דברים בערב שהוקדש לכבוד יובל השבעים שלי בבית הסופר, ביום כ“ו בסיוון תשל”ה (5.6.75). נדפסו ב“על המשמר” ביום 13.6.75.

אחד הסופרים החשובים ביידיש, מה ברודרזון, אמר במעמד־יובל הדומה למעמדי, כהאי לישנא: “איך דאנק אייך, טייערער עולם, וואס איר זיינט מיך געקומען מנחם־יובל זיין”. (אני מודה לכם, קהל יקר, על שבאתם לנחם את בעל היובל). גם אני מודה איפוא לכם, קהל יקר, שבאתם לנחמני ביובלי.

תמיד חשבתי, שאין זה מן המידה לחוג יובל החמישים או יובל השישים של סופר. אין אלה יובלות של ממש. חייבתי בכל לבי חגיגה עם הופעת ספר, שאינה תלויה בגיל. לידתו של ספר, כלידתו של ילד, ראויה לציון חגיגי הן כאות הערכה לסופר והן כהודעה לקורא לקנות את הספר ולקרוא בו.

מה שאין כן יובל השבעים. זהו יובל ממש. משהגיע סופר או אמן לשנת השבעים נאה לו למשוך בקרן היובל. וסמוכין מצאתי בנוטריקון של המלה שבעים: שנה בה עצרתי יובל מותרת. בשנת השבעים בא לידי גילוי קודם כל יבול של שנים וגם גבול של שנים; שהרי כבר אמר נעים זמירות ישראל: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה”. וכשמיתוסף לכך יבול משפחתי, ספרותי, ציבורי וישובי, ניתנה רשות לאלה הרוצים בכך, להושיב את בעל היובל בראש הקרואים ולהעריכו כערכו, או כלשון האמירה ההלצית, לנחמו ביובלו. ואף־על־פי שיש היתר מדאורייתא לעצרת זו, אינני מרגיש עצמי בנוח. רגיל אני כל ימי לייבל אחרים והנה פתאום אני מתייבל. שינוי זה טילטל אותי קצת. המלה גיל היא, כידוע, שם נרדף לשמחה, אלא שיש הבדל בין גיל בר־מצווה לגיל בר־שבעים. אומר, איפוא, את האמת: מעולם לא היתה תודעת הגיל חריפה אצלי. סלדתי ואני סולד מאותה גישה אל החיים, שלפיה חייב אדם להכין את עצמו לקראת המיתה, לומר תמיד וידוי, לכתוב צוואות, לצפות למלאך המוות, ולראות במותו של כל מכר אות להזמנה לעולם הבא. כל חושי אמרו לי: חייב אדם להתקין את עצמו בכל גיל לקראת החיים, לקראת זריחה חדשה, לקראת תשוקה חדשה, לקראת יצירה חדשה. כך עשיתי וכך אני מקווה לעשות גם להבא.

ברם, גילוי התאריך הזה לעצמי ופירסומו בפרהסיה עוררוני לחשבון נפש, לחזון אחורני. ובחזוני ראיתי נופים משתרעים לעיני. נוף זמן ונוף מקום. והנופים הם צבעוניים מאוד. נפרשו לפני מראות הילדות והנערות, מראות הבחרוּת והבגרות, והתייצבו החלומות והשאיפות. שהרי לכל אדם חלום על עצמו, על עתידו, על מה שהוא רוצה להיות ועל מה שהוא מוכשר להיות. החלום הוא על־פי הרוב גדול מן המציאות, אך ממנו חוצב האדם את פרוסות ההגשמה. וכך ראיתי גם אני את נוף חיי זרוע ערוגות ירוקות, גידולי אביב וגידולי סתיו, אך גם נקודות שממה וחורבן, שאיפות שנתגשמו ומשאלוֹת־לב שעלו בתוהו. פאנוראמה גדולה ורחבה, המשמחת באיי ההגשמה והמעציבה בפסים הריקים ובתילי הנסיונות שהכזיבו.

בכך אין חידוש. כך אמרו הקדמונים: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אלא שיש הבדל בין שיעורו של המתגשם ושל שאינו מתגשם. אם משווה אדם את החלומות, המאוויים והשאיפות והאידיאלים, שלא נתגשמו בחייו, אל אלה שנתגשמו, יש מקום לעצבות גדולה. לפיכך ראוי לו להראות אותה חלקה קטנה של פעילות והישגים, שהגורל זיכה אותו בה. ואמנם כדי להפיס את דעתי ניסיתי לעשות כן. ולא אעסוק בתחום החיים הפרטיים, המשפחה, הילדים והנכדים, שאין לי בהם כל טענות לריבונו של עולם, ואינם עניין לרשות הרבים. אבל ארמוז על שני דברים גדולים שאירעו בחיי ועדיין הם מתארעים והולכים. הדבר הראשון הוא קום מדינת ישראל. עניין זה היה מרכז שאיפותי ומעשי למן היום שנעשיתי חלוץ ועליתי ארצה. בדרכים שונות שירתי את המטרה הזאת: בתנועת הנוער, בעבודה, בהתיישבות, בקבוצה, בפובליציסטיקה, בפולמוס אידיאולוגי ובפעילות ציבורית. שום איש מבני דורי לא פילל שיזכה בהגשמה נפלאה ומהירה כזאת של חזון העצמאות היהודית. זוכר אני כששמעתי בפעם הראשונה בכנסת מפי היו"ר יוסף שפרינצק את המשפט: “רשות הדיבור לראש הממשלה”, התבוננתי כה וכה בתמהון ובחוסר אמונה, שמא הצגה היא זאת ולא מציאות מוחשית. בתוך עמי אני יושב, ומרגיש ויודע, שמראות־נגעים ואנשי־נגעים מכערים את הוויית המדינה; אף־על־פי־כן, רואה אני תמיד את דמותה כדמות שיש טהור, ששום חזיונות שליליים לא יכתימוה. הזכייה הגדולה לראות עין בעין את התגשמות משא־הנפש שלי ושל הדורות שקדמו לי, היא חוויית־שתייה בוערת במידה כזאת, שאפילו מעשים רעים הנעשים בתחומה אין בכוחם לכבות אותה; עם זה גדול צערי מאוד למראה הקלקלות הגדולות והמרובות, שאלמלא הן – היתה המדינה מאירה באור עליון.

הדבר השני – היותי סופר. אין זה מקצוע, שאדם בוחר בו, אלא גורל. זוהי רצפת־אש שאיננה מצטננת לעולם. ומי שבא במגע עמה – אין לו תקנה. שכר סופרים, כבוד, פרס, שם טוב, טפלים הם לעיקר. הכתיבה היא סם־חיים לסופר. שכן ההבעה, הנותנת פורקן לנפש הטעונה חוויות והסתכלויות מרטטות, היא צורך־בראשית לו. היא גם תענוג עליון. הנאתו של סופר, המצליח להלביש מחשבה או הרגשה בפסוק יפה ומלוטש, אין לה חילופין. לפיכך הוא מוכן לוותר בגללה על ממון, על בילוי ועל בידור ועל טיולים ועל חברה, ועל רחיצה בים, ועל צרכים יסודיים אחרים; משום שאין לעמוד בפני קסם הכתיבה המקורית, הנחצבת מחיי הנפש, המגלה את האדם לעצמו ולזולתו. הציורים, הדימויים, הסמלים, המלים והאותיות באים לסופר בחלום ובהקיץ ומפתים אותו ומתחננים לפניו: צרף אותנו למשפטים ולתמונות, מלל אותנו, דובב אותנו. הזרם את דמך לתוכנו. בלעדיך, הסופר, אנו פגרים מתים, תבניות במילון. וכל סופר מעצב את החוויה ואת הביטוי לפי כוחו ודרכו. ולזה קוראים “סגנון אישי”, שבו יתנכר סופר וייבדל מחברו.

מלאכת הסופר היא מלאכתי. זה עשרות שנים שאני חורש בחלקת הביקורת, שאני רואה אותה כסוג יצירה לכל דבר. אני סבור, שכשם שישנה בת־השירה, כך ישנה בת־הביקורת, שבלעדיה לא תצוייר מסה ביקורתית. תחילה חשבתי, שמן הראוי בתאריך זה לסכם את נסיוני בביקורת ולהגיש כאן את תמצית משנתי ואורח כתיבתי, אלא שחסתי עליכם, קהל נכבד, ואעשה זאת בכתב ובדפוס, והרוצה לדעת יבוא ויקרא.