבין המלתעות אשר לטש ויחרוק בן, בעוד אשר מפיו יז קצף ובחמת־שגעון תבטנה עיניו בפניהם ההפוכים של המלך ושבעת רעיו.

“הו, הו!” אמר הלץ המתעבּר לבסוף. “הו, הו! אדמה כי רואה אני עתה מי הם האנשים האלה!” ואז, כמו היה את נפשו לבחון את המלך מקרוב יותר, הגיש את האוּד אל כסות־הפשתים אשר עטה המלך, ואשר ניצתה בן־רגע ותהי לאבוקת אש בוערת. לא עברה דקה וכבר אחזה האש בחימה שפוכה בכל שמונת קופי־היער, בעוד ההמון מביט בהם ממטה נבעת ונרעש וצוֹוח, מבלי אשר יהיה לאֵל־ידו להחיש להם ישע־מה.

עוד רגע והלהבות, אשר עָצם עוּזן לפתע, אלצו את הגמד להגביה־טפּס יותר בשלשלת, למען לא יהי להן למאכולת; וכעשותו את מעשהו שב העם ויאלם דם רגע קל. הגמד לא אמר די וישא קולו שנית ויאמר:

“עתה רואה אני נאמנה”, אמר, “מה מעלת האנשים המתחפשים האלה. מלך גדול יש בזה ושבעה שריו אתו – מלך אשר ימלאנו לבו להכות נערה אשר אין מגן לה, ושבעה יועציו אשר ידם עמו בהתעיבו עלילה. אשר לי הלא אין אני כי אם דלגדע הלץ – והלצון הזה לצוני האחרון הוא”.

מהיות הפשתה, והזפת אשר בה דבקה, מהירות התלקח, כזו כן זו, הנה אך כלה הגמד את דבריו המעטים וכבר שלם מעשה־הנקמה. שמונה הגויות התנדנדו ברתוקותיהם נבאשות, לבלי־הכּר. בחרי־אף שלח בהן הגמד את לפּידו, ובכבדות טפס לאטו את הספּון, ובחלון אשר בו עבר ויעלם.

אמור אומרים כי טרפּטה, אשר נחבאה על גג האולם, חָברה לרעה בנקמתו־יקוד, וכי יחדיו נמלטו אל ארץ מולדתם: כי לא נודעו עקבות שניהם עד היום הזה.

לפני שנים מספר היה את נפשי לרדת מצ’רלסטון, אשר במדינת דרום־קרולינה, לניו־יורק העיר, בספינת־הדואר הנאה “עצמאות” שלפקודת רב־החובל הרדי. בחמישה־עשר לחודש יוני היה עלינו להפליג, באם ירשה זאת מזג־האויר; ביום הארבעה־עשר עליתי אל הספון למען התקן כמה דברים במדורי.

מצאתי כי רבים המה היורדים עמנו בספינה, ובזה מספר גברות גדול מן הרגיל. ברשימה נרשמו כמה ממיודעי; בתוך שאר השמות שמחתי לראות את שמו של מר קורנֶליוס וָיַט, צייר צעיר אשר לו רחש לבי ידידות חמה. רעי־ללמודים היה האיש במכללת ק––, מקום שם רבת השתעינו יחדיו. מזג רגיל של אמן היה מזגו, זה המכלול של איבת־אדם, רגישות והתלהבות. ולסגולות אלו חובר בו החם והנאמן שבלבבות אשר הלמו אי־פעם בחזה אנוש.

ראיתי כי שלשה מדורים נקובים היו בשמו; ובשובי להביט ברשימת הנוסעים, מצאתי כי הועיד מקומות לו לעצמו, לרעיתו ולאחיותיו השתים. המדורים מרווחים היו די־הצורך, ויצועים שנים במדור, זה על גבי זה. אכן, צרים היו אלה היצועים, ורק כמדת אדם אחד מדתם; ובכל זאת נפלא היה מבינתי למה־זה היו שלשה תאים לארבעת האנשים ההם. בעצם העת ההיא נתון הייתי באחד מאותם מצבי־הנפש אשר בהם ירחיק האדם לבלי־חוק לחקור־ולדרוש בקטנות. ולבשתי אודה כי העסקתי נפשי בכמה וכמה השערות גסות וסרות־טעם באשר לזה התא הנוסף. ודאי, לא עניני היה זה; אך אני לא הרפיתי מנסות לפתור את החידה. לאחרונה הגעתי למסקנה ומאד השתאיתי איך לא הקדימה לעלות על דעתי. “אין זאת כי אם משרת הוא זה, כמובן”, אמרתי; “מה נואלתי אשר לא חשבתי תחלה על פתרון ברור כל כך!” ואז שבתי ואפן אל הרשימה, אך בה ראיתי לבטח כי אין כל משרת עתיד לבוא עם החבורה: אף כי אמנם בראשונה חשבו להביאו – כי המלה “משרת” נכתבה תחילה ואחר נמחקה. “הו, אין זאת כי אם מטען מיוחד הוא זה”, אמרתי עתה לנפשי – “דבר אשר לא חפץ האיש כי ישימוהו בספנה – דבר אשר תהי עינו פקוחה עליו – הנה, מצאתי – ציור או דבר אשר כזה – הוא־הוא הדבר אשר עליו נשא־ונתן עם ניקולינו, היהודי האיטלקי”, מחשבה זו מצאה לי, ולעת הזאת שבתה סקרנותי.

את שתי אחיותיו של ויט הכרתי היטב, ועלמות חביבות ונבונות מאד היו. את רעיתו נשא לו זה מקרוב, ואני טרם ראיתיה מעודי. אולם תכופות היה מספר לי עליה, ובהתלהבותו הרגילה. תאר תארה כיוצאת מן הכלל ביפיה, בחין־שכלה ובשלמות מעלותיה. אשר על כן עז היה חפצי להתודע אליה.

ביום בו בקרתי בספינה (הוא היום הארבעה־עשר) היה גם על ויט וחבורתו לבקר בה – ככה הודיעני רב־החובל, – ואני חכיתי על הספון שעה תמימה יותר מכפי כוונתי, בקוותי כי אוצג לפני הכלה; אך אז באו דברי־הצטדקות. הגברת ו. אינה מרגישה עצמה בטוב מעט, ולא תעלה אל הספון כי אם ביום המחרת לעת ההפלגה".

עם בוקר הלכתי ממלוני אל הרציף, והנה קידם רב־החובל הרדי את פני ואמר כי “מפאת המסבות” (אמרה נואלת אך נוחה), “כנראה כי תאחר “עצמאות” להפליג יום או יומים, וכאשר יהיה הכל נכון, או אז ישלח להודיעני”. דבר זה מוזר היה בעיני באשר נשבה רוח דרומית עזה; אולם מאשר לא נתגלו “המסיבות”, אף כי בעקשנות רבה חקרתיו, לא היה לי כי אם לשוב אל ביתי ולהאריך־רוח.

כמעט שבוע עבר עד אשר קבלתי מרב־החובל את האות המצופה. אכן בוא בא לבסוף, ותיכף־ומיד עליתי אל הספון. גדושת נוסעים היתה הספינה, והכל התרוצצו אנה ואנה בחכותם להפלגה. כעשר דקות אחרי בואי הגיעה חבורתו של ויט ובה שתי האחיות, הכלה והצייר – זה האחרון באחד מפרצי איבת־האדם הרגילים אשר לו. אכן הסכן הסכנתי עם אלה מכדי שאתן עליהם דעתי במיוחד. הוא אף לא הציגני בפני רעיתו; בהכרח הושטה, איפוא, חובת־נמוס זו על שכם אחותו מרין – עלמה חמודה טובת־שכל במאד אשר וִדְעה אותנו זה לזו במספר מלים חטופות.

הגברת ויט מצועפת היתה צעיף עבה; ומודה אני כי כהרימה את צעיפה, בתשובה לקידתי, נרעשתי עד־למעמקי. אכן, נרעש הייתי רב־יתר אילולא הורה אותי נסיוני הרב לבלי הִסָמך, באמונה בוטחת מדי, על תאוריו הנלהבים של רעי הצייר בשגותו בדברים על חמדת נשים. היטב ידעתי מה נקל הוא לו להמריא אל גבולי הדמיוני הטהור מדי יהי היופי ענין השיחה.

האמת היא כי לא יכולתי לבלי חשוב את הגברת ויט אשה פשוטה־למראה בתכלית. אם אין היא רעת־תואר, חשבתי, הנה גם אין היא רחוקה מאד מהיות כזאת. אכן לבושה היתה בטעם מצוין – ואותה עת לא היה ספק בלבי כי בקסמיהם הקיימים יותר של השכל והרוח הוליכה את לב רעי שבי, מלים מעטות מאד אמרה, ומיד עברה עם מר ו. אל מדורה.

עתה שבה אלי סקרנותי־משכבר. אשר אין כל משרת בנמצא – דבר זה נראה בעליל. הנה כי כן נתתי דעתי על המטען הנוסף. לאחר פוגת־מה באה עגלה אל הרציף, ובה תיבה ארוכה עשויה עץ־אורן, אשר היתה כמדומה כל אשר צפו לו. תיכף אחר בוא התיבה הרמנו עוגן, ואחר זמן קצר עברנו לבטח על פני שובר הגלים ונכחנו הים הגדול.

כאשר אמרתי, ארוכה היתה התיבה אשר דובר בה. כשלש אמות היה ארכה כאמה ורבע־האמה רחבה. בשים־לב התבוננתי בה, ואוהב אני לדייק. והנה תבנית זו מיוחדת־במינה היתה; תיכף לראותי זאת נתתי שבח לעצמי על אשר כה היטבתי לנחש. כזכור, הגעתי למסקנה כי אל־נכון יתגלה אשר תמונות, או תמונה אחת למצער, הן־הן מטענו הנוסף של רעי הצייר; כי ידעתי אשר מזה שבועות בא בדברים עם ניקולינו: – והנה היתה בזה תיבה אשר, בעדות תבניתה, נבצר ממנה להכיל דבר מלבד העתק “הסעודה האחרונה” אשר ללאונרדו; ואני ידעתי כי זה זמן־מה נמצא העתקה של זאת “הסעודה האחרונה”, אשר העתיק רוביני הצעיר בפירנצי, בידי ניקולינו. דבר זה נראה לי, אפוא, נהיר די־הצורך. צחקתי לבלי־חוק בחשבי על חריפות־שכלי. זו הפעם הראשונה אשר ידעתי כי מסתיר ממני ויט איזה מסודות־האמן אשר לו; אבל פה נכר בו כי זמם לסובני בכחש ולהבריח תמונה נאה לניו־יורק מאחרי גבי, בתקוה כי לא אדע על זאת מטוב ועד רע. גמרתי־אומר להתל בו היטב, גם עתה גם בימים יבואו.

אך דבר אחד חרה לי לא מעט, התיבה לא הובאה אל התא הנוסף. בתאו של ויט הושמה, ושם גם נשארה, אף תפסה את כל הרצפה כמעט – דבר אשר אל־נכון הסב מצוקה למכביר לצייר ולרעיתו; – ולמרבה המצוקה הפיץ הטיח, או הצבע, אשר בו הותוו על התיבה אותיות גדולות ונסרחות, – ריח עז, לא־נעים, ולפי הרגשתי אני, אף מאוס במאד. על המכסה הותוו המלים – הגברת אדלאיד קרטיס, אלבני, ניו־יורק, בהשגחת קורנילוס ויט. להרים פה. נא־להזהר".

והנה ידוע היה לי כי אמה של רעית הצייר היא הגברת אדלאיד קרטיס, מאלבני; – אולם אותה עת ראיתי את הכתובת כולה כראות דבר אשר תוּכן במיוחד לאחז את עיני. מובן כי חרצתי משפטי, אשר לעולם לא ירחיקו את התיבה ואשר בה צפוֹנה מאולפן־הצייר של רעי עוין־האדם, אשר ברחוב צ’ימבּרס בניו־יורק.

בשלשת וארבעת הימים הראשונים נאה היה מזג־האויר, אף כי לא נשאתנו הרוח נשוא; כאשר תיכף אחרי העלם החוף מעינינו סָבָה זו ותפן לפאת צפון. הנה כי כן היתה רוח הנוסעים טובה עליהם מאד, אף נוטים היו להתרועע. אכן, שומה עלי להוציא מכלל זה את ויט ואחיותיו, אשר בפנים זעופות, וגם, לא יכולתי להבליג על מחשבתי, שלא בנמוס, התהלכו עם השאר. על הליכותיו של ויט לא נתתי דעתי כל־כך. עצב היה, אף למעלה מכפי מנהגו הרגיל. אכן, קודר היה – אך בו נכון הייתי לכל דבר־אשר־לא־כן. אולם את האחיות לא יכולתי להצדיק. משך מרבית עת הנסיעה התבודדו במדוריהן, ובקשי־עורף מאנו, חרף הפצרותי החוזרות־והנשנות, לבוא בדברים עם איש מן היורדים בספינה.

הגברת ויט עצמה נעימה היתה רב־יתר. לאמור, פושׂקת שפתים היתה; ותוֹאר זה דבר־שבח יחשב בים. קרבה יתירה קרבה אל מרבית הגברות; ולמרבה תמהוני לא הביעו שפתיה כל דבר־עגבים באזני מי מן הגברים. הרבה מאד שעשעה אותנו כולנו. “שעשעה”, אומר אני – וכמעט לא אדע לבאר את דברי. האמת היא כי עד־מהרה מצאתי כי תכופות יותר צחקו לה משצחקו עמה. הגברים מעטו לדבר בה; אולם הגברות מהרו להוציא את משפטה כמשפט “יצור טוב־לב, תפל למדי למראה, נעדר כל חנוך, והמוני בתכלית”. לפלא גדול היה הדבר, איך הוּדח ויט לקחת לו בת־זוג אשר כזאת. לדעת הכל היה המענה בעושר – אך אני ידעתי כי לא כן הוא; יען אשר סיפר לי ויט כי לא הביאה לו האשה גם קשיטה אחת, אף צפֵּה לא צפּתה מאומה מאיזה מקור שהוא. “מאהבה”, אמר, “ומאהבה בלבד, נשא לו אשה; ורעיתו ראויה היא לאהבתוֺ גם ראויה”. בהגותי באמריו אלה של רעי, מודה אני כי נבוכותי במדה לא־תתואר. האפשר כי התבלעו חושיו? וכי מה יכולתי לחשוב אם לא זאת? הוא, מלוטש־הנמוסים, הנאור, אנין־הדעת כל כך, אשר כה יפליא לחוּש בתפל וכה ייטיב להעריך את היפה! אמנם־כן, נראה היה כי אותו חובבת הגברת במאד – ובמיוחד בהעדרו – בתתה עצמה לשחוק כשוּבה וכאָמרה את אשר יאמר “בעלה האהוב, מר ויט”. המלה “בעל” נדמתה תמיד – אם נזכיר בזה אחד מבטוייה המתפנקים – כמו “תלויה בקצה לשונה”. אם כה ואם כה הרגישו כל הנוסעים, כי נמנע הוא מחברתה שלה בצורה החריפה ביותר, כי על פי רוב הסתגר במדור־בדידותו, במקום שם גם, ניתן לאמור, חי לבדד, בהניחו לאשתו להשתעשע כאשר ייטב בעיניה בקהל העדה אשר בתא־הראש.

מאשר ראיתי ומאשר שמעתי הסקתי כי בעטי איזה תעתוע־גורל הולל, או אולי תוך פרץ תאוה נלהבת ונתעית, נדחף הצייר להתחבר אל נפש נמוכה ממנו בתכלית, וכי לא בוֹששה לבוא התולדה הטבעית – שאט־נפש מהיר אשר אין־להכילו. בכל לבי רחמתיו – אך בשל כך עוד לא יכולתי לסלוח לו כליל את אשר לא שח לי מאומה בענין “הסעודה האחרונה”. על זאת גמרתי־אומר להתנקם בו.

יום אחד עלה אל הספון ואני אחזתי בזרועו כדרכי ואתהלך עמו כה וכה לרוח־היום. אולם עצבונו (אשר מובן למדי נראה לי במסבות ההן) נדמה כאילו לא סר מעליו גם במעט. מעטים היו דבריו, ואף אותם הגה ברוח נכאה. ביגיעה ניכרת. ערבתי לבי לאמור דבר־לצון אחד או שנים, והוא נסה נסיון עלוב לחיך, המסכן – בחשבו על רעיתו השתוממתי איך עמד בו לבו להעלות על פניו גם מראית־עין של שמחה. לאחרונה הרהבתי עוז לירות בו חץ. אמרתי להתחיל בשורה של רמיזות־סתרים, או דבר־משל, בענין התיבה הארוכה – רק למען ישיג מעט־מעט, כי היה לא אהיה לו למטרה, או קרבן, לאחיזת־עינים שלו הקטנה והנחמדה. את הערתי הראשונה העירותי כּפוֹעֵר את לועיה של סוללת־תותחים מוּסווה. אמרתי דבר על אודות “תבניתה המיוחדת של התיבה ההיא”; וכאמרי זאת חייכתי כבדעת, קרצתי עין, ובאצבע נגעתי קלות בצלעותיו.

למראה האופן בו קבל ויט את המהתלה הזאת התמימה נוכחתי מיד לדעת כי משוגע הוא האיש. בראשונה הביט אלי כאילו קצרה בינתו מהבין את השנינה אשר בדברי; אך ככל אשר השיג את עקצם של הדברים כן חשבו עיניו לצאת מחוריהן. הוא האדים מאד – ואחר חָוור־להבהיל – ואחר, כאילו מאד שעשע אותו אשר רמזתי, נתן קולו בצחוק רם וגדול, אשר לתמהוני, נמשך, אף גבר והלך, משך עשר דקות ויותר. לאחרונה נפל על הספון מלוא־קומתו־וכבדו. כאשר חשתי להרימו, כמת היה.

קראתי לעזרה, ובעמל רב השבנו אליו את רוחו. בקומו לתחיה דבּר איזה מן דברים אשר אין להם שחר. בסוף הקזנו מדמו וַנשכיבהו במטה. בבוקר המחרת החלים כמעט, בכל אשר לבריאות גופו. אשר לבינתו לא אומר, כמובן, דבר. משך מוֹתר המַסע נמנעתי מחברתו, כעצת רב־החובל, אשר נראה כמסכים לדעתי באשר לטרופו, אף כי התרה התרה בי לבל אומר על כך דבר למי מן הנוסעים.

תיכף אחרי הדברים האלה קרו כמה מקרים אשר עוד הוסיפו על הסקרנות אשר מלאתני כבר. בין השאר קרה אשר נרגז הייתי – רב מדי שתיתי תה ירוק וחריף, ובלילה נדדה שנתי – אכן, שני לילות לא ישנתי כיאות. והנה מדורי פונה היה אל התא־הראש, הוא אולם־האוכל, ככל מדור ממדורי הנוסעים הערירים אשר בספינה. שלושת חדריו של ויט בתא־האחור היו, ובינו לבין תא־הראש חצצה רק דלת קלה הסובבת־חרש, אשר אף בלילות לא ננעלה. מהיותנו שטים כמעט תמיד עם הרוח, מהיות הרוח עזה למדי, נטתה הספינה בשעור ניכר על צדה אשר כנגד הרוח; ומדי היות ימין הספינה נטוי כנגד הרוח, תסוֹב הדלת אשר בין התאים ותפתח חרש אף תשאר כן, באין מי אשר יטרח לקום לסגרה. אולם כזה היה מקום־משכבי, אשר בהיות דלת מדורי, וכן גם הדלת הסובבת אשר דוּבר בה, פתוחות (דלתי אני פתוחה היתה תמיד מעקת החום), ניתן לי לראות, בבירור די־והותר, את תא־האחור, ואת אותו אגף מאגפיו אשר בו מדוריו של מר ויט. והנה שני לילות (ולא לילות רצופים) ראיתי בבירור, בשכבי ואני עֵר, בשעה האחת־עשרה לערך מדי לילה, את מרת ו. חומקת בלאט ועוברת ממדורו של מר ו. אל החדר הנוסף, מקום שם נשארה עד האֵר היום, עד אשר קרא לה בעלה ותשוב. גלוי היה וברור כי נפרדים המה. נפרדים היו חדריהם, וּודאי נעשה הדבר במחשבה תחלה, לקראת פרידה מתמדת יותר; ופה, דמיתי נמצא, אחרי ככלות הכל, סוד המדור הנוסף.

ועוד מקרה עורר בי ענין רב. באותם שני לילות־הנדודים, תיכף לאחר חמוֹק הגברת ויט אל המדור הנוסף, צדה אזני כמה קולות נפלים במאד, חרדים וכבושים, אשר נשמעו ממדורו של בעלה. אחר הקשיבי להם עת־מה בשים־לב ובדאגה, הצלחתי לבסוף הצלחה שלימה בהשגת פשרם. קולות אלה גרמם הצייר בפתחו את התיבה במפסֶלֶת ובמקבֶת – וזו האחרונה נכבשה הלמותה, או נחנקה, בדבר־צמר או מוך רך אשר עטף את ראשה.

בדרך זו דמיתי כי הבחנתי בדיוק ברגע בו התיק האיש את המכסה – וכן כי אדע מתי הסירו כליל, ומתי הניחוֹ על היצוע התחתון אשר בחדרו; את הדבר הזה האחרון, למשל, ידעתי הודות למספר דפיקות קלות אשר השמיע המכסה בטפחו על שפות העץ אשר ליצוע, כי מאד בלאט נסה להניחו – מאין לו מקום לזה על הרצפה. אחרי־כן ירדה דומית־מות, ובפעם ההיא לא שמעתי יותר דבר עד קרוב לעת האֵר־היום; מלבד, אולי, אם יותן לי להזכיר קול נמוך, כקול גניחה או לחישה, כבוש כל־כך עד כי נבצר־לשמעו כמעט – אם אמנם לא היה הקול הזה האחרון כולו פרי דמיוני בלבד. אומר אני כמו דמה הקול לגניחה או לאנחה – אולם, כמובן, מן הנמנע הוא הדבר. בוחר אני לחשוב כי רק צלצול היה זה אשר צלל באזני שלי. אין ספק, כי, כמנהגו, היה מר ויט קורא דרור לאחת מחולשותיו – ומתמסר לאחד הפרצים אשר להתלהבות־האמן שלו. למען ענג עיניו באוצר־האמנות אשר בה – פתח את תיבתו. אולם הלא בזה לא היה דבר אשר ימריצנו כי יגנח. על כן שב אני ואומר כי אל נכון היה זה רק תעתוע מתעתועי דמיוני, אשר הרגיזהו התה הירוק של רב־החובל הרדי. עת־מה לפני עלות השחר שמעתי בבירור, בכל לילה מהלילות אשר דובר בם, איך ישוב מר ויט ויניח את המכסה על פי התיבה הארוכה ואיך שוב יקבע במקבת המעוטפת את המסמרים במקומותיהם: אחר כּלוֹתוֹ את מעשהו יצא ממדורו ולבושו עליו, ויפן לקרוא למרת ו. ממדורה שלה.

שבעה ימים היינו בלב־ימים, כבר מול כף־הֶטֶרַס נמצאנו, כאשר בּאָנוּ משב־רוח כבד ואדיר מפאת דרום־מערב. אכן, במדת־מה נכונים היינו לזאת, כי מזה זמן־מה קודרים היו פני השמים. הכל נצפן אם בירכתי הספינה ואם על ספונה; ועם אשר הגבּירה הרוח חילים, רבצנו אנחנו ומעלינו מתוחים מפרש־האנך ומפרש־תורן־הראש, כפולי־סרח גם שניהם.

אחר אשר יצבנו ככה את הספינה, שטנו בשלום ארבעים־ושמונה שעות, בהן נתגלה והנה אָני־שיט מצוין היא ספינתנו מבחינות הרבה, ובהן לא הרעו לנו המשברים ברב. אולם בתום העת הזאת גברה הסערה ותהי להוּרגן, מפרש־הירכתים שלנו נקרע לגזרים, כמה וכמה משברים אדירים באו בזה אחר זה וַישטפונו. עקב זאת נגרפו הימה שלשה אנשים, ועמם המטבח וכמעט כל המסעדים אשר בדף־שמאל של הספינה. רק שבה אלינו רוחנו וכבר שוסע מפרש־תורן־הראש; אז התקנוּ מפרש־מחסה, ועמו הונח לנו למדי והספינה נכונה רב־יתר מבראשונה.

ואולם הסערה לא שככה, גם לא ראינו כל אות להֵחלשה. חבלי הספינה ושלשלותיה נמצאו והנה אין הם תוֹאמים גם מתוּחים המה במאד; וביום השלישי לסוּפה, בשעה החמשית אחר־הצהרים לערך, קרס תרננו האחורי תחתיו, בנטותו מלוא־כבדו מול פני הרוח. הספינה חגה ותתנודד נוראות, ועל כן שוא יגענו במשך שעה או יותר להחלץ מן התורן שקרס; ובטרם נבצע את אשר זמוֹנוּ בא הנגר ויודיענו כי גבהו המים בספנה עד גובה אמותים, ולמרבה לחצנו ודחקנו מצאנו את המשאבות והנה סתומות הן וכמעט לא תצלחנה.

יאוש ואבדן־עצות היו עתה בכל – אך מאמץ נעשה להקל מעל הספינה – להטיל ממטענה הימה את כל אשר תשיגנו יד ולכרות את שני התרנים אשר שרדו. זאת בצענו לאחרונה – אך עדין נבצר מעמנו לעשות דבר אצל המשאבות; בינתים מהרו המים מאד להגיח וַיעצמו.

בשקוע השמש פחת עזוז הסוֹעה ברב, ועם אשר מָעט גם זעף המשברים, עדין שעשעונו תקוות קלושות כי הצל נציל את נפשותינו בסירות. בשעה השמינית בערב, הניסה הרוח את העבים, ויהי לנו הירח המלא למתנה – טפח מזל־טוב אשר הפליא לחזק את רוחנו הנופלת.

אחרי עמל לא יאמן עלה בידינו, לאחרונה, להוריד את האַסדה מבלי אשר תחבל, ולתוכה דחקנו את כל חבר־המלחים ואת מרבית הנוסעים. חבוּרה זו הפליגה מיד, ואחרי תלאות הרבה הגיעה ביום השלישי לְהִטָרֵף הספינה אל חוף־מבטחים בלשון־ים אוֹקרקוֹק.

ארבעה־עשר נוסעים, ועמם רב־החובלים, נשארו על הספון, בגמרם־אומר להפקיד גורלם בשוּטית אשר בירכתי הספינה. בלא־קושי הורדנוה, אף כי אך נס הוא אשר מנענוּה מהסחף עם געתה במים. בשוּטה הכילה זו את רב־החובל ורעיתו, את מר ויט וחבורתו, קצין איש־מקסיקו ורעיתו וארבעה ילדיו, ואותי, ועמי משרת כושי.

כמובן לא היה לנו מקום כי אם לכמה כלים נחוצים ביותר, לצידת־מה, ולבגדים אשר עלינו, איש לא חשב גם לנסות ולמלט יותר מכן. מה רב היה, איפוא, אל־נכון, תמהון כולם כאשר, אחרי הרחיקנו מעט מן הספינה, קם מר ויט ונצב בין מושבי־החותרים ויתבע בקור־רוח מרב־החובל הרדי כי ישיב את הסירה אחור למען קחת את תיבתו הארוכה!

“שב־נא, מר ויט”!, ענה רב־החובל, בתוקף־מה, “הפוֹך תהפכנו אם לא תשב דומם תחתיך. שׂפת־הסירה כמעט במים היא כבר”.

“התיבה!” שוַע מר ויט, ועודו עומד –" התיבה, אמרתי! רב־חובל הרדי, הן לא תוכל למאן לי, והן לא תמאן, אך מצער יהי משׂאה – רק דבר־מאומה הוא זה – דבר־מאומה ולא יותר. בשם אמך הורתך – למען אהבת הבורא – בשם תקותך־לישועה, ראה בקשתיך לשוב לקחת את התיבה!"

רגע נדמה והנה כמו נגעה קריאתו הרוגשת של הצייר אל לב רב־החובל, אך משנהו שבה וַתכּוֹן בו רוחו התקיפה, ויאמר:

“מר ויט, משוגע הנך. לא אוכל לשמוע לך. שב, אמרתי, ואם אין הטבעת את הסירה. עמוד – החזיקוהו – תפסוהו! – רוצה הוא לקפוץ המימה! הנה – ידעתי זאת – הוא קפץ!”

ואכן, כאמוֹר החובל את הדברים האלה קפץ מר ויט מן הסירה, ומאשר היינו עדין בצד הספינה הטרופה, אשר כנגד הרוח, עלה בידינו במאמץ־לא־אנוש כמעט, לתפוס בחבל האחוּז בשלשלות־החרטום. עבר רגע והאיש היה על הספון, כמטורף הסתער מטה אל התא.

בינתים נסחפנו מעם הספינה אחורה, בהיותנו מחוץ לצדה־אשר־כנגד־הרוח נתונים היינו לרחמי המשברים העצומים אשר הוסיפו להתנשא. עמלנו נמרצות לשוב לאחור, אך סירתנו הקטנה דמתה לנוצה במשב־הסופה. כהרף־עין ראינו כי נחתם אבדנוֹ של הצייר האומלל.

בעודנו נישאים במהירות הרחק מן הספינה הטרופה, נראה המשוגע (כי רק לכזה יכולנו לחשבוֹ) יוצא במעלה־המלחים, אשר בו גרר, בגבורה אשר כגבורת־נפילים נראתה, את התיבה הארוכה עצמה.

עודנו צופים בתמהון לא־ישוער, כּרך הוא כמה פעמים חבל אשר שלש זרתות עביו, תחילה סביב התיבה, ואחר סביב גופו, עוד רגע והיו הגוף והתיבה כאחד במים – ולפתע נעלמו, בבת־אחת לעולמים.

עת־מה התמהמהנו מחתוֹר במשוטינו, ועינינו מסומרות אל המקום. לאחרונה שבנו לשיט. שעה תמימה לא הפר איש את הדומיה. בסוף הרהבתי־עוז לאמור דבר.

“הראית רב־החובל, איך טבעו בחתף? האם לא נפלא היה הדבר הזה במאד? מודה אני כי בראותי אותו כוֹפת עצמו אל התיבה ומטיל עצמו הימה, שעשעתני איזה תקוה כי יושע באחרית־דבר”.

“מובן הוא מעצמו”, השיב רב־החובל, “כי טבעוּ, וכי מיד צללו תהומות. אכן, עד־מהרה יעלו ויצופו –אך לא בטרם ימס המלח”.

“המלח!” קראתי.

“הס!” אמר רב־החובל והורה על אשת המת ואחיותיו. “שומה עלינו לדבר בדברים האלה בעת היאוּתה”.

רבּת סבלנוּ ובנס נושענו; אך הגורל האיר פניו לנו וכן למרעינו אשר באסדה. באחרית־דבר עלינו, ככלות ארבעה ימי־רעה־ומתלאה, אנחנו קרובים למוות יותר מלחיים, על החוף מול אי רוֹאַנוֹק. שם נשארנו שבוע ימים, הבוזזים לא הרעו לנו, ולאחרונה ירדנו בכלי־שיט אל העיר ניו־יורק.

כחודש ימים אחרי אבדן “עצמאות”, נקרה לי בברוֹדווי רב־החובל הרדי על דרכי. כמובן החלונו לדבר באסון, במיוחד בגורלו העגום של ויט המסכן. וככה נודעו לי פרטי־הדברים הבאים.

הצייר ביקש לרדת בספינה עם רעיתו, אחיותיו השתים, ומשרתת. ואמנם היתה רעיתו כאשר תוֹארה, אשה יפת־מראה במאוד וכלילת־מעלות. בבוקר הארבעה־עשר בחודש יוני (הוא היום בו בקרתי בספינה בפעם הראשונה), נפלה האשה לפתע למשכב ותמת. הבעל הצעיר כמו השתגע מצער – אך המסבות אכפו עליו לבל יתמהמה מרדת ניו־יורקה. ניטל עליו לקחת את גוית אשתו הנערצה אל אמה, אך מצד שני ידוע היה משפט־הקהל אשר ימנענו מעשות מעשהו בגלוי. תשע־עשיריות מכל הנוסעים בוחרים היו לעזוב את הספינה תחת אשר יסעו עם פגר־אנוש.

במצוקתו זאת של הצייר נאות רב־החובל לבקשתו, אשר תשא הספינה את הגויה כשאת מטען־סוחר, אחר אשר תחנט ותארז, טבולה במלח למכביר, בתיבה המתאימה למדותיה. גם הוסכם אשר לא יאמר דבר על מות האשה, אך מאשר היטב ידוע היה כי בקש מר ויט להפליג עם רעיתו, הנה על כן דרוש היה כי תמלא מי את מקומה. הנקל היה לאלץ את שפחתה של המתה לעשות זאת. המדור הנוסף, אשר לה הועידוהו תחילה, בעוד גברתה בחיים, החזק החזיקו בו. במדור זה ישנה, כמובן, הרעיה המדומה מדי לילה. יומם מלאה, כמיטב יכלתה, את מקום גברתה, אשר אותה לא הכיר איש מן היורדים בספינה, כפי אשר הוברר לבטח.

טעותי שלי היתה, כמובן, תולדת מזג פזיז, סקרני ונרגש יתר־על־המדה. אולם הנה בעת האחרונה לא־נפרץ הוא אשר תערב עלי שנתי בלילות. יש דמות אשר תרדפני בכל אשר אפנה. ושחוק מטורף ישנו אשר לנצח יצלצל באזני.

זה כמה היה “המות האדום” מֵשֵׁם את הארץ. מעולם לא היתה עוד מגפת־השמד־ואימה אשר כזאת. כי היה הדם מִכְוָתָה וחותמה –אודם־דמים ומגוֹרם. ראשיתה מכאובים עזים, ועמם סחרחורת־פתע, ואחר – זוב־דם בשפע מנקבוּבי העור, וקץ. בהרות־תולע על גו הקרבן, וביחוד על פניו, הן אשר תהיינה אות־החרם אשר לדבֶר ואשר תמנענה מן המוּכּה את עזרת אחיו בני־האדם ואת חמלתם. במחצית־השעה יתקוף החלי גם תקוף, ימלא סאתו, ותם.

אולם הנסיך פּרוֹסְפֵרוֹ מאושר היה וערוָם ועשוי־בלי־חת. כאשר נשַמו אדמותיו ממחצית יושביהן הועיד הוא אליו אלף רעים בריאים ושמחי־לב מקרב אלופי חצרו וגבירותיה, ועמם הרחיק אל חֲבי־בדידותו של אחד מנזריו הבצורים. בנין נהדר רחב־ידים היה זה, יצור טעמו של הנסיך עצמו, טעם נוהג־בשגעון נשגב בכל־זאת. חומה גבוהה ואיתנה כתרתו. שערי־ברזל היו בחומה. אחרי אשר נכנסו אנשי־החצר הביאו כּבשנים ופטישים כבדים וירתכוּ מנעול ובריחים. כי אמרו בלבבם לבלי תת מוצא ומבוא ליאוּש־פתאום ולטרוף־פתע אשר יעלו מבית. צידה לרב היתה במנזר. אחרי אשר ככה דאגו לנפשם כמו יכלו אנשי־החצר לבוּז לנגף. ישמר לו העולם אשר מבחוץ לנפשו. לעת הזאת אך אִוֶלת היא לדאוב או לחשוב. הכן הכין הנסיך את כל הדרוש לתענוגים. לצים הביא, ונוגנים מחברי־נגינות, ומחוללות, ויופי, ויין, מפְנים – היו כל אלה והמבטח. מחוץ – היה “המות האדום”.

כנקוף החודש החמישי או הששי להסתרו, בעוד המגפה משתוללת בחוץ בחמת־זעם, שעשע הנסיך פרוספרו את אלף מרעיו בנשף־מסוות נהדר בתפארתו.

חזיון־מדוּחים־והוד היה חג־המסכות הזה, אך בראשונה הבה אספר על החדרים בהם נערך. שבעה היו אלה במספר – אגף־שרים. אכן בארמונות הרבה יִבָּנה אגף אשר כזה כטור ארוך וישר, אשר כמעט לכל עבר תסובנה בו הדלתות־הסבות, וככה לא יבצר כמעט מן העין לסקור את המרחב כולו. אולם פה שונה היה הדבר במאד, כאשר ישער היודע את אהבת הרוזן לנפְלֶה ולמוזר. כי כה מסוכסך היה פה סדר החדרים עד כי ראתה העין רק מעט יותר מחדר אחד בכל אשר תתבונן. על כל שלושים או ארבעים צעד מצא האדם מפנה חד, ובכל מפנה – רשמים חדשים. באמצע כל קיר, לימין ולשמאל, נבט חלון גותי רם וצר אל מסדרון סגור אשר נמשך בצד האגף המתעקל. זכוכית מגוונת היו החלונות האלה, אשר נבדלו גוניה בהבדל הצבעים החולשים על פאוּרי החדרים. זה אשר בפאת מזרח, למשל, מחוּפּה היה כחול – וכחול עז היה לחלונותיו. החדר השני ארגמן היו עדיין ומרבדיו, וארגמן היו פה הזגוגיות. השלישי ירוק היה כולו ותהיינה שמשותיו ירוקות, ברביעי תרוּגים היו הרהיטים והאורות – בחמישי לבנים היו – ובששי סגולים. בחדר השביעי מחופים כְּבירי קטיפה שחורה היו תקרה וכתלי, ובכובד קפלים ירדו אלה הכּבירים על שטיח אשר לא נבדל מהם בגונו ובחמרו. אפס רק בחדר הזה לא תאמה עין החלונות לעין הפּאורים. תולע היו פה הזגוגיות, ועין־הדם העזה עינם. והנה גם באחד משבעת החדרים לא היו מנורה ונברשת בכל שפע קשוטי הזהב אשר נפזרו כה וכה או נתלו מן הספון. בחדרי האגף לא הֵקר כל אור ממנורה ונר. אולם במסדרונים הלופתים את האגף נצבו, מנגד לכל חלון, חרצובות כבדות־משקל וכיורי־אש עליהן, אשר הפיצו קרניהם מבעד לזכוכית־הצבעונים, וככה האירו את החדר באור־יקרות. כה נוצרה שפעת דמויות עתירות־ברק־ופלא. אולם בחדר המערבי או השחור נורא־בעתה היה רושם־נוגה־האש אשר נשפך בעד הזגוגיות־דם על פני הכּבְירים השחורים, וכה מבהיל היה התואר אשר שיוה לפני הנכנסים, עד כי מעטים מן החוגגים עמד בם לבבם להציג כף־רגל על רצפת החדר.

בחדר הזה גם עמד, נשען אל כותל המערב, שעון־הָבנים עצום. בצלצול עגום, כבד וחדגוני נעה מטוטלתו פנים ואחור; וכהַקֵף מחוג הדקות את הרִקוּע, וכמלוא עת השעה לצלצל, או אז עלה מתוך ריאות־הנחושת אשר לשעון קול אשר צלול היה ורם ועמוק ונגיני־להפליא, אפס אשר כה מוזרים היו צלילו והטעמתו, עד כי מדי שעה נאלצו הנוגנים לחדול רגע מנגינתם ולהאזין לקול; וככה שבתו המחוללים מסוב, נגד־רצונם; והחגיגה העליזה כולה הופרה לעת־מה; ובעוד דנדוני־השעון נשמעים נראה כי קלי־הראש־מכל חוורו פניהם, ואלה אשר כבדי־ראש המה יותר או באים־בימים יותר העבירו יד על מצח כתפוסי הזיות או סרעפים. אך בשוך ההדים כליל נתן מיד הקהל כולו קולו בצחוק־חדוה; הנוגנים הביטו זה אל זה וכמו שחקו לאוולתם ולרגזם־הם, אף נשבעו זה לזה בלחש כי לא ישוב הדנדון הבא להחרידם כה; ואחר, בחלוף ששים דקות (אשר תכלנה שלושה־אלפים ושש־מאות משניות הזמן המתעופף), שוב נשמע דנדון השעון, ועמו אותם המבוכה והחרדה והסרעפים כבראשונה.

אולם חרף זאת משתה עליז ומפואר היה זה. מצוין היה הרוזן בטעמיו. היטב בחר בגונים וברשמים. בפארי־אָפנה לא התחשב. נועזים ולוהבים היו זממיו, וברק פרא היה לדמיונותיו. היו אשר נטו לחשבו משוגע. אך הנלווים עליו ידעו כי לא כן הוא. אכן, דרוש היה לשמעו ולראותו למוּשו למען דעת לבטח כי לא כן הוא.

לרגל זה המשתה הגדול ניצח הוא עצמו במדה רבה על פאורם של שבעת החדרים בפארים המטלטלים; וטעמו שלו המדריך הוא אשר נתן תואר לעודי־המסכות. אכן, תמוהים היו אלה גם משונים. רב היה בהם המזהיר והמבריק והשנון והמתעתע. דמויות־בדים היו שם אשר זרוּ גם זרוּ אבריהם ולבוּשם. חזיונות־טרוף היו שם אשר כמותם יחזה המשוגע. רב היה שם היפה, רב היה ההולל, רב היה הנפלֶה, ומן הנורא היה שם, גם לא מעט מאשר יעורר שאט־נפש. שפעת חלומות התהלכה אנה ואנה בשבעת החדרים. ואלה – החלומות – רחפו והתפתלו, יצאו ובאו, והחדרים שיווּ להם מגוניהם, ונגינות־הפרא אשר לחבר־הנוגנים כהד צעדיהם נשמעו. הנה יצלצל שעון־ההבנים הניצב באולם הקטיפה. ולרגע ישקוט הכל וידום הכל, מלבד קול השעון. החלומות יקפאו על עמדם. אולם הנה אבדו הדי הדנדון – רק כהרף־עין הדהדו – ושחוק־חדוה כבוש־למחצה ינשא אחריהם כגועם. ועתה שוב תגאה הנגינה, והחלומות יחיו, ובששון־משנה ינגועו הלוך־ושוב, ושוּוה להם גון חלונות־הצבעונים אשר בעדם תשפכנה קרני־האורים מן החצובות. אפס בעודי־המסוות לא ימצא עתה גם אחד אשר יהין לבוא אל החדר אשר בקצה־מערב; כי הלילה ילך הלוך וחסור; ויתר־אדמומית יהיה לאור השופע בעד הזגוגיות אשר עין הדם להן; ושחור־היגונים אשר לכְּבירים יפיל־אימה; המציג כף רגלו על שטיח־הקטיפה ישמע עם שעון־הבנים הקרוב צלצול כבוש, אשר נעימתו כבדת־ראש רב־יתר מכל המגיע לאזני הללו השוגים בשעשועים הרחוקים אשר לשאר החדרים.

אבל אלה החדרים האחרים רב היה בהם העם המריע, ולבב החיים פעם בהם בהולם־פעם. המשתה נמשך בסערה, עד אשר באחרונה החל השעון להשמיע את בשורת־החצות. ואז שבתה הנגינה, כאשר ספרתי; והמחוללים עמדו מסוב; וכל דבר פסק ונעכר כבתחילה. אך עתה שנים־עשר צלצולים נטל על פעמון השעון להשמיע; כך, אולי, היה הדבר אשר, עם רְבות העת, רבו הסרעפים אשר נתפסו החושבים אשר בקרב החוגגים. וכך גם אולי היה הדבר אשר בטרם נדמו כליל הדי הדנדון האחרון נמצאו בקהל רבים אשר היה ספק בידם להבחין בנוכחותה של דמות מוסוה אשר עד אז לא הסבה תשומת לבו של איש. ואחרי אשר נפוצה שמועת זה החזיון החדש בלחש ופשטה, עברה במחנה כולו רנה, או רגינה, חדורת מורת־רוח ופתיעה – עד התמלאה פחד ואימה ושאט נפש.

על־נקלה יובן כי בעדת־מתעתעים כזו אשר צירתי נבצר היה מדמות רגילה לעורר הרגשה אשר כזאת. אכן לחרוּת־ההתחפשות אשר ללילה ההוא לא הושם כמעט כל גבול; אך הדמות הנזכרת העמיקה־שַחֵת ותגדיש גם את סאת אשר הרשה הנסיך באורך־אפו כי רב. גם בלבות האמיצים מכל יש מיתרים אשר יתרוּ למגע. אף לאלה האובדים־דרך כליל, אשר כמהתלות יהיו בעיניהם גם חיים וגם מות אף להם תחומים אשר לא יהותל בהם. אכן עתה נראה כי היטב ירגישו החוגגים כולם אשר בגדי הזר והליכותיו אין בם לא שנינה ולא חן. גבוהה היתה הדמות וכחושה ולבושי־קבר עטפוה מכף־רגל ועד ראש. המסוה אשר היה סתר לפנים תוּכן לדמוֹת למראה פּגר שנוקשה – עד אשר יכבד גם על המיטיב־הבחן לגלות את המראה. ובכל זאת אולי היו החוגגים המתהוללים נושאים גם את כל זאת, ואולי אף ישר היה בעיניהם. אפס כה הרחיק המתחפש לכת עד כי את תואר המות האדום לבש. מדיו טבולים היו בדם – ועל מצחו הרחב, כמו על תוי־פניו כולם, הוּזה תולע־האימים.

כאשר חזו עיניו של הנסיך פרוספרו את צלם־הרפאים הזה (אשר, אטי וכבד־ראש, כמוסיף חזוק לתעודתו, הילך אנה־ואנה בתוך המחוללים) נראה והנהו מתעוות רגע בחיל וברעדה, אם ממגור ואם ממיאוס; אולם מיד האדים מצחו בחרי־אף.

“מיהו”, – קרא בקול ניחר אל אנשי־החצר הנצבים אצלו – “מיהו אשר יעיז לעלבנו בלצון־החרפה הזה? תפסוהו והסירו את המסוה מעליו – למען נדע את מי עלינו לתלות עם־הנץ על עלית־הגג!”

בחדר המזרחי, הוא הכחול, עמד הנסיך פרוספרו בהגותו את דבריו אלה. רם וצלול צלצל קולו בכל שבעת החדרים, כי גֶבֶר עז ועזוז היה הנסיך, ואת הנגינות הִסָה בתנופת־יד.

בחדר הכחול עמד הנסיך וחבל אנשי־חצר חוורים לצדו. בראשונה, בעוד הוא מדבר, כמו הסתער חבל האנשים האלה לעבר האורח בלתי־הקרוא, אשר גם קרוב היה אליהם ברגע ההוא, אף קרב לגשת, והוא צועד־בטח ואומר־כבוד כולו, אל הדובר. אך מאיזה מורא לא־יכונה־בשם, אשר הטיל המתחפש בתחפשתו השגעונית על כל החוגגים, לא נמצא גם אחד אשר הושיט יד לתפסו; הנה כי כן עבר בעין־עוצר מרחק אמה מן הנסיך עצמו; ובעוד העדה הגדולה נרתעת כאיש אחד מאמצע החדרים אל הכתלים, עשה הוא את דרכו באין־מפריע, באותו מצעד מדוד וכבד־ראש אשר הפלָהו מתחילָה, עבור מן החדר הכחול אל חדר־הארגמן – מן הארגמן אל הירוק – מן הירוק אל התרוג – ומזה אל הלבן – ומשם אל הסגול, עד אשר נחלץ מי להחזיק בו. כי הנה אז קם הנסיך פרוספרו, בוש ונזעם עד־לשגעון עקב הפחד אשר באהו רגע, ובמרוצה חש ועבר את ששת החדרים, מבלי אשר ילָוֶה עליו איש, מאימת־מות אשר תקפה את הכל. פגיון שלוף נשא הנסיך על, ובהחפזו להדביק את הדמות הנסוגה קרב כדי צעד או שנים ממנה, והנה פתאום פנתה זו אחור, אחרי אשר הגיעה אל קצה חדר־הקטיפה, ותתיצב מול רודפה. צעקה מרה נשמעה – והפגיון נפל מתנוצץ על שטיח־השחור, אשר עליו נפל כהרף־עין מלוא קומתו הנסיך פרוספרו המת. ואז, חגורי עוז־נואשים מטורף, התפרצו חוגגים בהמון אל החדר השחור, ואחר תפסם במתחפש, אשר קומתו הגבוהה עמדה זקופה וחדלת־ניע בצל שעון־ההבנים, פערו־פה בבעתה לא־תוּבע כמצאם אשר את עטיפות־הקבר ואת מסוה־הפגר, אשר בהם נהגו בחרי אף נרשע כל־כך, לא תעדה כל דמות אשר תומש־בידים.

ועתה נודע כי המות האדום בזה. כגנב בלילה בא. ואחד־אחד נפלו החוגגים באולמי־משתם המרובצים־בדם, וימותו איש איש באשר נפל ובמר־יאושם. ועם נפול אחרון העליזים דועכו חיי שעון־ההבנים. ואִשֵי החצובות כבו. והאפלה והרקב והמות האדום משלו ממשלת־בלי־מצרים על הכל.

דרכי האלוהים ביקום, כמו גם בהשגחה, לא דרכינו הן; גם אין הדמויות אשר נעשה לנו שקולות כלל בגדולה, בעמקות ובשגב כנגד מפעלותיו, אשר עומק להן הגדול מעמקה של באר־דמורקריטוס –

יוסף גלנויל

עתה הגענו אל שיאו של הנישא בצוקים. משך כמה דקות נראה הזקן כמו לאֶה הוא מדבר.

“לא מכבר”, אמר לבסוף, “יכולתי להיטיב להנחותך בדרך הזאת כצעיר בני; אך, לפני כשלוש שנים, קרני מקרה אשר כמותו לא קרה עוד לשום בן־תמותה – או אשר על כמותו, למצער לא שרד איש אשר יספר – ושש השעות של אימת־מוות אשר עברו עלי אז שברוני בגוף ובנפש. סובר אתה כי איש זקן מאד הנני – אפס לא כן הוא. בפחות מיום אחד הפך שחור־הפחם אשר לשערי – לבן, זרועותי רזו, ועצבי רוּפּוּ, עד אשר עם קטן־המאמצים ארעד, וצל יבעיתני. התדע כי כמעט לא אוכל להשקיף מעל השונית הקטנה הזאת מבלי אשר יהיה ראשי עלי כגלגל?”

“השנוּנית הקטנה”, אשר על חוּדה צנח להינפש באי־זהירות רבה כל־כך עד אשר היה חלק גופו הכבד משתרבב ממנו למטה, והוא נשמר מפוֹל רק בהֶשְעֵן מרפקו על חוד־חודה החלקלק – “שנונית קטנה” זו היתה שן־סלע שחורה מבהקת, שהתנשאה תלולה וחלקה לגובה אלף־חמש־מאות או אלף־ושש־מאות רגל מעל למרחבית הצוקים אשר תחתינו. דבר לא היה עשוי להשיאני לקרב כדי עשרים אמה מקצֶהָ. אכן כה רכה היתה חרדתי למראה הסכנה במעמדו של חברי, עד כי מלוא קומתי נפלתי ארצה, דבקתי בשיחים אשר סביבי, ולא ערבתי לבי אף להציץ בשמים – בעודי עמל לשוא לפטור עצמי מן המחשבה כי עצם מוסדיו של ההר בסכנה הם נתונים מפני זעף הרוח. עת רבה עברה עלי עד אשר שידלתי עצמי להתאזר־אומץ די שֶבֶת והבט אל המרחקים.

“שוּמה עליך להתגבר על הדמיונות האלה”, אמר מורה־הדרך, “יען כי הבאתיך הנה לבעבוּר תיטיב־שוּר ככל האפשר את גיא־החזיון של המקרה אשר הזכרתי – למען ספר לך את המעשה כולו בהיות מקומו לנגד עיניך ממש”.

“עומדים אנו עתה”, המשיך באותה דרך פרוט אשר הצטין בה – “עומדים אנו עתה אצל החוף הנורבגי – במעלת־רוחב הששים־ושמונה – בגליל נוֹרדלנד הגדול – בנפת לוֹפוֹדֶן הנְכֵאה. ההר אשר על ראשו אנו יושבים הוא הר־הֶלְסֶגֶן, המעוּנן. ועתה התרומם־נא מעט – האחז בעשבים אם סחרחר עליך ראשך – ככה – והבט, אל מעבר לחגור הערפלים אשר תחתינו, ימה”.

כמסוחרר הבטתי, ואראה מרחב עצום של ים, אשר כה עז היה עין־הזיו אשר למימיו עד כי מיד עלה בדעתי התיאור אשר תיאר חוקר־הארץ הנוּבִּי את ה־Mare Tenebrarum נוף מדכא יותר בשממתו לא יוכל דמיון־אנוש לתכּון. לימין ולשמאל, כמלוא השג־העין, התפשטו, כסוללות תבל, טורי שנוניות מזדקרות ושחורות־להבהיל, אשר את קדרותן אך הבליט דכי הגלים המתגעש ומטיח בהן את נזרו הלבן והנורא, והוא נוהם ומיבב בלי חשך. מול צוּק־החוף אשר על פסגתו היינו, ומרחק חמשה או ששה מילים ממנו ימה, נראה אי קטן ושומם־למראה; או, נכון יותר, ניתן להבחין במקומו בעד למשברים אין־קץ אשר סביב לו. כדי שני מילים קרוב יותר ליבשה הזדקר עוד אי, קטן יותר, מטורש וחשוף להבעית, ואשכלות סלעים שחורים עוטרים לו כה וכה.

מראה הים בתחום אשר בין האי המרוחק יותר ובין החוף היה בו דבר־מה נפלה במאד. אף כי נשבה בעת ההיא חוֹפה רוח עזה כל־כך עד כי ברחוק רפּתה כפולת־תרנים אחת את מפרשיה כולם, מלבד אחד כפול־סרחים, ולא חדל מכֶסה מטבול והתעלם, הנה לא היה פה דבר בדומה לגלינה תדירה, כי אם רק מחי־גלים עיקש – קצר, חופז ונזעם – לכל עבר – הן כנגד־הרוח הן עמה. הקצף מעט היה מלבד בסמוך לסלעים ממש.

“האי אשר במרחק”, פתח הזקן שוב ואמר, “ווּרג הוא נקרא בפי הנורבגים. זה אשר בתווך הוא מוסקו. ההוא אשר מרחק מיל צפונה הוא אמבּרן. שם תראה את איסלסן, הותְהולְם קַילְדְהֶלְם, סוּאַרְוֶן, ובוּקהוֹלְם. הלאה משם – בין מוסקוֹ לווּרג – נמצאים איי אוֹטרהוֹלְם, פְלימָן, סַנְדְפְלֶסֶן, וסטוֹקהוֹלְם. אלה הם השמות האמתים של המקומות ההם – אך למה־זה ראו צורך לכנותם בשמות בכלל, דבר זה תקצר בינתי ובינתך מהשיגו. שומע אתה דבר־מה? הרואה אתה איזו תמורה במים?”

זה עשר דקות עומדים היינו עתה על ראש הלסגן, אשר אליו העפלנו־עלוֹת מלבה של לוֹפוֹדן, וככה לא צדו עינינו את מראה־הים עד אשר בקע עלינו זה בהגיענו לשיא. כדבּר הזקן את דבריו התחלתי להרגיש בקול רם הגובר והולך, קול כקול אנקת עדר תוֹאים עצום באפרי־אמריקה; ובאותו הרגע הבחנתי כי מזג־התהפּוּכוֹת – כנקוּב בפי הספּנים – של הים אשר מתחתינו הפך חיש שבולת אשר מגמתה מזרחה. עודי מתבונן, ומהירות־בעתה היתה לשבולת. כל רגע הוסיף על פּחזה – כל רגע האיץ בה והוסיף. בן חמש דקות נחבט כל הים הרחק עד לווּרג ויהי לחרדת־אלוהים; אולם בין מוֹסקוֹ והחוף שפך הגעש את עיקר ממשלתו. פה נצלקה כפּת־הגלים הנרחבה ותבקע ותהי אלף אפיקים מסוכסכים, ופתע נתקפה עוית הוללה – ותרגז, ותחמר, ותשרוק – ובבלוּעות עצומות אין־ספור התערבלה, אשר כולן מכרכרות ומתפרצות מזרחה, במהירות אשר לא תהי למים שום־מקום, בלתי אם במורדות דלולים.

עוד דקות מספר ושוב חל שנוי נמרץ במראה. המשטח בכללותו נעשה חלק מעט יותר, והבלועות נעלמו בזו אחר זו, בעוד רצועות־ענק של קצף מתגלות במקומות שם לא נראתה קודם גם אחת מהן. רצועות אלו, אחרי פּשטן מרחק רב, אחרי השתלבן, קנו להן את ניע־התהפוכות של הבלועות אשר שקטו, וכמו היו לעוּבּרה של בלוּעה עצומה רב־יתר. לפתע – מאד. לפתע – הפכה זו להיות יש ברור ומפורש, וחוג לה אשר קטרו מיל ויותר. את שפת הערבל סימן חגור רחב של מַזָה מתנוצצת; אך גם קורט מַזָה אחד לא נשל אל פי האפרכסת הנוראה, אשר תוכה, ככל אשר יכלה העין לבוא עד־חקרו, היה נֵד־נוזלים חלקלק, מבהיק ושחור־כפחם, נטוי לאופק בזוית של ארבעים־וחמש מעלות לערך, סובב ואץ סחור־סחור מתנודד ועוּלפּה־חוֺם, ומשלח אל הרוחות קול מחריד, חציו צווחה חציו שאגה אשר כמוהו לא ישא גם אשד ניאגרה האדיר שמימה בצר לו.

ההר רגז עד עצם יסודו, הצור חג וינוע. נפלתי על פני, ובעצמת חרדה נסערת דבקתי בדשאים הדלים.

“הדבר הזה”, אמרתי לאחרונה אל הזקן – “הדבר הזה לא יוכל להיות כי אם שצפוֹ הגדול של המֶלְשְטְרֶם”.

“יש אשר יכנוהו כן”, אמר “אנו הנורבגים קוראים לו מוֹסקוֹשְטֶרֶם, על שם האי מוֹסקוֹ אשר בתוך”.

תיאורה הרגיל של בלועה זאת לא הכין את לבבי כלל וכלל לאשר ראיתי. זה של יוֹנַס רַמוּס, שהוא אולי המפורט ביותר, אין בו כדי להקנות גם מושג קלוש ביותר לא מהוד המראה ולא מאימתו – גם לא מתחושת החדוש הנפעמת והמבוכה אשר תכה בתמהון את הרואה. לא אדע לבטח מאיזו נקודה השקיף הסופר הנזכר על הבלועה, באיזה זמן; אך אי־אפשר כי משיא הֶלְסֶגֶן השקיף, או כי בעת סוּפה השקיף. בכל־זאת יש בתאורו כמה פסקוֹת אשר ראוי להביאן בשל פרטיהן, אף כי דל כוחן ביותר מהקנות את רושם החזיון.

“בין לוֹפוֹדן למוֹסקוֹ”, אומר

הוא, “עומק הים הוא משלושים־ושש עד ארבעים אמות־ים; אך בעבר השני, לפאת וֶר (ווּרג) קטֵן עומק זה עד אשר לא יעבור שם כלי־שיט לבטח, מבלי אשר תהיה נגד פניו סכנת ההתנפצות אל הסלעים, דבר אשר יקרה אפילו במזג־אויר מתון ביותר. בעת הגאות מציף הזרם את הארץ אשר בין לופודן ומוסקו בשטף עז ונמהר; אולם בשאוֹן חָסרוֹ הפּוחז ספק אם שווה לו הנורא והאדיר באשדות; למרחק פרסות הרבה נישא הרעש. הבּלוּעות או המהמוּרות גדולות הן ועמוקות כל־כך, עד כי בבוא ספינה בתחום־משיכתו של הזרם, בהכרח נבלעת היא ונישאת תהומה, ושם מתנפצת היא לרסיסים אל הסלעים; וכשוך הים יוּקאו שבריה שוב. אפס הפוגות־שלווה אלו לא תבואנה כי אם לעת חליפת הגאות והשפל, ובמזג־אויר מתון, גם לא תמשכנה יותר מרבע שעה, ואחרי־כן ישוב הזרם מעט־מעט לזעפו. כאשר עז ונמהר יהיה ביותר, וכאשר תוסיף סופה על חמתו, מסוכן הוא לקרב אליו כדי מיל נורבגי. סירות, שוֹטיות וספינות נגרפו עקב אשר לא נזהרו מפניו קודם הגיען לתחוּמו. כן יקרה תכופות אשר יקרבו לויתנים מדי אל הזרם והכריעם זה בזעפו; ואין לתאר את יבבותיהם ונהמותיהם בנסיונתיהם־שוא להחלץ. פעם נלכד בזרם דוב אשר ניסה לשחות מלופודן למוּסקוֹ ויגרף, והוא נוהם נוראות עד כי נשמע קולו בחוץ. יש אשר יציפו גזרים גדולים של עצי אשוח ואורן ויופיעו, אחרי הבלעם בזרם והם פצוחים ושחוקים כאילו צמחו זיפים. דבר זה מעיד בברור כי רצופה הקרקעית סלעים שנונים, אשר ביניהם יסוערו אנה ואנה. את הזרם הזה יכוונוּ גאות היום ושפלו – כי מדי שש שעות יגבהו המים וימכו. בשנת 1645, השכם בבקרה של שבת־סֶקסָגִיסִימָה, כה עצמו שאונו ועוזו של געש־הזרם עד כי רגזו הבתים אשר על החוף ותתמוטטנה אבניהם”.

אשר לעמקם של המים, נפלא ממני איך יתכן לקבעו בכלל בסמוך לבלועה ממש. “ארבעים אמות־הים” אל־נכון מוסבות הן רק לחלקים מחלקי האפיק אשר אצל חופי מוסקו או לופודן. העומק בלב המוסקושטרם אל־נכון גדול הוא מזה לבלי־מוד; ואין צורך בהוכחה טובה יותר לעובדה זאת מזו אשר תושג אפילו בהסתכלות־מן־הצד בתהום הערבּל, כמו אשר יותן להסתכל מן הרם שבצוקי הלסגן. בהשפילי־הבט מצוק־סלע זה אל הפּלֵגֵתוֹו המיבב אשר מתחת, לא יכולתי לבלי צחוק לתוֹם בו מספר יונַס רמוס הישר, כספר דבר אשר יקשה להאמין בו, את המעשיות על הלויתנים והדובים, כי אכן נראה לי כדבר ברור־מעצמו, אשר לא תוכלנה הגדולות שבאניות־הים אשר בנמצא לעמוד בפני אותה משיכת־אבדן בבואן בתחום־השפעתה של זו, יותר משתוכל הנוצה לעמוד בפני עלעוֹל, וכי שומה עליהן להעלם מיד, ובפועל־ממש.

הנסיונות לתת טעם לתופעה – אשר כמה מהם, אזכורה, נראו לי מתקבלים־על־הדעת עם־קריאה – לבשו עתה דמות שונה ופגומה במאד. המושג המתקבל בדרך־כלל הוא כי הבלועה הזאת כמו גם שלושת אחיותיה הקטנות יותר שבין איי פרו, “אין להן כל עילה אחרת זולת התנגשות הגלים, המתנשאים ויורדים עם גאות ועם שפל, ברכס של סלעים ושרטונים, הכולאים את המים, וככה יתכו אלה כאשד; ועל־כן ככל אשר יתנשא הזרם, כן שומה עליו להעמיק־פול, ותוצאתו הטבעית של הדבר היא מערבלות או בלועה, אשר עלוען הכביר ידוע הוא למדי מתוך נסיונות פחותים־יותר”. – אלה הם דברי ה־ Encyclopaedia Britanica קירכר ואחרים מדמים כי תהום ישנה באמצע אפיק המלשטרום היורדת חדרי־כדור־הארץ, ואשר ראשיתה באיזה תחום רחוק מאד – במקרה אחד נזכר המפרץ הבותְני בפסקנות־מה. דעה זו, הבטֵלה כשהיא לעצמה, היתה זו אשר עמה נכון דמיוני להסכים כהתבונני; בהשיחי את הדבר למורה־הדרך, הפתיעני זה מאד באמרו אשר, אף כי זו ההשקפה בה מחזיקים כמעט כל הנורבגים כולם בענין זה, אין היא בכל־זאת השקפתו הוא. אשר לדעה הראשונה, הודה כי נבצר ממנו להבינה; ופה הסכמתי עמו – כי, לו גם חותכת תראה זו על־הניר כאשר תראה, הנה מופרכת תהפוך להיות גם תפֵלה בתוך רעם התוהו.

“הנה הסתכלת בערבל דיך”, אמר הזקן, “ואם תזחל ותסוב סביב הצוק הזה, לבעבור תהיה נסתר מן הרוח, ותֵאטם שאגת הים, כי אז אספר לך ספור אשר יוכיח לך כי שומה עלי לדעת דבר־מה על המוסקושטרום”.

זחלתי ואסוב כרצונו, והוא המשיך.

ספינת־דוּגה היתה לי ולאחי השנים, אַכְסַנְדְרִיַת דוּ תרנית לה וכשבעים טון נפחה, אשר בה נהגנו לדוג בין האיים אשר מעבר למוסקו, בסמוך לווּרג. כל זרם־פרצים אשר בים ימָצא בו דיג טוב, בהזדמנויות נאותות, אם אך יהין איש לצאת לדוג בו; אולם מכל היושבים לחוף לופודן היינו אנחנו השלושה היחידים אשר עשו להם לחוק להפליג אל האיים, כאשר אני אומר לך. שדות־הדיג הרגילים רחוקים הם מרחק רב דרומה. שם ימצאו הדגים בכל שעה, בלא סכון רב, ועל כן יבוכרו המקומות האלה. אפס בנקודות הנבחרות אשר בין הסלעים מעבר־מזה לא רק ידוגו המינים המשובחים ביותר, גם רבה בן שפעת הדגים במאד; הנה כי כן קרה תכופות אשר העלינו ביום אחד יותר מאשר יכלו חברינו אשר רך בם לבם מלבנו לקבוץ בימות שבוע. אכן, ענין של נסוי־מזל נואש עשינו את הדבר – סכון־החיים תחת עמל, ואומץ־לבב חלף הון.

"את ספינת הדוגה החזקנו במפרצית מרחק חמישה מילים מזה במעלה החוף; ויהי מנהגנו, בימים הנאים, לנצל את חמש־עשרה דקות החֶסֶר ולעבור באפיק־הראש של המוסקושטרם, הרחק מעל לאגן, ולהטיל עוגן אחרי־כן אי־שם אצל אוטֵרהולם או סַנְדְפְלָסֶן, מקום שם לא ירבה עוזם של זרמי־הפרצים כל־כך. שם נהגנו להשאר עד אשר תקרב שוב עת חסור־המים, ואז הרמנו־עוגן ונפן הביתה. מעולם לא יצאנו למסע הזה בלי אשר תהיה לנו רוח־צדדית קימת לצאת עמה ולשוב – רוח אשר הרגשנו כי לא תבגוד בנו לפני חזרנו – ולעתים רחוקות שגינו־בחישוב בענין זה. פעמים, משך שש שנים, אונסנו להיות צמודים אל עגננו כל הלילה בעטי דממת־מוות, אשר חזון־לא־נפרץ היא באמת במקומות האלה; ופעם היה עלינו להשאר בשדות הדיג, מזי־רעב, מפאת סערה אשר פרצה זמן קצר אחרי הגיענו, ואשר בעטיה נעשה האפיק רוגש מעבור בו. במקרה ההוא מוטלים היינו אל־נכון הימה (כי בזעף רב כל־כך טלטלונו המערבלות סביב־סביב, עד כי לאחרונה, התנגשנו בעגננו וַיסח), לולא אשר נסחפו אל אחד מזרמי־השתי הרבים מספור – אשר היום הם פה ומחר, כלא־היו – אשר נשאונו אל מחסה פלִימֶן, מקום שם, בחסד־המזל עלינו ליבשה.

"לא אוכל לתאר לך גם את חלק־העשרים מן התלאות אשר מצאונו ב’שדה־הדיג' –מקום רע הוא להיות בו, ואם גם נאה מזג־האויר – אך תמיד חמקנו ונעבור בשלום במחבטת המוסקושטרם; אף כי לפרקים חישבה נשמתי לפרוח כאשר הקדמנו או אחרנו בדקה את מועד החֶסר. עתים לא היתה הרוח חזקה כאשר חשבנוה בתחילה, ואז לא אץ לנו הדרך כאשר שאלנו, בעוד הזרם נוטל מידינו את השליטה על ספינת־הדוּגה. אחי הבכור היה לו בן ושנותיו שמונה־עשרה, ואני שני נערים אמיצים היו לי משלי. אלה עשויים היו להיות לנו לעזר רב לעתות כאלו, – בין חתירה במשוטים בין בדיג עצמו – אפס משום־מה, אף כי חרפנו את נפשותינו אנו, לא עמד בנו לבבנו להניח לצעירים להסתכן – כי, חרף כל אשר נאמר ונעשה, היתה זו סכנה איומה וזוהי האמת.

"רק מזה כמה ימים מלאו שלש שנים מיום קרות הדבר אשר אני מספר לך. היה זה ביום העשירי לחודש יולי, – 18, יום אשר לעולם לא ישכחוהו יושבי חלק־תבל זה – כי היה זה יום בו נשב הנורא אשר בעלעולים שהפיחו השמים מעודם. בכל־זאת היתה משך הבוקר כולו, אף גם עד שעה מאוחרת אחר־הצהרים, בּרִיזָה קלה וקימת מפאת דרום־מערב, והשמש האירה חנונות. וככה לא יכול גם זקן אנשי־הים אשר בתוכנו לחזות־מראש את אשר עתיד היה לבוא.

"שלשתנו – אחי השנים ואני – הצלחנו ועברנו אל האיים בשעה השניה אחר־הצהרים לערך, ועד מהרה טענו את ספינת־הדוגה דגים נאים, אשר נמצאו לנו ביום ההוא, כפי אשר ראינו כולנו. בשפע רב יותר מאשר ביום מן הימים. בשעה השביעית בדיוק, על פי שעוני, הרימונו־עוגן ונשם פנינו לשוב, למען נעבור את מגעֶשֶת השטרֶם לעת חֶסֶר, ואנחנוי ידענו כי בשעה השמינית תבוא העת.

"עקרנו ורוח גאה טופחת בכתף־ימין של הספינה, ועת־מה שטנו במהירות, מבלי אשר נחזה כל סכנה בדמיוננו, כי אכן לא ראינו גם סבה קלה שבקלות לחשוש מפניה. לפתע־פתאום הדפנו בריזה אשר באה מעבר הלסֶגֶן. דבר זה מופלא היה ביותר כי כמוהו לא קרה לנו לפני־כן מעולם – ואני החילותי לחוש חרדת־מה, מבלי אשר אדע אל־נכון על־מה־זה. הטינו את הדוגית לרוח, אך בעטי הערבלים לא יכולנו להתקדם כלל, ואני כמעט הצעתי לשוב אל מקום המעגן, והנה, בהביטנו אחור, ראינו את האופק כולו מחופה ענן מוזר־למראה, עינו כעין הנחושת והוא שוגא במהירות מדהימה ביותר.

בינתים שככה הבריזה אשר נשאתנו וַנִוָתֶר אסירי־דְמי, תועים כה־וכה לכל עבר. אפס מעמד־דברים זה לא ארך די תת לנו שהות לענות בו. לא עברה דקה וכבר באתנו הסופה. לא עברו שתים והשמים התכסו עבים מקצה אל קצה – עקב זאת, כמו גם עקב המזה הנתכת. החשיך פתאום כל־כך עד כי נבצר מעמנו לראות איש את אחיו בספינת־הדוגה.

"אך אולת היא לנסות לתאר עלעול בזה אשר התרגש עלינו אז. זקן אנשי־הים אשר בנורבגיה לא ידע דבר דומה לזה מעודו. שמטנו מפרשינו בטרם יבוא עלינו הסער בעָקְבּה; אך, עם משב ראשון, מטו תרנינו השנים כאילו נִסרו – ועם תורן־הראש נלקח מעמנו צעיר אחי, אשר קשר עצמו אליו להיות לו למבטח.

דוגיתנו היתה הקלה בבנות־נוצה אשר הפליגו במים מעולם. ספון־מַדָח תמים היה לה. ורק מִפְתח קטן בו אצל החרטום, ואת המפתח הזה היה מנהגנו להבריח בכפיסים תמיד בטרם נצלח את השטרם, לקדם את תהפוכות הזרם. אילולא זאת צוללים היינו תהומה מיד – כי משך כמה רגעים כסונו המים כליל. איך נצל אחי מאבדן לא אוכל לאמור, כי מעולם לא זומן לי לדעת את הדבר הזה כמו. אשר לי, הנה אך שמטתי את מפרש־הקדם נפלתי מלוא־קומתי על הספון, רגלי נוכח לזְבֶּזֶת החרטום וידי אוחזות ביתד־טבעת שאצל רגלי תורן־הקדם. רק חושי הם אשר הניעוני לעשות זאת – דבר אשר בלא־ספק היה מיטב המעשה אשר יכולתי לעשות – כי המום הייתי מלחשוב.

רגעים מספר מוצפים היינו כליל, כאשר אמרתי, וכל העת ההיא כלאתי נשימתי ואצמד אל היתד. כאשר לא יכולתי לשאת זאת יותר, התרוממתי על ברכי, וידי עודן אוחזות ביתד, וככה נשאתי ראשי מעל למים. רגע ודוגיתנו הקטנה התכשכשה, כאשר יתכשכש הכלב העולה מן הרחצה, וככה חולצה, במדת־מה מן המשברים. עתה נסיתי להתנער מהתרדמה אשר נפלה עלי ולהתעשת, למען אראה את אשר יש לעשותו, והנה הרגשתי כי תופס מי בזרועי. אחי בכורי היה זה, ולבי נתר משמחה על אשר נודע לי נאמנה כי על הספון הנו – אך מיד הפכה כל שמחתי זאת לאימה לי – כי הוא הגיש פיו אל אזני ויצרח: “מוסקושטרם!”

לעולם לא יֵדע אדם מה היו רגשותי ברגע ההוא. רעדתי מכף רגל ועד ראש כמו בעזה אשר בהתקפות־קדחת. היטב ידעתי מה רצה לאמר במלה ההיא האחת – גם ידעתי מה הדבר אשר בקש כי אבינוֺ. הרוח הנושאתנו קדימה יעדתנו לערבּל השטרם, ודבר לא יכול להצילנו.

"רואה אתה, כי מדי עברנו את אפיק השטרם שטנו תמיד, אף במזג־אויר רוגע ביותר, הרחק מעבר לערבל, ואחרי־כן ניטל עלינו לחכות ולארוב בעין פקוחה לעת־חסר – אפס עתה הנה נישאים היינו הַיְשֵר אל המעמק עצמו, ובמין עלעול אשר כזה! ‘אל־נכון’, חשבתי, ‘נגיע לשם לעת־חסר – דבר זה תקות־מה בו’ – אך בן־רגע קללתי את נפשי על אשר נואלתי לראות תקוה בחלומי. היטב מאד ידעתי כי חרוץ משפטנו, גם אילו ספינת־תשעים־תותחים כפולת־עשרה היתה ספינתנו.

"לעת הזאת כלה ראשית־זעפה של הסופה, או אולי לא הרגשנו בה כל־כך, באשר דאינו לפניה, אבל אם כה ואם כה והנה הגלים, אשר בראשונה בלמתם הרוח וַיִרְבצו שטוחים וחומרים, התנשאו ויהיו לאיתני־הרים. תמורה מוזרה חלה גם ברקיע. עדין שחור היה כזפת בכל קצוותיו, אפס מעל ראשינו כמעט נבקע, פתאם־לפתע, בקיע עגול של שמים טהורים – טהורים מכל אשר ראיתי מעודי – בקיע תכלת רווה – ובעדו האיר הירח המלא, ונוגה לו אשר מעולם לא ראיתיו מפיק כמותו, על כל אשר סביבנו נסך אור־יקרות – אך, הה אלוהים מה מראה היה זה לִסוך עליו אור!

"עתה נסיתי פעם או פעמים לדבר אל אחי – אך באיזה אופן אשר נבצר ממני להבינו, גבר השאון כל־כך עד כי לא יכולתי להשמיעו גם מלה אחת, אף כי מרום־קולי צעקתי באזנו. הוא רק הניע ראשו, חיור כמוות, זוקף אחת מאצבעותיו כאומר “הקשב!”

בראשונה לא יכולתי להשיג למה כיוון – אבל מהרה חלף בי הרהור־אימים. הוצאתי את שעוני מכיסי. הוא לא תקתק. לאור הירח הבטתי בו, ואחר פרצתי בבכי ואשליכנו הימה. בשעה השביעית עמד מלכת! אחרנו את עת־החסר, ומלוא־זעפו התערבל ערבל־השטרם.

"בהיות אַרְבָּה בנויה היטב, מתוקנת כיאות, ולא טעונה־לעיפה, יהיו הגלים בעת סערה חזקה כמו מחליקים ועוברים מתחתה – דבר אשר מוזר יראה לאיש־היבשה – והוא הדבר אשר "רכיבה' יקרא לו, בלשון ימאים.

"הנה כי כן בחכמה רבה רכבנו עד הנה על המשברים; אך פתע אונה לנו גל־ענקים ונטלנו, וישאנו עמו כהתנשאו – מעלה־מעלה – כמו השמימה. לא האמנתי כי יוכל גל להתנשא רומה כל־כך. ואחר ירדנו סחופים, גולשים, וצוללים צלילה אשר החליאתני ותסחררני, כאילו נופל הייתי בחלומי מאיזו פסגת־הר רמה. אך כהגביהנו־על העפתי מבט חטוף על סביבי – המבט האחד ההוא די היה והותר. בכהרף־עין ראיתי את מעמדנו בדיוק. מערבולת המוסקושטרם היתה כרבע המיל נכחנו – אך במראה לא דמתה למראה המוסקטשטרם יום־יום יותר משידמה הערבל, כאשר תראנו עתה, לטחנת־מים. אילולא ידעתי איפה היינו, ומה נכון לנו, כי אז לא הכרתי את המקום כלל. בעל־כרחי עצמתי עיני באימה, עפעפי צומדו כבעוית.

"לא עברו יותר משתי דקות ואנחנו הרגשנו פתע כי הולכים הגלים הלוך וחסור וקצף אופפנו. הארבה פנתה תפנית חדה לדף־שמאל, וכחזיז השתלחה במגמתה החדשה. אותו רגע נבלע שאון געשו של הים כליל במין יבבה נוקבת – כמין קול אשר תוכל לדמותו נפלט מצנתריהן של אניות־קיטור באלפיהן בהשיבן את קיטורן כולן כאחת. עתה נמצאנו בחגור הדכי העוטר לערבל תמיד; כמובן חשבתי כי בעוד רגע נוּטל אל תוך התהום, אשר אליה יכולנו להביט רק במעומעם עקב המהירות המדהימה אשר בה נִשאנו. הארבה כמו לא היתה שוקעת כלל, כי אם כבועה רחפה על פני הדכי. צדה הימני סמוך היה אל הערבל, ולדף־שמאל התנשא תהו־האוקינוס אשר עזבנוהו. חומת־ענקים מתעוותת חצץ בינינו לבין האופק.

"אולי מוזר יראה הדבר, אפס עתה, בהיותי בין מלתעות הבלוּעה ממש, חשתי עצמי שלֵו יותר מהיותי בעוד אך קרבים היינו אליה. עם גמרי־אומר לבלי קוות יותר, סר מעלי הרבה מאותו מורא אשר המס את לבבי בתחילה. דמיתי כי היאוש הוא אשר מתח את מיתרי עצבי.

אולי להתפארות יחשב הדבר – אך אמת הוא אשר אספרו לך – החילותי להרהר מה נשגב הוא למות באורח אשר כזה, ומה נואלתי אשר חשבתי על דבר כה מצער כחיי שלי למראה גלוי נהדר כל־כך של כח האלהים. האמן אאמין כי בושתי גם הסמקתי בחלף הרעיון הזה במחי. הערבל עצמו מלאני סקרנות עזה ביותר. משאלה נמרצת נעורה ועיקר צערי היה על אשר לעולם לא אוכל לספר לרעי הישנים אשר בחוץ על הנסתרות אשר אראה. אין־ספק, דמויים מוזרים היו אלה להעסיק בהם את מחו של אדם בצרה אשר כזאת – ומאז חשבתי לפעמים קרובות כי בתהפוכות הארבה סביב המעמק הסתתרה בינתי מעט.

"עוד דבר היה אשר נטה להשיב לי את ישוב־דעתי; הדבר הזה היה שוֹך הרוח, אשר במעמדנו עתה לא יכלה להשיגנו – כי, כפי אשר ראית במו עיניך, נמוך הוא חגור הדכי ברב מפני הים בכללו, והים הזה הנה נגדש עתה מעלינו כרכס רם, שחור וגבנוני. אם לא היית בים מעודך בעת סערה כבדה, הן לא תוכל כלל לשוות בנפשך מהי מבוכת־הדעת אשר יולידו הרוח והמַזה יחדו. סמא יסמאוך גם יחרישוך גם מחנק ישימו לגרונך, וכל כח פעולה או חשיבה יטולו. אך עתה סרו מצוקות אלו מעלינו במדה רבה – הלא ככה יותן בבית־האסורים לרוצחים הנדונים למות להנות מהקלות פעוטות, אשר נמנעו מהם בטרם נחרץ משפטם.

"מה היתה תכיפות התקופות אשר הקפנו את החגור אין לאמור. אולי שעה אצנו סביב־סביב, ואנחנו מתעופפים יותר משנצוף, ובאים מעט־מעט יותר ויותר בתוך הדכי, וקרבים והולכים אל קצהו הפנימי הנורא. כל העת הזאת לא הרפיתי גם רגע מיתד־הטבעת. אחי בזנב הפינה היה וידבק בחביונת מים קטנה אשר סומרה לבטח מתחת לשַׁרכַּף פּאתֹֹ־הירכתים, ואשר היתה הדבר האחד אשר לא גרפתו הסערה מן הספון בפרצה הראשון. כקרבנו אל שפת המהמורה הרפּה מן החביונה ויעט על הטבעת, ובמצוקת פחדו ביקש לסלק ידי מזו, מעולם לא חשתי צער עמוק יותר מבעת ראותי אותו מנסה בזאת – אף כי ידעתי כי איש אשר אין־נכונה־ברוחו היה בעשותו כן – איש משתולל בשגעונו מעוצם־פחד. אפס אני לא רבתי עמו על הדבר הזה, ידעתי כי לא יהיה כל הבדל בדבר אם אחזיק אני ביתד ואם יחזיק בה הוא; ובכן הנחתי לו לתפוס בה, ואני פּניתי אל החביונה אשר בפאת הירכתים. הדבר הזה לא היה קשה לעשותו, כי יציבה למדי היתה ספינת־הדוגה בהתעופפה, ועל קוער מעוּין סבה – ורק התנודדה אנה ואנה עם מסחפות הערבל האדירות, אך התאחזתי במקומי החדש, והנה נהדפנו בכח עצום אל דף־ימין, ונוטס חיש אל תוך התהום. לחשתי תפילה חטופה לאלהים, וחשבתי כי הקיץ הקץ.

"עם הרגישי בסחף הירידה המחליא, מצאתי אינסטינקטיבית את אחיזתי בחבית, ואעצום עיני. כמה שניות לא ערבתי לבי לפקחן – מהיותו נכון לאבדן אשר יבוא כחתף ותמה על אשר אין אני נפתל כבר נפתולי־מוות עם המים. אך רגעים עברו בזה אחר זה. ועדין חי הייתי. תחושת הנפילה חדלה; ותנועת הספינה כמו דמתה מאד לאשר היתה קודם, בהיותה בחגור הקצף, מלבד אשר עתה נטתה על צדה יותר. אזרתי אומץ ואשקיף על המראה שוב.

"לנצח לא אשכח את הרגשת הבּעתה והאימה וההערצה אשר מלאתני בהתבונני על סביבי. האַרבּה נראתה תלויה, כמו בכשפים, ונטויה־מטה למחצה, מעל לשטחה הפנימי של אפרכסת עצומת־היקף וכבירת־עומק, אשר בצלעותיה הלטושות להפליא אפשר היה לטעות ולחשבן הָבְנֶה, אילולא הזיו המבהיק והחיור אשר הפיקו, בזרום קרני הירח המלא, מאותו בקיע עגול שבינות לעבים אשר תארתי, זרוֹם ושטוֹף בתפארת מופזת על פני חומות־השחור, והרחק מטה אל עמקי חביוניה של התהום.

"בראשונה מבולבל הייתי מכדי לראות דבר בדיוק. כל אשר חזיתי היה פֶרֶץ ההוד הנורא בכללו. אפס כאשר התעשַתּי מעט שמַט מבטי אינסטינקטיבית מטה. בכיוון זה ניתן לי לראות תמונה ברורה, עקב היות הספינה תלויה כאשר היתה על שטחו הנטוי של המעמק. כמעט מעוין היה קוער הספינה – לאמור, ספּונה נתון היה במישור המקביל לזה של המים – אולם זה האחרון השתפע בזוית של יותר מארבעים־וחמש מעלות, ועל כן כמו מוטלים היינו בקצות אמצעיתנו, בכל־זאת הרגש הרגשתי כי כמעט לא התקשיתי להחזיק במעמדי במצב הזה יותר מאשר אילו על מי־מֵישַר היתה הספינה; וסבת הדבר היתה, מסתבר, מהירות תהפוכותינו.

"קרני הירח כמו ירדו עד חקר מצולותיה של הבּלועה: אך עדין לא יכולתי לראות דבר בברור עקב ערפל עבה אשר עטף את כל אשר שם, ואשר מעליו מתוחה היתה קשת נהדרה, מעין אותו גשר צר ומתנודד אשר עליו יאמרו המוסלמים כי הוא הנתיב היחיד בין חלוֹף לנצח. ערפל זה, או מַזָה זו, אין־ספק כי כתלי האפרכסת הרמים גרמוּם, בהפגשם ובהתנגשם בקרקעית כולם – אפס את הצווחה אשר נשאה השמימה מתוך הערפל ההוא, אותה לא אעיז לנסות ולתאר.

"עם גלישתנו הראשונה אל התהום עצמה, מחגור הקצף אשר עליה, הרחקנו רדת במדרון; אך המשך ירידתנו לא היה כלל כפי השיעור הזה. סביב־סביב נסחפנו – ולא היה כל תוֹאַם בניענו – רק בתנודות ובטלטלות מסחררות נסחפנו, עתים מרחק כמה מאות ירדים בלבד – ועתים הסחף והקף את תקופת הערבל כולה. אטי היה המשך ירידתנו עם כל תהפוכה, אבל היטב הורגש בו.

"בסקרי את הישימון הנרחב של הָבְנֶה נוזל אשר על פניו נשאנו ככה, ראיתי כי לא היתה ארבתנו העצם היחיד אשר בזרועות הערבּל. גם מעל לנו וגם מתחת נראו שרידי ספינות, קורות־בנין וגזעי עצים לרוב, עם הרבה חפצים קטנים יותר, כמו שברי רהיטים, תיבות, חביות ומרישים. תארתי כבר את הסקרנות הבלתי־טבעית אשר באה במקום פחָדַי הראשונים. ככל אשר קרבתי אל קצי האיום כמו גברה בי זו והלכה. בהתענינות מופלאה החילותי מתבונן עתה בדברים הרבים אשר צפו עם ארבתנו. אין זאת כי אם משוגע הייתי, כי על כן גם שעשוע בקשתי לי באומד המהירות היחסית של ירידת הדברים השונים ההם לקראת הקצף אשר מתחת. ‘עץ אשוח זה’, מצאתי עצמי אומר פעם, ‘בודאי יהיה הדבר הבא אשר יצלול וגז’ – ואחרי־כן התאכזבתי למצוא כי הדביקתו ספינת־סוחר הולנדית שנטרפה ותרד תהמה לפניו. במרוצת הזמן, אחרי אשר נחשתי כמה נחושים מעין אלה, אחרי אשר התבדיתי בכולם – הנחתני עובדה זו – עובדת היותי שוגה בחשובי תמיד – במהלך הרהורים אשר שב והרעיד את עצמותי ואת לבי שב והפעים.

“לא אימה חדשה היא אשר השפיעה עלי כה, כי אם נצנוצה של תקוה מעוררת יותר. תקוה זו קצתה מהזכרון עלתה, וקצתה מהסתכלות. העליתי בזכרוני את פליטת הים הרבה אשר נזרעה בחוף לופודן, אשר פְּלטה המוסקושטרם אחרי בלעו אותה. אכן, רסוקים במדה לא־תתואר היו מרבית העצמים אשר הוטלו לחוף – בלויים ומחוספסים כל־כך עד כי דמוּ כמו כּפוֹרים בשבבים – אבל עם זאת זכרתי בברור כי היו מהם אשר לא נשהתה דמותם כלל. והנה את ההבדל הזה לא יכולתי לתרץ כי אם בהנחה אשר רק השברים המחוספסים הם אשר נבלעו כליל – וכי השאר כה אחרו להכנס לערבל, או כי, מאיזו סבה אחרת, ירדו לאט כל־כך אחרי כניסתם, עד כי בטרם הגיעו אל הקרקעית כבר באה עת הגאות, או עת השפל. דימיתי כי בשני המקרים אפשר כי שוב עוּרבלו ונזרקו עד לפני הים, מבלי אשר יחלקו בגורל אלה אשר הקדימו להימשך או מהרו מהם להבלע. כמו־כן עמדתי גם על שלש תופעות חשובות. הראשונה היא כי, בדרך־כלל, ככל אשר יגדל הגוף ככה יאוּץ ברדתו – השניה, כי משני גופים השוים בהקפם, האחד כדורי, משנהו בעל כל צורה אחרת שהיא, תהיה מהירות ירדתו של הכדור על העליונה – השלישית, כי משני גופים השוים בגדלם, האחד גלילי, משנהו בעל כל צורה אחרת שהיא, יבּלע הגליל ביתר־אטיות. מאז הצלתי את נפשי, שוחחתי על נושא זה כמה פעמים עם מורה זקן ממחוזנו: ממנו למדתי את שמושן של המלים “גלילי” ו”כדורי". הוא באר לי – אף כי את הבאור שכחתי – איך היו התופעות אפשר הבחנתי בהן התולדה הטבעית של צורות השברים הצפים – אף הראה לי איך רבה התנגדותו של גליל השֹוחה בערבל לעלועו של זה יותר מהתנגדותו של איזה גוף שהוא, השווה לו בכבדו, ואיך קשה גם המשכותו יותר.

דבר מפתיע אחד היה אשר סיע הרבה לכפות עלי את זכר התופעות ההן, ולעורר חפץ להפיק מהן תועלת, והוא, כי עם כל תהפוכה עברנו על פני משהו בדומה לחבית, או חבּל או תורן של ספינה, והרבה מן העצמים האלה, אשר בפקחי עיני לראשונה להביט בפלאי המערבולת במֵֵישרנו היו, עתה הנה רמים היו מעמנו במאד, ודומה היה כמו אך מעט זעו ממעמדם הראשון.

"שוב לא פקפקתי בדבר אשר עלי לעשותו. החלטתי להרצע לבטח אל חביונת־המים אשר בה דבקתי, להתיקה מפאת הירכתים, ולהטיל עצמי עמה המימה. באותות ובסימנים עוררתי את שימת־לבבו של אחי, הוריתי על החביות הצפות אשר עברו בסמוך אלינו, ואת כל אשר בכוחי עשיתי למען יבין את אשר היה בדעתי לעשותו. לבסוף חשבתי כי תפס את כוונתי – אולם, אם כן היה הדבר ואם לא, הניע בראשו כאומר־נואש, ומאן לסור ממקומו אצל יתד־הטבעת. אי־אפשר היה להגיע אליו; השעה הדוחקת לא התירה כל שהיות; וככה עזבתיו בלב כבד ומר, לגורלו, קשרתי עצמי אל החביונה ברצועות אשר אסרוה אל פאת־הירכתים, וככה הטלתי עצמי אתה המימה, בלא רגע נוסף של הסוס.

“אחרית־הדבר היתה ממש כאשר קויתי. יען אשר אני הוא המספר לך את המעשה הזה עתה – יען אשר רואה אתה כי אכן נצלתי – ויען אשר יודע אתה כיצד הצלתי את נפשי, ועל כן גם תדע ודאי מראש את כל אשר בפי לאמרו עוד – אשר על כן אסיים את ספורי מהר. אולי שעה בערך אחרי עזבי את ספינת־הדוגה, ואחרי אשר השפילה זו רדת מרחק עצום ממטה לי, התהפכה במהירות שלש או ארבע תסובות־פרא, ותישיר צלול, – ואחי אהובי עמה – בבת־אחת לעולמי־עד, אל תוך התהו־והבהו המקציף אשר מתחת. החבית אשר אליה נצמדתי לא שקעה כי אם כדי מעט יותר ממחצית המרחק אשר בין קרקעית הבלועה והמקום אשר שם קפצתי מן הספון, והנה חלה תמורה גדולה בתכונת המערבולת. שפוּען של צלעות האפרכסת הכבירה נעשה תלול פחות מרגע לרגע. מעט־מעט פחת עוּזן של תסוּבּות הערבל. קֶמַע־קֶמְע נעלמו הקצף והקשת, וקרקעית הבלועה כמו התרוממה אט־אט, השמים טהורים היו, הרוחות שככו, והירח המלא שוקע היה במערב בכל יקרו, כאשר מצאתי עצמי על פני הים, חופי לופודן נראים לי כּמוֹ, ואני מעל לנקודה בה היה מקום המוסקושטרם. שעת החסר היתה זו – אבל בעקבות העלעול עוד הוסיף הים להגעיש משברים גבנונים. בעוז ובחימה הוטלתי אל אפיק השטרם, וכעבור דקות מספר נשאתי בחפזה לאורך החוף ועד ל”שדות" הדיגים. תשוש ועוּלפּה אספתני סירה, והדִבֵּר אין בפי (עתה אחרי אשר סרה הסכנה) מפני זכר אימתה. אלה אשר משוּני חברי הותיקים היו ורעי יום־יום – אך הם לא הכירוני יותר משיכלו להכיר נוסע מממלכת־הרוחות. שׂערי, אשר יום קודם שחור־עורב היה לו, לבן היה כאשר אתה רואהו עתה. אומרים הם גם כי מבּע־פני השתנה כליל. ספרתי להם את ספורי – הם לא האמינו בו. עתה מספר אני אותו לך – וכמעט לא אוכל לצפות אשר תתן בו אמון יותר משנתנו דיגי לופודן טובי הלב".

אהבה עמוקה ועם זה מיוחדת במינה ביותר רחשתי לרעוּתי מורלה. מאז נקלעתי דרך־מקרה לחברתה לפני שנים הרבה, יקדה נפשי, עם פגישתנו הראשונה, בלהבות בל־ידעתן; אך לא להבות אֵרוֹס היו אלו, ומרה היתה עלי נפשי גם דוה עם אשר נוכחתי מעט־מעט לדעת כי בשום פנים לא אוכל להגדיר את פּשרן המופלא, או לתכּון את עוּּזן המעומעם. אף על פי כן נפגשנו; והגורל קשרנו זה אל זו אצל המזבח; ואני מעולם לא דברתי בתאוה, אף לא הגיתי באהבה. אפס היא מנעה נפשה מבּוא בין אנשים ובדבקה בי אך בי הֶאֱשירתני. אכן מאושר המשתאה; – והחולם מאושר הנהו.

למדנותה של מורלה עצומה היתה. חי אני אם לא בלתי־רגילים היו כשרונותיה – אם לא כבירים היו כוחות שכלה. הרגשתי בכך, ובדברים הרבה הייתי לתלמידה. אפס עד־מהרה מצאתי אשר, אולי מפני חנוּכה הפְּרֶסבּוּרגי, נתנה לפני כמה מאותם כתבי־טמירים אשר ברגיל יֵחשבו אך סיגיה של הספרוּת הגרמנית הישנה. מסבה אשר נבצר ממני לשערה, היו אלה תלמוּדה החביב והקבוע – ואת אשר ברבות הימים נעשו אלה גם תלמודי החביב והקבוע שלי יש ליחס להשפעתם הפשוטה אך הנאמנה של הרגל ודוגמה.

בכל אלה, אם איני טועה, אך מעט היה חלק בינתי. דעותי, אם אך לא שכחתי גם שכוֹח, לא נפעלו בשום אופן על ידי הנרצה, גם לא נתן לגלות שמץ מהטמירים אשר קראתי, אלא אם כן שוגה אני הרבה, לא במעשי גם לא במחשבותי. בהיותי בוטח בזאת, התמסרתי התמסרות שלמה להדרכתה של רעיתי, ובלב לא־יחת באתי במבוכי עיוניה. ואז – אז, בהגותי בדפים אסורים, בהרגישי בהִנָצֵת בי רוח אסורה – היתה מורלה מניחה ידה הצוננת על ידי, וחוֹתה מאפרה של הגוּת מתה אלו גחלי מלים חרישיות ומוזרות, אשר כמִכוַת־אש נצרב פשרן המשונה בזכרוני. ואחר שעות על שעות נשאר הייתי לצדה, והוגה במנגינת קולה – עד אשר, לאחרונה, תמסך אימה בנעימתו – וצל יֵרֵד על נשמתי – ואני אחוַר, ובתוכי אתחלחל מפני הצלילים הללו המסתוריים־מדי. וככה נמוג הגיל פתאום ויהי לזעוה, ואשר ייף מכל הפך נורא־אימות, כאשר הפך הִנוֹם לגיהנוֹם.

אין צורך לדבר על אותם עיוּנים אשר, כעלותם מן הספרים שהזכרתי, היו, משך עת רבה כל כך, עניין יחיד כמעט לשיחה בין מורלה לביני. המשכיל בנקל יבינם באשר ניתן להגדירו כמוסר התאולוגי, ואשר אינו משכיל אך מעט יבין בהם, אם כה ואם כה. הפנתאיזם הפרוּע של פיכטה; Παλιγγενεσία הממוּתנים של הפיתגוראים; ובראש־וראשונה, תורות העצמוּת נוסח שֶלינג, אלה היו ברגיל נושאי השיחה אשר את תכלית־היופי ראתה בהם מורלה עתירת־הדמיון. אותה עצמוּת המכוּנה אישית, מר לוֹק, אדמה, הוא המגדירה בצדק ככלוּלה בחכמתו של יצור שכלני. ובאשר אישיות פירושה לגבינו מהוּת נבונה בעלת־שכל, ובאשר יש תודעה אשר תלָוֶה למחשבה תמיד, הרי זו היא אשר תעשה את כולנו לאשר עצמנו נקראהו – ובכך תבדילנו משאר יצורים החושבים, ותתן לנו את עצמותנו האישית. אולם ה־principium individuationis – המושג של אותה עצמוּת אשר במות תאבד או לא תאבד לעד – היה לי, בכל עת, שקוּל רב־ענין; ולא־יותר מפני המביך והמסעיר שבמסקנותיו, מאשר באורח הנרעש והמרתח בו הזכירה מורלה את אלו.

אולם הנה באה עת אשר ככשף דכאתני תעלומת אָרחה של מורלה. לא יכולתי שאת עוד את מגע אצבעותיה החורות, גם לא את הצליל החרישי אשר למדבּרה הנוֹגן, אף לא את זיו עיניה הנעצבות. והיא ידעה כל זאת, אך הוֹכַח לא הוכיחתני על־פני; דומה כי הרגישה בחולשתי או באִולתי, ובחיוך על שפתיה קראה לכך גורל. דומה כי גם הרגישה באיזו נסבה, הנעלמה ממני, לסוּר לבבי מעליה מעט־מעט; אך מהי אותה נסבה, על זאת גם רמוז לא רמזה לי. עם כל אלה אשה היתה, ומיום־ליום נמוגה והלכה. במרוצת הזמן השתכנה בהרת־השָני בלחי, ובולטים נהיו העורקים הכחלחלים במצח הצחור; ורגע נמס לבבי ורחמי נכמרו, אפס משנהו פגשתי במבט עיניה רבות־הכונה, ואז נחלתה נפשי ותלך סחרחר כמי אשר ישפּל־הבט אל איזו תהום נוראה בת־אל־חקר.

האומַר, איפוא, כי בחשק נלהב ובוער ערגתי אל רגע כלותה של מורלה? אמנם כן הוא; אולם ימים רבים נאחזה הרוח הרפה במשכן־החומר אשר לה – שבועות רבים וירחי־מתלאה – עד אשר שפכו עצבי המעוּנים את ממשלתם על נפשי, ובהתמהמה עלתה חמתי עד להשבית, ובלב־רשעה אררתי את הימים, ואת השעות, ואת הרגעים המרים, אשר כמו ארכו וארכו עם נטות יומה הענוֹג – כצללים בגווֹע היום.

אך ערב אחד מערבי הסתו, בשקוֹט רוחות השמים, קראתני מורלה אל מטתה. אד ערפּלי נפרש על כל הארץ, ואדמוּמית חמה הוצקה במים, ובתוך עתרת טרפּי־חשון אשר ליער הופיעה קשת מרקיע בַּטוּחוֹת.

“יום הוא מימים”, אמרה, כגשתי; “יום הוא ככל הימים לחיות בו או למות בו. יום נאה הוא לבני־ארץ־וחיים – אך, אהה, נאה יותר הוא לבנות־שמים־ומות!”

נשקתי את מצחה, והיא הוסיפה:

“מתה אני, אפס חיה אחיה”!

“מורלה”!

“עוד לא היה יום בו נתת לבך לאהבה אותי – אולם זאת אשר מאסת אותה בהיוֹתה – תעריצנה במותה”.

“מורלה!”

“חוזרת אני ואומרת כי הולכת אני למות. אולם תוכי קרב ישנה חֲבוֹלַת אותה אהבה – אהה, מה מעטה היתה! אשר רחשת לי, למורלה. וכהתעופף רוחי חיה יחיה הילד – ילדך וילדי שלי, של מורלה. אך ימיך בעוצב יעבורו – בזה העוצב אשר הוא הקַיָם בהשפעות, כאשר יהיה הבָּכוּת הקים באילנות. כי תמו שעות אשרך גם תמוּ; והחדוה לא פעמַים בימות־חיים תִלָקט, כהלקט שושני פּסטוּם פעמַים בימות־שנה. לא עוד, איפוא, תשובב את נפשך, כי אם, בבלי דעת הדס וגפן, נשוֹא תישא עמך את תכריכיך, כמעשה המוסלמים במכּה”.

“מורלה!” קראתי, “מורלה! איכה תדעי זאת!” – אך היא הפכה פניה על הכר, ורעד קל חלף בעצמיה, וככה מתה, ואני לא יספתי עוד לשמוע את קולה.

אפס, כאשר נבאה, חיה חיתה בתה – אשר ילדתה במותה, ואשר לא נשמה אויר עד אם חדלה האם מנשוֹם. ומוּזר היה גידוּלה בקוֹמה ובדעת, ותהי בת־דמותה הכלולה של זו אשר מתה, ואני אהבתיה אהבה עזה אשר לא פללתי כי אוכל לרחוש כמותה למי משוכני־ארץ.

אך לפני עבור ימים רבים קדרו שמיה של האהבה הזאת הטהורה ויתקשרו עבי אופל, ותוּגה, ומגוֹר. אמרתי אשר מוזר היה גידוּלה של הילדה בקומה ובהשכּל. אכן, מוזר היה גידוּלה במדות־גוף – אולם נוראות, הה! נוראות היו המחשבות השוצפות אשר סַבּוּני כהתבונני אל התפתחותה השכלית! האם אפשר היה כי לא יהיה כן, בהיותי מגלה דבר־יום־ביומו את כשרונות האשה ותבונתה בהשגותיה של הילדה? – כאשר נשרו לקחי נסיון משפתי ילדוּת? וכאשר בכל שעה ראיתי חכמת בּגרוּת או רגשותיה והנה נוגהות הן מעינה הגדולה, המהורהרת? כאשר, אומר אני, התברר כל זה לרגשותי הנבעתים – כאשר לא עוד יכולתי להעלים את הדבר מנפשי, או להדיחו מחושי אשר חרדוּ לקבלו – היפּלא כי השתלחו ברוחי חשדות, מבהילים ומרגיזים בטיבם, או כי שבו מחשבוֹתי משמימות אל ספּוריה הפרוּעים ואל השערותיה המרתקות של מורלה שוכנת־העפר? מעיניו הבולשות של עולם מלטתי יצור אשר אלצני הגורל להעריצו, ובבדידותו החמוּרה של ביתי השגחתי בדאגת־מכאוב על כל הנוגה לאהוּבה.

ועם חלוף השנים, ואני מתבונן, דבר־יום־ביומו, בפניה הקדושים, הענוגים והכּלוּלים, והוגה בדמותה הבשלה והולכת, דבר־יום־ביומו גליתי בבת אותות־דמיון חדשים־לבקרים אל אִמה, הנוגּה והמתה. ומשעה לשעה נעשו צללי־דמיון אלה חשכים יותר, ומלאים, וברורים ומביכים יותר נעשו למראה. את אשר היה חיוכה כשל אמה יכולתי שאת; אולם חלחלה עברתני נוכח זהוּתוֹ השלמה מדי – את אשר היו עיניה כשל מורלה יכולתי כלכל; אולם תכופות מדי הביטו אלו אל מעמקי נפשי בכונתה העזה והמביכה של מורלה עצמה. ובתבנית המצח הרם, ובתלתלי שער־המשי, ובאצבעות החורות אשר נסתרו בעביו, ובצלילי מדבָּרָה הנוגנים והנוּגים, ובראש־וראשונה – הה! בראש־וראשונה – באמריה ובניביה של המתה כעלותם על דל שפתיה של האהובה והחיה, באלה מצאתי מזון למחשבה ולמורא אשר לא יתמו – לתולעת אשר לא תאבה למות.

ככה עבר עשור משנות־חייה, ועדיין לא יהיה שם לבתי עלי אדמות. “ילדתי”, ו“אהובתי”, אלה התארים אשר לחשתם אהבת־אב ברגיל, ובדידות ימיה החמוּרה מנעה ממנה כל שיג וכל שיח עם זולתי. שמה של מורלה מת עמה במותה. מעולם לא דברתי עם הבת על אמה; – אי־אפשר היה לדבּר. אכן, משך תקופת־היותה הקצרה, לא השיגו את הבת כל רשמים מרשמי העולם החיצון, מלבד כאלה אשר יכלו תחומי בדידותה הצרים להביאם. אך ברבות הימים צפה לבבי, המעוּנה והמרתח, בטכס הטבילה ישוּעת־מיד מאימי גורלי. ואצל כּיור־הטבילה עמדתי ולא ידעתי מה שם אבחר לה. והרבה מתארי חכמה ונוי, מימי־קדומים ומימים חדשים, של ארצי ושל ארצות־נכר, באו אל שפתי בהמון, ועמם הרבה, הרבה תארים נאים מתארי עֶדנה וטוב ואושר. מה המריצני, איפוא כי ארגיז את זכר המתה מקבר? מה השד אשר הניעני להגות את הקול ההוא, אשר עצם זכרו די היה בו לנַשֵא את נחשולי דם־הארגמן מרקוֹת עד לב? מה השטן אשר דִבּר מחביוני רוחי, כאשר, באפלולית בין־העמודים ההיא, ובדמי הליל, לחשתי על אוזן המכהן־בקודש את ההברות – מורלה? ומה אם לא שטן היה זה אשר עוָה את פני ילדתי וגוֹני־מות יצק על פניה, כאשר, ניתרת לשמע אותו קול כבוש, נשאה עיניה־זכוכית מן הארץ שמימה, ותפּוֹל אפּים על לוּחות השחור של כּוּך־האבות אשר לנו, ותען – “הנני!”

בבירור, בבירור צונן ושלו צללו מספר הצלילים הפשוטים הללו באזני, וכעופרת מוּתכת שטפו משם אל מוחי בשריקה. שנים־שנים תחלופנה, אך זכרון אותה עת – לנצח לא יִמור! וגם אם לא נסתרו ממני פרחים וגפן – הנה צללי בּכוּת ורוֹש נטוּ עלי יומם וליל. ואני לא יספתי לחשב חשבון עתים ומקום, וכוכבי גורלי גזו מהשמים, ועל־כן חשכה הארץ, וכצללים מתעופפים עברו דמויותיה על פני, ובכולן לא ראיתי כי אם את – מורלה. רק קול אחד הגו רוחות השמים באזני, ולעולם לחשה אַדוַת־הים – מורלה. אך היא מתה; ובמו ידי נשאתיה אלי קבר; ושחוק גדול ומר שחקתי כמצאי אשר לא היו עקבות מורלה האחת בּכּוּך בו טמנתי את השניה.

בן אני לגזע אשר נודע בעוז דמיונו ובלהט יצריו. משוגע יקראו לי; אולם טרם הוברר אם אין השגעון מרום־התבונה – אם אין הרבה מן הנהדר – אם אין כל העמוק – נובע מחלי מחשבה – ממשוּבות רוח אשר יהיה להן השכל בכללו למרמס. הרבה דברים ידעו החולמים־בהקיץ אשר נעלמים הם מן החולמים רק בליל. בהזיותיהם האפורות יגוּנב לעיניהם דבר מן הנצח, וחרדים ימצאו, בהתעוררם, אשר על שפת הסוד הגדול היו. במקוטעים ילמדו דבר־מה מן החכמה אשר לטוב, ויותר מזה מן הדעת אשר לרע. אם כה ואם כה, וחסרי־הגה או נטולי־מצפּן יחדרו אל תוך הים הגדול ורחב־הידים של “אוֹר ההויה”, שוב, כהרפתקותיו של הגאוגרף הנוּבּי.

נאמר, איפוא, כי אמנם משוגע הנני. מודה אני, למצער, כי שני מצבים ידעה ישותי השכלית – המצב של צלילות־דעת, אשר אין לערער עליה, הכלול בזכרם של מאורעות המהוים את תקופת חיי הראשונה – ומצב של אפלולית וספק, השיך אל ההוה, ואל זכר אשר יהוה את התור השני הגדול של קיומי. על־כן באשר אספּר על התקופה הראשונה, האמינו; ובאשר אגיד אולי על העת המאוחרת תנו רק את מדת־האמון אשר יראה לכם לתתה; או חשדוהו מכל וכל; או, אם לחשוד נבצר מכם, כפתור חידה פתרוהו.

זו אשר אהבתיה בנעורי, ואשר את הזכרונות שאזכרנה מעלה אני בזה בהשקט ובברור, היתה בתה היחידה של אחותה האחת של אמי אשר מתה מכבר. אלאונורה היה שם שֵארתי. יחדיו דרנו תמיד, תחת שמש־המשוה, בבקעת הדשא רב־הגונים, מעולם לא דרכה בעמק ההוא רגל אשר לא הונחתה; כי על־כן הרחק חבוי היה בתוך רכסי הררי־עד אשר התנשאו סביבו, ואשר גדרו בעד אור השמש מבוא במתוקי חביוניו. בקרבתו לא דוֹרך שביל; והבקע־דרך בתוך עֳפִי אלפים מעצי־יער נִטל על המבקש להגיע אל נָונו המאושר, ורמוֹס למות את יפים של רבוא־רבבות פרחי־ניתוח. ככה ישבנו בדד־בתכלית, מבלי אשר נדע דבר על העולם אשר מחוץ לבקעה, – אני, ושארתי, ואמה.

משלשלת־הערפל של ההרים שבקצה העליון של נחלתנו המכותרת הגיח נהר עמוק וצר, בהיר מכל מלבד עיני אלאונורה; ומעבּט ארחותיו־עקלתון חמק ויעבור, לאחרונה, בעד לנקרת צללים, בינות להרים מעורפּלים גם מאלה אשר מהם יצא. “נהר הדומיה” קראנו לו; כי דומה היה אשר השפּעה מהסה לשטפו. מלמול לא עלה מערוצו, וכה חרישי היה זרמו, עד כי לא זעו כלל פניני־החצץ אשר עמוק בחבו, כי אם במנוחת־השקט נשארו, אבן־אבן במקומה, וזיו־יפעתן לא יאסף לעד.

גדת הנהר, וגדות היוּבלים המתנוצצים הרבים, אשר בדרכי־פּתולים השתפכו אל אפיקו, וכן השטחים אשר השתרעו מן הגדות מטה עד מעמקי הפלגים, עד הגיעם אל מצע־החצץ אשר בקרקעית, – נקודות אלו, לא־פחות מפני הבקעה כולה, מן הנהר ועד ההרים אשר עטרוה, רפודות היו כולן דשאים ירוקים ורכים, עבים, קצרים, קצובים בתכלית, ומפיצים ניחוח־שֶנֶף, אפס כה זרועים היו אלה נוריות צהוּבות מקצה אל קצה, ומרגניות צחורות, וסגליות־שָני, ועירוֹני־אודם, עד כי בצלילים רמים דברה עתרת־יפים אל לבותינו על אהבת האלוהים ותפארתו.

ופה ושם הזדקרו, בחורשות אצל הדשא הזה, כפרעות־חלום, עצים מופלאים, אשר לא היְשֵר נצב גזעם הרם והתמיר, כי התלכסן לעומת האור אשר יבוא אל לב הבקעה בעת־צהרים. קלפתם מנומרת היתה צחצוחי הבנֶה וכסף חליפות, וחלקה היתה מכל מלבד לחיי אלאונורה; ואשר על כן יכול אדם לחשבם נחשי־ענק מארץ־סוריה העובדים לאדונם לשמש, אילולא הירק המתנוצץ אשר לעליהם העצומים אשר יסרחו מגבהיהם בקוים ארוכים ורותתים, והם מתעלסים עם רוח־צח.

חמש־עשרה שנה שוטטתי יד־ביד עם אלאונורה בבקעה הזאת בטרם תבוא האהבה בלבותינו. היה זה ערב אחד בשלהי החומש השלישי לשנותיה, ובשלהי הרביעי לשנותי אני, אשר ישבנו, צמודים איש במחבוק רעותו, תחת עצי־הנחשים, ונביט אל בבואותינו אשר בנהר־הדומיה. דברים לא דברנו משך מותר היום ההוא המתוק; וגם למחרת היום מעטים ורותתים היו דברינו, את אֵרוֹס האל משינו מן הגל ההוא, ועתה הרגשנו אשר הצית בנו את נשמוֹת־היקוֹד אשר לאבות־אבותינו. היצרים אשר מדורי־דורים הפלו את גזענו באו בהמון, ועצם הדמיונות אשר באותה מדה הפלוהו, ויחדו השיבו משב־ברכה מטורף על בקעת הדשא רב־הגונים. תמורה חלה בכל. פרחים מוזרים, מתנוצצים, דמויי־כוכבים, הפציעו בעצים אשר מעולם לא נודע כי יצמיחו פרח. יתר־עוז היה לגנוּני המרבד הירוק; וכאשר קמלו מרגניות־הצחור בזו אחר זו, הנצו תחתן עשרות־עשרות עירוני־האוֹדם. וחיים הופיעו בשבילינו; כי בא השקיטן, אשר לא־נראה עד אז, עם כל עוף עליז־נוצה למינהו, להתפאר לפנינו באֶברתו־ארגמן. דגי־הזהב־והכסף התרוצצו בנהר, אשר מחבּוֹ החל עולה, מעט־מעט, מלמול אשר גבר, ברבות הימים, ויהי למנגינת־הרגֵע נעלה מן המנגינה אשר לכנור אֵאוֹלוֹס, – וערבה מכל מלבד קול אלאונורה. וגם ענן גדול ורב, אשר זה־כמה ראינוהו בסביבות כוכב־נוגה, הגיח עתה משם, כלוּל בהדר־שני־ופז, ואחרי אשר נפרש מעל לראשינו, השפיל־רדת מיום ליום, עד אשר נחו שוליו על ראשי ההרים, ויהפכו את חשכוּתם לצבי־תפארת, וכמו לעולמים כלאוּנוּ בסוהר־כשפים של הוד ושל הדר.

חין־שרפים היה חנה של אלאונורה; אפס בתולה תמה וחפה־מעוון היתה, כמוה כחיים הקצרים אשר חיתה בקרב הפרחים. כל כזב לא חפּה על אש האהבה אשר מלאה את לבבה, ועמדי חקרה את משכיוֹתיו כלכתנו יחדו בבקעת הדשא רב־הגונים ואנו מדברים בתמורות הכבירות אשר נהיו בה בעת האחרונה.

במרוצת הימים, אחרי אשר דברה יום אחד על התמורה הנוּגה האחרונה אשר תחול באדם, לא שבה לדבר יותר כי אם בדבר־היגונים הזה לבדו, ובכל שיג־ושיח אשר היה לנו שְזרתהו, כמו אשר, בשיריו של משורר שִירַז, ימצאו אותם הדמויים מופיעים, שוב ושוב, בכל חליפות־הניב.

ראה ראתה כי היתה אצבע המות על חזה – כי, כקיקיון, לא נעשתה כלילת־יופי כי אם למען מות; אולם את אימי המות ראתה רק בבחינה אחת, אשר אותה גלתה לי ערב אחד עם־דמדומים, אצל חופיו של נהר־הדומיה. דאבה נפשה לחשוב אשר, אחרי קברי אותה בבקעת הדשא רב־הגונים, נטוש אטוש לנצח את חביוניה־אוֹשר של זו, ואת האהבה אשר אהבתיה בסערה רבה כל־כך אעניק לאיזו עלמה שמן העולם החיצון והרגיל. ובאותו מעמד נפלתי חיש לרגליה, ונדר נדרתי, לה ולשמי־השמים, אשר לעולם לא אבוא בברית־נשואים עם מי מבנות־הארץ – אשר בשום פנים לא אבגוד בזכרה היקר, או בזכר האהבה הנאמנה אשר העתירה עלי. ואקרא לאדון־עולם הנאדר־בכח להיות עד לקדושת נדרי. והקללה אשר באתי עליה, נגדה־נא לו ולה, כרוכה היתה בעונש אשר לא אערוב לבי לתאר בזה את עוצם זעותו. ועיניה האורות של אלאונורה אורו שבעתים לדברי; ותאנח כאילו הוסר משא־בלהות מעל חזה; ותחרד ותבך בכי־תמרורים; אפס קבל קבלה את הנדר (כי מה זה היתה בלתי אם ילדה?) וינעם עליה זה את ערש־מותה. וימים מספר אחרי הדברים האלה, כגועה בשלוה, אמרה אלי כי עקב אשר עשיתי למנוחת־נפשה תהי נפשה צופיה עלי אחרי מותה, ואם יותר לה, שוב תשוב אלי בעליל באשמורת־בלילה, אולם, אם אמנם לא יוּתן הדבר הזה לנשמות אשר בעדן, הנה, למצער, תכופות תתן לי אותות למציאותה; בהאנחה אלי ברוחות הערב, או במלאה את האויר אשר אנשוֹם קטורת ממַחתוֹת המלאכים. ובדברים האלה על שפתיה השיבה את חייה הטהורים, וככה בא הקץ לתקופה הראשונה של חיי אני.

עד הנה דברתי נכוחה. אך כעברי על פני החיץ הזה בנתיב הזמן, אשר חצץ מותה של אהובתי, וכהגיעי לתור השני לקיומי, ארגיש כי יורד צל על מוחי, ולא אבטח בכושר רשומותי. אך תנוּני ואמשיך. בכבדות השתרכו השנים, ואני מוסיף לשבת בבקעת הפרחים רבי־הגונים; אך הנה היתה עוד תמורה בכל. הפרחים דמוּיי־הכוכבים נחבאו אל גזעי העצים ולא נראו יותר. גנוּני המרבד הירוֹק דהוּ; ואחד אחד כמשו עירוני־האודם; ותחתם הנצו עשרות־עשרות סגליות שחורות, כמוהן כעינים, אשר התעותו זעופות וטעונות־טל היו תמיד. והחיים סרו משבילינו; כי הנה לא הוסיף עוד השקיטן להתפאר לפנינו באברתו־ארגמן, כי אם בעצבון עף מן הבקעה אל ההרים, ועמו כל העוף עליז־הנוצה למינהו אשר בא בלויתו. ודגי הזהב והכסף עברו בנקרה אשר בפאת נחלתנו התחתונה ולא יספו עוד להיות עדִי לנהר המתוק. ומנגינת־ההַרְגֵע אשר ענוגה היתה מכנור־הרוח אשר לאֵאוֹלוֹס ונעלה מכל מלבד קול אלאונורה, גועה מעט־מעט, במלמולים חרישים יותר ויותר, עד אשר שב הנהר, לאחרונה, כליל אל דומיתו הנאצלה כבראשונה. ואז התנשא, סוף־סוף, הענן הגדול והרם, ואת ראשי ההרים זנח לחשכוּתם מימים־משכבר, וישב אל סביבותיו של כוכב־נוגה, ואת כל הדר־התפארת־והפּז לקח מבקעת הדשא רב־הגונים.

בכל־זאת לא נשכחו הבטחותיה של אלאונורה; כי שמוע שמעתי את קול מחתותיהם של המלאכים בתנופתן; וגלי קטורת־קודש לא חדלו לרחף על פני הבקעה; ובשעות בודדות, כהתפעם לבי בהולם־פעם, באו אלי הרוחות אשר רחצו את מצחי והן טעונות אנחות רכות; ותכופות מלאו לחישות לא־ברורות את אויר הלילה; ופעם – אהה, רק פעם אחת! – העירני מתרדמה, עזה כתרדמת־המות, מגע שפתי־רוח בשפתי.

אפס גם ככה מאן החלל אשר בלבי להמלא. ערוג ערגתי על האהבה אשר מלאתוּ קודם על גדותיו, ברבות הימים הכאיבה לי הבקעה בזכרונות אלאונורה אשר בה, ואני עזבתיה לעולמים ואפן אל הבליו ואל נצחונותיו הרועשים של עולם.

*

מצאתי עצמי בעיר נכריה, אשר בה יכול כל דבר למחות מזכר את חלומות־הנועם אשר עת רבה כל־כך חלמתי בבקעת העשב רב־הגונים. ותהלוכותיה וטכסיה של חצר־מלכות מפוארת, וצלצולם המטורף של כלי־זיין ויפין הקורן של נשים, בלבלו את דעתי וישכירוה. אפס עדין נאמנה נפשי לנדריה, ובשעות הלילה הדוממות עדין נגלו לי אותות מציאותה של אלאונורה. פתאם חדלו הגלויים האלה, והעולם חשך בעדי, ונבעת עמדתי מול יקוד המחשבות אשר כבשוני, מול המסות הנוראות אשר סבוני; כי הנה באה מארץ רחוקה־רחוקה ולא־נודעת, אל חצרו העליזה של המלך אשר עבדתיו, עלמה אשר אחרי יפיה הלך שבי מיד לבי הבוגד כולו – אשר אצל הדום־רגליה כרעתי־ברך בהכנעה, בסֶגֶד־אהבה לוהט ושפל ביותר. אכן, מה היתה אהבתי לנערת הבקעה נוכח האש והשגעון וההתלהבות מרוממת־הרוח אשר להערצה בה שפכתי את כל רוחי בדמעות לרגליה של ארמֶנגרדה בת־השמים? הה, נוהרת היתה ארמנגרדה הכרוב! ובדעתי זאת לא היה בי מקום לזולתה. הה, נעלה היתה ארמנגרדה המלאך! וכהביטי אל מעמקי עיניה־מזכרת, לא הגיתי כי אם בהן – ובה.

לקחתיה לאשה, – ואת הקללה אשר עליה באתי לא יגוֹרתי; ולא באו מרורותיה על ראשי. ופעם – רק פעם אחת בדמי־הליל ולא יותר – באו בעד שבכת חלוני האנחות הרכות אשר זנחוּני; ותהיינה לקול מוּכר וערב אשר אמר:

“נוּמה בשלום! כי רוח־האהבה תמלוך ותשוּר, ויען אשר אמצת ללבבך הרגָש את זו אשר היא ארמנגרדה, נקי אתה, מסבות אשר תגלינה לך בשמים, מנדריך אשר נדרת לאלאונורה”.

נלאה הייתי – נלאה עד־מות ממשא הענות ההיא הממושכת; וכאשר הותרו אסורי לאחרונה גם לשבת ניתן לי, אז הרגשתי כי עוזבים אותי חושי. גזר־הדין – גזר־המות האיום – היה הדבר האחרון הברור בהגויו אשר הגיע אל אזני. אחרי כן נדמה כי מתמזגים צלילי קולותיהם של אנשי־האינקביזיציה בזמזום־הזיה אחד לא־ברור. בנפשי דמיתי כי זמזום של סבוב הוא – אולי מהיותו מחובר בדמיון אל מַשקו של גלגל־מים. אך רק עדי־רגע היה זה, ואחר לא שמעתי עוד דבר. רגע ראיתי, חרף זאת – אך באיזו הפלגה נוראה – ראיתי את שפתי השופטים שחורי־הגלימות. לבנות נראו בעיני – לבנות מן הגליון אשר עליו זורה אני את אלו המלים – ועד לגחוך; ודקות נראו לי בעזוז מבען המפיק תוקף – המפיק גזר־לא־יוזז – המפיק בוז נקשה ליסורי־אנוש. ראיתי והנה פקודות מה אשר גורל היה לי עודן יוצאות מבין השפתים ההן. ראיתין מתעותות בארשת אכזרית. ראיתין הוגות את הברות שמי; ואחרד באשר אחריהן לא בא עוד קול. כן ראיתי, אחר כמה רגעים רצופי אימת־שגעון, את נפנופם הרך, הבלתי־נתפס כמעט, של וילאות־הקפלים אשר עטפו את כתלי האולם. ואחר נח מבטי על שבעת הנרות הזקופים אשר על השולחן. תחלה סבר־של־חסד היה להם, וכמלאכים קטנים וצחורים נראו לי אשר יצילוני; אולם אחר תקפני לפתע־פתאום גועל אכזר במאד, ואחוש והנה ניתר כל סיב בבשרי כאילו נגעתי בחוטה של סוללת־חשמל, ואותן דמויות המלאכים הפכו רפאים חסרי־פשר, וראשי־שלהבת להם, ואראה כי לא תבוא לי מהם כל תשועה. ואז התגנבה אל דמיוני, כצליל־נגינות עתיר, המחשבה על מתק המנוחה אשר תמצא בקבר. חרש, בהחבא באה המחשבה, גם ארך הזמן עד אשר הופיעה מלואה; אולם אך הרגישה בה נפשי כמו ותחל להשתעשע בה, והנה נעלמו מלפני, כבאורח־פלא, דמויות השופטים; הנרות הזקופים היו לאין; שלהבותיהם דעכו כליל; כחתף ירד שחור־האפלה; כל התחושות כמו הסתחררו במורד מסוער ומטורף כמורד הנפש אל השאול. אחר היו בכל אך שקט, ודממה, וליל.

התעלפתי; אבל לא אומר כי אבדה הכרתי כליל. את אשר שאר ממנה לא אנסה להגדיר אף לא לתאר; אך לא הכל אבד. בעמוקה שבתנומות – לא כי! בשגעון – לא כי! בעלפון – לא כי! במות – לא כי! אף בקבר לא יאבד הכל. כי אם לא כן הוא הן אין אלמָות לאדם. בקומנו ממצולות־שינה קורעים אנו את מטוה קוריו של איזה חלום שהוא. אך יעבור כהרף־עין (כה דק אולי יהיה זה המטוה) וכבר לא נזכור כי חלום חלמנו. שני שלבים הם בשיבה מן העלפון אל החיים: האחד, זה של תחושת ההויה השכלית או הרוחנית; משנהו, זה של תחושת ההויה הגופנית. אם, בהגיענו אל השלב השני, נוכל לזכור את רשמי הראשון, אל־נכון נמצאם טעוני זכרונות מן התהום אשר מהלאה לו. ואותה תהום – מהי? איכה נבדיל למצער בין צלליה לבין צללי הקבר? אולם אם לא יֵעָתֵר לנו זכר רשמיו של זה אשר בשם ראשון השלבים כניתיו ולא יעלה, הנה האמנם לא יבואו, ככלות עת רבה, מבלי־נקראו, בעוד אנחנו משתאים אי־מזה באו? זה אשר לא התעלף מעודו, האין הוא האיש אשר ימצא היכלות משונים ופנים מוּכרות־להפליא בגחלים הלוחשות; האין הוא האיש אשר יראה את המראות הנוגים, אשר לא יראום הרבים, מתעופפים באויר; האין הוא האיש אשר יהגה בניתוחו של איזה פרח מוזר־במינו; האין הוא האיש אשר יתפלא מוחו על פשר איזה לחן־נוגנים אשר מעולם לא שת אליו קודם את לבו?

בעודי מתאמץ, תכופות ובכובד־ראש, לזכור, בעודי טורח בכל מאודי להשיב לי סימן־מה ממצב האפסות המדומה אשר בו שקעה נפשי, בעודי שוקד על אלה, היו רגעים בהם חלמתי והנה צלחה דרכי; היו עתים קצרות, קצרות במאד, בהן העליתי־באוב זכרונות, אשר, כפי אשר תבטיחני בינתו הצלולה של זמן מאוחר יותר, לא יכלו להתיחס בלתי אם על אותו מצב של חסרון־דעת מדומה. במעומעם יספרו צללי־זכרון אלה על דמויות רמות אשר הרימוני ודומם נשאוני מטה – מטה – למטה – עד כי רק למחשבה על ירידה זו, אשר תכלה־אין־לה, היטב דכאתני סחרחורת־אימים. גם יספּרו אלה על מורא סתום אשר כבש את לבי בשל אותה דממת־לבב בלתי־טבעית. אחר תבוא הרגשה של אין־ניע פתאומי לפעֵם את הכל; כאילו עברו אלה אשר נשאוני במרוצת־ירידתם (הה, מסע־בעותים!) את גבולי זה־אשר־אין־גבול־לו ויעמדי להינפש מיגיעם המַלְאֶה. אחר זאת יעלו בזכרוני משטח וטחב; ואחר יהי הכל שגעון – שגעונו של זכרון המתעסק באסורות.

מאד לפתע שבו אל נפשי ניע וקול – זה ניעו הסואן של לבי, ולאזני שב ונשמע זה קול דפקו. ואחר – הפוגה, אשר בה אטום היה הכל. ואחר שוב קול, וניע, ומגע – תחושה דוקרת המשתפכת באברי. ואחר לא דבר זולתי תודעת הקיום, בלא מחשבה – מצב אשר נמשך הרבה. ואחר, מאוד לפתע, המחשבה, ואימת־חרדות, ולבטי מאמצים להבין את מעמדי לאשורו. ואחר – תשוקה עזה לפול לתוך קהות־חושים. ואחר – תחיתה הנחפזת של הנפש ונסיון צָלֵח לזוע. ועתה בא זכרונם המלא של המשפט, השופטים, וילאות־הקפלים, גזר־הדין, החולשה, העלפון. אחר – שכחת כל אשר בא אחרי־כן, כליל; שכחת כל אשר אותו הזכירוני בעָמוּם יום יבוא ולבטי מאמצים הרבה.

ועדין עינים לא פקחתי. הרגשתי כי שוכב אני על גבי, מותר־מאסורים. הושטתי ידי, וכבדה נפלה זו על דבר לח וקשה. שם נחה דקות רבות, בעוד אני שוקד לצייר לעצמי היכן ומה הנני. נכספתי, ובכל־זאת לא העזתי, ללטוש עינים. יראתי מפני ההצצה הראשונה באשר סביבי. לא כי יראתי להביט בנוראות, כי פחד פחדתי פן לא ימצא לי דבר לראותו. לאחרונה בא יאוש פרא בלבבי ואני חשתי לפקוח את עיני. או אז היו לאמת הקשות שבמחשבותי. שחור־ליל־נצחים אפפני. טרחתי לנשום. עבי החשכה כמו דכאני ויחנקני. מחניק־לבלי־נשוא היה האויר. ועדין שכבתי דומם, ואשקוד להפעיל את שכלי. העליתי בדעתי את השיג ואת השיח אשר בחקירה־ובדרישה, ומכאן נסיתי ללמוד את מצבי לאשורו. המשפט נחרץ; ואני דמיתי כי עת ארוכה במאד נקפה מאז. ואף על פי כן גם רגע לא חשבתי כי אכן מת הנני. מחשבה אשר כזאת, חרף אשר נקרא בספורי־העלילה, לא תהלום כלל את הקיום האמתי, – אולם היכן ובאיזה מצב הייתי? ידעתי כי אשר יצא משפטם למות, על־הרב ב“אוטו־דה־פה” יסופו, ואחד מאלה המוקדות נערך בעצם ליל אותו היום בו שפטוני. האמנם הָשלכתי אל בור־כלא לבעבור אחכה למועד הזבח הבא, אשר חדשים הרבה יעברו עד אשר יזבח? כי לא כן יהיה, זאת ראיתי תיכף. דחופה היתה הדרישה לקרבנות. גדולה מזו, בור־כלאי, ככל תאי הנרשעים בטולידו, רצפת־אבן היתה לו, ולא כליל נחשך האור ממנו.

רעיון־בלהות שלח עתה לפתע גלי־דם חומרים אל לבי, ולזמן קצר שוב אבדו חושי. בשוב אלי רוחי מהרתי לקום על רגלי, וכל בדי־גוי רוחפים בפלצות. נופפתי זרועותי לכל עבר. לא חשתי דבר; ועם זאת יראתי להזיז כף־רגל, פן תגוף בכתליו של כוך־קברים. מכל נקבובית שפעה הזיעה, ונטפיה נחו, קרים וגדולים, על מצחי. מצוקת הספק גברה ותעצם מנשוא, ובזהירות זעתי נכחי, זרועותי פרושות ועיני חורגות מחוריהן בקוותן לצוד איזו קרן־אור קלושה. הרבה פסיעות פסעתי; ועדין היו רק שחור וריקות בכל. נשימתי הוקלה. כמו ברור היה אשר, למצער, אין גורלי האיום בגורלות.

ועתה, בהוסיפי ללכת בזהירות נכחי, עטו על זכרוני אלף שמועות סתומות על זועותיה של טולדו. מעשים מוזרים ספּרו על בורות־הכלא – לספורי־בדים חשבתים תמיד – ועם זאת מוזרים היו, ומבעיתים מחזור עליהם בלתי־אם בלחש. האתם לגווע ברעב בעולם־תחתיות חשך זה; או אולי אף מבהיל מזה הוא הגורל אשר מוּנה לי? כי אחרית־דבר תהי המות, מות אשר רבה מררתו מן הרגיל, בזאת לא פקפקתי מדעתי היטב מדי את יצר־לב שופטי. אך האופן והשעה הם אשר בהם עניתי ואשר נפלאו ממני.

באחרונה פגעו ידי הפרושות באיזה מעצור איתן. כותל היה זה, ובנינו אבן כנראה – חלק מאד, נרפש, וקר. התנהלתי לארכו; צעדתי מלוא אין־האמון הנזהר אשר החדירוהו בי כמה ספורים עתיקי־ימים. אולם בעשותי כן לא נמצאה לי דרך למוד את מדות בור־כלאי כי הן יכול יכלתי לסֻבּוֹ בבלי־הדעת. כה שוה היה בכל אשר אמושנו. אשר על כן בקשתי את הסכין אשר היה בכיסי בעת אשר נהגוני אל אולם־האינקביזיציה; אך היא לא היתה עמדי; לבושי הוחלף בגלימה של צמר גס. חשבתי להשקיע את הלהב באיזה חגו מועט מחגוי האבנים למען אכיר לדעת את נקודת־מוצאי. אכן, אך מצער היה הקושי; אם גם, במבוכת־דמיוני, נראה לי תחילה כדבר אשר אין לגבוֹר עליו. קרעתי חלק מכנף הכסות ואפרוש את הקרע בצולב לכותל. בגששי את דרכי סביב בור־הכלא, לא אוכל לבלי פגוע בזה הבּלוֹא עם כלותי את הסבוב. ככה, למצער, חשבתי; אולם לא שערתי את מדות בור־הכלא, גם לא את רפיון־אוני שלי. הקרקע לחה היתה וחלקלקה. זמן־מה צעדתי צעוד ומעוד עד אשר כשלתי ואפול. עקב רב־לאותי לא קמתי מן הארץ; וכשכבי מהרה השינה ותבואני.

בקומי, ובפשטי זרוע, מצאתי על־ידי ככר־לחם ופך מים. תשוש הייתי מהגות בזאת, ובחשק אכלתי ושתיתי. אחרי־כן שבתי לסוב את כלאי, ובעמל הרבה הגעתי לאחרונה אל בלוא האריג. עד לעת נפלי ספרתי שנים־וחמשים צעד; ובשובי ללכת ספרתי עוד שמונה־וארבעים – עד אשר הגעתי אל הבלוא. הנה כי כן מאה צעדים היו אלה יחדיו; ובאמדי את היארד בשני צעדים, חשבתי כי הנה חמשים יארד היקפו של בור־הכלא. אבל במקצועים הרבה פגעתי בהקיפי את הכותל, וככה נבצר ממני לדמות מה תבנית לה לכפּה, כי לא יכולתי לבלי לחשוב את בור־כלאי זה לכפה.

מועטה היתה תכליתי – ותקוה ודאי לא היתה לי כלל – בחקירותי אלו; אך תאבון־דעת סתום המריצני להמשיך בהן. בסורי מעם הכותל גמרתי אומר לעבור את החדר לרחבו. בתחלה פסעתי בזהירות־יתר, באשר הרצפה, אף כי נראה אשר מחומר מוצק עשוה, הנה רפשה – מעל היה בו. כי ארכה העת חגרתי עוז ולא יראתי עוד לצוד בטח – ואנסה להישיר־לכת ככל האפשר. ככה התקדמתי מרחק עשר או שתים־עשרה פסיעות, עד אשר סבּכוּ רגלי במותר כנף־כסותי הקרועה. דרכתי עליה, ואפול אפים־ארצה.

במבוכה אשר באתני אחר נפלי לא מהרתי להבין דבר אשר מוזר היה במעט, אף כי כמה שניות אחרי־כן, בעודי שוכב שרוע, משך את תשומת־לבי. וזה היה הדבר: סנטרי נח על רצפת הכלא, אולם שפתי, וחלק ראשי העליון, אף כי כמדומה מורמים היו פחות מהסנטר, לא נגעו במאומה. אותו זמן נדמה כאילו טבל מצחי בהבל מדבק, וריחן הנפלה־במינו של פטריות עבשות הגיע לאפי. הושטתי זרוע, ולחרדתי מצאתי כי נפלתי על עצם שפתו של בור עגול, אשר את מדתו לא היה, כמובן, בידי לתכון באותו רגע. בגששי את האבנים אשר סמוך לתחתית השפה, עלה בידי לעקור זיז קטן, ואפּילנו אל תוך התהום. שניות רבות האזנתי להדהודי טפיחותיו על צלעות התהום בנפלו; לאחרונה באה צלילת־פתאום לתוך מים, והדים רמים אחריה. אותו רגע נשמע קול ממעל, כקול פתיחתה המהירה, וסגירתה המהירה כמוה, של דלת, וקו־אור קלוש נצנץ לפתע בעלטה, וכאשר מיהר לנצנץ כן מהיר יאָסף.

בברור ראיתי את האבדן אשר הוכן לי, ואברך את נפשי על המקרה אשר בא בעתו ואשר תודות לו נצלתי. לוּ עוד כמה צעדים צעדתי לפני נפלי, כי אז לא יסף העולם עוד לראותני, והמות אשר ממנו נחלצתי זה־עתה היה ממין זה אשר חשבתיו דבר־בדים־והבל בספורי־המעשה אשר יְסֻפּרו על האינקביזיציה. קרבנות עריצותה של זו היתה לפניהם הבחירה בין מות רצוף הנוראים־שביסורי־גוף לבין מות רצוף האיומות־שבמצוקות־נפש. אותי הועידו לזה האחרון. בסבלות ממושכים פקעו עצבי, עד כי לצליל קולי חרדתי, ומכל הבחינות כשרתי למין העינויים אשר מונה לי.

מרעיד בכל אברי־גופי גששתי דרכי חזרה אל הכותל – באשר גמרתי־אומר כי נבחר לי לגווע שם מהבֵא עלי את אימי הבארות, אשר מהן צייר עתה דמיוני רבות גם משונות בבור־הכלא. לו במעמד־נפש אחר הייתי כי אז אולי חגרתי־עוז לשים בבת־אחת קץ לענוּתי ולקפוץ אל תוך אחת התהומות ההן; אך עתה לא היה רך־לב ממני בארץ. גם לא יכולתי לשכוח את אשר קראתי על אודות אלה הבורות – אשר אין הכליה הפתאומית חלק מתכליתם־בלהות כלל.

שעות רבות לא נעצמו עיני מחרדת נפשי, אך לאחרונה שבתי וארדם. בהקיצי מצאתי לצדי, כבתחלה, ככר־לחם ופך מים. צמא לוהט בער בי, ובגמיעה אחת עריתי את הפך אל פי. אל נכון נמסך סם במים – כי אך כליתי לשתות וכבר באתני תנומה אשר אין לקום נגדה. תרדמה ירדה עלי – עמוקה כשנת־המות. כמה ארכה לא אדע, כמובן; אך כאשר שבתי ואפקח עינים לא נבצר ממני לראות את אשר סביבי. תודות לנוגה עז, גפריתי, אשר אֵי מוצאוֹ לא יכולתי לדעת בתחלה, ניתן לי לראות את מדת הכלא ומראיתו.

אשר למדותיו שגיתי גם שגיתי. תקופת כתליו כולה לא עלתה על חמשה־ועשרים יארד. משך דקות מספר הֵסב לי דבר זה תוגת־שוא עצומה מהכיל; אכן, שוא היתה זו – כי מה זה נחשב פחות, במסבות הנוראות אשר כתרוני, ממדותיו של בור־כלאי זה? אך רוחי מצאה חפץ נפרז בקטנות, ואני טרחתי למצוא אֵי שורש הטעות אשר טעיתי במדידתי. לאחרונה נגהה עלי האמת. בנסיון חקירתי הראשון ספרתי שתים־וחמשים פסיעות, עד עת נפלי: ואז נמצאתי אל נכון מרחק פסיעה או שתים מבלוא האריג; ואכן כמעט השלמתי אז את תקופת הכפה. אחר ישנתי – ובהקיצי ודאי הוא כי שבתי על עקבותי – וככה נראתה לי התקופה והנהי כפולה כמעט מהיותה באמת. מבוכת בינתי מנעתני מהשיג כי בראשית דרכי היה הכותל לשמאלי, ובסופה – לימיני היה.

כן נטעיתי גם באשר לתבנית המקום. זויות רבות מצאתי בגששי לי את דרכי, ועל כן הוצאתי משפט כי רבי־הדורים הם קוי הכתלים; כה שלמה תהי השפעתה של אפלה גמורה על האיש הקם מתרדמה ושנת־נשיה! הזויות לא היו בלתי אם שקעים, או חריצים פעוטים, במרחקים לא קצובים. תבנית הכלא כולו רבועית היתה. אשר חשבתים למדבכי־אבן ראיתי עתה והנה הם רקועי־ענק של ברזל, או איזו מתכת אחרת, וחוברותיהם ואחוייהם הם־הם השקעים. את כל פני הבנין המתכתי הזה לכלכה יד גסה בכל תמונה מבעיתה ומבחילה אשר ילדוה הבלי־השאול של הנזירים, על הכתלים נִזרו ציורי־שדים ומראות־בלהה להשחיתם, וכן דמויות שלדים, וגם דמויות נוראות מהן באמת לזעוה. השיבותי אל לבי כי תויהן של מפלצות אלה ברורים הם די־והותר, אפס הצבעים דהים נראו וכהים, כאילו אותות אויר לח נכרו בהם. עתה גם ראיתי את הרצפה, והיא אבן. בתווך נפער לועו של הבור אשר ממלתעותיו נצלתי; אפס לא היה אחר בלתוֹ בבור־הכלא.

את כל אלה ראיתי בעמוּם ובטורח רב כי יען אשר הרבה השתנה מצבי אני בעת שנתי. עתה שכבתי על גבי מלוא־קומתי ומתחתי כעין ערש־עץ. אל זו אסור הייתי לבטח ברצועה ארוכה, כמוה כחגורת־האֻכּף. בעקולות רבות קשרה את גוי ואברי, ורק לראשי נתנה דרוּר, ולזרועי השמאלית, די תת לי יכולת להאכיל את עצמי, בעמל וביגיעה הרבה, מקערת־חרס אשר היתה מונחת לצדי על הרצפה. לחרדתי ראיתי כי נלקח הפך מזה. לחרדתי, אמרתי – יען אשר צמא כבד־מנשוא נחר בי. גם נדמה כי אכן זממו מענַי להגביר את צמאי זה – כי הנה בשר אשר בחריפים תֻבּל היה למאכל בקערה.

בשאתי עיני סקרתי את ספּונו של בור כלאי. שלושים או ארבעים רגל היה גבהו, ובבנינו דמה הרבה לכתלי־הירכתים. באחת מארובות הספון היתה דמות מאד מוזרת אשר ריתקה את שימת־לבי. היתה זו דמותו המצוירת של מלאך־העתים, כאשר יתארוהו ברגיל, אפס תחת החזֵק במגל החזיק בדבר אשר, בהביטי בו בחטף, חשבתיו לתמונתה של מטוטלת־ענקים, כזו אשר נראנה בשעונים עתיקים. אולם דבר־מה היה בה במראיתה של המכונה הזאת אשר הניעני להתבונן בה ביתר שימת־לב. בעודי מישיר־הבט בה (כי תלויה היתה הישר מעל לראשי) דמיתי לראותה מתנועעת הרף־עין, וחזון־דמיוני התקים. קצרה היתה תנופתה, ובעצלתים, כמובן. דקות מספר צפיתי בה בפחד־מה, אך פליאתי רבתה מפחדי. באחרונה נלאיתי התבונן בניע הכבד וָאָשע עיני אל שאר הדברים אשר בתא.

רעש קל בא אל אזני, ובהביטי אל הארץ נראו לי ענקי־עכברים מתרוצצים על פניה. הם הגיחו מן הבאר אשר ראיתי לימיני. בעודי מתבונן גחו אלה בהמונים, אצים, רעבתני־עין, וריח הבשר מוליכם אחריו שבי. אכן עמל וטורח הרבה נדרשו למען הבריחם ממנו.

מחצית־השעה אולי עברה, ואולי אף שעה תמימה (כי נבצר ממני להעריך את הזמן כמו) בטרם שבתי ואשא עיני מעלה. אשר ראיתי אז הממני גם הכני בתמהון. תנופת המטוטלת גדלה כדי יארד כמעט. וכתולדה טבעית גם רבתה תאוצתה במאד. אך אשר החרידני מכל היה הרעיון אשר הנה ירדה זו בשעור נכר. אך למותר הוא לאמור באיזו אימה ראיתי עתה אשר שפתה התחתונה עשויה סהרון של עשת מבהיקה, כרגל ארכו מקרן אל קרן, קרניו מוטות מעלה וחודו התחתי נראה שנון כסַיִף, וכסיף גם נראתה המטוטלת כבדה ומוצקת, מתרחבת ומתעבה מקצָהָ ומעלה. ספוחה היתה למטה־פּליז כבד־משקל, ובשריקה נישאה באויר.

לא יכולתי עוד לבלי הכר מהו קץ־הזועות אשר שתו לי הנזירים בתחבולותיהם. הנה כי כן ידעו עושי־דבר האינקביזיציה כי הרגשתי בבור – בבור, אשר נועדו מוראיו לסורר עז־מצח אשר כמוני – בבור, אשר לשאול נמשל, ואשר אמרה השמועה כי הוא־הוא מרום השפטים אשר יעשו. רק תודות למקרה בלבד נצלתי מפּול לבור־שחת זה, ואני ידעתי כי הפתע את הקרבן, או לָכדוֹ ביסורים כבפח יקוּש, חלק חשוב הוא בתהפוכותיהן של מיתות־כלא אלו. אחר אשר נפול לא נפלתי, הן לא יעצה עצת־השטנים להשליכני אל התהום; וככה (בבין־המצרים) הוכן לי אבדן אחר ונוח יותר. נוח־יותר! עוד מעט וצחקתי בצרת־נפשי בחשבי שככה יסכון תואר אשר כזה.

מה ישוה לי לספר על השעות הארוכות, הארוכות של אימה קשה ממות, בהן ספרתי את נדנודי־הלמותה של העשת! קו לקו – צו לצו – מטה ומטה ירדה זו – וכמו יובלות עברו כפעם־בפעם עד אשר ניתן לתכון את ירידתה שוב! ימים עברו – אולי רבים היו הימים – עד כי קרבה אלי בתנופתה כאילו חִשבה להפיחני במַשבה המר. ריח העשת הממורטה בא אל אפי. התפללתי – שמים הוגעתי בתפילתי למען אשר תוּחש ירידתה. רוח־עִוְעים החלה לפעמני, גם עמלתי לקום לקראת תנופתה של החנית המחרידה. ואחר שקטתי לפתע, ואשכב ואצחק למות המתנוצץ, כשחוק ילד למראה כלי־צעצועים לא־נפרץ.

שוב באה עלי הפוגה של אבדן־חושים שלם; קצרה היתה זו, כי בשוב אלי רוחי לא ראיתי אשר ירדה המטוטלת ברב. אך אולי אף ארכה העת גם ארוך – כי ידעתי אשר נמצאו שדים אשר חשו בתנומתי גם יכלו לבצור את התנודה לרצונם. בהקיצי גם הרגשתי והנה רפה אני וחלש במאד – הה! לבלי־הבע – כאילו רעבתי עת רבה. אף בצרת העת ההיא התאויתי לדבר־אוכל, כי הן אדם הנני. במאמץ ובמכאובים פשטתי את זרוע שמאלי ככל אשר הניחו לי כבלי ואקח את השריד המעט אשר הותירו לי העכברים. כהביאי ממנו אל בין שפתי חפז אלי בדל־מחשבה של שמחה – של אושר. אולם מה זה היה לי ולתקוה? אכן, כאשר אמרתי, בדל־מחשבה היה זה – רבים כמוהו יהיו עם האדם אשר לא יושלמו לעולם. הרגשתי כי שמחה בו גם תקוה; אך כן גם הרגשתי כי גוע בהיולדו. לשוא עמלתי להשלימו – לשוב ולצודו. סבל ממושך כמעט הכרית את כל כחות בינתי הרגילים. שוטה הייתי – חסר־דעה.

בצולב לקומתי חגה המטוטלת. ראיתי כי לחלוף את מחוז לבבי תוּכּן הסהרון. הנה יקרע את שפת בגדי – הנה ישוב ויפעל פעולתו – שוב־ושוב. חרף תנופתו הגדולה להבהיל (כדי שלושים רגל ויותר) וחרף עוז־ירידתו השורק, אשר די היה בו לזעזע אף את כתלי־הברזל האלה עצמם, הנה משך עוד דקות מספר יהיה זה כל אשר יצלח בידו. ובמחשבה זאת נאחזתי. לא ערבתי לבי להרחיק־חשוב יותר. בקשי־עורף נצמדתי למחשבה זו – כאילו בזאת יכולתי לעצור פה את המטוטלת ברדתה. אלצתי עצמי להגות באבחת הסהרון בחלפו על פני הלבוש – להגות ברשמה הנפלא והמסעיר של קריעת האריג של העצבים. בכל דברי־ההבל האלה הגיתי עד אשר נקשוּ שנַי אשה אל רעותה.

מַטה – מַטה התמידה המטוטלת רדת. קורת־רוח נעוה מצאתי בהמשילי את תאוצתה ברדתה אל תאוצתה בעלותה. ימינה – שמאלה – בתנופה נמרצת – בילל נשמה מאוררת! אל לבבי, בפסיעת־נמרים מתגנבת! חליפות צחקתי ואצרח, כגבור בי המחשבה האחת או האחרת.

מַטה – מטה, בודאות וללא רחם! מרחק שלש זרתות מחזי חגה ותתנודד! נוראות – בחמת־זעם – עמלתי להתיר את שמאלי. רק מן המרפק ומטה היתה זו חפשית. ביגיעה רבה יכולתי להושיט את כפי מעם הקערה אשר לצדי אל פי, אך לא הלאה מזה. אילו יכולתי לשבור את ההדוקות אשר מעל למרפקי, כי אז תפסתי במטוטלת ונסיתי לעצרה. אכן הנקל היה לי לנסות ולעצור בהר־שלגים גולש!

מטה – ושוב מטה, בלי־הרף, לבלי מנוֹע! עם כל ניד וניד נשפתי ואִפּתל. עם כל תנופה התכוצתי בעוית. עיני ליוו את הפוכותיה בקוצר־רוח של יאוש נבוב; בחלחלה נעצמו עם־ירידה, אף כי לו בא המות, אהה, הלא היה לי לישועה! עדין חלו בי כל קרבי למחשבה, מה קלה היא ירידת המכונה אשר תנחית את הקרדום הממושך והממורט ההוא בחזי. התקוה היא אשר החילה את קרבי – אשר כיוצה את אברי. התקוה היתה זו – התקוה אשר לסַד תוכל, אשר אף בבורות־הכלא אשר לאינקביזיציה תלחש ללקוחים־למות.

ראיתי כי עוד עשר או שתים־עשרה תנודות תשַלחנה את העשת בבגדי – ועם ראותי זאת ירדה על נפשי פתאום כל שלוות־ההשקט השקולה אשר ליאוש. בפעם הראשונה מזה שעות רבות – או אולי מזה ימים רבים – חשבתי – עתה עלה על דעתי כי הרצועה, או חגורת־האֻכּף, בה הייתי עָקוד, יחידה היא במינה. לא חבל יחיד היה זה אשר אסרני. מחי ראשון של הסהרון על פני איזה מחלקי המוסֵרה ירפֶּנה ככה עד כי אוכל להסירה מעלי בימיני. אולם, אם כן יהי, מה נוראה תהי קרבת העשת! מה תאוים תוצאת הקל בנפתולים! ויתר על כן, היאמן כי לא חזו זאת שלוחי המענה מראש ועצה לא יעצו? האפשר כי תלפּף המוסרה את חזי על דרכה של המטוטלת? ירא פן אמצא כי הושמה תקותי הרפה, וכמדומה, האחרונה, לאל, הרמתי ראשי עד ראותי את חזי בברור. הדק־היטב הדקה הרצועה את אברי כולם – רק לא בנתיב הסהרון המצמית.

רק שמטתי ראשי למקומו, וכברק חלף במוחי דבר אשר איטיב אם אתארו כמחציתה החסרה של אותה מחשבת־גאולה אשר עליה כבר דברתי ואשר רק חציה צף במוחי בעמום וכאשר הקרבתי אוכל אל שפתותי הבוערות. עתה באתני המחשבה כולה – רפה, חסרת־שחר כמעט, סתומה כמעט – אך שלמה. במרץ־נואשים נעכר נגשתי מיד לנסות ולהוציאה לפעולות.

מזה שעות רבות היו העכברים שורצים גם שרוץ בקרבת ערש־העץ הנמוכה אשר עליה שכבתי. פראים היו, עזי־נפש, רעבתנים – ועיניהם האדומות נלטשו אלי כאילו רק צפּו כי אחדל־מנוּע לבעבור אהיה להם לטרף. “לאיזה מאכל”, חשבתי, “הרגלו בבור־השחת?”

חרף כל מאמצי למנעם מזאת, טרפו כמעט את כל אשר היה בקערה. מניע הייתי ידי ומניפה סביב הכלי, אך במרוצת הזמן אבד לתנועת היד רשמה מפאת אחידותה בבלי־הדעת. בזוללותם נעצו השרצים תכופות את שניהם החדות באצבעותי. בפרורי הבשר השמנוני והמתובל אשר נותרו עוד לפליטה מרקתי את המוסרה מרק־היטב ככל אשר השיגה ידי; ואחר הרימותי ידי מן הרצפה ואשכב דומם ועצור־נשימה.

תחילה נרעשו החיות הרעבתניות ונבהלו עם התמורה – עם חדול הניע. נרעשות נרתעו לאחור; רבות חשו אל הבאר. אך רק רגע ארך הדבר. לא שוא בטחתי בזוללותן. בראות העכברים כי לא יספתי לנוע קפצו אחד או שנים מעזי־הנפש אל מצע־העץ ורחרחו את הרצועה. דומה כי היה זה האות להסתערות מלאה. ממעמקי הבאר הזעיקו גדודים רעננים. הם נצמדו אל העץ – זנקו עליו, ובמאותיהם עטו עלי. תנועתה המדוּדה של המטוטלת לא הפריעה בעדם כלל. הם נשמרו ממחי הסהרון ויתעסקו במוסרות המשוחות. בהמונים גדולים והולכים נקהלו ועלו עלי. הם לפפו את צוארי; שפתותיהם הקרות תרו אחר שפתי; כבדם המתעצם כמעט וחנקני; גועל אשר אין לו שם בארץ מלאני, דבק בלבבי, העיק עליו וַיַשב עליו צנה. אולם הרגש הרגשתי כי עוד רגע ובא הקץ לסבלותי. חשתי בברור איך מתרפּות המוסרות. ידעתי כי ביותר מבמקום אחד אל־נכון כבר הותרו. בעזוז־לא־אנוש שכבתי דומם.

לא שגיתי בחשבון – גם לא שוא היה סבלי. לאחרונה הרגשתי כי חפשי הנני. קרעים־קרעים נשמטה הרצועה מעל גופי. אולי מחי המטוטלת כבר היה עלי למועקה. היא שסעה את אריג בגדי ותגזור בבד שמתחתיו. עוד פעמים שבה להתנודד, ותחושת מכאוב עזה חלפה בעצבי כולם. אבל רגע הישועה הנה הגיעה. הנפתי ידי, וגואלי חשו להם מנוס בהמולה. בטוחות – זהיר, מתלכסן, גמוּד ואטי – חמקתי מזרועות מוסרותי וחוצה להישג הסהרון. לרגע, למצער, חפשי הייתי.

חפשי! – וביד האינקביזיציה! רק הוצאת רגלי ממטת־הזועה אשר לי ואציגנה על רצפת־האבן של הכלא, וכבר שבתה מכונת־השאול מתנועתה, ואני ראיתי איך נמשכה זו על ידי איזה כוח נעלם בעד לספון. היה זה לקח אשר השיבותיו אל לבבי ביאושי. אין ספק כי יש עינים הצופות על כל תנועה מתנועותי. חפשי! – רק נצלתי ממות מיתת־ענויים אחת, למען יבואני הרע־ממות בחברתה. במחשבה זו הרצתי עיני בחרדה סביב חומות הברזל אשר סגרו עלי. ניכר כי דבר לא־רגיל – איזה שנוי אשר תחלה לא יכולתי להעריכו כמו – נפל בזה. משך רגעים הרבה של פזור־נפש הוזה וחרד התעסקתי בהשערות־הבל חסרות־קשר. לעת הזאת הכרתי ראשונה לדעת את מקור האור הגפריתי אשר הגיה את התא. האור נבע מסדק, כחצי הזרת רחבו, אשר נבעה ביסוד כתלי־הכלא ויקיפם כולם, וככה גלה אותם ואת אשר נפרדים היו מן הרצפה כליל. לשוא, כמובן, נסיתי להביט בעד הבקיע.

כחדלי מזאת הואר לי פתע סוד השנוי אשר חל במדור. ראיתי כי, אם גם ברורים היו דים קוי הדמויות אשר על הכתלים, הנה הצבעים כהים נראו גם דהים. צבעים אלה שֻוה להם עתה ברק מדהים ועז ביותר, אשר נתן לתמונות, הנוראות כתמונות רפאים ושדים, מראה אשר די היה בו להחריד גם עצבים בריאים משלי. עיני שדים, נוראות ואיומות בעזוזן, השקיפו אלי מאלף עברים, בהם לא נראתה קודם גם אחת מהן, ונוצצו בנגהה החיור של האש, אשר לא יכולתי לאלץ את דמיוני לחשבה אש־שוא.

שוא! – אף בשאפי אויר הגיע אל אפי משב אדוֹ של ברזל מלוהט! ריח מחניק מלא את בור־הכלא! מרגע לרגע עמק הברק בעינים אשר התבוננו ביסורי! בן־גון עז יותר של שני פשט על זועות־הדמים מעשה־מכחול־ושרד. נשימתי כבדה! מחנק הושם לגרוני! לא יכול להיות ספק באשר לזממם של מעני – הה! האכזרים, השטניים מכל האדם! נרתעתי מן המתכת הלוהטת אל לב התא. במחשבה על האבדן הבוער הקרב־ובא ירד על נפשי כְצָרי רעיון צנתה של הבאר. חשתי אל שפתה הנוראה כמות. אמצתי מבטי ואשקיף מטה. זוהר הגג המלוהט הגיה את נבכי־מעמקיה. ובכל־זאת, לרגע נסער, מאנה נפשי להשיג את פשר הדבר אשר ראיתי. לאחרונה כבש לו – הבקיע לו הפשר דרך אל נפשי – ועל שכלי הנלפּת הוטבע במכְוַת־אש. הה! איך יגיד זאת קול! – הה! זועה! – הה! כל זועה תיטב מזאת! בזעקה נסתי משפת הבאר, כבשתי פני בכפי ואבך מרה.

החום גבר חיש, ושוב נשאתי עיני, מרתית כבקדחת. עוד שינוי חל בין כתלי התא – וזאת הפעם נראה כי בצורה חל השנוי. כקודם כן גם עתה אך שוא יגעתי בראשונה להעריך את המתרחש ולהבינו כמו. אך לא עת רבה נמשכו ספקותי. נקמת האינקביזיציה הוחשה יען אשר נצלתי זה שתי פעמים, ועתה שוב לא יתמהמה מלך־הזועות לבוא. החדר רבוע היה. ראיתי כי שתים מזויותיו־ברזל חדות היו עתה – ושתים, אפוא, קהות היו. ההבדל הנורא גדל חיש, בקול המיה או גניחה דקה. כהרף־עין שינה החדר תבניתו לתבנית לביבה. אך בזאת לא תמה התמורה – ואני לא קויתי אף לא שאלתי כי תחדל. יכולתי ללחוץ את הכתלים האדומים אל חזי כמעטה שלוות־נצחים. “מות”, אמרתי, “כל מיתה ולא זו אשר בבור!” כסיל! האמנם נפלא ממני כי אל תוך הבור היתה תכלית הברזל הלוהט להצעידני? היכולתי לעמוד בפני להטו? ולו גם יכולתי, האחזק די שאת את לחצו? והלביבה הנה זה נשטחה ונשטחה, במהירות אשר לא הותירה לי עת להגיונות. מרכזה, וכמובן גם רחבה הגדול, נקבעו הישר מעל לתהום הפעורה. נרתעתי אחור – אך הכתלים הסוגרים דחקוני קדימה לבלי־עצור. מקץ זמן לא היה עוד לגופי השדוף והמתעוות טפח־עמידה על רצפתו המוצקה של בור־הכלא. לא. לא יספתי עוד להתחבט. אך את צרת נפשי הוצאתי בזעקת־יאוש אחת רמה, ממושכת ואחרונה. הרגשתי כי מתנודד אני מעל לשפת הבאר – השעתי עיני –

המית קולות־אדם בלולים נשמעה! שופרים רבים תקעו ברמה! קול כקול אלף רעמים החריש אזנים! הכתלים הלוהבים חשו אחור! זרוע פשוטה תפסה בזרועי כנפלי מתעלף אל התהום. ידו של הגנרל לסל היתה זו. הצבא הצרפתי נכנס לטולדו. האינקביזיציה היתה בידי אויביה.

ספור־מעשה זה, אשר הולך אני להעלותו על הניר, שפשוט הוא ביותר עם שפרוע הוא ביותר, – לא אקוה כי יֵאמן גם לא אשאל כזאת. אך משוגע עלי להיות למען קוות לכך, בעוד חושי עצמם ממאנים לקבל את עדותם־הם. ובכל זאת לא משוגע הנני – וודאי הוא כי אין אני חולם־בהקיץ. אולם מחר אני מת, וכיום הזה רצוני לפרק מעל נפשי את משאה. תכליתי הקרובה הלא היא לתת לפני העולם, בפשטות, בקצור, ובלא הערות־לואי, שורה של מאורעות שבין כתלי מעוני נתרחשו. בתוצאותיהם הבעיתוני אלה המאורעות – ענוני – דכאוני עד־עפר. אף על פי כן לא אנסה לבארם. לגבי היה בהם אך מעט מלבד אימה – בעיני רבים יראו פחות נוראים מאשר “מרתקים”. לאחר זמן ימצא אולי איש־בינות אשר יוריד את דמיון־תעתועי למעלת היומיומי – איש אשר שכלו מתון יותר, חד יותר ורַגש הרבה פחות משלי, ואשר במאורעות אשר אגוללם בחרדה לא יכיר אלא השתלשלות רגילה של סבות ותולדות טבעיות במאד.

מקטנותי מצוין הייתי בנוחות־המזג ובאהבת־הבריות. הנה כי כן עשאני טוב־לבי שחוק לבני־גילי. במיוחד היו בעלי־חיים חביבים עלי, והורי פנקוני בבריות שונות ומשונות לרוב. עם אלו השתעיתי מרבית זמני, ומעולם לא הייתי מאושר כבעת האכילי ולטפי אותם. תכונתי זו המיוחדת התפתחה ככל אשר גדלתי בשנים, ובהיותי לאיש מצאתי בה אחד המקורות העיקריים להנאתי. אותם שנטרו אהבה לכלב נבון ונאמן, להם אין עלי כמעט לטרוח ולהסביר מה טיבה של קורת־הרוח אשר תמָצא בדרך זו. אהבתו המסורה וחסרת־הפניות של בעל־חי יש בה משהו המוצא מסלות־מישרים אל לבבו של זה, אשר תכופות נזדמן לו להכיר את רעותו פחותת־הערך של האדם כאשר הוא ואת אמוניו הגזים כקורי־קיץ.

במוקדם נשאתי אשה, ומאושר הייתי במצאי ברעיתי יצר־לב אשר לא היה מנוגד לשלי כל־עיקר. נהפוך הוא: כראותה את נטיתי לטפוחי־בית, לא החמיצה כל הזדמנות לרכוש מן הנחמדים שבהם. צפרים היו לנו, ודגי־זהב, וכלב נאה, וארנבות, וקוף קטן, וחתול.

זה האחרון יצור יפה היה ומגודל ביותר, שחור כולו, ונבון להפליא. בדברה בתבונתו היתה אשתי, אשר לא נקה לבה מאמונות־הבל, מרמזת תכופות על הדעה העממית שלפיה אין כל החתולים השחורים אלא מכשפות מחופשות. לא שדברה אי־פעם ברצינות בענין זה – ולא צינתי את הדבר אלא באשר דוקא עתה עלה במקרה בזכרוני.

פּלוּטוֹן – זה היה שם החתול ־ מחמלי היה ורע־שעשועי החביב. אני עצמי האכלתיו, הוא לווני בכל אשר אפנה בבית. בקושי יכלתי למנעו מלכת אחרי בחוצות.

ככה נמשכה ידידותנו שנים מספר, משך־זמן אשר בו (בוש אני להודות בכך) חל במזג ובאפיי שנוי יסודי לרעה – כי יד השטן מהיר־החימה היתה בי. מיום־ליום נעשיתי הפכפך יותר, רגזן יותר, מזלזל יותר ברגשות הזולת. התרתי לעצמי לצער את אשתי בדברים. במרוצת הזמן גם הרימותי ידי עליה. מובן, שמחמדי חזו מבשרם את חליפות יצר־לבי. לא די שזנחתים, גם הרע הרעותי להם. ברם, לפלוטון עדין שמרתי טובה די המנע מענותו כענותי ללא־רתוי את הארנבות, את הקוף, או אף את הכלב, מדי הזדמנם לפני, אם במקרה ואם מחבתם אלי. אבל מחלתי גברה עלי – כי אי־זה מחלה כאלכוהל? – וברבות הימים החל גם פלוטון, אשר זקן עתה והלך, ועקב זאת גם נעשה זעף כלשהו, להרגיש באותות רוחי הרעה.

לילה אחד, בשובי הביתה שתוי מאד מאחד מסבובי בעיר, נדמה לי כי משתמט החתול מפני. תפסתיו, ואז, מפחד זרועי הנטויה, נשכו שניו נשיכה קלה בידי. כהרף־עין נתמלאתי עֶברת־שטנים, לא ידעתי נפשי עוד. דומה היה שבבת־אחת פרחה נשמתי האמתית מתוך גופי; ורשעה קשה משאול, טפוחת־יי"ש, הרתיחה בי כל עצב ושריר. מכיס חזיתי שלפתי אולר, תפסתי את היצור המסכן בגרונו, ובמחשבה תחלה הוצאתי אחת מעיניו מחורה! אש תבער בלחיי ורעד־קדחת יחלוף בגופי עם העלותי את דבר מעשה־האכזריות הזה המקולל על הניר.

בהתעשתי לעת־בוקר – כהפג השינה את קטורת הוללות־הלילה – עברני רגש שקצתו אימת הפשע אשר פשעתי וקצתו נוחם עליו; אולם רגש זה לא היה, לכל המוטב, אלא רגש קלוש ודו־משמעי, ואילו הנפש – זו לא נחרדה כל עיקר. שבתי ללכת בשרירות לבי הרע, ועד מהרה הטבעתי ביין כל זכר למעשה.

בינתים שב החתול מעט־מעט לאיתנו. אמת, חורה של העין שאבדה מבהיל היה למראה, אך לכאורה לא הוסיף החתול לסבול מכאובים. הוא התהלך בבית כדרכו, אבל, כמסתבר, נמלט היה בחרדת־מות מדי אקרב אליו. אשר שרד בי מלבי הישן די היה בו להעכיר את רוחי בתחילה, נוכח איבה גלויה זו מצדו של יצור אשר ככה אהבני פעם. אולם מהרה פִּנה רגש זה לרוגז מקומו. ואחר, כאילו למען עשות את מפלתי שלמה לא־תוכל־לתקון, באה רוח־השחיתות לפעמני. רוח זו אין הפילוסופיה מביאתה בחשבון. אף על פי כן לא אבטח בחיי נשמתי יותר משאבטח בהיות השחיתות אחד מיצריו הראשוניים של לב־אנוש – אחד הגורמים, או הנטיות, הראשונים־במעלה והשלמים־לעצמם, אשר יתוו ארחות לאפיו של אדם. מי לא מצא עצמו מאה מונים והנהו עושה מעשה־שפלות או אולת, באין לו טעם לכך מלבד זה, אשר יודע הוא כי אל לו לעשותו? האין בנו נהית־תמיד, בעבי מיטב־תודעתנו, אחר העבֵרה על אשר חוק הוא, רק באשר ידוע נדע כי חוק הוא? רוח־השחיתות, אמרתי, באה לעשות את מפלתי שלמה. שאיפתה בת־אל־החקר של הנפש לצער את עצמה – להתעמר בטבעה היא – לעשות את הרע לשם הרע בלבד – היא אשר הניעתני להמשיך בפגיעה אשר פגעתי בבעל־החי התם ולמלא את סאתה. בוקר אחד קמתי, ובדם קר כרכתי עניבת־חבל על צוארו ואתלנו על ענף של אילן – תליתיו ודמעות שוטפות מעיני, ותמרורי־הנוחם בלבבי – תליתיו מדעתי כי אהבני, ומדעתי כי לא גרם לי כלל שאתרעם עליו – תליתיו מדעתי כי חטא אני חוטא – חטא־מות אשר יסכן את נפשי בת־הנצח עד העמידו אותה – לו רק אפשר היה כדבר הזה – אף מחוץ להשג רחמיו בני־בלי־המצרים של האל הרחום והרחמן, הקנוא והנוקם.

אור למחרת היום בו נעשה מעשה־הזועה העירני משנתי קול קורא “אש!” להבות לחכו את וילאות־ערשי. הבית בער כולו. בקושי רב מלטנו – אשתי, משרת ואני – את נפשותינו מתוך התבערה. החורבן היה שלם. כל קניני עלי־אדמות ירדו לטמיון, ומאז והלאה התמכרתי למר־יאושי.

נעלה אני מן החולשה אשר תבקש למצוא קשר של סבתיות בין האסון ובין מעשה־התועבה. אולם מתאר אני נאמנה שרשרת של עובדות, ואין רצוני להניח גם אחת מחוליותיה פגומה. למחרת השריפה בקרתי את ההריסות. הקירות, מלבד אחד, מטוּ. לא שׂרד אלא כותל, לא עבה ביותר, של חדר, אשר נצב באמצעית הבית לערך, ואשר עליו נסמכו מראשות־מטתי. את העובדה, שאותו כותל נשתמר בו טיחו היטב, חרף השריפה, יחסתי לזה, שלא מכבר טויח. סביב כותל זה נצטופף קהל רב, ורבים נראו כסוקרים בהתענינות ערה ולהוטה ביותר אחד מחלקיו. המלים “מוזר!” “משונה!” ובטויים בדומה לאלה עוררו את סקרנותי. קרבתי ואראה, כגלופה בתבליט קטן על גבי הרקע הלבן, את דמותו של חתול־ענק. דיקנותו של הדפוס מפליאה היתה באמת. חבל היה כרוך על צואר החיה.

בראותי לראשונה את זו חזות־הבלהות – איך יכולתי לבלי חשבה כזאת? – עצמוּ אימתי ופליאתי גם עצמוּ. אך לאחר זמן באה המחשבה לעזרי. זכרתי כי נתלה החתול בגן שבסמוך לבית. תיכף לאחר הזעקת־השריפה מלא ההמון את הגן – ומישהו מתוכו ודאי התיק את החתול וישליכנו, מבעד לחלון פתוח, אל חדרי. אל־נכון נעשה דבר זה למען העירני משנתי. במוט הכתלים סביב נמעך קרבן זדון־לבי עד היות הוא והטיח לאחדים; ואז חברו סיד־הכותל, והלהבות, ונשדור־הפגר, להשלים את התצלום עד היותו כאשר נגלה לעיני.

אף שככה הסברתי על נקלה את העובדה המדהימה, אשר תוארה בזה, לשכלי – אם גם את מצפוני לא הרגעתי עד־תום – הנה לא אחרה זו להשאיר רושם עמוק על דמיוני. חדשים על חדשים לא יכולתי להחלץ מחזיון־הבעותים הזה; ובאותו פרק־זמן שב וחדרני בדל־רגש, אשר דמה לחרטה, אך לא היה כזה. הרחקתי־לכת עד כדי להצטער על אבדן החתול, גם תרתי סביבי, במקום הנקלים אשר בם נהגתי עתה להאריך־שבת אחר יצור־שעשועים אחר, בן אותו סוג, ודומה כלשהו במראהו להלה, אשר ימלא את מקומו.

ערב אחד, ואני יושב, הלום־יין־למחצה, במאורה נקלה שבנקלות, נמשכה תשומת־לבי פתאום אל איזו בריה שחורה, שרבצה על גפי אחת מאותן החביות הגדולות של ג’ין, או של רוּם, אשר הוו את עיקר־רהוטו של המרתף. כמה רגעים היה מבטי נעוץ בראשה של חבית זו, ומאד תמהתי על אשר לא הבחנתי בו באותו יצור קודם לכן. קרבתי אליו ואגע בו בידי. חתול שחור היה זה – גדול במאד – גדול ממש כפלוטון, ודומה לו כמעט מכל הבחינות, מלבד אחת. בעוד אשר פלוטון לא היתה לו גם שערה לבנה אחת באיזה מחלקי גופו, הנה חתול זה היה לו כתם לבן גדול, אם גם לא תחום במדויק, אשר השתרע כמעט על כל חזהו.

בגעתי בו נמתח מיד, המה בקול, התחכך בכפי, ונראה כשמח על קרבתי. הנה, אפוא, היה היצור אשר בקשתי גם בקש. תיכף־ומיד הצעתי לייני למכרו לי; אפס אדם זה לא השים עצמו בעליו כלל – לא ידע עליו דבר – גם לא ראהו קודם מעודו.

הוספתי ללטפו, ובקומי ללכת הביתה גלתה החיה נטיה להלוות עלי. לא מנעתיה מכן; וכלכתי שח הייתי וטופח עליה בחבה לרגעים. אחר הגיעו למעוני היה שם החתול מיד לבן־בית, ותיכף נתחבב על אשתי ביותר.

אשר לי, הרי עד מהרה החלה טינה מתעוררת בי כלפיו. דבר זה היה הפוכו הגמור של אשר צפיתי לו; אולם – מבלי אשר אדע מדוע וכיצד – היתה עלי חבתו המפורשת אלי לטורח ולזרא. מעט־מעט גברו רגשות־רוגזה־וגועל אלה עד היותם לשנאה מרה. נמנעתי מהתקל בו ביצור; מדה של בושה, וכן זכר מעשה־האכזריות הקודם אשר עשיתי, הניאוני מחבל בגופו; אולם במרוצת הזמן החלותי מעט־מעט, להביט בו בבחילה לא־תתואר, ולנוס חרש מפני שקוץ־מראהו כמפני דֵבֵר־הווֹת.

דבר אשר הוסיף, בלי־ספק, על שנאתי אל החתול, היה התגלית אשר גליתי למחרת הביאי אותו הביתה, כי, כפלוטון, היה אף הוא חסר אחת מעיניו. ברם, מום זה שוה לו משנה־יקר בעיני אשתי, אשר, כפי שאמרתי כבר, הצטינה באותו לב רחום, אשר אי־מתי גם בקרבי פעם, אף גם מקור הרבה מהפשוטות והזכות שבהנאותי היה.

אם כה ואם כה, ככל אשר הרביתי אני למאוס בחתול הזה, כן הרבה הוא, כמדומה, לחבבני. בקשי־עורף אשר יקשה לקרבו לתפיסת הקורא עקב אחר צעדי. מדי שבתי היה רובץ תחת כסאי, או קופץ על ברכי, כשהוא מעתיר עלי תרפוקים מבהילים. מדי קומי ללכת בא היה בין רגלי, כשהוא מפילני כמעט אגב־כך, או שמעפיל היה להעלות אל חזי, כשהוא נועץ את צפורניו החדות והארוכות בלבושי. ואף שלעתים כאלו מתאוה הייתי תאוה עזה לעשות בו כלה במחי־יד, עדין נרתעתי מעשות כזאת, קצת בשל זכר פשעי הקודם, אך בעיקר – הבה אודה בכך מיד – בשל מורא אין־תכלה מפני החיה.

מורא זה לא היה מורא מפני פגיעה גופנית דוקא – ובכל־זאת איני מוצא לו הגדרה אחרת. בוש אני להודות – הן, אף בצינוק־מרצחים זה כמעט בוש אני להודות – כי את האימה והחרדה אשר החדיר בי בעל־החי הזה הגביר אחד מתעתועי־הדמיון, הפשוטים מכל אשר ניתן להעלות על הדעת. פעמים הרבה הסבה אשתי את שימת־לבי אל דמות טלאי השער הלבן, אשר אותו הזכרתי, ואשר בו בלבד נבדל היצור המוזר במראהו מזה אשר קטלתיו. הקורא יזכור כי אף שגדול היה הטלאי, הרי בתחילה מטושטשים היו תחומיו במאד; רק מעט־מעט, ברבות הימים, נסתמנו גבולותיו, ובמידה אשר כמעט נבצר ממני להבחין בה; זמן רב התאמץ שכלי להזים את עדות העינים הרואות כהזם דבר שאין־לו־שחר – עד אשר לבסוף שֻווה לה לבהרת חתוך־קוים אכזר. בהרת־לובן זו סימלה עתה דבר אשר בבואי לנקוב בשמו רוחפות עצמותי – ואשר בגללו, בראש־ובראשונה, תעבתי את המפלצת, ויראתי מפניה, אף גם פוטר הייתי עצמי מענשה, לו אך קמה בי רוח – היא סמלה עתה, אומר אני, את תמונתו של דבר איום – של דבר מבעית – של הגרדום! – הה, מכונת־אימים־ופשע – מכונת־ענות־ומות – נוראה ונכאה!

אף אמנם אומלל הייתי עתה מאדם. והולך־ארבע – אשר בבן־מינו עשיתי כלה – הולך־ארבע הוא אשר הביא לי – לי, לאדם, נברא בצלם אל עליון – הרבה כל־כך מהיגונים שאין־לשאתם! אויה לי! את ברכת המרגוע שוב לא ידעתי, לא ביום ולא בלילה! יומם לא סרה החיה גם רגע מעלי; ובלילה נעור הייתי מדי־שעה מחלומות של פחד לא־ימולל, וחש את נשימתו החמה של היצור על פני, ואת כובד־משקלו העצום – סיוט־אשר־קרם־בשר־וגיד ואשר לא היה בי כוח להשליכו מעלי – מוטל נצחית על לבבי!

תחת עקת יסורים אשר כאלה כרע־נפל גם שרידו הדל של הטוב אשר בי. מחשבות־רעה – החשוכות והרעות שבמחשבות – היו עתה ידידותי־כאחיות לי, הן ואין־בלתן. תהפוכות־מזגי עצמו והיו לאיבת כל נמצא וכל אנוש; ואילו הקרבן ארך־הרוח והרגיל ביותר לפרצי־החימה – הפתאומיים, התכופים, אשר־אין־לכלאם, ואשר להם הפקרתי עצמי עתה בעורון – היתה, אהה, אשתי הנושאת־דומם.

באחד הימים ירדה עמי בענין מעניני משק־הבית אל מרתפו של הבית הישן, אשר בו אלצנו ענינו לדור. החתול לוני במדרגות התלולות, ועם שכמעט הפילנו מלוא־אפים ארצה העלה את חמתי עד־להשחית. באפי כי־עז שכחתי את האימה הילדותית אשר עד־הנה הובישה את ידי, ואנחית על החתול מהלומה אשר אל־נכון היתה מכריעתו בן־רגע אילו אך ירדה כחפצי. אולם ידה של אשתי עצרה בעד המהלומה מרדת. התערבות זו נסכה עלי עברה קשה מעברת־שדים, ואני חלצתי את זרועי מבין אצבעותיה וגרזני בא בקדקדה. באשר עמדה שם נפלה־חלל, ללא אנחה.

משנעשה מעשה־רצח מאוים זה שמתי פני מיד, ובדעה שקולה בתכלית, להצפין את הגופה. ידעתי כי הוצאתה מהבית אי־אפשר שלא תהיה בה סכנה, יען אשר בין ביום ובין בלילה עלולים השכנים לראות. תכניות רבות עלו על דעתי. רגע חשבתי לנתח את הגויה לנתחים זעירים ולכלותם באש. משנהו גמרתי אומר לחפור לה קבר בקרקע המרתף. אחר נמלכתי בדעתי ואמרתי: אולי אטילנה לתוך הבאר שבחצר, אולי אארזנה בארגז כארוז סחורות, ובדרך כך אמצא סבל אשר יקחנה מהבית. לאחרונה חבלתי תחבולה אשר נראתה לי טובה רב־יתר מכל אלו. החלטתי לסָפְנה בכותל־המרתף כאשר ספנו הנזירים של ימי־הבינים את קרבנותיהם בכתלים.

לתכלית אשר כזאת היה המרתף מותאם יפה. כתליו פריכים היו במבנה, גם לא מכבר טויחו טיח תפל, אשר טחב־האויר מנעוֹ מהתקשוֹת. נוסף על כך היתה באחד הכתלים מגרעת כמין ארובה מדומה או אח מדומה, אשר את חללה מלאו לבל יבדל הכותל במראה משאר כתלי המרתף. ברי היה לי כי על־נקלה יעלה בידי להעתיק את לבני־המלוי ממושבן, לטמון את הגויה במגרעת, ולשוב ולסדר את הלבנים כהיותן תחילה, עד כי לא תוכל עין לגלות פה דבר אשר־לא־כן.

ובחשבוני זה לא שגיתי. במפּץ סתרתי את הלבנים על־נקלה, ואת הגויה טמנתי בזהירות נוכח הכותל הפנימי, אף סמכתיה סמוך היטב. אחר ישבתי ערכתי את הלבנים כולן כהיותן ערוכות בתחילה. אגב נקטי כל אמצעי־זהירות שאפשר לנקטו. השגתי לי מלט, חול ושער, ואכין לי טיח אשר לא נבדל במאומה מהטיח הקודם, ובשימת־לב מופלגת טחתי בו את מרבּדת־הלבנים החדשה. בכלותי את מעשי הרגשתי כי אכן הכל כשורה. גם סימן קל שבקלים לא היה בו בכותל אשר יעיד כי יד היתה בו לסתרו. בקפדה מדוקדקת ביותר אספתי את האשפה שעל הרצפה. כמנצח הבטתי על סביבי ואומר לנפשי: “הנה זאת הפעם לפחות לא שוא היה עמלי”.

אחרי־כן נתתי את לבי לבקש את החיה אשר הסבה שבר רב כל־כך; כי על כן גמרתי אומר להמיתה־נפש. לו היה בידי לפגוש בו אותו רגע בחתול כי אז מרה היתה אחריתו; אך דומה היה שבעל־החי הערמומי נבעת מסערת־חמתי ולא הרהיב עוז להראות טרם תשוך זו הסערה. אין כלל לתאר או לשער את הרגשת־הרוחה העמוקה, המבורכת, אשר העיר בי העדרה של הבריה המאוסה. אותו לילה לא הופיע החתול – וכך ידעתי לפחות לילה אחד, מאז בא החתול אל הבית, שינה טובה ושלוה; הן, ישנתי אף בהיות משא הרצח על נשמתי!

עברו יומים ושלשה, ומעני טרם יבוא. שוב נשמתי לרוחה כבן־חורין. באימתה נמלטה המפלצת מן המקום הזה לעד! לא עוד אשוב לראותה! אדיר היה אשרי! ורק במעט החרידתני אשמת מעשי האפל. אמנם שאלוני שאלות מספר, אך בנקל השיבותי עליהן. גם חפוש נערך – אך כמובן מן הנמנע היה לגלות דבר. ראיתי את אשרי לעתיד־לבוא והנה מובטח הוא.

ארבעה ימים אחרי הרצח בקרה קבוצת שוטרים בקור מפתיע־ביותר בביתי, ושוב נגשה לחקור את המקום נמרצות. אבל אני, בבטחי בחסינותו של מקום־ההסתר שלי, לא הרגשתי כל מבוכה. השוטרים צווני להלָוות עליהם בחיפושם. על שום פנה וזוית לא פסחו מבלי פשפש בה. לבסוף ירדו, זו הפעם השלישית או הרביעית, אל המרתף. אני לא זע בי שריר. שלווֹת פעם לבי כְלֵב מי אשר ישן שנת־ישרים. מדוֹתי את המרתף מקצה אל קצה. שלבתי זרועותי על חזי וקל־רגלים הלכתי אנה ואנה. דעתם של השוטרים נחה לגמרי. הם התכוננו לשוב כלעומת שבאו. שמחת־לבי עזה היתה מהכבש. תאותי בערה בי לאמור להם ולו מלה אחת בלבד, מלת־נצחון אחת, ולחזק חזוק־משנה את בטחונם בבור־כפי.

“רבותי”, פתחתי ואמרתי, כעלות החבורה במעלות. “שמח אני על כי השבַּתי את חשדותיכם. מאחל אני לכולכם בריאות שלמה, ומי יתן וגם מנומסים תהיו מעט יותר. אגב־אורח, רבותי, – בית זה טוב בנינו מאד”. (בחפצי הלוהט לאמור דבר דרך־חרות כמעט לא ידעתי כלל מה אני סח). “רשאי אני לאמור, להפליא הוא בנוי. כתלים אלה – ההולכים אתם, רבותי? – כתלים אלה הכן הם עומדים”; וכאן, בשגעון־שחצנותי בלבד, דפקתי כבדות, במקל אשר החזקתי בידי, באותה פסת־מרבדה אשר מאחוריה נצבה גויתה של אשת־חיקי.

אך לו ישמרני האלהים ויצילני ממתלעותיו של בכור־שטן! רק גוע הד דפיקותי בדמי, וקול ענה לי מתוך הקבר! – קול שתחלתו רסוק היה וכבוש כאנחת ילד, ואשר חיש גבר והפך יללה אחת רמה, נמשכת, מתמשכת, בלתי־טבעית ובלתי־אנושית בתכלית – יבבה – צוחת־מספּד, צוחת־אימה־ונצחון כאחד, אשר רק מן השאול תעלה שכמותה, מגרונות זעוּמי־אל המתהפכים במדויהם ומגרונות השדים העולזים־על־המארה.

ברחשי־לבי אני – שטות היא לדבר. מתעלף צנחתי לעבר הכותל שמנגד. רגע עמדו השוטרים על המעלות ללא־נוע, מעצמת האימה והפחד. משנהו הלמו תריסר זרועות בכותל אמיצות. הוא התפורר מיד. הגופה, מתליעה במאד ודם־פצעה קרוש, נצבה זקופה לעיני הרואים. על ראשה ישבה, פעורת־פה אדום ופקוחת עין־אש יחידה, החיה האיומה, זו אשר ערמתה הדיחתני לרצוח ואשר קולה המלשין הסגירני לידי התלין. ספנתי את המפלצת בקבר־שבקיר!

כמובן לא אעמיד־פנים כאילו לפלא יחשב אשר עורר מקרהו של מר ולדמר שיג־ושיח. אך נס היה אילולא היה הדבר כן – וביחוד בשים־לב למסבות. חרף חפצם של כל אשר מגע להם בענין להסתירו מעין הקהל, למצער בהווה או עד אשר יותן לנו להוסיף חקר – חרף מאמצינו להשיג זאת – פילס לו תאור מעוות או מנופּח נתיב אל החברה, ויהי למקור סלופים הרבה, וכמובן מאד, למקור ספקנות רבה.

עתה שומה עלי למסור את העובדות – ככל אשר אדען אני. ואלו הן, בקצרה:

בשלש השנים האחרונות נמשכה שימת־לבי וחזרה אל ענין ההפּנוּט; לפני כתשעה חדשים עלה על דעתי, לפתע פתאום, כי בשורת הנסיונות אשר נעשו עד־הנה היה חסרון חשוב מאד ונטול כל פשר: – אף אדם טרם הוּפּנט in articulo mortis נותר עוד לראות, ראשית, אם יהי האיש נתון, במצב אשר כזה, באיזו מידה להשפעה המגניטית; שנית, אם אמנם נתון הוא לה, התחלש זו ההשפעה או תוגבר במצב הזה; שלישית, באיזו מידה, או כמה זמן, תוכל הפעולה לעצור בעד המוות הפורץ. גם שאלות אחרות היו אשר שוּמה היה לפתרן, אך אלו השלש העירו את סקרנותי יותר מכל – במיוחד זו האחרונה, מפאת הערך העצום אשר לתוצאותיה.

בתורי כה וכה אחר איזה מוּשא אשר יסכּון לי לבדיקת הפרטים האלה, זכרתי את ידידי, מר ארנסט ולדמר, המאסף הנודע של Bibliotheca Forensica, והמחבר (בשם בדוי, יששכר מרכּס') של הנוּסחים הפולנים של ‘ולנשְטין’ ו’גרגנטוּאָה'. מר ולדמר, אשר מאז שנת 1839 דר בעיקר בהַרְלֶם שבניו־יורק, מצוין הוא (או היה) ביותר ברזון גווֹ היתר – כי הנה דמו גפּיו התחתונות בהרבה לאלו של ג’ון רנדולף; וכן בשֵיבת זקן־לחייו, הנפלית בתכלית משחור שערו – אשר רבים מאד טעו על כן לחשבו לפאה־נכרית. מזגו מצוין היה ברוגזתו ויעשנו מוּשא יאות לנסיון־הפּנוּט. פעמַים או שלש הרדמתיו בלא יגיעה רבה, אך באשר לשאר התוצאות, אשר להן עוררני כמובן מזג־רוחי המיוחד להוחיל, נחלתי מפּח־נפש. מעולם לא היה רצונו נתון לבטח, או כליל, לשלטוני, ואשר לראיית־עמוקות נבצר ממני להפיק ממנו דבר אשר ניתן להשען עליו. תמיד יחסתי את כשלונותי אלה למעמד בריאותו הרעוּע. כי מספר חדשים בטרם אכּירנו לדעת חרצו הרופאים משפטם לאמור כי מוכה־שחפת האיש. ואכן נוהג היה לדבר במנוחת־נפש על קצו הקרב כדבּר על דבר אשר אין למנעו גם לא שווה לדאוג עליו.

הן לא יפלא כי חשבתי על מר ולדמר בבוא אלי לראשונה הרעיונות אשר עליהם רמזתי. היטב מדי ידעתי את דעותיו המוצקות של האיש משאירא פן יפקפק הוא; וכל קרובים לא יהיו לו באמריקה אשר יפריעו. גלויות שׂחתי לו על הדבר; ולהשתוממותי נראה היה כי ענין לוהט נעור בו. להשתוממותי, אמרתי; באשר אם גם תמיד מסר לי עצמי לנסותו ככל העולה על רוחי, הנה מעולם עוד לא הראני כי הולך לבבו אחר מעשי. מחלתו היתה כזאת אשר ניתן בה לאמוד בדיוק מתי יבוא המוות וישים לה קץ; ולבסוף הוסכם בינינו כי עשרים־וארבע שעות לפני העת אשר יאמרו הרופאים כי ימות בה, ישלח אחרי.

עתה הנה עברו יותר מארבעה חדשים מאז הגיעתני ממר ולדמר עצמו האגרת הרצופה בזה:

פ– יקירי,

אכן יכול אתה לבוא עתה. גם ד– וגם פ– יחוו דעתם כי לא אחיה עוד אחרי חצות ליל־המחרת; ונראה לי כי אמנם היטב אשר חשבו ולא החטיאו.

ולדמר

קבלתי את האגרת כמחצית השעה אחר הכּתבה, וכעבור עוד חמש־עשרה דקות הייתי בחדר האיש הגווע. עשרת ימים לא ראיתיו, והתמורה המחרידה אשר חוללה בו העת הקצרה הבעיתני. עין העופרת היתה לפניו; כל ברק לא היה לעינים; ורזונו נורא היה כל־כך עד כי בקעו עצמות־הלחיים מן העור. כּיחו רב היה במאד. דפקו לא הוחש כמעט. חרף כל זאת שמר, באורח מופלא מאד, גם על כוח בינתו גם על מידת־מה של חוזק־גו. ברור היה חיתוך דבורו – כמה סמי־גהה שתה בלא עזר – ובהכנסי החדרה עסוק היה בהעלאת רשימות על גליון. כרים סעדוהו במטתו. הרופאים ד– ופ– ישבו על ערשו.

אחרי אשר לחצתי את ידו של ולדמר, קראתי לאדונים האלה הצדה ואוציא מפיהם תאור מדויק של מצב החולה. מזה שמונה־עשר חדשים היתה הריאה השמאלית סחוסית או גרמית־למחצה, כמובן לא צלחה במאוּם לכל צורך של חיים. אף הימנית גרומה היתה, בפאתה העליונה, בחלקה, אם לא כליל, בעוד אשר הפאה התחתונה לא היתה כולה כי־אם גבשושיות מוגלה וזוב. כמה וכמה פרצות גדולות היו בה; ובמקום אחד אף קרתה תאחיזת־תמיד אל הצלעות. באונה הימנית היו תופעות אלו חדשות־ביחס. הגירום נמשך במהירות לא־רגילה במאד; חודש קודם לזאת לא נגלה כל אות לה, ובתאחיזה הובחן רק בשלשת הימים האחרונים. החולה נחשד גם, בלא תלות בשחפת, בצביית אבי־העורקים; אולם בענין זה מן הנמנע היה לקבוע אבחנה מדויקת מפאת גילויי הגירום. לדעת שני הרופאים כאחד עתיד היה מר ולדמר למות לערך בחצות ליל־המחרת (באור ליום השני). אותה שעה היתה השעה השביעית ביום השביעי בערב.

בסור הרופאים מערש־הדוי להשיח עמי נטלו מן הגווע ברכת־שלום אחרונה. לא היה את נפשם לשוב; אולם לבקשתי נאותו להעיף־עין בחולה בשעה העשירית לערך בלילה הבא.

אחר לכתם קראתי דרור ללשוני ואדבר אל מר ולדמר על קיצו הקרב, וכן, ביתר־יחוד, על הנסיון אשר הוצע. הוא חזר והגיד כי חפץ הוא אף מתאוה כי יעשה המעשה, וימריצני להתחיל בו מיד. שני סומכי־חולים, איש ואשה, נוכחים היו ; אך אני לא ערבתי־לבי לפתוח במעשה אשר כזה באין לי עדים בטוחים יותר מכפי אשר יתגלו אולי האנשים האלה כי יאונה אסון־פתאום. אשר על כן דחיתי פעלי עד לשעה השמינית לערך בלילה הבא, כאשר בא תלמיד־רפואה אשר הכרתיו מעט (מר תיאודור ל–ל) ויחלצני ממבוכתי. תחילה אמרתי לחכות לרופאים; אולם בקשותיו והפצרותיו של מר ולנדמר, וכן ידיעתי אשר אין לי רגע לאבדו, באשר ניכר היה כי ממהר האיש להידעך, אלו הניאוני מהמתמהמה עוד.

מר ל–ל הואיל להענות למבוקשי אשר ירשום את כל אשר יקרה; ומרשומותיו יבוא כל אשר אספר בזה, אם בתמצית ואם בהעתק מלה־במלה.

בשעה השמינית חסר חמש דקות אחזתי ביד החולה ואבקשנו לאמור למר ל–ל אם רוצה הוא (מר ולדמר) בכל לבו כי אנסה להפנט אותו במצב אשר הוא נמצא בו. בקול רפה, אך ניתן־להשמע, ענה ואמר, “כן, חפץ אני כי יהפּנטוני” – ותיכף אחרי־כן הוסיף, “ירא אני כי הרבית להתמהמה”.

כדברו כן החילותי בלהטים אשר כבר מצאתי כי אין כמותם להכניעו. ניכר היה כי השפעתי עליו עם העבירי את ידי לרוחב מצחו בפעם הראשונה; אולם אף כי אזרתי את כוחותי כולם לא נראה בו יותר כל רושם ניכר־לעין עד לכמה דקות אחרי השעה העשירית, עת הופיעו הרופאים ד– ופ–, כמדובר. במלים ספורות בארתי להם את אשר אומר אני לעשות, ויען אשר לא עמדו לי לשטן במאומה, באמרם כי כבר באה מצוקת־המוות על החולה, על כן המשכתי בלא־רתיעה – אף כי תחת להעביר ידי לרוחב המצח החילותי להעבירה לארכו, ואת מבטי נתתי רק בעינו הימנית של הנענה.

לעת הזאת היה דפקו בלתי־מוחש, נשימתו מלוּות נחרה היתה נשמעת בהפסקות של מחצית־הדקה.

משך רבע השעה כמעט לא שונה מצבו זה. אולם כתום העת הזאת התמלטה אנחה טבעית, ואם גם עמוקה במאד, מחזה הגווע, והנשימה לווּית־הנחרה חדלה – לאמור, לווית־נחרתה שוב לא נשמעה; ההפסקות לא קצרו. גפּי החולה קרות היו כקרח.

בשעה האחת־עשרה חסר חמש דקות הרגשתי באותות ברורים של השפעת ההיפּנוּט. גלגל־העין הזגוגי לבש את זה המבע של התבוננות דרוכת־מנוחה פּנימה אשר לא תראה מעולם כי אם במקרי שינה־בהקיץ, ואשר בה אין לטעות כמעט. במספר תנועות־להטים מהירות לרוחב המצח הרעדתי את העפעפים כרעדן בראשית־תנומות, בעוד תנועות מספר עצמתין כליל. אך בזאת לא אמרתי די, כי אם המשכתי בתנועות בכל עוז, ומלוא אמוץ־הרצון, עד אשר מתחתי את אברי הרודם עד־תכלה, אחרי שימי אותן במצב נוח למראית־עין. הרגלים מתוחות היו מלוא־האורך; כמעט כן היו גם הזרועות, ועל המטה נחו בריחוק־מה מן המתנים. הראש מורם היה במעט מאד.

כאשר בצעתי זאת היתה השעה שעת־חצות, ואני בקשתי את האדונים הנוכחים לבדוק את מצבו של מר ולדמר. אחר נסיונות מספר הודו ואמרו כי נמצא הוא בתרדמת־היפּנוט שלמה במידה לא־רגילה. סקרנותם של שני הרופאים לוּבתה במאוד, הרופא ד– גמר מיד אומר להישאר עם החולה כל הלילה, בעוד אשר הרופא פ– פנה ללכת בהבטיחו לשוב עם האר־יום. מר ל–ל וסומכי־החולה נשארו.

עזבנו את מר ולדמר עד השעה השלישית בבוקר לערך מבלי אשר נפריע את מנוחתו, ובגשתי אליו אז מצאתי והנה לא שונה מצבו במאום מכפי אשר היה בלכת הרופא פ–, לאמור: כשכבו אז כן היה שכבו עתה; הדופק לא מוחש היה; הנשימה כבושה היתה (לא הובחן בה בלתי אם כאשר הושם ראי נוכח השפתיים); העינים עצומות היו טבעית, האברים נוקשים וקרים כשיש. עם כל זאת נעלה מכל ספק כי המראה כולו לא מראה־מות היה.

בגישתי אל מר ולדמר עשיתי כעין נסיון־מה להניע את ימינו אחר ימיני כהעבירי אותה קלות מעליו אנה־אנה. עד הנה לא הצלחתי מעולם הצלחה שלמה בנסותי בזאת את האיש הזה, כמעט לא חשבתי כי הפעם יעלה הדבר בידי; אך לתמהוני נעה זרועו חפצות, ואם גם רפות, בכל אשר הנְחֵתִיה בזרועי. גמרתי־אומר לההין ולדובב את שפתיו.

“מר ולדמר”, אמרתי, “התישן?” הוא לא השיב, אך ראיתי כי זעו השפתים, ועל כן הוספתי לשאלו, פעם ופעמים. בחזרי על השאלה בשלישית חלף רעד קל בכל גופו; העפעפים נפקחו עד כי נראתה רצועת לובן אשר לגלגל־העין; השפתים נעו בכבדות, ומביניהן התמלטו, בלחישה כמעט לא־נשמעת, המלים:

“כן; – אישן כעת. אל תעירוני! – תנני ואמות כך!” מששתי את האברים ואמצאם נוקשים כאשר היו. כקודם נשמעה ימינו לידי המנחה. שבתי ואשאל את הישן־בהקיץ:

“העודך חש מכאוב בחזך, מר ולדמר?”

עתה לא אחר המענה לבוא, אף כי רפה היה גם מבראשונה:

“אין כל מכאוב – גווע אני”.

לעת הזאת לא חשבתי כי יאתה להוסיף ולהרגיזו עוד, ויותר לא נאמר ולא נעשה דבר עד קרוב להנץ־החמה, כאשר בא הרופא פ.– וַיבע תמהון אין־קץ על מצאוֹ את החולה והנה עוד בחיים חַיתוֹ. אחרי אשר משש את הדופק ושם ראי נוכח השפתים, בקשני לשוב ולדבר אל הישן־בהקיץ. עשיתי כבקשתו, וָאומר:

“מר ולדמר, הישן עודך?”

כבתחילה כן גם עתה עברו כמה דקות עד אשר השיב; בדקות האלו נראה היה כי אוזר החולה את כוחותיו לדבּר. אחרי חזרי על השאלה ברביעית אמר בקול רפה מאד אשר לא־ישמע כמעט:

“כן; ישן עדיין – וגווע”.

עתה היתה דעת הרופאים, או, מוטב לאמור, משאלתם, אשר יונח לחולה באין־מפריע במצבו זה, השלו למראית־עין, עד אשר יֶאֶתנו המוות – וזה, הסכימו הכל, לא יתמהמה עוד יותר מדקות מספר. אפס אני אמרתי לדבר אליו עוד פעם אחת. ורק שבתי ואשאל את שאלתי הקודמת.

כדבּרי באה תמורה ניכּרת בפני הישן־בהקיץ. העינים סבוּ אט ותפקחנה ואישוניהן הגביהו־הֵעלם; העור לבש עין כעין־הפגר, ויותר מדמוֹתו לקלף דמה לניר לבן; ונקודות־האודם העגולות אשר עד כה הפציעו עזוֹת באמצע כל לחי, כּבוּ בבת־אחת. אומר אני כן באשר העלמן כל־כך לפתע העלה בדעתי יותר מכל את כּבוֹת הנר במשב־רוח. אותה עת נעוותה שפתו העליונה ותחשוף את השנים, אשר קודם כסתה עליהן כליל; והלסת התחתונה הנה נפלה ברעד, והפה נפער, והלשון הצבה משחרת נראתה כמו. חושב אני כי בכל הנצבים לא היה גם אחד אשר לא הורגל באימיה של ערש־מות; אך כה איומה־מתאר היתה דמותו של מר ולדמר ברגע ההוא עד כי נרתעו הכל אחורה מאצל המטה.

הרגש ארגיש כי בספורי זה הגעתי למקום בו יבּעת כל קורא עד אשר כלה ונחרצה תהי מעמו לבלי להאמין. אפס עניני הוא להוסיף ולספר.

יותר לא נראה במר ולדמר אף סימן חיים קל־שבקלים; אשר על כן חרצנו משפטנו כי מת הוא ונאמר למסרו לידי הסומכים, והנה נראה זיע־חלחלה בלשונו. אולי רגע תמים נמשך הדבר. אחרי כן התמלט מבין הלסתות הפשוקות חדלות־הניע קול – אשר אך משוגע הייתי לוּ ניסיתי לתאר כמוהו. אכן יש שנים או שלשה תארים אשר יסכנו לו מעט; אוכל לאמור, למשל, כי צורם היה צלילו, ושבור, ונבוב; אך את אימת הדבר כולו אין לתאר, ולו אף רק מאשר לא צלל קול אשר כזה באוזן־אנוש מעולם. אף על פי כן היו שני דברים אשר, כאז כן עתה אחשוב כי אולי אופיים הם לנעימת־הקול – גם יסכּנו לצייר מעט מתכונתו אשר־לא־מכאן. בראש וראשונה, נדמה היה הקול כבא לאזנינו – לאזני, למצער – ממרחק כביר, ממעמקי־מחילות. שנית, חרת בי רושם (אכן, ירא אני כי לא אוכל לבאר את דברי) כרושם אשר ישאירו דברי מקפָּה או צמג על חוש־המשוש.

דברתי על “צליל” ועל “קול”. רצוני לאמור כי ברור – אף ברור להפליא ולהחריד – היה הקול בהגוּיו. מר ולדמר דיבּר – כפי הנראה בתשובה לשאלה אשר הצעתי לו דקות מספר לפני כן. כזכור שאלתיו אם ישן עודנו. עתה אמר:

“כן; לא; – הייתי ישן – ועתה – עתה – מת הנני”.

איש מן הנוכחים גם לא ההין להעלים, אף לא נסה לכבוש, את האימה המרעידה, אשר במלים לא תוּבּע, שכה היטיבו להשפיעה המלים המעטות האלו, בהאמרן ככה. מר ל–ל (התלמיד) התעלף, סומכי־החולה יצאו את החדר מיד ומן הנמנע היה להניעם לחזור. את רשמי אני לא אדמה אשר אוכל לקרב לבינת הקורא. משך קרוב לשעה שקדנו דומם – בלי הביע אומר – להשיב את רוח מר ל –. בהתעוררו מעלפונו שבנו ופנינו לבדוק את מצבו של מר ולדמר.

מכל הבחינות לא נשתנה מצבו מכפי אשר תארתיו באחרונה, רק כי יותר לא העיד הראי באיש כי נושם הוא. נסיון להקיז דם מן הזרוע לא צלח. גם שומה עלי לציין כי לא סר יותר האבר הזה למשמעתי. לחנם טרחתי להניעו באורח אשר תתווה ידי. אפס עתה נמצא האות הנאמן האחד להשפעה המהפּנטת בזיע־החלחלה אשר זעה הלשון, מדי שאָלי את מר ולדמר דבר נראה היה, כי מתאמץ הוא לענות, אך רצונו כבר לא עמד לו די־הצורך. נראה גם כי אטוּם היה מהרגיש בשאלות אשר שאלוהו מי מלבדי – אף כי נסיתי להביא כל איש ואיש מן הנצבים בשיג־ושיח הפּנוּטי עמו. מאמין אני כי בזה ספּרתי את כל הדרוש להבנת מעמדו של הישן־בהקיץ לעת הזאת. סומכי־חולה אחרים הובאו: ובשעה העשירית יצאתי את הבית יחד עם שני הרופאים ומר ל–ל.

אחר־הצהרים שבנו כולנו לראות את החולה, והנה כאשר היה מצבו תחילה כן היה עתה. התווכחנו מעט אם יצלח ואם יועיל להעירו; אך בנקל הסכמנו בינינו כי לא תהא כל תכלית טובה לעשותנו כזאת. נראה היה בעליל כי עד הנה עצר פועל־ההיפּנוט בעד המוות (או עד אשר ינהגו לקראו בשם זה) מבּוא. ברור היה לכולנו כי בהעירנו את מר ולדמר רק נבטיח את כּלותו מיד או, למצער במהרה.

למן העת הזאת ועד תום השבוע האחרון – משך שבעה ירחים כמעט – הוספנו לבקר מדי־יום בבית מר ולדמר, עתים בלוית רופאים ממיודעינו ושאר ידידים. משך כל העת הזאת נשאר ישן־בהקיץ בדיוק כפי אשר תארתיו באחרונה. סומכי־חולים היו אצלו תדיר.

ביום הששי שעבר גמרנו סוף־סוף אומר להעירו, או לנסות להעירו; התוצאה האומללה (אולי) של נסיוננו זה האחרון הוא אשר עוררה שיג־ושיח הרבה כל כך בחוגים שונים – והפיצה הרגשות אשר לא אוכל לבלי חשבן חסרות־שחר.

למען חלץ את מר ולדמר מתרדמת־ההפּנוט, עשיתי את תנועות־הלהטים הרגילות. עת־מה לא נחלתי באלו הצלחה. האות הראשון לתחיה נגלה עם רדת קשתית־העין במעט. שמנו לבנו אל החזיון הנדיר במאד, אשר אל השפּלת האישון נלוותה זיבת מוגלה ירקרקה (ממטה לעפעפים) אשר ריחה עז ומבחיל במאד.

עתה הוצע אשר אנסה להנחות את זרוע החולה, כמקודם. נסיתי אך לשוא. אז הביע הרופא פ.– את אווּיוֹ אשר אשאל שאלה. וכן עשיתי, באמרי:

“מר ולדמר, התוכל לבאר לנו מה תרגיש ומה תחפּץ כעת?”

בן־רגע שבו נקודות האודם ותופענה בלחיים; הלשון חלה, או מוטב לאמור כי התהפכה בפה נוראות (אף כי הלסתות והשפתים לא נעו במאום); ולאחרונה בקע אותו הקול האיום אשר כבר תארתיו:

“בשם אלוהים! – מהר! – הרדימני – או כי מהר! – העירני! – מהר! – אומר אני לך כי מת הנני!”

לבבי נמס כליל, ורגע לא ידעתי נכונה מה המעשה אשר אעשה. בראשונה נסיתי להשיב את החולה כאשר היה; אפס אחר הכשלי בזאת בּעטי פּיק־רצון גמור, ישבתי על עקבי ובכל מאודי שקדתי להעירו. בנסיוני זה מהרתי להווכח כי תאיר לי ההצלחה פנים – או, למצער, הרהרתי לדמות כי שלימה תהיה הצלחתי – בוטח אני גם כי כל אשר בחדר נכונו לראות בהעוֹר החולה.

אפס לאשר קרה באמת נבצר היה מאיזה ילוד־אשה להיות נכון.

עודי עושה חיש את להטי ההיפּנוט בעוד צווחות “מת!, מת!” פורצות גם פרוץ מלשונו, ולא משפתיו, של הסובל, התמעט – תוך דקה אחת בלבד, או גם פחות מכּן – גופו כולו, בּלה נמק ויעלם מתחת ידי. נגדה־נא לכל הניצבים נראה על המטה אגם מק נוזל – נמאס ונתעב.

את אלף התקלות אשר הסב לי פוֹרטוּנַטוֹ נשאתי ואסבול, אך כאשר ערב לבו לעלוב בי נדרתי נקם. עם זאת הן לא תדמה אתה, המיטיב לדעת את רוחי, כי העליתי דבר־איום על דל־שפתי. במרוצת הימים אנקם; משפט זה נחרץ לבלי־שנותו – אבל אשר על כן מנעתי נפשי מבוא בסכנה. לא די כי אענוש, גם שומה עלי לעשות כן מבלי אשר תשיגני יד. לא תשולם הרעה אם יחול גמול על ראש משיבה. אין שִלֵם לרעה באם לא יֵראה הנוקם כאשר הוא בעיני עושה־הרעה.

יובן־נא כי לא במלה אף לא במעשה לא נתתי לפורטונטו סבה לחשוד בטוּב רחשי־לבי. כמנהגי הוספתי להצהיל פני לקראתו, והוא לא ידע כי מחשבת אבדנוֹ תצהלנה פני עתה.

חולשה אחת היתה לו – לפורטונטו זה – אף כי משאר הבחינות ראוי היה כי יוקירוהו גם ייראוהו. מתגאה היה בטוב טעמו ביין. מעטים הם האיטלקים אשר תמצא בהם רוח־האמן האמתית. על־הרוב מסגלים הם את התלהבותם להיותה מתאמת לזמן ולעת־הכושר, לצורך הונאת המיליונרים הבריטים והאוסטרים. אשר לציור ולאבני־יקר מתרברב היה פורטונטו, כאחיו בני־ארצו, אך באשר ליינות עתיקים ישר היה ובאשר לזאת לא נבדלתי ממנו בעיקר־הדבר; – אני עצמי שבע ידוֹת היו לי בגפני איטליה, ומדי היה לאיל־ידי הרביתי לקנות מתירושן.

ערב אחד עם־דמדומים, במרום־הוללותה של עונת הקרניבל, פגשתי בידידי. בחמימות־יתר קדמוני, באשר כבר הרבה לשתות. עֵרב־מלבושים לבש האיש; חליפת־פסים הדוקה היתה לבשרו והמצנפת המהודרת ועדוּית־פעמונים חבושה לראשו. כה שמחתי לראותו עד אשר דמיתי כי לעולם לא ארפה ידי מידו.

עניתי ואמרתי – “פורטונטו יקירי, מה־אוּשרתי לפגשך, מה־טובו פניך היום. אך הנה חבית קבלתי אשר כחבית־אַמונטלדוֹ תתואר, ואני – ספקותי עמי”.

“איך־זה?” אמר הוא, “חבית? אמונטלדו? אי־אפשר! ובעצם הקרניבל!”

“ספקותי עמי”, השיבותי; “ואני נואלתי לשלם את מלוא המחיר היאות ליין־אמונטלדו מבלי אשר אוָעץ בך, לא יכולתי למצאך, ויראתי פן תאבד ממני מקנת־כסף נאה”.

“אמונטלדו!”

"ספקותי עמי! "

“אמונטלדו!”

“ועלי להפיגם”.

“אמונטלדו!”

"יען אשר עסוק אתה, שם אני את פני אל לוְּקרזי. אם יש מי אשר חיך טועם לו הלא זה האיש. הוא יאמר לי – "

“לוקרזי לא יבדיל בין אמונטלדו לבין שֶרי”.

“ובכל זאת יש שוטים אשר יגידו כי אין טעמו נופל משלך”.

“בוא והלכנו”.

“אנה?”

“אל מרתפיך”.

"אנא, ידידי; אין את נפשי להיות למעמסה על טוב־מזגך. הדעת נותנת כי ראיון לך עם מי. לוקרזי – "

“אין לי ראיון עם איש; – בוא”.

“אני, ידידי, לא לזאת אני דואג, כי אם לצנה הקשה המציקתך. טחובים הם המרתפים לבלי־שאת גם מצופּים נֶתֶר כתליהם”.

הבה נלך, חרף זאת. הצנה רק מצער היא. אמונטלדו. שולל הוליכוך. ואשר ללוקרזי, הן לא יוכל להבחין בין שרי לאמונטלדר".

עודו מדבר תפס פורטונטו בזרועי; ואחר אשר עטיתי מסוה־משי שחור והתעטפתי בבִרְכִּיָה¹, הנחתי לו להבהילני אל ארמוני.

מאנשי־המשק לא היה איש בבית; כולם חמקו לחוֹג כּדת. הודעתים כי לא אשוב עד הבוקר, וברורות צויתים אשר לא ימושו מן הבית. היטב ידעתי כי צווּיים אלה דים להבטיח את העלמם, כולם כאיש אחד, אך אהפוך אני את גבי.

מנברשות־האַבטי² של המשרתים לקחתי שני אוּדים ואחר תתי אחד מהם לפורטונטו נהגתיו דרך כמה מערכות־חדרים אל הקמוֹרה הפונה אל המרתפים. ירדתי בגרם־מדרגות ארוך ופתלתל, ובקשתיו אשר יזהר ברדתו אחרי. לאחרונה הגענו אל מצב המדרגות ורגלינו עמדו על הקרקעית הטחובה של מערות־הקברים אשר לבית מוֹנְטְרֶסוֹר.

כושלים היו צעדי ידידי, ובלכתי קשקשו הפעמונים אשר על מצנפתו.

“החבית?” אמר.

“הלאה מזה”, אמרתי, “אבל ראה־נא את לובן־המַטווה המבהיק מקירות־נקרה אלה”.

הוא פנה אלי והביט בי בשתי עינים קרומות הרועפות ליחת־שכרון.

“נתר?”, שאל לבסוף.

“נתר”. השיבותי, המכבר אחז בך השעול הזה?"

“אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה! – אוה! אוה! אוה!”

דקות רבות נבצר מרעי לענותי דבר.

“אין דבר”, אמר, לאחרונה.

“בוא”, אמרתי, כחורץ משפט, "נשוב על עקבותינו. יקרה היא בריאותך. עשיר עתה , נכבד, נערץ, אהוב; מאושר אתה, כאשר הייתי גם אני בשכבר־הימים. איש כערכך – יורגש בחסרונו. אשר לי – מי אני ומה אני, נשוב על עקבותנו. תֶחלה, ואני לא אוכל שאת את האשמה. מלבד זאת, הן גם לוקרזי – "

“הרף”, אמר; אך דבר־הבל הוא השעול הזה; הרוג לא יהרגני, ובו לא אמות".

“אמת – אמת”, השיבותי; “ואכן לא היה כלל את נפשי להפיל עליך אימת־שוא – אולם שומה עליך להשמר כיאות. גֶמע מיין־מדוֹק זה יהי לנו למגן מפני הטחב”.

ובזאת כּרתּי את צוארו של בקבוק אשר הוצאתיו מתוך שורה ארוכה של בני־מינו, שמונחים היו על מצע העובש.

“שתה”, אמרתי, ואושיט לו את היין.

הוא קרץ בעינו והגיש את הבקבוק אל שפתיו. הכה והניע לי ראשו דרך־רעות, ופעמוניו מקשקשים.

“אשתה” אמר, “למתים הנחים סביבנו”.

“ואני לאורך־ימיך אשתה”.

שוב אחז בזרועי ונמשיך בדרכנו.

“נרחבים הם”, אמר, “אלה המרתפים”.

“גדולה היתה משפחת מונטרסור”, השיבותי, “ורבים בניה”.

“נשכחה ממני דמות שלטכם”.

“רגל־אדירים זהובה של אדם, על רקע תכלת; הרגל רומסת נחש אשר עקציו בעקב”.

“והאמרה?”

''Nemo me impune Lacessit''.

“יפה!” אמר.

היין נוצץ בעיניו והפעמונים קשקשו. גם את דמיוני אני החם המדוֹק. עברנו בין סוללות ארוכות של שלדים, אשר חביות וחביונות מבצבצות מתוכן פה ושם, ונהרוס לבוא אל חביון־מעמקיהן של המערות. שוב עמדתי, וזאת הפעם הרחבתי עוז לתפוס בזרוע פורטונטו מעל למרפקו.

“הנתר”, אמרתי; “ראה כי רב הוא. כטחָבִית דבק הוא בכּפּוֹת. מתחת לאפיק הנהר הננו. נטפי הטחב חודרים לעצמות. בוא נשובה בטרם אחרנו את המועד. שעולך –”

“דבר־הבל הוא זה”, אמר; “הבה ונלכה. אבל קודם, עוד גמיעה מיין־המדוֹק”.

גדעתי צלוחית של יין דִי־גִרַב ואושיטנה לו. הוא עֵרָה אותה בלגימה אחת. עיניו ברקו עזות. הוא צחק, ובתנועה אשר פשרה נפלא ממני זרק את הבקבוק רוֹמה.

נפתע התבוננתי בו, הוא חזר על התנועה. משונה היתה.

“לא תפסת?” אמר.

“לא”, השבתי,

“אם־כן לא מן האגודה הנך”.

“מה הדבר?”

“אין אתה נמנה על הבונים־החפשים”.

“כן, כן”, אמרתי; “כן, כן”.

“אתה? לא יוכל היות! בונה?”

“בונה!” השיבותי.

“תן אות”, אמר, “תן אות”.

“הנה זהו”, עניתי, בהעלותי כף־סידים מתחת לקפלי ברכִּיָתי.

“לצון אתה חומד לך”, קרא בהרתעו כמה צעדים לאחוריו. “אולם הבה ונלכה אל האמונטלדו”.

“לוּ יהי כדבריך”, אמרתי, החזרתי את הכלי אל מתחת לבגד, ואושיט לו שוב את זרועי. הוא נשען עליה בכובד־גופו. המשכנו בחפוש האמונטלדו. עברנו שלשלת של קשתות נמוכות, ירדנו, הוספנו ללכת, ואחר אשר ירדנו שוב הגענו אל כּוּך עמוק, אשר באוירו הרע לא בערה עוד אש־אוּדינו ורק לחש לחשה.

בקצה הכוך נתגלה כוך צר עוד יותר, שרידי־אדם צבוּרים היו לאורך כתליו ומִתָּלְלים עד לכפּת־הקמרון, כמתכונת מערות־הקברים הגדולות אשר בפריס. שלש מפאות הכוך עדין מקושטות היו כמתואר. מן הפאה הרביעית השלכו העצמות מטה ונפזרו על הארץ, ובמקום אחד היו לתל קטן. בתוך הכותל אשר נגול ככה עקב הרגזת העצמות ראינו כוך – או מבוא – חבוי עוד יותר, עמקו כשתי אמות, כאמה ומחצית האמה רחבו, כשליש גבהו, נראה היה שלא נבנה זה לאיזה צורך מיוחד לעצמו, כי אם חוצץ היה בין שתים מאוֹמנוֹת־הענק אשר לתקרה של מערות־הקברים, ומאחריו נצב אחד מכתלי השחם המוצק הגובלים אותן.

לשוא נסה פורטונטו להגיה את עמקו של הכוך בהרימו את אוּדוֹ העומם. את אחריתו לא האיר לנו האור הרפה.

“הכנס”, אמרתי; “פה הוא יין־האמונטלדו, אשר ללוק־רזי –”

“נבער־מדעת הוא הלז”, הפסיקני חברי, בגששו את דרכו קדימה, ואני אחריו בסמוך. רגע – והגיע אל קצה הכוך, וכמצאו את הסלע והנהו שׂך את דרכו עמד על עמדו במבוכת־כסילים. עוד רגע – ואל סלע־השחם רתקתיו באזיקים. שני נזמי ברזל תקועים היו באבן, מרחק אמה בין האחד למשנהו. שלשלת קצרה תלויה היתה באחד, מנעול – במשנהו. אחרי אשר הטלתי את הרתוקות סביב מתניו, סגרתי עליו בכהרף־עין. נדהם היה מעמוד על נפשו. שלפתי את המפתח מחור המנעול וכוננתי צעדי חוצה־לכוך.

“העבר ידך”, אמרתי, “על הכותל; לא תוכל לבלי הרגש בנתר. אכן, רב במאד הוא הטחב. עוד הפעם אתחנן לפניך: שוב! מאנת? אם־כן נאלץ אני גם נאלץ לעזבך. אך עוד עלי לעשות עמך את כל החסדים הקטנים אשר לאל־ידי לעשותם”.

“יין־האמונטלדו”, צווח ידידי, אשר טרם שבו אליו חושיו הנרעשים.

"אמנם כן, נעניתי; “יין־האמונטלדו”.

באמרי זאת נברתי בגל העצמות אשר עליו כבר דברתי. השלכתין לצדדים, ומהרה התגלו אבני־בנין וחומר. באלה, ובעזרת כף־הסידים אשר עמי, החלותי לסכּור את פי הכוך בכל מאודי.

אך הנחתי את מדבּך³־האבנים הראשון גליתי כי פג הרבה משכרונו של פורטונטו. כאות ראשון לכך עלה קול־נהי רפה מעומק הכוך. לא היה זה קולו של איש שכור. אחר באה שתיקה ארוכה ועקשנית. הנחתי את המדבך השני, ואת השלישי, ואת הרביעי; ומאז שמעתי את רתותי־החימה של השלשלת, דקות־מספר נמשך הרעש, ולמען הקשב בנחת־יתר חדלתי מטרחי, ואשב לי על העצמות. כאשר שכך הצלצול לאחרונה, שבתי ואוחז בכף־הסידים, ובלי־הפוגה עבדתי ואשלים את המדבך החמשי, הששי והשביעי. עתה היה גובה הקיר כגובה חזי כמעט. שוב נחתי, ובהרימי את האוּד מעל לרבדי האבנים הטלתי כמה קרני־אור על הדמות אשר בפנים.

פֶּרץ קולות־צוחה חדים, אשר ניתך פתע מגרון הדמות הרתוקה, כמו הדפני־אחור בזעם. רגע קל לא ידעתי נפשי וארעד. בהוציאי את דקרי מנרתיקו החלותי מגשש בו סביב הפתח. אולם כהרף־עין התעשתי ואתחזק. שמתי ידי על אבניהן האיתנות של מערות־הקברים וירוח לי. שבתי ואקרב אל הכותל; עניתי ליללת האיש אשר שווע. עניתי כהד, אהי לו לעזר, גם עלו יללותי על יללותיו במספר ובכוח. כזאת עשיתי, והמשווע נאלם דום.

שעת־חצות היתה, ומלאכתי קרבה אל קצה. השלמתי את המדבך השמיני, את התשיעי, ואת העשירי. התימותי חלק מן האחד־עשר, הוא האחרון; רק עוד אבן אחת בלבד היתה לפני להציבה ולקבעה. ביגיעה רבה גוללתיה וארימנה, עודי עמל להניחה על המקום היעוד לה – עלה מתוך הכוך קול־צחוק כבוש אשר לשמעו סמרו שערות ראשי. ואחר הצחוק נשמע קול־יגונים, אשר בקושי הכרתי בו את קול פורטונטו האציל. והקול אמר –

"חה! חה! חה! – חי! חי! חי! – אכן, מהתלה טובה מאד היא זו – לצון נפלא. עד־בלי־די נצחק על כך בארמון – חי! חי! חי! – על כוסותינו־יין – חי! חי! חי! "

“יין־אמונטלדו!” אמרתי.

“חי! חי! חי! – אמנם כן, יין־האמונטלדו. אבל האין השעה מאוחרת כבר? האין הם מחכים לנו בארמון, הגבירה פורטונטו וכל השאר? נקום והלכנו?”

“כן”, אמרתי, “נקום והלכנו”.

“למען האלהים ואהבתו, מונטרסוֹר!”

“כן”, אמרתי, למען האלהים ואהבתו!"

אך שוא צפיתי למענה על המלים האלו. רוחי קצרה. קראתי בקול –

“פורטונטו!”

אין עונה. קראתי שוב –

“פורטונטו!”,

אין עונה עוד. בעד הסדק הנשאר דחקתי לפיד ואטילנו לכוך. רק קול קשקוש פעמונים בא בתשובה. לבי נעכר; טחב מערות־הקברים הוא אשר עכרהו. חשתי לכלות את פעולתי. הצבתי את האבן האחרונה הכן על מקומה ואקבענה קבוע היטב. אצל מדבכי־האבן החדשים שבתי והקימותי את סוללות העצמות הישנה. יובל־שנים עבר וילוד־אשה לא הרגיזן. In pace reqiescat.

הארמון, אשר בחר משרתי להעיז־פנים ולפרוץ אליו מהניחני ללון תחת כפת השמים ואני דוָי כולי, היה אחד מאותם התלים אשר הוד ועצבון חוברו בם יחדיו, מאלה אשר זה זמן רב כל־כך משמימים הם, באמת־ובתמים ולא בדמיון־אנוש בלבד, בהרי האפּנינים. למראית־עין לא מכבר נעזב הארמון ורק לזמן־מה. שמנו משכננו באחד מקטני החדרים אשר דל היה מהאחרים בהדר רהיטיו. בצריח צדדי מצריחי הארמון היה החדר. מפואר היה, אפס נושן ובלוּא היה פארו. מחוֹפּים היו הקירות ועדויים שלטי־גבּורים וכלי־זין רבים ושונים, עם מספר נדיר בגדלוֹ של תמונות חדישות מעשה־ידי־אמן במסגרות־זהב נהדרות מעשה תשלובת. אולי מאשר לא היתה נכונה ברוחי שמתי מעיני בתמונות האלו, אשר לא רק על הקירות עצמם היו תלויות, כי אם גם בזויותיהם, אשר רבות היו, כחוק בנינו הזר והמוזר של הארמון; הנה כי כן צויתי על פדרו להגיף את תריסיו הכבדים של החדר – כי כבר ירד הלילה – להעלות אור בפתילותיה של נברשת רמה אשר עמדה למראשות מטתי, ולקרוע לרוחה את מסכי־הגדילים שחורי־הקטיפה אשר סכו על המטה עצמה. בקשתי אשר יעשה כל זה למען אוכל להפּנות כליל, אם לא לתנומה, הנה להתבוננות בתמונות האלו, ולקריאה במגילת־ספר קטנה אשר נמצאה על הכר ואשר היו תאורן ובִקָרתן עניניה.

הארך הארכתי בקריאה – גם דבוק דבקו עיני בתמונות. נחפזות והדורות התעופפו ותחלופנה ושעת חצות־הליל באה. מעמד הנברשת לא היה לרצון לי, ובפשטי ידי בדי־עמל, תחת עורר את משרתי הנם, הזחתיה למען תיטיב־האר את דפי הספר.

אולם מעשי זה הסב בדבר אשר לא שערתיו כלל. קרני הנרות הרבים (כי אכן רבים היו אלה) הגיהו עתה מגרעת שבקיר אשר עד הנה הטיל עליה אחד ממוּטות הערש צל כבד. ובאור העז הנה נראתה לי תמונה אשר בראשונה לא הבחנתי בה כלל. היה הצלם צלם נערה אשר אך זה בגרה ותהי לאשה. מבט חטוף העיפותי בתמונה, ואעצום עיני. מדוע־זה עשיתי כן לא ידעה גם נפשי נכונה. אך בהֵעצם עפעפי ככה חשבתי בלבבי למה ועל־מה עצמתים. אכן, למען תהיה לי עת לחשוב מהרתי ככה להשפילם – למען אשֵר־לבטח כי לא הוליכוני עיני שולל – לבעבור יֵרגע דמיוני ויִמך ולמען אֶכשר לראות ביתר־בירור־ופכחון. כעבור דקות ספורות שבתי ואצמיד מיד עיני אל התמונה.

כי עתה אכן ראיתי נכוחה, בזאת לא יכולתי גם לא אביתי לפקפק; כי הנה אלומת־האור הראשונה אשר הטילו הנרות על יריעת הבד ההיא כמו קרעה את דוק־החלום אשר ירד על חושי בלאט, וכמו טלטלתני טלטל והער.

כבר אמרתי כי צלם נערה היה הצלם. לא היו בו כי אם ראש־וכתפים, אשר צוירו באורח אשר בלשון אומנים יקראו אורח־Vignette; סגנונו דמה מאד לסגנון סַלִי בצירו את הראשים אשר אהב. הזרועות, החזה, ואף פאות השער הקורן נבלעו, מבלי אשר יורגש בזאת, בצל, העמום והכבד כאחד, אשר היה רקע לכל. סגלגלה היתה הדמות, מתוּותֶוֶת־זהב לתפארת בסגנון המורי. אכן, לא ימצא דבר נעלה מן הציור ההוא במעשי־אמנות. אולם מן־הנמנע הוא כי יקר־המלאכה או יפי האלמות אשר לפנים, הם אשר הסעירו כה לפתע את לבבי ועד למעמקיו. פחות מכל אפשר הוא כי נתעה דמיוני, אשר נחרד מנמנומו, לחשוב את הראש לראש איש חי. מיד ראיתי כי בן־רגע תפרנה סגולות המִרשם, הציור והדמות בלי מחשבה אשר כזאת – גם מנוע תמנענה אותה מעלות על הדעת ולו אך כהרף־עין. הוגה בכובד־ראש בדברים האלה נשארתי שרוע, שעה תמימה אולי, לא אשב כיאות גם לא אשכב נכונה, ועיני רתוקות לצלם. לאחרונה, בראותי כי נגלה לי הסוד האמתי של רשמיה, נחתי ואפול על ערשי. מצאתי את קסם התמונה בהיות מבעה כמו־חי בתכלית, והדבר הזה, אשר תחילה הפליאני, הנה עתה הבִיכני. דכאני והבעיתני. מלא חרדת־כבוד ויראה גדולה שבתי ואשיב את הנברשת למקומה. כסור הדבר אשר כה הרבה להרעישני מנגד עיני, פניתי בלב מורתח אל מגילת־הספר אשר נכתב בה על התמונות ועל תולדותיהן. בפנותי אל המספר אשר ציין את הצלם הסגלגל, קראתי שם את הדברים הסתומים והמוזרים האלה:

“עלמה אשר אין כמוה ליופי היתה, ולא מעטה חדותה מחִנה. ושעת־רעה היתה השעה בה ראתה את הצייר ותאהבהו ותהי לו לאשה. כי הנה היה הוא רַגש חרוץ וחמיר, ורעיה כבר נמצאה לו באמנותו, והיא עלמה אשר אין כמוה ליופי היתה, ואשר לא מעטה חדוחה מחנה; כולה אורה ושחוק, ושובבה כעופר הרך; את הכל אהבה, גם הוקירה, ושנוא לא שנאה, כי אם את האמנות צרתה; וירוֹא לא יראה כי אם את דף־הצבעים ואת המכחולים ואת יתר כלי־ההבל אשר גזלו ממנה את מראה פני אוהבה. הנה כי כן דבר נורא היה לגברת הזאת לשמוע בדבר אישה על תשוקתו לצייר אף את רעיתו הצעירה. אפס היא שפלת־רוח היתה ונשמעת, ובהכנעה ישבה שבועות רבים בחדר־הצריח הרם והאפל אשר רק ממעל רעף בו האור על יריעת הבד החוורת. אך הוא, הצייר, התפאר במלאכתו, אשר שעות על שעות נמשכה וימים על ימים. רַגש היה האיש, פרוע והפכפך, ובהזיות יאבד; אשר על כן נבצר היה מעמו לראות אשר הוביש האור הנורא אשר בצריח הערירי ההוא את לשדה ואת רוחה של רעיתו, אשר בהִמוגה ראו הכל מלבדו. בכל זאת הוסיפה לשחוק ותלונה לא עלתה על דל־שפתיה, יען אשר ראתה כי מצא הצייר (אשר רבה היתה תהלתו) עונג לוהט ויוקד במשימה אשר לפניו, ויומם־ולילה עמל לתאר את זו אשר ככה אהבתהו, ואשר מיום־ליום נמס לבבה וידל גווה. ואכן היו אשר ראו את הצלם ויהי להם דמיונו דבר־פלאים, ולא פחות מהיותו להם עדות לגדולת הצייר היה להם עדות לעצמת אהבתו את זאת אשר כה הפליא לתארה במכחול. אך במרוצת הימים, כקרוב המלאכה אל תומה, לא נתן עוד לאיש לבוא אל הצריח; כי להט עבודתו כמו יצק רוח־שגעון בצייר, ואך לעתים רחוקות נשא עיניו מן היריעה, ולו גם למען התבונן בפני אשתו. הנה כי כן נבצר מעמו לראות כי מלחיי זאת היושבת לצדו נשאבו הגנונים אשר זרה על פני היריעה. וכעבור שבועות רבים, בעת אשר לא נותר עוד כי אם למשוח את הפה משיחת־מכחול אחת ולהטיל גנון אחד בעין, או אז שבה רוח הגברת ונצתה כאשר תצת השלהבת בלוע המנורה. ואחר נמשח במכחול, והגנון הוטל; ורגע עמד הצייר כמכושף לפני פועל־כפיו; אך משנהו, בעודו מתבונן, רחפו עצמותיו ויחוור מאד, וילפת, ובקראו בקול גדול, “אכן החיים עצמם הם אלה!” פנה פתאום להתבונן בשאהבה־נפשו: – והנה מתה היא!”