מה השיר אשר שרו הסירנות או מה השם

בו התקרא אכילס בהחבאו בקרב הנשים,

שאלות אלו, אף כי מביכות הן, לא כּליל

נפלאות הן מפּתוֹר.

סר תוֹמס בראון

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה. ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

הכשרון לשוב ולהתיר דברים אולי יחוזק בהרבה על־ידי תלמוד המתמטיקה, ובמיוחד על ידי זה הרם שבסעיפיו, אשר, בלא־צדק ורק בגלל חשוביו השבים־אחוֹר, נקרא, כמו למופת, בשם חכמת־הנתוח. אפס החשוב עוד אין הוא כשלעצמו בחינת נתוח. האשקוקן, דרך־משל, חַשב יחַשב, אפס לנתח לא יטרח כלל וכלל. נמצא כי רבה השגגה בהבנת השפעותיו של צחוק האשקוקי על תכונת השכל. לא מַסה כותב אני בזה כי אם רק דברי־הגות אקדים כאשר־יעלה־על־רוחי לספור־מעשה מיוחד מעט במינו; אשר על כן לא אאחר להשמיע דעתי כי יתר־שאת ויתר־תכלית יהיו לפעולות כוחותיו העליונים של השכל המתבונן בצחוק הפספסים התם מאשר בכל תפלותו המסולסלת של צחוק האשקוקי. בזה האחרון, אשר בו נועדו לכּלים מהלכים שונים ומשונים, גם שונים ומשתנים בערכיהם, יטעו לחשוב (משגה לא בלתי־נפרץ) את אשר רק סבוּך הוא – לעמוק. שימת־הלב נדרשת פה בתוֹקף. אם רגע תרפּה זו, ונעשה מִדחה, ובעקבותיו תקלה או הפסד. מאשר לא רק מרוּבִּים הם המהלכים האפשרים כי אם גם מסוּבּכים, ירבּו הסכּויים למדחים אשר כאלה, ובתשעה מקרים מעשרה תעוֹז ידו של המצחק מרוּכּז־המחשבה ולא של השנוּן והממוּלח. לא כן הוא בצחוק־הפספּסים, אשר בו אחידים הם המהלָכים ותמורותיהם אך מועטות הן, אפשרויות השגגה פחותות, ושימת־הלב כאשר־היא כמעט לא יֵעשה בה שמוּש, בצחוק הזה יזכה כל צד באשר יזכה בכח יתרון־השנינות. למען יהיו דברינו מופשטים פחות, הבה ונציר לעצמנו צחוק־פספסים אשר בו הופחת מספר הכלים עד לארבעה מלכים, ואשר בו לא יתכן, כמובן, כל מדחה. ברור כי פה ניתן להכריע את הכף (בהיות המצחקים שוים בכל) רק באיזה מהלך בלתי־שגוּר, תוצאות איזה אִמוץ נמרץ של השכל. באפס עצה ותחבולה יצלול הנתחן אל רוח יריבו, יזדהה עמה, וככה לא יִפּלא ממנו לראות, במעוף־עין אחד, את הדרכים (אשר עתים אכן מגוחכות תהיינה בפשטוּתן) אשר רק בהן יוכל להשיא ולהטעות, או להאיץ ולהשגוֹת.

זה כבר ידוע צחוק־הויסט בהשפעתו על אשר בשם כח־החשוּב יכוּנה; גם ידוע כי אנשים מצוינים ביותר בתבוּנתם מוצאים בו, כפי הנראה. עוֹנג אין־קץ, ואילו מן האשקוקי יִשטוּ כמדבר־הבל. נעלה מספק הוא כי אין דבר מן הדומים לזה אשר ככה ינסוּ את סגולת־הנתוח במַסה. בחיר מצחקי־האשקוקי אשר בכל ממלכת הנוצרי אולי יהיה מעט יותר מבחיר המצחקים באשקוקי; אולם ההתמחות בצחוק־הויסט תוֹרֶה על היכולת להצליח בכל אלו המפעלות החשובות יותר אשר בהן ישוֹר מח עם מח. באמרי התמחות מכוון אני לאותה הצטינות בצחוק הכוללת את הבנת כל המקורות אשר מהם יוּתן להפיק יתרון־אשר־כּדת. ואלה לא רק מרוּבּים המה כי אם גם רבּי־צורות, ותכופות ימצאו במפלשי־מחשבה אשר יִבּצר מן הבינה הרגילה גם לקרב אליהם. התבונן בשוּם־לב פּרושו – זכור בברור; ובגבול זה תצלח דרכו של מצחק־האשקוקי מרוּכז־המחשבה בצחוק־הויסט; ואשר לחוקיו של הוֹיל (אשר הם עצמם אַך על מוּכניוּת הצחוק מיוסדים הם) הלא מוּבנים אלה למדי בּרגיל. הנה כי כן מורגל הוא לחשוב כי סך־הכל של הצחוק הטוב הוא רק אשר יהיה האיש בעל זכרון משמר וימשיך בדרכו “על פי הספר”. אפס בענינים אשר מהלאה לגבולות הכלל־כשלעצמו, שם יתגלה יתרון־ההכשר אשר לנתחן. דוּמם יִצפּה תצפּיות ויקיש היקשים לרוב. כזאת, אולי, יעשו גם רעיו; וההבדל בשעור הידיעות אשר תוּשגנה אין הוא בא מחָסנו של ההקש דווקא כי אם מטיב התצפּית. אשר ידָרֵש לדעתו הוא – מה לצפּות. אין המצחק אשר לנו מגביל את עצמו במאומה; ויען כי הצחוק הוא התכלית, גם לא ימנע נפשו מהֶסקים הנובעים מדברים אשר חוּצה לצחוק. בוחן הוא את פניו של עמיתו, ובקפידה ישוום לאלה של כל אחד מיריביו. מתבונן הוא באופן בירור הקלפים בכל יד מן הידים; ותכופות יעריך אגב כך כל קלף־נצחון וקלף־בכורה על פי המבטים אשר יתנו בהם מחזיקיהם. נותן הוא דעתו על כל תמורת־מַבּע כהמשך הצחוק. ושפעת רעיונות תמָצא לו בחליפות התואר של בּטחה, פתיעה, נצוּחַ או מפּח־נפש. על פי האופן בו תֵאסף סדרת־זכיה ישפוט אם יכול האיש הלוקחה לכנוס עוד אחת כמותה. על פי אופן הטלתו של הקלף על השולחן יכיר אם בּמתחפּש הוטל. מלה שנאמרה כבאורח־אגב או בלי־השב־אל־לב; נפילה או הפיכה מקרית של קלף, ואשר יִלָוה אליהן מן הדאגה או מן הזלזול ביחס להסתרו; מנית סדרות־הזכיה וסדר עריכתן; מבוכה, היסוּס, חשק, או חרדה – כולם ישמשו לתפיסתו, תפיסה אשר לכאורה רוח־ממרום תנח עליה, אותות למעמד־הדברים האמתי. אחרי אשר נמלאו שנים או שלשה המחזורים הראשונים ידע את כל אשר תחזיק בו כל יד, ומזה והלאה יניח את קלפיו בידיעה כה מדוקדקת של אשר לפניו, כאילו פרשׂו כל השאר את קלפיהם.

כשרון הנתוח אין לערבבו בחריפות־השכל; כי בעוד אשר הנתחן חריף־שכל הוא בהכרח, הנה תכופות יבּצר מחריף־השכל לנתח, ועד־להפליא. הכשרון לערוך דברים ולצרפם, אשר בו תתגלה חריפות־השכל ברגיל, ואשר אותו תלו הפרנולוגים (בטעות, לדעתי) באבר מיוחד, מחשבם כי סגולת־קדמַת הוא, כשרון זה נפרץ הוא כל־כך בקרב אלה אשר מלבדו אין להם כמעט דבר אשר יחצוץ בין שכלם לבין גבולות הסכלות, עד כי עינוּ בו כל הכותבים על המדות. אכן, גדול הוא ההבדל בין חריפות־השכל לכושר־הנתוּח רב־יתר מן ההבדל אשר בין כח־הדמוי לדמיון, אך מקביל הוא לו הקבל מדוקדק. ואמנם המצא ימצא כי חריפי־השכל שוגים־בדמויים הם תמיד, ובעלי־הדמיון באמת מעולם אין הם כי־אם נתחנים.

ספור־המעשה הבא בזה יראה לקורא במדת־מה כמין פרוש להנחות אשר הוצעו לעיל.

בשבתי בפריס בימות האביב ובחלק מימות הקיץ של שנת–18 התודעתי שם אל אדם בשם מסיֶה ק. אוגוסט דוּפּין. אדון צעיר זה ממשפחה דגוּלה גם מהוּללה היה, אך בעטי תהפוּכות־מקרים רבות ושונות התרושש ככה עד כי כּרע עוֹז־אפיוֹ תחת נטל רישוֹ, וַיחדל האיש מעמל, אף לא נשא עוד נפשו להשיב עשרו כקדם. בחסד נוֹשיו עוד שאַר לו שריד־מה מאחוּזת אבותיו; ובהכנסות אשר הביא לו זה, ותודות לחסכּנוּת קפדנית, עלה בידו להשיג את הצריך לחיים, מבלי אשר ישאל לנפשו את היָתֵר להם. אכן, ספרים תפרים תפנוקיו היחידים היו, ואת אלה הן יקל למצוא בפריס.

פגישתנו הראשונה היתה בספריה נדחת ברחוב מונמרטר, מקום שם הביאנו מקרה היותנו מחפשים שנינו את אותו הספר יקר־המציאות והנפלא במאד לשׂיג קרוב יותר. ענין רב מצאתי בפרשה הקטנה של קורות־המשפחה אשר גולל לפני בכל אותו תוֹם־לב אשר יגלה הצרפתי מדי היות ה’אני' שלו עצמו הנושא. כן גם השתאיתי על למדנותו העצומה; ויותר מכל, הרגשתי אשר נצתת נפשי בי קרב בלהט הפרוע ובזוהר הרענן אשר לדמיונו. מֵחַפּשי אז בפריס את אשר חפשתי בה, הרגשתי כי אוצר לא־יסולא־בפז תהי לי חברתו של איש אשר כמוהו; ואת הרגשתי זו השׂחתי לו בגלוי־לב. ובמרוּצת הימים הוּסכם אשר נגור יחדו משך שבתי בעיר; ומהיות קניני משועבדים מעט פחות משלו הוּרשיתי לשלם את דמי־הדירה ולרהט, בסגנון אשר הלם את העצבון הזר והמוזר אשר למזגינו, בית בּלה־מיוֹשן ומשוּנה, עזוב זה־כמה מפאת אמונות־שוא אשר לא חקרנון, המט ליפּוֹל בקצה מוּפרש ושמם של הפרור סן־ז’רמן.

אילו ידע העולם את אוֹרח חיינו במקום הזה כי אז למשוגעים נחשבנו – ואם גם, אולי, למשוגעים אשר לא ירעו. בדידותנו שלמה היתה. אורחים לא קבלנו. בקפידה העֱלם מקום סתרנו ממרעי הקודמים; ושנים כבר חלפו מאז חדל דוּפין להיות יודע או ידוּע בפריס. בדד חָיִינו כּבוּדים־פנימה.

שרירות־דמיון היתה לידידי (כי מה שם אקרא לה אם לא זה?) לדבוֹק בלילה לאהבה אותו כאשר הוא; ובשגיון זה, כבכל יתר שגיונותיו, שגיתי בלב שלם, וָאתמכּר כליל לגחמותיו המוזרות. שכינת השְחור עצמה לא תמיד שכנה עמנו, אך יכולנו לעשות לנו כצלמה. עם תחילת הפצֵע השחר הגפנו את כל תריסיו הכבדים של ביתנו הנושן; הדלקנו צמד אָליתוֹת, בשוּמות־היטב, אשר הפיצו רק קרנים חורות ורפות ביותר ולאורן של אלו העסקנו נפשותינו אחרי־כן בחלומות – וַנהי קוראים, כותבים או משיחים, עד אשר יבשר לנו השעון כי חשכת־אמת הגיעה. או אז פרצנו החוצה ונלך שלובי־זרוע ברחובות, מוסיפים לגלגל בעניני היום, או מפליגים־שוטט עד שעה מאוחרת ומבקשים, בתוך פרעות האורות והצללים של העיר רבת־העם, אותו אינסוף של התפעלות־השכל הצרורה בכנפות ההסתכלות השקטה.

לעיתים אשר כאלו לא יכולתי שלא להשיב־אל־לבי ולהוקיר (אף כי נוכח מכלול־שלמותו העָתיר של האיש נכון הייתי לצפות לזאת) את כושר־הנתוח המיוחד־במינו אשר נמצא בדוּפין. אף נראָה כי מוצא הוא חפץ עז בשמושו של זה – ואם גם לא בגילויו דוקא – ולא הסס להודות בעונג אשר יפיק ככה. בשחוק כבוש וחרישי התפאר לפני כי כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם, ונוהג היה ללוות הכרזות כאלו בהוכחות ישרות ומרעישות במאד לידיעה הנאמנה אשר ידעני צונן וסתום היה מנהגו ברגעים האלה; עיניו חלולות היו במבען; ואילו קולו, אשר טינור שופע היה ברגיל, נִשא ויהי לסופּרנו אשר כמעט ונשמע כרוגֵז אילולא היה הִגויו מתון וברור בתכלית. בהתבונני בו בהליכותיו אלו הגיתי תכופות בהשקפה הישנה על שניות־הנפש, ואשתעשע בצירי לעצמי את הדמות של דוּפין כפול – אחד הבורא ואחד המפרד.

אל־נא ידמה איש, על פי אשר אמרתי בזה, כי איזו תעלומה אני פורש או כי ספור־בדיה מעלה אני על הכתב. הדבר אשר תארתי בצרפתי לא היה אלא תולדות שכל מורתח, או חולה, אולי. אך אין טוב כדוגמה להמחיש מה היתה תכונת הערותיו בעתים אשר דובר בהן.

לילה אחד מהלכים היינו ויורדים ברחוב ארוך ונרפּש, בקרבת ה’פּלֶה־רוֹיַל‘. בהיותנו שקועים שנינו, כנראה, במחשבה, לא הוציא איש מאתנו הגה משך חמש־עשרה דקות למצער. ופתאום לפתע פלט דופין את הדברים האלה: "ברנש פעוט מאד הוא, אמנם כן, ויצלח יותר ל’תיאטר דה־וריֶטה’".

“בלי כל ספק”, עניתי בבלי־דעת, ומבלי אשר ארגיש בתחילה (כה תפוס הייתי בסרעפּי) בצורה הבלתי־רגילה אשר בה כוון הדובר להגיונותי. כהרף־עין התעשתּי, ותמהוני עצום.

“דופּין” אמרתי בכובד־ראש, "דבר זה נשגב הוא מבינתי. “אודה ולא אבוש כי נדהם אנכי, וכמעט לא אוכל להאמין לחושי. איך זה אפשר כי ידעת אשר מהרהר אני ב­­–?”. פה נדמתי, למען אַמת לבטח אם אמנם יודע הוא במי הרהרתי.

“בשנַטִילי”, אמר, “למה זה תשתוק? הן אמרת לנפשך כי קומתו הזעירה עושה אותו בלתי־מתאים לטרגדיה”.

דבר זה הוא־הוא אשר שימש נושא להרהורי. שנטילי היה רצען־לשעבר מרחוב סן־דני, אשר, בהעשותו משוגע־לבימה, נסה כוחו בתפקיד של ארתחששתא, בטרגדיה של קרֶביון בשם זה, ואשר על נסיונו זה יצא לו שם בכתבי־לעג.

“אמור לי, בשם אלהים”, קראתי, “מהי השיטה – אם יש שיטה – אשר בה יכולת לבוא עד־חקר נפשי בענין הזה”. אכן, חרוד חרדתי יותר מכפי אשר חפץ הייתי להביע.

"מוכר־הפירות״, השיב ידידי, “הוא אשר הביאך למסקנה כי אין קומתו של מטליא־הסוליות מספיקה לו להיות ארתחששתא et id genus omne”.

"מוכר־הפירות! – מפליא אתה אותי גם הפלא – לא אדע כל מוכר־פירות״.

“זה האיש אשר פגע בך בכניסתנו לרחוב – אולי לפני חמש־עשרה דקות היה הדבר”.

עתה זכרתי כי, אכן, בעברנו מרחוב ס– אל הסמטה אשר בה נעמוד, כמעט והפילני, במקרה, מוכר־פירות אשר נשא סל־תפוחים גדול על ראשו; אך מה היה לזאת ולשנטילי נפלא ממני להבין.

לא היה בו כל מאומה מן המתעתע בדוּפין. “אבאר”, אמר, “ולמען תשיג את הכל בבהירות, נשוב תחילה על עקבי הגיונותיך, למן הרגע אשר בו דברתי אליך ועד לרגע התנגשותך במוכר הפירות המדובר. ואלו הן הגדולות שבחוליות השרשרת – שנטילי, מזל אוֹריוֹן, דר. ניקולס, אפיקור, סְטֵרֵאוֹטוֹמיה, אבני המרצפת. מוכר־הפירות”.

מעטים הם האנשים אשר לא השתעשעו, באיזו מתקופות חייהם, בתהיה על הדרך בה הגיעו מוחותיהם שלהם למסקנה זו או אחרת. עיסוק רב־ענין יהיה זה תכופות. ואשר ינסה בזאת בראשונה יפליאוהו המרחק אשר אין־קץ־לו, לכאורה, והעדר־הקשר בין נקודת־המוצא לנקודת־התכלה. הנקל לשער, איפוא, מה רב תמהוני כאשר שמעתי את הצרפתי אומר את אשר אמר, וכאשר לא יכולתי שלא להודות כי את האמת אמר. הוא המשיך:

"על סוסים דברנו, אם זוכר אני נאמנה, טרם צאתנו מרחוב ס-–. זה היה הענין האחרון אשר דנו בו. כאשר באנו לרחוב הזה עבר על פנינו בחפזה מוכר־פירות וסל גדול על ראשו, חמק והתחכך בנו וידחקך אל תל אבני־רצוף אשר נאספו במקום בו מתקנים את המסלה. דרכת על אחד שברי־האבן הרפופים, החלקת, נקעת את קרסולך מעט, נראית נרגז או זעף, רטנת כמה מלים, פנית אחור להביט בתל, ואחר המשכת בדרכך דומם. לא השגחתי במיוחד מה עשית; אולם בזמן האחרון הפכה ההסתכלות להיות לי כמין כורח.

"השפלת עיניך לארץ – ובפנים זועפות הבטת אל השקעים והחריצים אשר במרצפת (וככה ראיתי כי מוסיף אתה להרהר באבנים), עד אשר הגענו אל הסמטה הקטנה שעל שם לַמַרטן, אשר רוצפה, דרך־נסיון, באבני־הסרח החבורות־יחדיו. פה נהרו פניך, ובראותי כי נעות שפתיך לא יכולתי לפקפק בדבר כי לוחש אתה את המלה ‘סטראוטומיה’, מונח אשר במאונס הוסב על מין זה של מרצפת. ידעתי כי לא תוכל לאמור לנפשך, ‘סטראוטומיה’ מבלי אשר תחל לחשוב על האטום, ועם זאת על השערותיו של אפיקור; ובאשר, בדוננו בענין הזה לא מכבר, העירותי לך באיזה אופן מוזר ועם זאת – נדח משימת־לב, מצאו נחושיו המעומעמים של אותו יוני נאצל אשור בקוסמוגוניה המאוחרת של הערפּיליות, אשר על כן הרגשתי כי לא תוכל לבלי שאת עיניך אל הערפלית הגדולה אשר באוריון וצפּה צפיתי אשר כן תעשה. גם אמנם נשאת עיניך; ולעת הזאת ידעתי לבטח כי היטב הלכתי בעקבותיך. אך בשצף־הגדופים אשר נתך אתמול על שנטילי מעל דפי ‘Musée’, הביא המתקלס, אגב אלו רמיזות מגונות על השנוי אשר שינה הרצען את שמו בנעלו את סנדלי־הטרגיקן, משפט רומי אשר על אודותיו שוחחנו תכופות. מכוון אני למשפט:

Perdidit antiquum litera prima sonum.

אמרתי לך כי על אוריון נסב הדבר, זה אשר כתבוהו אוֹריון תחילה; ומתוך כמה דברי־עקיצה שקשורים היו בבאור זה, ידעתי כי ודאי לא שכחתהו. ברור היה, אפוא, כי צרף תצרף את שני המושגים של אוריון ושנטילי. כי אמנם צרפתם ראיתי על פי טיב החיוך אשר חלף על שפתיך. על קרבנו של הרצען המסכן חשבת. עד הנה צעדתי בעקבותיך, אפס פה ראיתי כי התמתחת מלא־קומתך, או אז ידעתי נאמנה כי בקומתו הזעירה של שנטילי הרהרת. בנקודה זאת הפסקתי את הגיונותיך והעירותי כי, מאשר אמנם ברנש פעוט הוא מאד – אותו שנטילי – הרי יצלח יותר ל’תיאטר דה וריטה'".

עת לא רבה אחרי זאת התבוננו בהוצאת־ערב של “עתון בתי־המשפט”, והנה נמשכה שימת־לבבנו אל הפּסקות הבאות.

"מעשי־רצח יוצאים מן־הכלל. – הבוקר בשעה השלישית לערך, העירו את יושבי רוֹבע סן־רוֹש יללות איומות שנשמעו בזו אחר זו, ואשר באו, כנראה, מקומתו הרביעית של בית שברחוב מורג, שבידוע דרו בה רק האשה מדם ל’אספּני ובתה, מדמואזל קמיל ל’אספּני. לאחר שהות־מה, בה נעשה נסיון כושל לחדור למקום־המעשה בדרך הרגילה, נפרץ הפתח במפּץ, ושמונה או עשרה מן השכנים נכנסו, ועמם שני אנשי־חיל. לעת הזאת חדלו הזעקות; אולם, כעלות האנשים בסערה בגרם־המעלות הראשון, צדו אזניהם שני קולות גסים, או יותר, של כעס־מדנים, אשר כמו באו מחלקו העליון של הבית. בהגיע האנשים אל הקומה השניה נדמו גם הקולות האלה, ושלוה גמורה היתה בכל. האנשים התפזרו ואצו מחדר לחדר. בהגיעם אל חדר אחורי גדול שבקומה הרביעית (אשר דלתו, שנמצאה נעולה, ומפתחה במנעול, נפרצה בכוח), נתגלה חזיון אשר הכה את כל הנוכחים באימה ובתדהמה כאחד.

"אי־סדרים פרוע ביותר היה בחדר – רהיטיו שבורים היו ומושלכים לכל עבר. רק מטה אחת היתה שם; ומזו נלקח המצע והושלך לאמצע החדר. על כסא מונח היה תער, והוא מגואל בדם. על האח נמצאו שנים או שלשה תלתלים של שׂיבת־אדם, מלוכלכים בדם אף הם, וכמו משרשיהם נתלשו. על הרצפה נמצאו ארבעה נפוֹלאוֹנים. עגיל־פּטדה, שלש כפות־כסף גדולות, שלש כפות קטנות יותר עשויות ‘נֶתך־אלג’יר’, ושני חריטים, ובהם כארבעת אלפים פרנק במטבעות־זהב. מגרותיה של שִדה, שעמדה באחת הפנות פתוחות היו, גם נבוזו, כנראה, אף כי חפצים הרבה עוד נותרו בהן. קופת־ברזל קטנה נתגלתה מתחת למצע (לא מתחת למטה). פתוחה היתה, ומפתחה בדלת עודו. לא היה בה דבר מלבד כמה מכתבים נושנים, ושאר נירות פחותי־ערך.

"למדם ל’אספנו לא נראה פה כל זכר; אך מאחר שנראתה באח כמות פיח לא־רגילה, נעשה חפוש בארוּבה, וממנה (מה נורא הדבר!) הוצאה גויתה של הבת, וראשה־מטה; כי ככה נדחקה כדי מרחק נכּר בכַּו הצר. הגופה חמה היתה למדי, וכאשר בדקוה נראו בה אותות שחיקה רבים, אשר בלי ספק עצמת ההדיפה שנהדפה מעלה היא אשר גרמתם. על הפנים היו הרבת שׂרטות קשות ועל הצואר חבורות שחורות ופצירות עמוקות של צפרנים, כאילו מיתת־חנק מתה המנוחה.

"לאחר שעם בדיקה מדוקדקת של כל חלק מחלקי הבית לא התגלה כל דבר נוסף, עשתה החבורה דרכה אל חצר קטנה ומרוצפת שמאחורי הבנין, מקום שם מוטלת היתה גויתה של הזקנה, וצוארה כרות כליל, עד כי כאשר נסו להרימה, צנח הראש ונפל. הגופה, כמוה כראש, נשחתה היתה להבהיל – כה נשחתה הגופה עד כי כמעט ולא נכר כי גופת־אדם היא.

“תעלומת־זועה זו אין לה עדיין, כפי הנראה, פשר קל־שבקלים”.

בגליון יום־המחרת באו פרטים הנוספים האלה:

הטרגדיה ברחוב מורג. – אנשים רבים נחקרו בקשר לזה הענין הנפלה והנורא ביותר, אך לא נודע דבר אשר יזרע עליו אור. בה נביא את כל העדויות אשר נגבו.

"פּוֹלין דיוּבּוּר, כובסת, מעידה בשבועה כי שלש שנים ידעה את שתי הנרצחות, וכבסה את לבניהן משך התקופה הזאת. נראה כי יחסים טובים היו בין הזקנה לבין בתה – חבה רבה גלו אשה אל רעותה. שכר שלמו בעין יפה מאד. אין היא יכולה לאמור דבר על אורח חייהן או אמצעיהן. סבורה היא כי היתה מדם ל. מגידה עתידות למחיתה. הוגד כי היה כסף שמוּר עמה. מעולם לא פגשו בבית כל אדם בבואה לשאול לכבסים או לקחתם הביתה, בטוחה היא כי לא העסיקו כל משרת. נראה כי לא היו כל רהיטים בשום חלק מחלקי הבנין, כי אם בקומה הרביעית בלבד.

"פּיֶר מוֹרוֹ, סוחר־טבק, מעיד בשבועה כי משך קרוב לארבע שנים מוכר היה כמויות קטנות של טבק וטבק־הרחה שם. בבית אשר בו נמצאו הגויות ישבה המתה ובתה משך יותר משש שנים. לפני כן ישב בו זֶהָבי אחד, שהשכיר את החדרים העליונים לאנשים שונים. הבית קנינה של מדם ל. היה. השמוש אשר עשה דיירה בבית היה למורת־רוחה, והיא באה לדור בו עצמה, וסרבה להשכיר כל חלק מחלקיו. האשה הזקנה ילדותית היתה. את הבת ראה העד כחמש או שש פעמים במשך השנים. השתים חיו חיים פּרוּשים ביותר – הוגד כי היה להן כסף. שמע את השכנים מספרים כי אוצרות יש לה למדם ל. – אך אין הוא מאמין בזאת. מעולם לא ראה איש נכנס בפתח מלבד הזקנה ובתה, שוער אשר בא פעם או פעמים, ורופא – כשמונה או עשר פעמים.

"אנשים רבים אחרים, מן השכנים, העידו כדברים האלה. לא נזכר כל אדם אשר היה מבקר בבית לעיתים קרובות. לא נודע אם חיים קרובי־משפחה של מדם ל. ובתה. תריסי חלונות־החזית לא נפתחו כי אם לעתים נדירות. אלה אשר מאחור סגורים היו תמיד, מלבד אלה שבחדר האחורי הגדול, בקומה הרביעית. הבית בית טוב הוא – לא ישן במאד.

איזידוֹר מיוּסֶה ג’נדרם, מעיד בשבועה כי נקרא אל הבית בשעה השלישית בקרוב, ומצא כעשרים או שלושים איש אצל הפתח, מנסים לחדור פנימה. לאחרונה פרצו הוא, בכידון – ולא במפּץ. רק קושי מעט מצא בפתיחתו, כי פתח כפול או מתקפל היה הפתח, ולא הוברח לא למטה ולא למעלה. הזעקות נמשכו עוד עד אשר נפרץ הפתח – ואז חדלו פתאום. הן נשמעו כצווחות של אדם (או של אנשים) הנתונים בצרה גדולה – רמות ונמשכות היו, ולא קצרות וחטופות. העד הלך בראש העולים במעלות. כאשר הגיע אל המעמד הראשון שמע שני קולות רמים, קולות כעס ומדנים – האחד מעוּבּה, והשני חד הרבה יותר – ומוזרים מאד היו הקולות. יכול להבחין בכמה מהגאָיו של הקול הראשון, אשר קולו של צרפתי היה. בטוח הוא כי לא קול אשה היה הקול. יכול להבחין במלים, ‘sacré diablé’. הקול החד קול נכרי היה. אין הוא יכול לדעת לבטח אם קול גבר או קול אשה היה. לא תפס מהו אשר נאמר, אך לדעתו ספרדית היתה הלשון. את מצב החדר והגופות תיאר העד הזה כאשר תארנוהו אנחנו אתמול.

"הנרי דוּבַל, שכן, צורף־כסף לפי אומנותו, מעיד בשבועה כי היה אחד האנשים אשר נכנסו לבית ראשונה. מקיים את דברי עדותו של מיוסה בכללותם. אך פרצו ונכנסו, ומיד שבו וסגרו את הדלת לעצור בעד ההמון, אשר נאסף חיש־מהר, על אף השעה המאוחרת. הקול החד, סובר העד הזה, של איטלקי היה. בטוח הוא, כי לא קול צרפתי היה זה. אין הוא יכול לאמור בבטחה כי קול גבר היה. אפשר שקול אשה היה. אין הלשון האיטלקית ידועה לו. לא יכול להבחין במלים, אך על פי הנעימה החליט כי איטלקי היה הדובר. ידע את מדם ל. ואת בתה. שוחח אתן לעתים קרובות. בטוח הוא בדבר כי לא היה הקול החד קולה של מי מן הנרצחות.

" – אוֹדֶנהֵימֶר, בעל־מסעדה. – עד זה בא להעיד מרצונו. אין הוא דובר צרפתית, ועל כן נחקר באמצעות מתורגמן. יליד אמסטרדם. עבר על פני הבית בהשמע הזעקות. אלו נמשכו כמה דקות – אולי עשר. ארוכות היו ורמות – ואיומות ומצֵרות עד למאוד. היה אחד מאלה שנכנסו לבנין. מקיים את דברי העדות הקודמת בכל, חוץ מבדבר אחד. בטוח הוא כי קול גבר היה הקול החד – קולו של צרפתי. לא יכול להבחין במלים אשר נאמרו. קולניות היו ומהירות – לא דומות – וכמדומה נֶהגו בפחד ובכעס כאחד. גם היה הקול – גם היה יותר משהיה חד. אין הוא יכול לקרוא לו קול חד. הקול המעוּבּה אמר וחזר diablé sacré, ופעם mon Dieu.

ז’וּל מינוֹ, שולחני, מבית־העסק מינו ובניו, רחוב דֵלוֹרֵן. הוא מינו הבכור, מדם ל’אספּני היה לה רכוש־מה. באביב שנת – (לפני שמונה שנים) החלה מפקידה כספים בבית־הבנק שלו. תכופות היתה מפקידה סכומים קטנים. לא חיסרה מפקדונותיה דבר עד ליום השלישי לפני מותה, בו באה היא עצמה לקחת סכום 4000 פרנק. סכום זה שולם במטבעות זהב, ופקיד נשלח ועמו הכסף.

"אַדוֹלף לֶה־בּוֹן, פקיד אצל מינו ובניו, מעיד בשבועה, כי ביום המדובר, בעת הצהרים לערך, ליוה את מדם ל’אספני אל מעונה ועמו 4000 הפרנקים, נתונים בשני חריטים. כאשר נפתחה הדלת הופיעה מדמואזל ל. ולקחה מידיו את אחד החריטים, ואילו הזקנה נטלה ממנו את השני. אחרי־כן נפרד מהן בקידה. הוא לא ראה כל אדם ברחוב בעת ההיא. רחוב צדדי הוא הרחוב – והולכיו מעטים מאד.

"ויליַם בֶּרד, חיט, מעיד בשבועה כי היה אחד מאלה אשר נכנסו לבית. אנגלי הוא, גר בפריס זה שנתים ימים. היה אחד הראשונים אשר עלו במעלות, שמע את קולות המדנים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. יכול לתפוס מספר מלים, אך עתה אין הוא יכול לזכור את כולן. בברור שמע mon Dieu sacreé. רגע נשמע קול כקול התכתשותם של כמה אנשים – קול נצים ומכים. הקול החד רם היה מאד – רם מן המעובה. בטוח הוא כי לא קולו של אנגלי היה זה. דומה היה כאילו קולו של גרמני הוא. אפשר שקול אשה היה. אין הוא שומע גרמנית.

"ארבעה מן העדים הנקובים למעלה נקראו שוב והעידו בשבועה כי נעוּלה מבפנים היתה דלתוֹ של החדר אשר בו נמצאה גופתה של מדמואזל ל. כאשר הגיעה לשם החבורה. דממה שלמה היתה בכל – לא נשמעו אנחות או כל קולות שהם. כאשר נפרצה הדלת לא נראה איש. החלונות של החדר האחורי והן של זה הקדמי, מורדים היו ומוגפים היטב מבפנים. דלת אשר בין שני החדרים סגורה היתה אך לא נעולה. הדלת הנפתחת מן החדר הקדמי אל המסדרון נעולה היתה, והמפתח בה מפּנים. חדר קטן שבחזית הבית, בקומה הרביעית בראש המסדרון, פתוח היה, ודלתו פתוחה־למחצה. חדר זה דחוקים היו בו מטות ישנות, ארגזים, וכיוצא בהם. כל אלה הוצאו בזהירות ונבדקו. לא היתה פנה בשום חלק מחלקי הבית אשר לא נבדקה היטב־היטב. הארוּבוֹת טוּאטאו מעלה ומטה. הבית בן ארבע קומות הוא ועליות־גג לו. דלת אפקית שבגג סוּמרה סמר היטב – וכנראה לא נפתחה זה שנים. בקביעת משך־הזמן אשר עבר בין שמיעת קולות־המדנים לבין פריצת דלתו של החדר היו העדים חלוקים. היו שקצרו והעמידוהו על שלש דקות – והיו שהאריכו והעמידוהו על חמש. הדלת נפתחה בקושי.

"אלפונזו גארְסיוֹ, קבלן, מעיד בשבועה כי יושב הוא ברחוב מוֹרג. יליד ספרד הוא. היה אחד מאלה אשר נכנסו לבית. לא עלה במעלות. עצבני הוא, וחרד מפני תוצאותיה של התרגשות. שמע את קולות־המדנים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. לא יכול להבחין מה נאמר. הקול החד קולו של אנגלי היה – בטוח הוא בזאת. אין הוא שומע את הלשון האנגלית אך דן הוא על פי הנעימה.

"אַלבּרטוֹ מוֹנטני, רקח, מעיד בשבועה כי היה מן הראשונים אשר עלו במעלות, שמע את הקולות הנדונים. הקול המעובה קולו של צרפתי היה. הבחין בכמה מילים. הדובר מוחה היה, כמדומה. לא יכול לתפוס את דברי הקול החד. בּלוּלוֹת דבּר ובחפזון. לדעתו היה זה קולו של רוסי. מקיים הוא את העדות בכללותה, איטלקי הוא. מעולם לא שוחח עם איש רוסי.

"כמה עדים, שנקראו שנית, מסרו פה כי ארובות כל החדרים שבקומה הרביעית צרות היו מעבור בהן אדם. ב’מטאטאים' המכוון למברשות־טאטוא גליליות, כאותן שמשתמשים בהן מנקי־הארובות. מברשות אלו העברו מעלה ומטה בכל ארובת־עשן אשר בבית. אין כל מבוא אחורי אשר בו יכול איש לרדת בעת אשר עלתה החבורה במעלות. גופתה של מדמואזל ל’אספני נדחקה בארובה בחוזק רב כל כך, עד כי אי־אפשר היה למשכה ולהורידה עד אם יגעו ארבעה או חמשה מן החבורה כאיש אחד.

"פּוֹל דְיוּמָה, רופא, מעיד בשבועה כי עם האֵר־הבוקר לערך נקרא לראות את הגופות. על סק המטה מונחות היו אז השתים בחדר אשר בו נמצאה מדמואזל ל.: גופת הצעירה חבורות ושחיקות הרבה היו בה. העובדה שנהדפה במעלה הארובה דיה לבאר את התופעות האלו. הצואר משופשף היה במאד. מתחת לסנטר היו כמה וכמה שרטות עמוקות, כמו גם מספר נקודות שחורותַ־כחולות שנכר היה כי רשומי אצבעות הן. הפנים כתומים היו עד־להבהיל, וגלגלי־העינים בולטים. הלשון נגוּסה היתה בחלקה, מעל לחלל־הקיבה נגלתה חבורה גדולה, תולדות לחצה של ברךְ, כנראה. לדעת מר דיומה הומתה מדמואזל ל’אספני בחניקה על ־ידי איזה איש, או אנשים, בלתי־ידועים. גוית האם נשחתה נוראות. כל עצמות הרגל הימנית והזרוע הימנית מפוצפצות היו פחות־או־יותר. הקנה־הגדול שברגל שמאל מרוסק היה מאד, וכמוהו כן גם צלעות צד שמאל. הגופה כולה חבורה היתה וכתומה עד לזוועה. אי־אפשר לאמר איך נגרמו החבלות. אלת־עץ כבדה או מטיל־ברזל רחב – כסא – כל כלי־נשק גדול, כבד וקהה עשויים להוליד תולדות אשר כאלו, אם יהיו בידי איש חזק במאד. שום אשה לא יכלה להנחית את המהלומות בשום כלי־נשק. ראשה של הנרצחת נפרד היה מן הגוף לגמרי, כאשר ראהו העד, גם מפוצפץ היה הרבה. הצואר נכּר בו כי נכרת באיזה כלי חד מאד – בתער, אל־נכון.

"אלכסנדר אטְיֵן, מנתח, נקרא עם מר דיומה לראות את הגופות. מקיים את דברי־עדותו ואת דעותיו של מר דיומה.

“יותר לא נתברר כל דבר בעל־חשיבות, אף כי נחקרו עוד כמה אנשים. רצח מסתורי כל־כך, ומביך כל־כך בכל פרטיו, לא בוצע עוד בפריס מעולם – אם אמנם בוצע רצח בכלל. המשטרה אודת־עצות היא לגמרי – מקרה לא־רגיל בענינים ממין זה. אכן, אין לראו כל צל של מפתח לפתרון”.

בהוצאת־הערב של העתון נאמר כי עדיין שוררת התרגשות גדולה ביותר ברובע סן־רוֹש – כי הבית הנדון נבדק שוב בדיקה קפדנית, גם הוחל בחקירות חדשות של עדים, אפס הכל לשוא. אכן, בתוספת נאמר כי אדולף לה־בּוֹן נאסר ונכלא – אף כי לא נראה דבר נוסף על העובדות שנמסרו כבר, אשר ישית עליו חטאת.

דוּפין נראה מעונין במיוחד במהלך הענין הזה – ככה למצער הסקתי ממנהגו, כי הער לא העיר מאומה. רק אחרי ההודעה על כליאתו של לה־בון שאלני מה דעתי באשר למעשי־הרצח.

לא יכולתי אלא להסכים עם פריס כולה ולחשבם תעלומה בל־תפתר. לא ראיתי כל דרך אשר בה יתכן למצוא את עקבות הרוצח.

“אל לנו לדון בדרכים”, אמר דופין, "על פי קליפה זו של חקירה. משטרת פריס, המהוללה כל־כך כל שנינותה, ערמומית היא, אך לא יותר מכן, אין כל שיטה במעשיה. מלבד השיטה בת־הרגע. מתפארת היא התפארות־יתר באמצעים אשר תנקוט; אך לעיתים לא־רחקות כה בלתי־מותאמים הם לענינים אשר לפניה, עד כי יעלה בזכרוננו מסיה ז’וּרדן בבקשו את גלימת־הבוקר שלו Pour mieux entendre la musique. לעתים לא־רחוקות מפתיעות הן התוצאות אשר תשיג, אך, על־הרוב, מושגות הן רק על ידי חריצות ופעילות בלבד. כאשר אין די בסגולות אלו, תופרנה עצותיהם. וידוֹק, למשל, מיטיב היה לנחש, ומתמיד היה במעשיו, אין באין לו מחשבה מאולפת, שוגה היה וחוזר ושוגה עקב עצם אִמוּצן של חקירותיו, הוא קלקל את ראִיתוֹ יען אשר הסמיך אליו מדי את המושא. אולי יכול לראות נקודה או שתים בבהירות בלתי־רגילה, אך אגב כך אבד לו, בהכרח, מראה הדבר בכללותו. הנה כי כן יתכן אשר יהיה אדם מעמיק יתר־על־המדה. האמת לא תמיד בבאֵר תמצא. אכן, באשר לדעת החשובה יותר, האמן אאמין כי תמיד על פני השטח היא. העומק בבקעות הוא אשר שם נחפשנה, ולא על הפסגות מקום שם תמצא. צורותיו ומקורותיו של מין המשגה הזה, משל נאה להם בהתבוננות בגרמי־השמים. אם נביט בכוכב בעפעוּפי־עין – אם מן־הצד נסתכל בו, בהפנותנו אליו את חלקיה החיצוניים של הרשתית {הרגישים לרשומי־אור רפים יותר מן הפנימיים), אם כזאת נעשה וראינו את הכוכב בברור – והטיבונו לראות את זיוו – זיו אשר יועם ככל אשר נַפנה את ראוּתנוּ כולה, במקרה זה רב יותר מספר הקרנים הנופלות על העין ממש, אך במקרה הראשון משוּפרת יותר יכולת ההשגה. על ידי עמקות רבה מדי מבלבלים אנו את המחשבה גם נחלישנה; ואפשר לגרום גם לכוכב נוגה שיעלם מן הרקיע עם אשר נבחנו בחינה ממושכת מדי, מרוכזת מדי, או מישירה מדי.

“ואשר לרציחות האלו, הבה ונפתח בקצת חקירות משלנו, בטרם נקבע דעה ביחס אליהן. בדיקת־מה תביא לנו הנאה” (חשבתי את המלה הזאת מוזרה בהשאלתה זו, אך לא אמרתי מאומה) “ומלבד זאת עשה עמי לה בון פעם חסד אשר עליו אסיר־תודה אני לו. נלך ונראה את מקום־המעשה במו עינינו, יודע אני את ג—-, מפקד המשטרה, ולא נמצא כל קושי בקבלת הרשיון הדרוש”.

הרשיון התקבל, ומיד שמנו פנינו אל רחוב מוֹרג. הרי זו אחת מאותן הסמטות העלובות אשר בין רחוב רישליה ורחוב סן־רוש. היתה שעה מאוחרת אחר־צהרים כאשר הגענו אליה, כי מרחק רב בין הרובע הזה לרובע אשר בו דרנו. הבית נמצא על־נקלה; כי עדין היו אנשים הרבה עומדים אצל הבית ומסתכלים בסקרנות חסרת־תכלית בתריסים המוגפים. בית פריסי רגיל היה זה, ופתח לו, אשר בצדו שעון־משמר מזוגג שמשת־הסט, דבר המעיד על loge de concierge.

בטרם נכּנס עלינו במעלה הרחוב. פנינו ונרד במבוי, ואחר פנינו שוב ונעבור מאחורי הבנין – ודופין סוקר את הסביבה כולה, כמו גם את הבית, בשימת־לב דקדקנית אשר לא יכולתי לראות כל מוּשא לה.

שבנו על עקבותינו, באנו אצל הבית, צלצלנו, ואחרי אשר הראינו את כתב־האשור אשר עמנו, הרשונו הממונים להכנס. עלינו במעלות – ובאנו אל החדר בו נמצאה גופתה של מדמואזל ל’אספני, מקום שם עוד מונחות היו שתי הנרצחות. אי־הסדרים אשר בחדר הושאר, כרגיל, בעינו. לא ראיתי דבר מחוץ לאשר תואר ב“עתון בתי־המשפט”. דופין בחן כל דבר – שלא להוציא את גופות הקרבנות. אחר הלכנו אל שאר החדרים, ואל החצר ירדנו, ג’נדרם מלוֵנו בכל אשר נלך. עד־חשכה העסיקתנו הבדיקה, ואחר קמנו ונלך. בדרך שיִבנו הביתה נכנס חברי לרגע אל משרדו של אחד העתונים היומים.

אמרתי כי רבות גם שונות היו גְחמותיו של רעי, וכי Je les ménagais – אִמרה זו אין תואמת לה בלשוננו. הנה כי כן היה את נפשי עתה למנע מכל שיח־ושיג בענין הרצח, עד לצהרי יום־המחרת לערך. אחר שאלני פתאום אם ראיתי איזה דבר מיוחד במקום־הזוועה.

היה משהו באופן הטמעתי את המלה “מיוחד” אשר שלח רעדה בעצמותי, מבלי אשר אדע על־מה.

“לא, שום דבר מיוחד”, אמרתי; “על־כל־פנים, שום דבר יותר מאשר ראינונו מתואר בעתון”.

“העתון”, השיב, “לא תפס, חושש אני, את תפלצתו היוצאת־מן־הכלל של הדבר. אך הסר מלבך את דעותיו הבטלות של עלון זה. נראה לי כי תעלומה זאת נחשבת בלתי־נתנת לפתרון מאותה הסבה עצמה אשר בגללה ראוי היה לחשבה קלה־לפתרון – כונתי למופרך שבמהותה. המשטרה עומדת מוכת־תמהון נוכח העדר־הנמוק – לא נוכח הרצח עצמו – מלבד הנמוק שבאכזריותו של הרצח כשלעצמה. כן נבוכה היא זו נוכח מה שאין, לכאורה, לישב את קולות־המדנים אשר נשמעו עם העובדה שלא נמצא איש למעלה מלבד מדמואזל ל’אספני הנרצחת וכי לא היתה כל אפשרות לנוס בלי אשר יבחינו בדבר האנשים העולים. אי־הסדר הפרוע, אשר בחדר; הגויה אשר נדחקה, וראשה כלפי מטה, במעלה הארובה; השחתתה המבעיתה של גופת הזקנה; בחינות אלו, עם אותן הבחינות אשר אך זה צינתין, ועם אחרית אשר אין עלי לצינן, די היה בהן לשתק את כוחותיהם של שלוחי השלטון, ולהזים את דבר שנינותם שר יתיסרו בה. טעות גסה אך שכיחה טעו בערבם את הנדיר בסתום. אולם אם בכלל ידע ההגיון דרכו בבקשו את האמתי, הלא בסטיות אלו ממישור השכיח ידענה. בחקירות מעין אלו אשר עליהן שוקדים אנו עתה, אין לשאול דוקא ‘מהו אשר קרה’, כי אם מהו אשר קרה ולא קרה קודם מעולם'. ואכן הקלות אשר בה אגיע, או הגעתי, אל פתרון התעלומה הזאת נמצאת היא ביחס ישר למדת אין–פשרה בעיני המשטרה”.

בתמהון אִלם התבוננתי בדובר.

“מחכה אני עתה”, המשיך, והוא מביט אל דלת מעוננו – מחכה אני עתה לאדם אשר, אם כי אולי לא הוא עושם של מעשי־טבח אלה, הנה ודאי מעורב היה באיזו מדה בעשיתם מן הרע־ביותר אשר בפשעים – אפשר מאד כי חף הוא מקוה אני כי צדקתי בהנחתי זו; כי עליה מכונן אני את תקותי לפענוח החידה כולה. מצפה אני לאיש פה – בחדר הזה – בכל רגע. אמת כי אולי לא יגיע; אך קרוב־לודאי כי בוא יבוא. אם יבוא, דרוש יהיה לעצרו. הנה אקדחים: ושנינו יודעים איך להשתמש בהם בעת הצורך".

לקחתי את האקדחים, מבלי אשר אדע כמעט מה עשיתי. מבלי אשר אאמין כמעט למשמע אזני, בעוד דופין מוסיף ללכת והוא כמדבר לנפשו. כבר דברתי על מנהגו הסתום לעתים אשר כאלו. את שיחו – לי שח; אפס לקולו, אף כי רם לא היה כלל וכלל, היתה אותה נעימה אשר ברגיל תשָמע בדבּר אדם אל מישהו הרחוק ממנו במאד. עיניו, חלולות במבען, הביטו רק אל הכותל בלבד.

“כי קולות־המדנים”, אמר, “אשר שמעה החבורה בעלותה במדרגות, לא קולות הנשים עצמן היו, דבר זה הוכיחוהו דברי־העדויות בהחלט. אשר על כן פטורים אנו מכל ספק באשר לשאלה, אם יכלה הזקנה לקטול את הבת תחילה ולאבד עצמה לדעת אחרי־כן. על הנקודה הזאת עומד אני בעיקר לצורך השיטה; כי כוחה של מדם ל’אספני ודאי לא יכול להספיק כלל לדחיקת גויתה של בתה במעלה הארובה, כפי אשר מצאוה; ותואר פצעיה שלה שולל כל מחשבה על אבוד־עצמי. רצח בוצע, אפוא, ואחד שלישי הוא אשר בצעו; וקולות השלישי הזה הם קולות־המדנים אשר נשמעו. הבה ואפנה עתה – לא אל כל דברי־העדות הנוגעים לקולות האלה – כי אם אל הדבר אשר מיוחד היה באותם דברי־עדות. האם הרגשת באיזה דבר מיוחד שבהם?”

עניתי ואמרתי כי בעוד כל העדים מסכימים וחושבים כי קולו של צרפתי היה הקול המעוּבה, הנה רב החילוּק באשר לקול החד, או הגס, כפי אשר הגדירו איש אחד.

"אלה היו דברי־העדות עצמם, אך לא זהו יחודם. לא הרגשת בכל דבר אָפיי. כאשר אמרת, מסכימים העדים באשר לקול המעובה; בזה היו בדעה אחת כולם. אך בנוגע לקול החד, אין המיוחד בזה שנחלקו בדעותיהם, כי אם בזה, שכאשר נסו איטלקי, אנגלי, ספרדי, הולנדי, וצרפתי לתארו, דיבר עליו כל אחד ואחד כדבר על קולו של נכרי. כל אחד ואחד בטוח הוא כי לא קול מי מבני־ארצו היה זה. כל אחד ואחד מדמה אותו – לא לקולו של בן־אומה מן האומות אשר נהירה לו לשונה – כי אם לחלופו. הצרפתי משער כי קולו של ספרדי היה זה, ו’אולי היה מבחין בכמה מלים אילו ידועה היתה לו הספרדית‘. ההולנדי טוען כי קולו של צרפתי היה הקול; אך מצאנו כי נאמר אשר ‘אין הוא דובר צרפתית ועל כן נחקר באמצעות תורגמן’. האנגלי סבור כי קולו של גרמני היה וזה ו’אין הוא שומע גרמנית’. הספרדי ‘בטוח’ כי של אנגלי היה, אך ‘דן הוא על פי הנעימה’ בלבד, ‘באשר אין הוא יודע את האנגלית כלל’. האיטלקי מאמין כי קולו של רוסי היה הקול, אך ‘מעולם לא שוחח עם איש רוסי’. יתר־על־כן, צרפתי שני חולק על הראשון, ובטוח כי קולו של איטלקי היה הקול; אך, מאשר ‘אין הלשון ידועה לו’, הרי, כספרדי, ‘מחליט הוא על פי הנעימה’. ועתה, מה מוזר־להפליא חייב באמת הקול הזה להיות, אשר ביחס אליו יכלו דברי־עדות כאלה להמסר! – אשר בצליליו לא יכלו בני חמשת חלקיה הגדולים של אירופה להכיר כל דבר הידוע להם! תאמר, אולי קולו של בן־אסיה היה זה – של אפריקאי. לא בני־אסיה, אף לא אפריקאים, נמצאים בפריס לרוב; אך, מבלי אשר אכחיש את האפשרות הזאת רק אסב עתה את שימת־לבך אל שלש נקודות בלבד. עד אחד אומר כי ‘גס היה הקול יותר משהיה חד’. שנים אחרים יתארו את המלים אשר נאמרו כ’מהירות ולא־דומות'. אף עד לא אמר כי ניתן להבחין במלים, או בהברות הדומות למלים.

“לא אדע”, המשיך דופין, "מה הרושם אשר עשיתי עד הנה על בינתך, אך לא אהסס לאמור כי אפילו מחלק זה של דברי־העדות – החלק הנוגע לקול המעובה ולקול החד – יתכן להסיק מסקנות כשרות אשר די בהן כשלעצמן להוליד חשד אשר יכוון כל התקדמות נוספת בחקירת התעלומה. ‘מסקנות כשרות’ אמרתי; אך ככה אין כונתי מבוטאת כמו. חשבתי לאמור בזה כי מסקנות אלו הן היחידות הנאותות, וכי מהן נובע החשד בהכרח כתולדה אחת־ויחידה. אכן, מהו החשד, עוד לא אומר כרגע. אין חפצי כי־אם אשר תדע כי, לגבי אני, עז היה זה די תת צורה ברורה – ומגמה מסוימת – לחקירותי בחדר.

"הבה נעבור עתה, בדמיוננו, אל החדר הזה. מה הוא אשר נבקש שם ראשונה? את דרכי־המנוסה אשר בהן השתמשו הרוצחים. לא רב־מדי הוא לאמור כי אין איש מאתנו מאמין במאורעות שמחוץ־לדרך־הטבע. לא שדים ורוחות קטלו את מדם ומדמואזל ל’אספני. עושי המעשה ממשים היו ובדרך ממשית נמלטו. איכה, אפוא? למזלנו יש רק אורח אחד לדון בו בשאלה זו, ואורח זה חייב להובילנו להחלטה ברורה. הבה נבדוק, בזו אחר זו, את דרכי־המנוסה אשר תִתכנה. ברור הוא כי היו המרצחים בחדר בו נמצאה מדמואזל ל’אספני, או למצער בחדר הסמוך, כאשר עלתה החבורה במעלות. הנה כי כן אין עלינו לבקש מוצאים כי אם משני החדרים האלה. אנשי המשטרה גלו את הרצפות, את התקרה, ואת הכתלים, הכל כאשר לכל. כל מוצא נסתר לא יכול להעלם מבדיקתם המעולה. אך בלא האמן לעיניהם הם, התבוננתי בעיני אני. ובכן, כל מוצא־סתרים לא היה. שתי הדלתות הנפתחות מן החדרים אל המסדרון סגורות היו על מסגר, ומפתחותיהן במנעולים. הבה ונפנה אל הארובות. אלו, אף כי רוחב רגיל להן עד לגובה ארבע או שש אמות מעל לאח, הנה לא יעבור בהמשכן גופו של חתול גדול. בהיות אי־האפשרות אשר למנוסה, בדרכים אשר נמנו כבר, בדוקה ומחלטת, שומה עלינו לפנות אל החלונות. בעד אלה של החדר הקדמי לא יכול איש להמלט מבלי אשר יראנו ההמון אשר ברחוב. בהכרח, אפוא, עברו הרוצחים בעד חלונות החדר האחורי. ועתה, בהגיענו אל המסקנה הזאת בדרך חדמשמעית כל־כך, לא לנו, כשוקלים־וכטרים, לדחותה בגלל מניעות מדומות. לא נותר לנו כי אם להוכיח כי ‘מניעות’ מדומות אלו אין הן, למעשה, בגדר מניעות.

"שני חלונות יש בחדר. האחד אין כל רהיטים גודרים בעדו, גם ניתן לראותו כולו. תחתית השני נסתרת היא מן העין על ידי המטה הכבדה הדחוקה בסמוך אליו. זה הראשון נמצא מוגף היטב מפּנים. הוא עמד בפני מלוא כוחם של הללו אשר טרחו להרימו. במסגרתו נקדח נקב גדול לשמאל, ומסמר עבה מאד נמצא נעוץ בנקב ההוא, כמעט עד לראשו. אגב הסתכלות בחלון השני נמצא מסמר דומה נעוץ שם; ואף פה נכשל נסיון נמרץ להרים את המסגרת. עתה בטוחה היתה המשטרה לגמרי כי לא בכוונים אלה נס הנס. ועל־כן חשבו כי דבר יָתר־על־החובה הוא לעקור את המסמרים ולפתוח את החלונות.

"התבוננותי אני קפדנית היתה מעט יותר, וזה מן הטעם אשר אך זה הזכרתיו – באשר פה, ידעתי, יתגלה בהכרח כי כל מניעה מדומה אין היא בגדר מניעה, למעשה.

"הוספתי לטוות את חוט־מחשבתי – מן הסבה אל המסובב. ברוֹח ברחו הרוצחים בעד אחד החלונות האלה. ובאשר כך הוא הדבר, הן לא יכלו לשוב ולהגיף את החלונות מפּנים כאשר הוגפו; – הנה זאת הדעה אשר, בברירותה, הפסיקה את חקירתה ודרישת של המשטרה ברובע הזה. אפס, החלונות היו מוגפים. בהכרח, אפוא, עשויים הם להגיף את עצמם. לא היה מנוס ממסקנה זו. נגשתי אל החלון אשר לא גדר בעדו דבר, בקושי־מה עקרתי את המסמרים ואנסה להרימו. הוא עמד בפני כל מאמצי, כאשר צפיתי מראש. עתה ידעתי כי אי־בזה חייב להיות קפיץ נסתר; ואִמוּת זה של רעיוני הוכיח לי כי הנחותי, למצער, נכונות היו, ואם גם מסתורי מאד עוד נראה כל הנוגע למסמרים. בחפוש מדוקדק נתגלה הקפיץ הנסתר חיש. לחצתי עליו, ומהסתפקי בעצם התגלית, התאפקתי מהרם את החלון.

"עתה השבתי את המסמר למקומו ואבחננו בשים־לב. יכול אדם העובר ויוצא בעד חלון הזה לשוב ולסגרו, גם יכול הקפיץ לקפוץ – אך את המסמר אי־אפשר היה להשיב למקומו. המסקנה פשוטה היתה, ושוב הצרה את שדה חקירותי. בהכרח נמלטו המרצחים בעד החלון השני. הנחתי, אפוא, כי שוים הם הקפיצים בשתי המסגרות, כמסתבר, ואשר על כן בהכרח ימצא הבדל בין המסמרים, או למצער בין ארחי קביעתם. עליתי על סק המטה ומעל למראשותיה נתתי מבט בוחן במסגרת השניה. הורדתי ידי מאחורי דופן המטה, ועד־מהרה גליתי את הקפיץ, גם לחצתי עליו, וכמו ששערתי, לא היה בינו ובין שכנו ולא־כלום. עתה הבטתי במסמר. עבה היה כראשון, וכמדומה ננעץ באותו אופן – כמעט עד־לראשו.

"תאמר, במבוכה הייתי, אולם, אם כן תחשוב, הרי שלא הבינות את טבע עיוני. באמרת ספורטאים, לא ‘נפסלתי’ גם פעם. אף פעם לא אבד הריח גם לרגע. שום חוליה מחוליות השרשרת לא היה בה סדק. חקרתי את הסוד עד תכלית פתרונו, – ופתרון זה הוא המסמר. מכל הבחינות, אומר אני, היה מראהו כמראה חברו אשר בחלון השני; אולם עובדה זו דבר־הבל מחלט היתה (אם גם חותכת היא לכאורה) לעומת הרעיון כי הנה בנקודה זאת בא החוט אל קצו. ‘דבר מה בהכרח אין הוא כשורה’, אמרתי, ‘באשר למסמר’. מששתיו; הראש, ועמו כדי רביעית הזרת מן הרגל, הזדקרו אל בין אצבעותי. מותר הרגל בנקב הקדוח היה, מקום שם נקטמה זו. הבּדל נושן היה (כי שפוֹתיו קרמו חלודה)‎, וכנראה נקטם במכת פטיש, אשר השקיעה את ראש המסמר בחלקו בקצה המסגרת התחתונה. עתה השבתי בזהירות את הראש הזה אל הגומה אשר משם הוצאתיו, והדמיון למסמר אשר־אין־בו־מום שלם היה – הבקיע לא נראה. לחצתי על הקפיץ וארים את החלון בלאט כדי זרתוֹת מספר; הראש התרומם עמו, כשהוא נשאר איתן בשקעו. סגרתי את החלון, ושוב היה מראה המסמר ללא־מום.

"עד הנה נפתרה החידה גם נפתרה. המרצח נמלט בעד החלון הנבט אל המטה. החלון נפל מאליו (או אולי במזיד נסגר), ויגיפו הקפיץ; ואת העצירה אשר עצר הקפיץ הזה מעתה המשטרה ותחשוב כי עצירת המסמר היא, – וככה נראה המשך החקירה מיותר.

"השאלה הבאה היא שאלת אורח הירידה. אשר לנקודה הזאת הונחה דעתי כאשר הלכתי עמך סביב הבנין. מרחק כשתים וחצי אמות ממסגרת החלון אשר דובּר בה עובר כלי־רעם. ממנו אי־אפשר היה לאיש להשיג בידו את החלון עצמו, שלא לדבר על כניסה בו. אפס ראיתי כי התריסים אשר בקומה הרביעית היו מאותו מין מיוחד המכונה בפי נגרי פריס בשם ferrades – מין אשר נדירות ישתמשו בו כיום הזה, אך תכופות יראה בבנינים ישנים בליון ובבורדו. תבניתם תבנית דלת רגילה (יחידה, ולא מתקפלת), מלבד אשר מחציתם התחתונה עשויה מעשה־שכבה או סורג – וככה תמצא אחיזה מצוינת לידים. במקרה אשר לפנינו רחבים הם התריסים האלה שתי אמות חסר־רבע. כאשר ראינום מאחרי הבית, פתוחים־למחצה היו לערך שניהם – לאמור, בזויות ישרות נצבו אל הכותל. מסתבר כי בדקו אנשי המשטרה, כמוהם כמוני, את אחורי הבנין; אולם, אם כן הוא, הרי בהסתכלם ב־ ferrades אלה בקו־רחבם (כפי אשר הסתכלו בודאי‎), לא השיגו מה גדול הרוחב הזה, או, על כל פנים, לא העריכוהו כמו. אכן, אחרי אשר השיבו אל לבם כי מן־הנמנע הוא אשר נס איש בעבר הזה, אך טבעי הוא כי לא בדקו פה כי אם בדיקה שטחית במאד. אפס לי ברור היה כי אם יהדף תריסו של החלון אשר למראשות המטה אל הקיר, יגיע לכדי אמה אחת מכלי־הרעם, גם נהיר היה כי במדה נדירה מאד של זריזות ועוז־נפש יתכן לחדור ככ מעם כלי־הרעם בחלון. בהגיעו למרחק אמה־ורבע (מניחים אנו עתה כי פתוח התריס מלוא המדה) עשוי שודד לקנות אחיזה איתנה בשבכה. בהרפותו, אפוא, מכלי־הרעם, בהציגו כף רגלו באיתן על הכותל, ובקפצו מעמו בעוז נפש, עשוי היה להדוף את התריס גם לסגרו, ואם נדמה כי פתוח היה החלון בעת ההיא, הרי עשוי היה אפילו לזנק אל תוך החדר.

"חפץ אני אשר תשיב אל לבך במיוחד כי דברתי על מדה נדירה מאד של זריזות כנחוצה להצלחה במעלל כה מסוכן וכה קשה. יש את נפשי להראותך ראשית כי אולי אמנם בוצע הדבר; – אך, שנית ובעיקר, חפץ אני כי תשיג בינתך את טיבה הנפלא מאד – אשר מחוץ־לגדר־הטבע כמעט – של אותה זריזות אשר בה ניתן לבצע זאת.

"אין ספק כי תאמר, כלשון החוק, אשר למען ‘חזק את טענתי’ שומה עלי להפחית מערכה של הזריזות הדרושה בענין הזה תחת לעמוד על הערכתה המלאה. אפשר כי כך הוא נוהג החוק. אך לא כן מנהג ההגיון. תכלית חפצי היא האמת בלבד. עניני הקרוב הלא הוא להשיאך להסמיך זה לזה אותה זריזות נדירה מאד אשר עליה אך זה דברתי ואותו קול חד (או גס) המיוחד מאד אשר הגאיו אינם דומים, שבאשר ללאומיותו לא נמצאו שני אנשים אשר יסכימו ביניהם, ואשר באָמרו לא ניתן לגלות כל צרוף של הברות.

עם הדברים האלה רחפה במוחי תפיסה עמומה ומושגת־למחצה של כונתו של דופין. כמו על שפת ההבנה הייתי, וכוח אין להבין – כאשר ימצאו אנשים עצמם תכופות על גבול הזכרון, מבלי אשר יוכלו, באחרית דבר, לזכור. ידידי הוסיף לשאת דברו ויאמר:

"רואה אותה כי הסחתי את השאלה מאורח־המנוסה אל אורח־החדירה. היה את נפשי להביע את הדעה כי באותו האופן חדר החודר וגם נס, ובואתה הנקודה עצמה. הבה נשוב עתה לפנים החדר. הבה נסקור את אשר יראה בזה. מגרות השִדה נבוזו, אומרים, אף כי הרבה מלבושים עוד נותרו בן. פה מסקנה בטלה היא המסקנה. אין היא אלא השערה בלבד– השערה נואלת מאד – ולא יותר. איך נדע כי אין החפצים אשר נמצאו במגרות – כל אשר היה בהן במגרות האלו? חיים פרושים ביותר חיו מדם ל’אספני ובתה –פני מיודעים לא ראו – לעתים נדירות יצאו מפתח ביתן – וצורך לא היה להן בחליפות־בגדים הרבה. אלו אשר נמצאו, מסתבר כי, למצער, לא נופלות הן מכל חליפת־בגדים אשר היתה להן לגברות הללו. אם לקח גנב חליפות־בגדים, למה־זה לא לקח את הטובות בהן – למה־זה לא לקח את כולן? במלה אחת, למה־זה משך ידו מארבעת אלפים שקלי־זהב ותחת זאת עמס חבילת מלבושים? כי אכן משך ידו מן הזהב. כמעט כל הסכום אשר נקב מסיה מינו, השולחני, נתגלה, בחריטים, על הרצפה. חפץ אני, אפוא, כי תסיר מלבך את רעיון־הכסל בדבר הנמוק אשר אותו הוליד במוחות המשטרה אותו חלק של דבר־העדות המספר על כסף שנמסר בפתח הבית. צרופי־מקרים אשר כאלה, גם נפלאים שבעתים מזה (מסירת כסף ובצוע רצח תוך שלושת ימים מיום קבל אותו הנרצח), יקרו לכל אחד מאתנו בכל שעה משעות חיינו, מבלי אשר יסבו גם שימת־לב רגעית. צרופי־מקרים הרי, בכללם, אבני־נגף גדולות הם בדרכו של הוגה מן ההוֹגים אשר חונכו לבלי דעת מאומה בתורת־ההסתברויות – זו התורה אשר לה חבים נהדרי הענינים אשר חקר בהם האדם חוב על הנהדר שבבאורים. במעשה אשר לפנינו, הנה אילו נעלם הכסף, כי אז היתה העובדה כי חלה מסירתו שלושה ימים קודם־לכן יותר מצרוף־מקרים בלבד. כי אז היה בה כמין אשור לזה רעיון הנמוק. אפס אם נניח, במסבות הקימות כי הזהב הוא־הוא מניעה של השערוריה הזאת, כי אז שומה עלינו לדמות בנפשנו כי היה הרוצח גולם הססני כל־כך עד אשר משך ידו מזהבו ומנמוקו גם־יחד.

"והנה עתה, בהיות הנקודות אשר עליהן הסבותי את שימת־לבבך – אותו קול מיוחד, אותה זריזות נדירה. ואותו העדר מרעיש של נמוק במעשה־רצח מוזר ונתעב כל־כך – בהיות אלו שמורות בכרונך היטב, הבה ונעיף עין על מקום־המטבֵּח עצמו. הנה אשה אשר הומתה בחנק בכוח־יד, ונדחקה במעלה של ארובה, וראשה כלפי מטה. מרצחים רגילים לא ינקטו דרך רצח אשר כזאת. פחות מכל נוהגים הם להטמין כך את הנרצח. הודה תודה כי היה בו באופן דחיקתה של הגויה במעלה הארובה דבר־מה נפלה־להפליג – דבר־מה אשר אין לישבו כלל עם מושגינו הרגילים על מעשה־אנוש, אף אם נחשוב כי היו העושים הנשחתים־באדם. חשוב גם מה רבה היתה ודאי גבוּרת אותה יד אשר יכלה לדחוק את הגופה מעלה בכו אשר כזה בכוח רב כל־כך, עד כי בקושי הספיק אונם המאוחד של כמה אנשים למשכה מטה.

"פּנה עתה אל עוד אותות לשמוש באוֹן מופלא ביותר. על הכירה נמצאו תלתלים עבים – תלתלים עבים מאד – של שער אדם. אלה נתלשו בשרשיהם. יודע עתה מה רב הכוח הנצרך למען תלוש ככה אף עשרים או שלושים שערות יחדיו. גם אתה גם אני ראינו את הקצוות ההן. בשרשיהן (מראה־אימים!) אחוזים היו גזיזי בשר־הקרקפת – עדות בטוחה לעצמת־הענקים אשר בה שורשו בבת אחת אולי חמשים רבוא שערות. לא די שנכרת צואר הזקנה, גם הותז הראש כליל מן הגוף: המכשיר היה רק תער בלבד. חפץ אני גם כי תתבונן בפראות בלתי־האנושית אשר במעשים האלה. על החבורות אשר בגוף מדם ל’אספני לא אדבר. מסיה דיומה, ועוזרו הנכבד מסיה אטין, חוו דעתם לאמור כי איזה מכשיר קהה הוא אשר גרמן; ועד הנה נכוחים דברי האדונים האלה מאד. ברור כי המכשיר הקהה היה מרצפת־האבן שבחצר, אשר עליה נפל הקרבן מן החלון אשר נבּט אל מראשות המטה. רעיון זה, אם כי כה פשוט עשוי הוא להראות כעת, נעלם מן המשטרה מפני אותה סבה אשר מפניה נעלם ממנה רחבם של התריסים – כי, עקב ענין המסמרים, נאטמה בינתה מהשג כי אפשר אשר נפתחו החלונות אי־פעם.

“אם, נוסף על כל הדברים האלה, נותן אתה דעתך כיאות על אי־הסדר המוזר אשר בחדר, הרי הרחקנו־לכת עד לחבר את המושגים של זריזות מדהימה, חָזקה על־אנושית, פראות־לא־אנוש, טבח באין־נמוק, עווּי־זוָעה הזר לאדם בתכלית, וקול אשר צלילו נכרי לאזניהם של בני לאומים שונים ואין באָמרוֹ כל הבּוּר ברור או בּן־הבן, מהי, אפוא,אחרית־דבר? מה רושם עשיתי על דמיונך?”

בשאול אותי דופין את השאלה חשתי כי סמר בשרי מפחד. “משוגע”, אמרתי, “עשה את המעשה הזה – איזה מטורף משתולל, אשר ברח מבית־משוגעים סמוך”.

“בכמה בחינות”, ענה, “אין דעתך מופרכת. אך קולותיהם של משוגעים, אף בתקיפותיהם הפרועות ביותר, לעולם לא ימצאו מתאימים לאותו קול מיוחד אשר נשמע על המדרגות. משוגעים בני איזו אומה הם, ולשונם, אף אם חסרת־קשר תהיינה מליה, הנה היה יהיה קשר בהִבּורה. מחוץ לזה, אין שערו של משוגע כשער אשר בידי עתה. את הציב המעט הזה הוצאתי מבין אצבעותיה הקפוצות של מדם ל’אספני. אמור לי מה אתה רואה”.

“דופין!” אמרתי, וכוחי תש כליל; “שער זה משונה הוא ביותר – לא שער אדם הוא זה”.

“לא טענתי כי שער אדם הוא”, אמר; “אך בטרם נחרוץ משפט בענין הזה. חפץ אני כי תעיף עין על המִרשם הקטן אשר שרטטתי על הגליון הזה. העתק הוא של אשר תואר בחלק אחד של דברי־העדות כ”חבורות שחורות ופצירות עמוקות של צפרנים' על צוארה שך מדמואזל ל’אספני, ובחלק אחר (בעדות האדונים דיומה ואטין) כ’מספר נקודות שחורות־כחולות שנכר היה כי רשומי אצבעות הן'.

“הלא תראה”, המשיך ידידי, בפרשו את הגליון על השולחן אשר לפנינו, “כי הציור הזה מקנה רושם של אחיזה חזקה ויציבה. אין לראות פה כל זיחה. כל אצבע נאחזה – אפשר עד למות הקרבן – במקום כו נשקעה מתחילה, ולא הרפתה. נס־נא, עתה לשים את כל אצבעותיך, בעת־ובעונה אחת, במקומות הטביעות המתאימים אשר אתה רואה”.

נסיתי, ולשוא.

“אולי שלא כהוגן בוחנים אנו את הענין הזה”, אמר. “הגליון פרוש על שטח מישורי; אך צואר האדם גליל הוא. הנה גזר עץ לפניך אשר היקפו כהיקף הצואר לערך. עטפנו בניר, וחזור על הנסיון”.

עשיתי כדבריו; אפס הקושי בולט היה עוד יותר מבתחילה. “זה”, אמרתי, “לא חותם יד־אנוש הוא”.

“קרא עתה”, השיב דופין, “את הקטע הזה מקיויה”.

היתה זו הרצאת־דברים אנטומית מפורטת ותאורית־כללית על קוף אורנג־אוטנג האדמדם־הכתום של איי הודו־המזרחית. קומת־הנפילים, החָזקה והזריזות המופלאות, האכזריות הפראית ונטיות החקוי של חי־יונק זה ידועות הן לכל די־והותר. פתאום־לפתע הבנתי את כל אימי הרצח כמו.

“תאור האצבעות”, אמרתי, ככלותי לקרוא, “הולם הוא בדיוק את הציור הזה. רואה אני כי לא יכול שום בעל־חי זולת אורנג־אוטנג, מן הסוג הנזכר בזה, לטבוע את הפצירות כאשר שרטטת אותן. גם אותו ציב של שער צהבצהב־חום כמוהו כשער אותה חיה של קיויה. אך נבצר ממני להשיג את פרטי התעלומה האיומה הזאת. מלבד זאת, שני קולות נשמעו בריבם, והאחד מהם היה, בלא ספק, קולו של צרפתי”.

“אמת; וזכור תזכור בטוי אשר יחסוהו העדים, כמעט פה אחד, לקול הזה – הביטוי mon Dieu! במסבות ההן היה זה, כהגדרתו הנכונה של אחד העדים (מונטני הרקח), בטוי של תוכחה או מחאה. הנה כי כן, על שתי המלים האלו בעיקר יסדתי את תקוותי לפתרון שלם של החידה. צרפתי ידע על הרצח גם ידע. אפשר – אכן גם מסתבר הוא ביותר – כי נקי היה מכל השתתפות בעלילות־הדמים אשר התרחשו. אפשר כי ברח ממנו האורנג־אוטנג. אפשר כי רדפוֹ אל החדר; אך במרוצת המאורעות המבעיתים אשר ארעו לא יכול לשוב ולתפסו. עדין חפשי הוא לנפשו. לא אמשיך בהשערות האלו– כי אין לי כל רשות לחשבן יותר מכן– יען כי בִּדְלֵי ההרהורים אשר עליהם יוסדו אין הם ממשים אף די תפיסת שכלי אני, ויען כי לא אוכל לטעון אשר אוכל לעשותם בני־השג לזולתי. השערות נקרא להם, אפוא, ובכאלו נדבר בהם. אם אמנם חף הוא הצרפתי הנדון, כאשר אניח, מן התועבה הזאת, כי אז תביאנו המודעה הזאת אשר מסרתיה אמש, בשובנו הביתה, למשרד ‘העולם’ (עתון הנתון לעניני ספנות, ומלחים דורשים לו הרבה), אל מעוננו.”

הוא הושיט לי דף, ואקרא בו כדברים האלה:

“נלכד – ביער בולון, השכם בבוקר יום–(בוקר הרצח), 'אורנג־אוטנג חום־צהבהב, גדול מאד, מן הסוג הבּוֹרנאי. בעליו (אשר נמצא כי מלח הוא ממלחיה של ספינה מלטאית) יכול לשוב ולקבל את בעל־החי, אחרי אשר יזהה אותו זהוי מניח־את־הדעת ויסלק תשלומים מעטים הכרוכים בלכידתו ובחזקתו. לפנות לרחוב—- מספר—-, פרור סן־ג’רמן –au troisième”.

“הבן לא אוכל”, עניתי ואומר, “איך ידעת כי מלח הוא האיש, ממלחיה של ספינה מלטאית?”

“אין אני יודע זאת”, אמר דופין. “אין אני בטוח בדבר. אולם הנה לפניך פסה קטנה של פתיל, אשר תארו, ושמנוניתו, יעידו כי שמש לקליעת השערות באחת מאותן צמות, החביבות כל־כך על המלחים. יתר־על־כן, קשר זה יוכלו רק מעטים מלבד מלחים לקשרו. ואפיי הוא למלטאים. את הפתיל מצאתי לרגלי כלי־הרעם. הוא לא יכול להיות קנינה של איזו מן הנרצחות. והנה אם שוגה אני, ככלות הכל, בהקש אשר מקיש אני מן הפתיל הזה, כי מלח היה הצרפתי ממלחיה של ספינת מלטאית, ובכל זאת הן לא עשיתי כל רע באמרי את אשר אמרתי במודעה. אם טעות בידי, כי אז רק יחשוב האיש כי הטעני איזה מקרה אשר לא יטרח לחקרו. אפס אם צודק אני, הרי הגענו לנקודה חשובה מאד. מדעתו את דבר הרצח, ואם גם חף הוא ממנו, יהסס הצרפתי כמובן להענות למודעה – ולבקש את האורנג־אוטנג. וככה ישקול בדעתו: – ‘חף אני; דל אני; האורנג־אוטנג שלי יקר ערכו – לאיש כמעמדי אוצר הוא בפני עצמו – למה־זה יאבד לי עקב חששות בטלים לסכנה? הנה הוא לפני, בתחום־השגי. ביער־בולון מצאוהו – במרחק עצום מבימת המטבח ההוא. איכה יחשוד מי כי חית־יער היא אשר עשתה את המעשה? המשטרה אובדת־עצות – גם לא עלתה בידה למצוא חוט קל־שבקלים. אף אם תפסה את בעל־החי, מן הנמנע יהיה להוכיח כי ידעתי את דבר הרצח, או לטפול עלי אשמה בגלל ידיעתי זאת. והחשוב־מכל, ידוע אני. בעל־המודעה מציְנֵני כאדון החיה. לא אדע לבטח מה גבול ידיעתו. אם אמנע מתבוע קנין יקר־ערך כל כך, אשר ידוע כי לי הוא, הרי יהיה בעל־החי, למצער, צפוי לחשוד. אין בכונתי להסב שימת־לב אם אלי ואם אל החיה. אֵענה למודעה, אקבל את האורנג־אוטנג, ואכלאנו עד ימס הענין הזה’”.

ברגע הזה שמענו קול צעד על המעלות.

“הכון”, אמר דופין, “אתה ואקדחיך, אך אל תשתמש בהם גם אל תראם עד אם נתתי לך אות”.

דלת־החזית של הבית נשארה פתוחה, והאורח נכנס, מבלי אשר יצלצל, ועלה כמה מעלות. אכן עתה הסס, כמדומה. מיד שמענוהו יורד, דופין חש אל הדלת, והנה שוב שמענוהו עולה. הוא לא פנה אחור שנית, כי אם בתוקף פסע, ודפק על דלת חדרנו.

“יבוא”, אמר דופין, בקול שמח וטוב־לב.

אדם נכנס. מלח היה, כנראה־בעליל, – איש גבוה, בעל־בשר וחסון־למראה. פניו, השזופים במאד, נחבאו עד יותר ממחציתם בדקן־לחיים ובשפמות. מק־חובטים אדיר עשוי עץ־אלון היה עמו, אך מלבד זה דומה כי לא נשא כל נשק. הוא החוה קידה מגושמת וברכנו ב“ערב־טוב”, בהטעמה צרפתית, אשר אף כי נפשטלית היתה מעט, בכל זאת די היה בה להעיד על מוצא פריסי.

“שב־נא, ידידי”, אמר דופין. “סבור אני כי לאורנג־אוטנג באת לשאול, בהן־צדקי, כמעט מקנא אני בך בגללו; יצור נאה להפליא, ורב־ערך מאד, בלי ספק. בן כמה הוא, לדעתך?”

המלח שאף שאיפה ארוכה, כאדם אשר הוסר מעליו איזה נטל קשה־מנשו, ואחר השיב שאלות:

“אין בידי לאמור – אך לא יוכל להיות בן יותר מארבע או חמש שנים. הנמצא הוא פה אתך?”

“הה, לא; לא יכולנו להחזיקו פה בנוחות ובהרחבה. נמצא הוא באורות־הַשׂכֵר ברחוב דיובור, בסמוך. בבוקר תוכל לקבלו. כמובן, נכון אתה לזהות את הנכס?”

“בודאי, אדוני”.

“צר יהיה לי לעזבו”, אמר דופין.

“איני אומר כי את כל הטרחה הזאת תטרח בחנם, אדוני”, אמר האיש. “לא יכולתי לצפות לזאת. ברצון רב אשלם שכר מציאתו של בעל־החי – לאמור, ככל המתקבל־על־הדעת”.

“נאה”, השיב ידידי, “כל זה הוגן הוא מאד, בודאי. הבה אחשוב! – מה עלי לקבל? הו! הנה אומר לך. זה יהיה שכרי. אתה תמסור לי את כל הידיעות אשר תוכל למסור על מעשי־הרצח ההם ברחוב מורג”.

את הדברים האחרונים אמר דופין בקול חרישי מאד, ובמתינות רבה. באותה מתינות גם נגש אל הדלת, נעלה, ונתן את המפתח בכיסו. אחר שלף אקדח מחיקו, ובלא רִגשה כלשהי שׂמוֹ על השולחן.

פני המלח להבו כאילו חישב להחנק. הוא קם על רגליו ואחז במקל־החובטים אשר לו; אך תיכף שב ויצנח על כסאו, כל עצמותיו רוחפות וסברוֹ – סבר־המות. הוא לא אמר דבר. בכל לבי רחמתיו.

“ידידי”, אמר דופין ברב־נועם, “נחרד אתה ללא כל צורך, באמת. אין בכוונתנו להציק לך במאום. בכבודו של בן־נדיבים, בכבודו של צרפתי, ערֵב אני לך כי אין עם לבנו להרע לך במאום. היטב יודע אני כי נקי אתה מתועבות רחוב־מורג. אך לא יסכון להכחיש אשר אמנם מעורב אתה בהן באיזו מדה. מאשר אמרתי כבר הלא תדע כי היו בידי אמצעים להודע־דבר על הענין הזה – אמצעים אשר אותם לא יכולת לראות בחלומך מעולם. ועתה כאלה הם פני הדברים. אתה לא עשית כל דבר אשר יכולת למנעו – כל דבר אשר בגללו יותן להרשיעך. אף בשוד לא אשמת, בעת אשר יכולת לשדוד באין־מכלים־דבר. אין לך דבר להצפינו. אין לך כל טעם להצפין דבר. מצד שני, כל עיקר־של־כבוד מחייב אותך להתודות על כל הידוע לך. איש חף כלוא עתה, והוא נאשם בפשע אשר בידך להראות על עושהו”.

דעתו של המלח נתישבה, במדה רבה, כהגות דופין את הדברים האלה; אך אומץ־ההליכות אשר היה לו בתחילה לא היה לו עוד.

“כה יתן לי האלוהים וכה יוסיף!” אמר, אחרי דומיה קצרה, “אספר לך את כל הידוע לי על הענין הזה; – אבל אינני מצפה כי תאמין גם בחצי אשר אומר – אכן אך כסיל הייתי אילו צפיתי לזאת. עם־זאת, חף הנני, ואת בור־כפי אוכיח ויהי מה”.

וזה, בעצם, אשר אמר. לא מכבר הפליג אל איי־הודו. חבורה אחת, אשר היה מאנשיה, ירדה בבורנאו ויצאה לטיול־שעשועים ללב הארץ. הוא וחבר מחבריו לכדו את האורנג־אוטנג. החבר הלז מת, והוא היה לבעליו היחיד של בעל־החי. לאחר תלאות הרבה, אשר גרמה פראותו המורה־והסוררת של לִכְדו בעת המסע הביתה, הצליח באחרונה להושיבו במעונו שלו בפריס, מקו שם נזהר, למען לא תוסב אליו שימת־לבם בלתי־הנעימה של שכניו, לבל יֵראו פני החיה, עד אשר תחלים מפצע ברגלה אשר פצעה שבב־עץ בספינה. אחרית חפצו היתה למכרה.

בשובו לביתו מאיזו משובת מלחים בליל הרצח, או נכון יותר, בבקרו, מצא את החיה והנהי בחדר־משכבו, אשר אליו פרצה מקתון סמוך, מקום שם, חשב האיש, חבושה היא לבטח. תער־גלבים בידה, ולחייה מסוּבנות כולן, ישבה החיה נוכח מראה ונסתה ידה בגלוח, כמעשה בעליה אשר ראתה בודאי לפני־כן בעד חור־המנעול של דלת הקתון. נבעת למראה כלי־זין כה נורא ביד חיה כה פראית, אשר כה רבה יכלתה להשתמש בו, לא ידע האיש, כמה רגעים, מה יעשה. אכן, רגיל היה האיש להשביח גם את העזות שבסערות־השתוללותו של היצור בצלפות שוט, ובו אמנם אחז. למראה השוט קפץ האורנג־אוטנג מיד בעד חלון החדר, קפץ וירד במדרגות, ומשם, בעד חלון, אשר פתוח היה, למגינת־לבב, הרחובה.

נואש רץ הצרפתי אחרי הקוף; והלז, התער עוד בידו, עמד לרגעים והביט לאחוריו ועוה פניו לעומת רודפו, עד אשר כמעט והדביקו זה. ואז שב למרוצתו. ככה נמשכה הרדיפה עת רבה. דממה עמוקה היתה ברחובות כי כמעט השעה השלישית בבוקר היתה השעה. ברדתו בסמטה אשר מאחרי רחוב מורג נמשך לבו של העורק אל אור שנצנץ מחלונו הפתוח של חדרה של מדם ל’אספני, בקומה הרביעית של ביתה. הוא אץ אל הבנין, הבחין בכלי־הרעם, טפס ועלה בזריזות לא־תשוער, נאחז בתריס, אר הדוף היה אל הכותל מלוא־מדתו, ובאמצעותו הישיר וזינק אל מראשות המטה. המעשה כולו לא ארך גם דקה אחת. כבוא האורנג־אוטנג בחדר שב ופתח את התריס בבעיטה.

המלח, בינתים, שמח גם נבוך. חזקה היתה תקותו כי עתה הנה ישוב וילכוד את החיה באשר כמעט לא תוכל זו להמלט מן המלכודת אשר אליה ערבה לבה לבוא, בלתי־אם ברדתה בכלי־הרעם, ולרגלי זה הלא יתכן לתפסה. מצד שני היתה סבה לחרוד הרבה לאשר יעשה הקוף בבית. הרהור זה המריץ את האיש להוסיף ולעקוב אחר העורק. לא קשה הוא לטפס בכלי־רעם, מה־גם אם מלח הוא המטפס; אבל כאשר הגביה עד לגובה החלון, אשר הרחק לשמאלו היה, תם אָרחו; כל אשר יכול לעשות היה להתרומם עד כדי להעיף־עין על החדר ואשר בו, עם מעוף־עין זה כמעט ונפל ממקום־אחיזתו מפאת רב האימה. ברגע ההוא פלחו את הלילה אותן זעקות איומות, אשר העירו את שוכני רחוב־מורג משנתם. מדם ל’אספני ובתה, לבושות שׂלמוֹת־לילן, עסוקות היו כמדומה בסדור אלו תעודות בתיבת־הברזל שנזכרה כבר, אשר הוסעה אל אמצע החדר. פתוחה היתה זו, ותוכה מונח אצלה על הרצפה. הנרצחות ישבו אל־נכון וגבן אל החלון; והעת אשר עברה למחדוֹר החיה ועד השמע היללות תעיד כי לא הרגישו בה אלו מיד. מסתבר כי את נפנוף התריס ודאי יחסוּ לרוח.

כאשר הציץ המלח לפנים, תפס בן־הנפילים את מדם ל’אספני בשערותיה (אשר סתוּרות היו, כי סורקת היתה אותן), ונופף בתער לעומתה, כמחקה את תנועותיו של גלב. הבת מוטלת היתה מלא־קומתה על הרצפה, חדלת־ניע; היא התעלפה. יללותיה ופרכוסיה של הזקנה (אשר בעודם נמשכים נתלש השער מראשה) גרמו שתהפוכנה כונות האורנג־אוטנג, אשר אל־נכון כונות־שלום היו בתחילה, ותהיינה לכונות־עברה־וזעם. בתתנופה נמרצת אחת של זרועו החסונה כמעט והחיז את ראשה. מראה הדם לבּה את חרונו עד־לטרוף. שניו חורקות ועיניו יורקות להבה, עט על גופת הנערה ואת צפרניו הנוראות השקיע בגרונה, ולא הרפה ממנה עד צאת נשמתה. ברגע ההוא נחתו מבטיו התועים והנרגשים במראשות המטה, אשר מעל להן ניתן להבחין בראשו של בעליו, הקופאים באימתם. חמת החיה, אשר בלי־ספק זכרה עוד את השוט המאים, הפכה פחד מיד. מהכירה כי ראויה היא לעונש, דומה כי התאַותה להעלים את פעליה־דמים, וביסורי חרדה ורוגז דלגה בחדר כה־וכה; בהתרוצצה ככה הפילה רהיטים ושברתם. ואת המצע חטפה מן המטה. בסוף דבר, תפסה בגוית הבת ותדחקנה במעלה הארובה, כפי אשר מצאוה; ואחרי־כן תפסה בגוית הזקנה, ומיד השליכתה בעד החלון וראשה למטה.

כאשר נגש הקוף אל החלון ועמו משאו הנשחת, נרתע המלח בבעתה אל כלי־הרעם, ירד, או, נכון יותר, גלש, מטה, ומיד אץ לביתו – ירא מפני תוצאות הטבח, ומוַתר ברצון, בחרדתו, על כל דאגה לגורל האורנג־אוטנג, המלים אשר שמעה החבורה כעלותה במעלות היו קריאו אימתו ופחדו של הצרפתי, בלולות בלעגי־לשונה הנרשעים של החיה.

כמעט אין לי עוד דבר להוסיפו. האורנג־אוטנג נמלט אל־נכון מן החדר, ברדתו בכלי־הרעם, רגע לפני הפרץ הדלת. אל־נכון סגר את החלון בעברו בו, לאחר זמן תפסו בעליו עצמו, אשר קיבל סכום־כסף גדול מאד מחירו ב־ jardin des Plantes. לה־בּוּן שוחרר תיכף לאחר שמסרנו על השתלשלות הענינים (בצרוף כמה דברי־הסבר מפי דופין) במשרדו של מפקח־המשטרה. פקיד זה, אף כי רחש טוב לידידי, לא יכול להסתיר כליל את מפח־נפשו נוכח המפנה אשר חל בענינים, וישיש להפטיר הערת־התול או שתים על אשר יאתה לכל אדם לעסוק בעסקין שלו.

“הנח־לו לדבר”, אמר דופין, אשר לא ראה צורך להשיב. "הנח־לו לשאת דברו; הקל יקל הדבר מעל מצפונו. אני די לי כי הובסתיו בטירתו שלו. אף על פי כן, אין העובדה כי נכשל בפתרון התעלומה הזאת ראויה לתמהון כל־כך, כאשר ידמה; כי, לאמתו של דבר, ערום הוא ידידנו המפקח מכדי היות מעמיק. חכמתו אין בה אַבקן. כולה ראש – וגוף אין לה, כתמונות לָבֵרְנֶה האֵלה – או, לכל המוטב, ראש וכתפים היא כולה, כחמור־הים. אבל בריאה חביבה הוא, חרף הכל. חובב אני אותו במיוחד בשל מופת־התחפשות אחד אשר עשה, ואשר תודות לו יצא שמו כחריף־שכל. כונתי לאופן בו de nier ce qui est, et d’expliquer ce qui n’est pas'.¹