דברים בערב שהוקדש לכבוד יובל השבעים שלי בבית הסופר, ביום כ“ו בסיוון תשל”ה (5.6.75). נדפסו ב“על המשמר” ביום 13.6.75.

אחד הסופרים החשובים ביידיש, מה ברודרזון, אמר במעמד־יובל הדומה למעמדי, כהאי לישנא: “איך דאנק אייך, טייערער עולם, וואס איר זיינט מיך געקומען מנחם־יובל זיין”. (אני מודה לכם, קהל יקר, על שבאתם לנחם את בעל היובל). גם אני מודה איפוא לכם, קהל יקר, שבאתם לנחמני ביובלי.

תמיד חשבתי, שאין זה מן המידה לחוג יובל החמישים או יובל השישים של סופר. אין אלה יובלות של ממש. חייבתי בכל לבי חגיגה עם הופעת ספר, שאינה תלויה בגיל. לידתו של ספר, כלידתו של ילד, ראויה לציון חגיגי הן כאות הערכה לסופר והן כהודעה לקורא לקנות את הספר ולקרוא בו.

מה שאין כן יובל השבעים. זהו יובל ממש. משהגיע סופר או אמן לשנת השבעים נאה לו למשוך בקרן היובל. וסמוכין מצאתי בנוטריקון של המלה שבעים: שנה בה עצרתי יובל מותרת. בשנת השבעים בא לידי גילוי קודם כל יבול של שנים וגם גבול של שנים; שהרי כבר אמר נעים זמירות ישראל: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה”. וכשמיתוסף לכך יבול משפחתי, ספרותי, ציבורי וישובי, ניתנה רשות לאלה הרוצים בכך, להושיב את בעל היובל בראש הקרואים ולהעריכו כערכו, או כלשון האמירה ההלצית, לנחמו ביובלו. ואף־על־פי שיש היתר מדאורייתא לעצרת זו, אינני מרגיש עצמי בנוח. רגיל אני כל ימי לייבל אחרים והנה פתאום אני מתייבל. שינוי זה טילטל אותי קצת. המלה גיל היא, כידוע, שם נרדף לשמחה, אלא שיש הבדל בין גיל בר־מצווה לגיל בר־שבעים. אומר, איפוא, את האמת: מעולם לא היתה תודעת הגיל חריפה אצלי. סלדתי ואני סולד מאותה גישה אל החיים, שלפיה חייב אדם להכין את עצמו לקראת המיתה, לומר תמיד וידוי, לכתוב צוואות, לצפות למלאך המוות, ולראות במותו של כל מכר אות להזמנה לעולם הבא. כל חושי אמרו לי: חייב אדם להתקין את עצמו בכל גיל לקראת החיים, לקראת זריחה חדשה, לקראת תשוקה חדשה, לקראת יצירה חדשה. כך עשיתי וכך אני מקווה לעשות גם להבא.

ברם, גילוי התאריך הזה לעצמי ופירסומו בפרהסיה עוררוני לחשבון נפש, לחזון אחורני. ובחזוני ראיתי נופים משתרעים לעיני. נוף זמן ונוף מקום. והנופים הם צבעוניים מאוד. נפרשו לפני מראות הילדות והנערות, מראות הבחרוּת והבגרות, והתייצבו החלומות והשאיפות. שהרי לכל אדם חלום על עצמו, על עתידו, על מה שהוא רוצה להיות ועל מה שהוא מוכשר להיות. החלום הוא על־פי הרוב גדול מן המציאות, אך ממנו חוצב האדם את פרוסות ההגשמה. וכך ראיתי גם אני את נוף חיי זרוע ערוגות ירוקות, גידולי אביב וגידולי סתיו, אך גם נקודות שממה וחורבן, שאיפות שנתגשמו ומשאלוֹת־לב שעלו בתוהו. פאנוראמה גדולה ורחבה, המשמחת באיי ההגשמה והמעציבה בפסים הריקים ובתילי הנסיונות שהכזיבו.

בכך אין חידוש. כך אמרו הקדמונים: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אלא שיש הבדל בין שיעורו של המתגשם ושל שאינו מתגשם. אם משווה אדם את החלומות, המאוויים והשאיפות והאידיאלים, שלא נתגשמו בחייו, אל אלה שנתגשמו, יש מקום לעצבות גדולה. לפיכך ראוי לו להראות אותה חלקה קטנה של פעילות והישגים, שהגורל זיכה אותו בה. ואמנם כדי להפיס את דעתי ניסיתי לעשות כן. ולא אעסוק בתחום החיים הפרטיים, המשפחה, הילדים והנכדים, שאין לי בהם כל טענות לריבונו של עולם, ואינם עניין לרשות הרבים. אבל ארמוז על שני דברים גדולים שאירעו בחיי ועדיין הם מתארעים והולכים. הדבר הראשון הוא קום מדינת ישראל. עניין זה היה מרכז שאיפותי ומעשי למן היום שנעשיתי חלוץ ועליתי ארצה. בדרכים שונות שירתי את המטרה הזאת: בתנועת הנוער, בעבודה, בהתיישבות, בקבוצה, בפובליציסטיקה, בפולמוס אידיאולוגי ובפעילות ציבורית. שום איש מבני דורי לא פילל שיזכה בהגשמה נפלאה ומהירה כזאת של חזון העצמאות היהודית. זוכר אני כששמעתי בפעם הראשונה בכנסת מפי היו"ר יוסף שפרינצק את המשפט: “רשות הדיבור לראש הממשלה”, התבוננתי כה וכה בתמהון ובחוסר אמונה, שמא הצגה היא זאת ולא מציאות מוחשית. בתוך עמי אני יושב, ומרגיש ויודע, שמראות־נגעים ואנשי־נגעים מכערים את הוויית המדינה; אף־על־פי־כן, רואה אני תמיד את דמותה כדמות שיש טהור, ששום חזיונות שליליים לא יכתימוה. הזכייה הגדולה לראות עין בעין את התגשמות משא־הנפש שלי ושל הדורות שקדמו לי, היא חוויית־שתייה בוערת במידה כזאת, שאפילו מעשים רעים הנעשים בתחומה אין בכוחם לכבות אותה; עם זה גדול צערי מאוד למראה הקלקלות הגדולות והמרובות, שאלמלא הן – היתה המדינה מאירה באור עליון.

הדבר השני – היותי סופר. אין זה מקצוע, שאדם בוחר בו, אלא גורל. זוהי רצפת־אש שאיננה מצטננת לעולם. ומי שבא במגע עמה – אין לו תקנה. שכר סופרים, כבוד, פרס, שם טוב, טפלים הם לעיקר. הכתיבה היא סם־חיים לסופר. שכן ההבעה, הנותנת פורקן לנפש הטעונה חוויות והסתכלויות מרטטות, היא צורך־בראשית לו. היא גם תענוג עליון. הנאתו של סופר, המצליח להלביש מחשבה או הרגשה בפסוק יפה ומלוטש, אין לה חילופין. לפיכך הוא מוכן לוותר בגללה על ממון, על בילוי ועל בידור ועל טיולים ועל חברה, ועל רחיצה בים, ועל צרכים יסודיים אחרים; משום שאין לעמוד בפני קסם הכתיבה המקורית, הנחצבת מחיי הנפש, המגלה את האדם לעצמו ולזולתו. הציורים, הדימויים, הסמלים, המלים והאותיות באים לסופר בחלום ובהקיץ ומפתים אותו ומתחננים לפניו: צרף אותנו למשפטים ולתמונות, מלל אותנו, דובב אותנו. הזרם את דמך לתוכנו. בלעדיך, הסופר, אנו פגרים מתים, תבניות במילון. וכל סופר מעצב את החוויה ואת הביטוי לפי כוחו ודרכו. ולזה קוראים “סגנון אישי”, שבו יתנכר סופר וייבדל מחברו.

מלאכת הסופר היא מלאכתי. זה עשרות שנים שאני חורש בחלקת הביקורת, שאני רואה אותה כסוג יצירה לכל דבר. אני סבור, שכשם שישנה בת־השירה, כך ישנה בת־הביקורת, שבלעדיה לא תצוייר מסה ביקורתית. תחילה חשבתי, שמן הראוי בתאריך זה לסכם את נסיוני בביקורת ולהגיש כאן את תמצית משנתי ואורח כתיבתי, אלא שחסתי עליכם, קהל נכבד, ואעשה זאת בכתב ובדפוס, והרוצה לדעת יבוא ויקרא.

דברים שנאמרו בבית הסופר בתל־אביב (23.6.77), בערב שהוקדש להערכת שבעת הכרכים שיצאו לאור במכונס. נדפסו ב“על המשמר”, 24.6.77.

יציאתו של ספר חדש אחד לאור מביאה יום־טוב לבית המחבר ולנפשו. על אחת כמה וכמה כינוס של שבעה כרכים וכרך שמיני שיצא קודם לכן. והשמחה היא כפולה: הסופר שמח למראה יבולו, שהוא סיכום של יצירת חייו, נאסף וניצול מן הפיזור. מעתה יוכל כל מי שיהיה לו עניין בכך, לגשת אל כתביו לקרוא ולעיין, להעריך או לבקר. אולם אי־אפשר שלא לחוש גם את שמחת הכתבים המכונסים עצמם. שנים היו משוקעים בספרים בודדים, בעיתונים ובכתבי־עת ומוטלים כאבן שאין לה הופכין על גבי איצטבאות, וכבר נתיאשו מלראות אור עולם. והנה באה הגאולה. הם הוצאו משם, הועתקו, נוצקו בעופרת חיה ורותחת, הוגהו ונדפסו ונכרכו בספרים חדשים ורוטטים. הפיזור הוא חצי מיתה. כל מסה או מאמר היה שרוי בבדידות גמורה. הם כבר שכחו שיש להם אחים ואחיות, שאב אחד הולידם. כינוסם מחזיר להם הרגשת שייכות וזהות של בית־אב. משל הבנים האובדים חוזרים לחיק משפחתם. ומצאתי לשמחת הכינוס אסמכתא בספר “בית המדרש” לאהרן ילינק, שהוא קובץ של מדרשים קטנים. על שער הספר כתוב לאמור: “בו נקהלו לעמוד על נפשם מדרשים קטנים ישנים ומאמרים שונים”. אם הגיעו המדרשים למצב, שהם מוכנים לעמוד על נפשם כדי להינצל מן הפיזור ולהיכלל בספר אחד, משמע, שרבה מאד שמחתם כשהם משיגים את מטרתם ומצטרפים יחד לפמליה גדולה. ושמחה שלישית, שאתם הנאספים כאן באתם לשמוח בשמחת המחבר וכתביו, ואולי יתעורר בכם הרצון לקרוא בכתבים ולנהוג בהם מנהג אושפיזין בבתיכם.

רבותי, טבעי הוא לסופר הכונס דבריו בשבעה כרכים שיהא שואל את עצמו בסתר או בגלוי שתי שאלות: א) מה תרומה תרמת לספרות העברית ולביקורת העברית במפעל זה? ב) האם “האני מאמין” הספרותי שלך עמד במבחן והאם הגשמת אותו ביצירתך? על השאלה הראשונה לא אני קרוא להשיב, על כל פנים, לא בפומבי. אפשר להניח, שכל סופר רואה עצמו כמוסיף משהו לאוצר־הספרות הכללי, שאילולא כך, מניין היה יונק את כוחו ואת אמונתו בכוחו? אולם על השאלה השניה ברצוני לעמוד בדברים קצרים, הואיל ובתשובה זו יש עניין לכל קהל שוחרי הספרות.

שלושה עיקרים לאני־מאמין שלי. עיקר ראשון: האמונה בחיוניותה של ספרות. השיר, הסיפור, המסה וההגות אינם רק תבלין לחיים, אלא גופי־ חיים או נשמת־החיים. אולי ניתנה רשות לומר: הם לחם רוחני. חיים בלי שיר, בלי ניגון, בלי צורה יפה, בלי ביטוי נאה, או בלי ציור יפה, או בלי תיאור הנוף ובלי הדמיון היוצר, אינם קרואים חיים. הם דלים וריקים. כלל זה כוחו יפה לגבי היחיד ולגבי האומה. כשם שאי אפשר ליחיד בלי ויטאמינים מזינים, כך הוא זקוק לויטאמין הספרותי. בלעדיו הוא מחוויר ומצטמק. אופק ראייתו מוגבל ונסיון חייו דל. ואף האומה זקוקה לשירה ולאמנות, העושות אותה חטיבה רוחנית לעצמה ולעולם. הסמלים הראשוניים לכך הם: הדגל וההימנון. בשני אלה מקופלות ארבע אמנויות: צבע, לשון, וניגון, ואמנות רביעית – הלא היא אמנות הסיפור. שכן לידתו של דגל לאומי נעוצה באיזה סיפור או מיתוס. הוא הדין בקביעת צבעי הדגל וניגון ההימנון. מובן, שאלה הם סימני־היכר רוחניים פרימיטיביים, אך מבטאים את הצורך החיוני בשירה ובאמנות. ואמנם הספרות והאמנות יסודן בעבודת־אלוהים, בריתמוס של עבודה פשוטה, בטקסי אבל ושמחה. הצבע והתמונה שבדגל התפתחו כדי אמנות הציור הדקה, הלשון הבראשיתית נשתכללה ונתגוונה כדי אמנות ביטוי גבוהה. מילות־ ההימנון הפשוטות נתעדנו ונעשו פיוט לאומי ואנושי נעלה, הזימרה ההיולית היתה למוסיקה אצילה ונשגבה. בצד כל אלה מתקיימים עדיין גם כיום השרידים הפרימיטיביים הראשונים. גם בימינו יש הימנון ודגל, שיר־לכת צבאי ומארש־אבל, שעל קדושתם נהרגים בני אדם.

לא פעם נתקנאתי ביחסם של הבריות להימנון ולצבע שבדגל, ואמרתי בלבי: ולואי והיחס של היחיד והכלל לצבע שבאמנות־הציור יהיה כמו יחסם לצבע הדגל, ומילות השירה תהיינה שגורות על כל פה כמילות ההימנון, והקהל יאזין למוסיקה באותו רעד ויראת־כבוד, שהוא מאזין למנגינת ההימנון.

כל זה נובע, כאמור, מאמונתי, שהספרות והאמנות אינן מותרות, אלא צורך ראשוני, שבלעדיהן ישתלטו בעולם שעמום ושממון, דלות וניוון. אל נא תבהיל אותנו ירידת ההתעניינות בספרות. היא זמנית. גם בעידן הטכניקה והמיכון והאטום צמאה נפש האדם לשירה, לריקוד, לאהבה, לסיפור יפה ולמסה אמנותית. הצמאון לאלה לא ייבש לעולם, כי הוא טעם החיים. עולם הטכניקה והארגון בלי ערכי יופי ואמנות הוא עולם־ גולם. לפיכך, ראוי לו לאדם, שנתגלה לו סוד עצמיותו ונתגבשה בו ההכרה, שהוא נועד להיות סופר, שיהא מקדיש את חייו ליצירה ספרותית, אפילו כרוך הדבר בסיגופים ובוויתורים, שמא ישחק לו מזלו ויעשיר את עצמו ואת האומה בקורט של יצירה.

העיקר השני באני־מאמין שלי, שהספרות לענפיה תעודתה לגלות אמת ויופי. אמת זו שונה מן האמת הפילוסופית, ההגותית. היא באה מספירה אחרת, מספירת הדמיון והלב, ולעתים מן החלום, ובשעה שאתה מוצא בה מחשבה, הרי אף זו באה בעיקר מן הלב. ואם “תוכנה” של השירה שונה, על אחת כמה וכמה לבושה, לשונה, ביטויה. כי הספרות היא אמנות. קסמי חן ונוי שבספרות משווים לאמת, הבוקעת ועולה ממנה, אופי מיוחד. אינני יכול להרחיב את הדיבור על סוגיה נכבדה זו, אבל מן הנחוץ להטעים, שהמשוררים, המספרים והמסאים חייבים להתייחס לכתיבתם ביראת־כבוד. האמת והיופי ביצירתם צריכים להיות צרופים ונקיים מעשן של יהירות והתחזות. הם צריכים להיות מעין החוויה: צנועים, עמוקים ורוטטים. אין לספרות האמנותית תפקיד של מטיף־מוסר ומוכיח בשער, אבל אין לזלזל במגמתה החינוכית והמוסרית. היא צריכה להיות הומאניסטית. הכשרון הערטילאי אינו מספיק. הסופר האמיתי הוא בעל אתוס מטבע ברייתו. מצוקות האומה וייסורי היחיד הומים בו ומשתרבבים לתוך יצירתו. לפיכך אי־אפשר שהסופר לא ירגיש כי שליחות מסויימת הוטלה עליו. בייחוד סופר ישראלי, שהמציאות שלו רותחת תמיד וגורל עמו וארצו מתנודד תמיד על כפות־המאזניים בין ההן והלאו. תחושת מפותחת היא בקורא הטוב והנבון, החש כיצד ניגש היוצר עצמו ליצירתו והוא קובע את יחסו אליה לפי גישה זו.

והעיקר השלישי באני־מאמין שלי הוא בתעודת המבקר והביקורת. תעודה זו צדדים רבים לה ולא אעמוד אלא על כמה מהם. המבקר איננו יכול להסתפק בהנאה מיצירה ספרותית, אף על פי שהנאה זו היא המניע הראשי לעבודתו. אבל עליו גם לתהות על אופן כתיבתה, לבדוק את היסוד האמנותי והמלאכתי שבה, את כנות הרגש ויושר הביטוי, את שיעור המקוריות וההשפעה מן החוץ וכיוצא בזה. משום שלצערנו הגדול, נתרבו האוחזים בעט סופר, וכל אחד משתמש בכ"ב האותיות ועושה מהן צירופים שונים, ומצויים גם להטוטנים, מרקדי־על־חבל ספרותיים, שלמדו לעשות ספרים כמו, כמו משוררים, כמו מספרים וכמו מבקרים. ולא עוד אלא מפני שהם מרובים, הרי הם מקימים לעצמם מקהלה של אומרי־הלל ותוקעי־בשופר, המחרישים את קול היצירה האמיתית. צורך הוא איפוא להבליט את האמיתי ואת היפה ולגלות את הכיעור והזיופת מבעד לעטיפותיהם הצבעוניות. וזה תפקידו של המבקר הנועז.

כל המידות הטובות שהן מחובת היוצר, הן גם חובת המבקר. הבקורת צריכה להיות מעין יצירה: יפה כמותה, אמיתית כמותה, מקורית כמותה וישרה כמותה. והמבקר חייב להיות מעין היוצר: בעל־השראה כמותו, מחנך כמותו, אמן כמותו, בעל־סגנון כמותו ושוחר־אמת כמותו. שאם לא כן, תהיה ביקורותו טכנית, באנאלית, לא יהיה לה ערך, ולא יאמינו לו, וממילא תהיה מלאכתו ברכה לבטלה. המבקר הוא בעל חווייה יוצרת ממש כמחבר, שעל ספריו הוא כותב. למטבע של המבקר, כשל היוצר, שני צדדים: צד האמת וצד האמנות.

לא פעם שאלוני: מפני מה מועטת בספריך הביקורת השלילית? אשתמש בהזדמנות זו להשיב על כך. ספר ריק מתוכן ופגום בצורתו, שיצא לאור, אין כדאי לטפל בו. ייתר על כן: אסור לטפל בו. מפני שהטיפול בו מוציא לו מוניטין ומפרסמו, ונמצאת מפיץ ספר קלוקל. אימתי חובה על המבקר למתוח ביקורת על ספר גרוע? בשעה שזה הצליח לתפוס מקום ניכר ועלול לקלקל את הטעם. או־אז מצוּוה המבקר לשנס את מתניו ולהתריע ברבים על טיבו המשחית. אך בדרך כלל יש לעסוק בעיקר ביצירות טובות מאוד וגם ביצירות בינוניות, שכן הספרות כוללת גם את הטוב והבינוני ולא רק שיאי־יצירה.

רחוק אני מן המחשבה, שהצלחתי בעבודתי הספרותית לנהוג לפי תביעות וכללים אלה. קל לקבוע כללים ומצוות, וקשה לקיימם. אך ניתנת לי רשות לומר, ששאפתי וחתרתי לקיום הכללים האלה, והם הדריכוני תמיד.

ואחרי ככלות הכול, יאה לכולנו מידת הענווה. שכן כל הישג איננו אלא שיעור קטן מן השאיפה והתעודה להשיג, וחייב כל אחד לראות עצמו תמיד כמתחיל. שאלו לו לרבי לוי יצחק: “מפני מה מתחילה כל מסכת שבגמרא בדף ב' ולא בדף א'?”

השיב הרבי: “כל כמה שירבה אדם ללמוד, עליו לזכור, שעדיין לא הגיע לדף הראשון”.

בתקווה זו לבראשית חדשה אסיים את דברי.

נתפרסם ב“ידיעות אחרונות”, ו' כסלו תשמ"א (14.11.80).

ראיינה פנינה מייזלש

ישראל כהן הוא דמות ססגונית בנוף הספרותי שלנו: מסאי, פובליציסט, מבקר, עורך (כארבעים שנה עבד בשבועון “הפועל הצעיר”), מתרגם ומראשי אגודת־הסופרים במשך שנים רבות, עד 1979. לרגל יום־הולדתו ה־75, שחל באחרונה, יצא לאור הספר “מסלול” בשני כרכים, ובמתכונת שלכמותה לא זכה, ככל הנראה, עד כה אף אחד מסופרי ישראל. בספר זה הובא סיפור קורות חייו של ישראל כהן, כתוב בידי עצמו, מאז נולד בגליציה המזרחית, ועד עלותו ארצה בשנת תרפ"ה; רשימה מפורטת של תאריכים נבחרים בחייו; ומיבחר המאמרים שנכתבו עליו ועל מיפעלו הספרותי, לרבות ארבע מסות שנכתבו במיוחד לספר־היובל, מאת דב סדן, אהרן מגד, ג. קרסל ונתן רוטנשטרייך. הכרך השני של ספר־היובל כולל ביבליוגראפיה שלמה של כתביו ושל הכותבים עליו, בצירוף מפתחות והערות.

בשנת 1965 פירסם ישראל כהן מונוגראפיה מקיפה על מתתיהו שוהם ויצירתו, ובשנת 1972 את הספר “יעקב שטיינברג, חייו ויצירתו” – שני ספרים רבי־ערך שבזכותם הגיעו שוהם ושטיינברג אל ההערכה הספרותית שהם ראויים לה. בחרתי לפתוח את השיחה עם ישראל כהן דווקא בנושא זה.

אתה הוא ש“גילית” מחדש את שוהם ואת שטיינברג. מדוע טיפלת דווקא בהם? מה היתה זיקתך המיוחדת אליהם?

כהן: את שוהם לא “גיליתי”. הוא כתב ב“התקופה”, וכולם קראו אותו. הוא לא היה ידוע בכל היקפו, כי כתביו היו מפוזרים מאוד. עוד כשקראתי את שוהם ב“התקופה” חיבבתי אותו, וחשבתי שאני קרוי לעשות את המונוגראפיה עליו. הסיבה הישירה לכתיבתה היתה, שעל שוהם נכתבו מאמרים מעטים, וכולם רצופי שגיאות, גם ביוגראפיות וגם ספרותיות. למעשה לא ידעו עליו כאן דבר, חוץ מבן־ציון כ“ץ, שהיה חברו וכתב עליו משהו עוד בחו”ל. אני נוטה לכתיבת מונוגראפיות, כי הן מאפשרות לתת ביטוי גם לנושא המחקר וגם לרוחו של הכותב. לדעתי, יש בכל מונוגראפיה גם ניצנים וסימנים של האוטוביוגראפיה של הכותב.

כיצד עלה בידך לאסוף את כל החומר על השוהם?

כהן: הגעתי אל ד"ר מ. לנסקי, שהיה המורה של שוהם בימי נעוריו. הוא סיפר לי על נעוריו של שוהם, על אופיו וכו', וממנו נודעו לי כתובותיהם של בני משפחתו. התחלתי לכתוב לכל העולם. אצל רב אחד בתל־אביב מצאתי כתב־יד של שוהם, שהעתקתי אותו. לאט־לאט צירפתי את כל הפרטים וציירתי את תולדות חייו. והוא הדין ביצירות עצמן, שאותן אספתי קטעים־קטעים מתוך העיתונות, גם בעזרת ידידים שפניתי אליהם.

מהי הערכתך את מתתיהו שוהם המחזאי ומדוע אין מציגים אותו אצלנו?

כהן: מתתיהו שוהם היה המחזאי העברי הספרותי הגדול הראשון בזמננו. כל הנסיונות שנעשו אצלנו להציג אותו לא עלו יפה, כי כתב בלשון היפר־תנ"כית.

כיצד הגעת אל יעקב שטיינברג?

כהן: הייתי תלמידו וראיתיו כ“רבי”. שטיינברג, אף שהיה מטבעו אדם סגור, שוחח איתי הרבה מאוד. הדברים הרבים שאמר לי איפשרו לי אחר־כך לכתוב את המונוגראפיה שלו. בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים הייתי יושב איתו בבית־קפה, ואחר־כך הייתי מלווה אותו לביתו. היינו משוחחים על נושאים שונים ומגוונים, והיה לי חוש להקשיב רב־קשב גם לגמגומיו ולאמירות־של־אַקראי, שהרגשתי בהן משמעות מיוחדת. וכן רשמתי כל מיני פרטים משיחותינו, בייחוד פרטים על המאורעות שעברו עליו. והם שסייעו בידי להכין את הספר.

האם המונוגראפיות שלך על שוהם ועל שטיינברג אכן שינו את יחסו של הקורא העברי אליהם?

כהן: אין ספק שכך קרה. לאחר שיצא לאור הספר על שוהם, התחילו להתעניין יותר במחזותיו. רצו להציגם, ואף הכניסו אותו לבית־הספר כחומר לימוד. על שטיינברג נכתב לא מעט עוד קודם שאני פירסמתי את הספר עליו. כדאי לציין שאני תירגמתי את מחזותיו, שבמקורם נכתבו יידיש. את העובדה ששטיינברג היה לפני מלחמת־העולם הראשונה אחד מסופרי יידיש המובהקים לא ידעו אפילו רבים מן הסופרים העבריים. גם מחזותיו העבריים של שטיינברג לא היו פופולאריים. המחזות היידיים שלו הוצגו בשעתם, והדבר אף צויין בעיתונות של התקופה ההיא, ואף־על־פי־כן לא היה הדבר ידוע ברבים. להעלמת המידע על שטיינברג היידי גרמו בעיקר סופרי יידיש, שהיתה להם טינה גדולה אליו, על שעזב את היידיש ועבר לעברית. וראייה לדבר: בספר, שנכתב על אותם סופרי יידיש שכתבו בשתי הלשונות, נעדר לגמרי שמו של שטיינברג כסופר דו־לשוני.

עבודתך על שטיינברג הכפילה את החומר הידוע של סופר זה, אשר חלק גדול כל־כך מיצירותיו לא היה מוכר עד שטיפלת בו. כמה זמן ארכה עבודה זו?

כהן: מבלי להביא בחשבון את ההכנות הקטנות, מאז פטירתו של שטיינברג בשנת 1946, נמשכה כתיבת הספר הזה כחמש־עשרה שנה. דברי ההערכה על יצירתו של שטיינברג, שהובאו בספר זה, מקיפים גם את שני הכרכים שהוצאתי כמילואים ליצירותיו, שנים אחדות אחרי כן.

עד כה שוחחנו על שוהם ועל שטיינברג, והרי המונוגראפיה הראשונה שפירסמת, עוד בשנת 1942, היתה על אדוארד יצחק זלקינסון. מה מקומו של סופר זה בתולדות הספרות העברית?

כהן: זלקינסון, כמתרגם מאנגלית לעברית, הוא תופעה יחידה, לא רק בדורו, כי אם גם בדורנו. הוא תירגם לעברית את הברית החדשה, ובניגוד לדליטש, הנוצרי מלידה, שתירגם לעברית את הברית החדשה תרגום מדוייק, אך בסיגנון מעורב, תירגם זלקינסון, שהיה מומר, את הברית החדשה בלשון תנ“כית קלאסית. הוא הדין לגבי האופן שבו תירגם זלקינסון לעברית את מילטון ושקספיר. לעניין זה אוסיף עוד שתי עדויות של שני סופרים גדולים, פרישמן וביאליק, על ההשפעה הגדולה שהושפעו מתרגומיו, וכן נתן אלתרמן, שבדבריו על תרגומו ל”אותלו" מתייחס בהערכה רבה לתרגומו הראשון של זלקינסון.

שנים רבות עבדת ב“הפועל הצעיר”, ו־23 שנים היית עורכו היחיד של שבועון זה, שנסגר לפני עשר שנים. מה היה בשבילך “הפועל הצעיר”?

כהן: זה היה שבועון ספרותי ופובליציסטי, שכמעט אין סופר עברי נחשב, בארץ ובחו“ל, שלא השתתף בו במשך ששים ושלוש השנים של קיומו (1970־1906). בייחוד היה המדור הספרותי של כתב־עת זה פתוח לפני כל הזרמים והמישמרות, ורבים־רבים עשו בו את צעדיהם הראשונים, למן ש”י עגנון, ועד סופרים צעירים בני ימינו. צריך להביא בחשבון ש“הפועל הצעיר” היה כלי מיבטאה של מפלגת “הפועל הצעיר”. אני קראתי את העיתון הזה עוד לפני בואי ארצה, וכבר אז נפגשתי עם האישים שהיו סביבו. מן האנשים שהיו אז בחיים, ושהשפיעו על “הפועל הצעיר”, הרשימו אותי ביותר יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, יוסף שפרינצק, אליעזר שוחט, שלמה צמח ועוד, מלבד מנהיגים אחרים, שלא הכרתי אותם בעודם בחיים, ושהשפעתם עלי היתה גדולה כבר אז, כמו א.ד. גורדון, שלמה שילר ואחרים. כל האישים הללו היו שותפים פעילים מאד בעיצוב דעותי והשקפותי, וגם בעיצוב דרכי הספרותית. מבחינה ספרותית רצוני להזכיר שניים – יצחק לופבן, שהיה עורך “הפועל הצעיר”, וממנו למדתי הרבה, ושלמה צמח, שיצירתו עשתה עלי רושם גדול.

שנים רבות היית פעיל באגודת־הסופרים, ובמשך שנים אחדות אף שימשת יושב־ראש האגודה. במבט לאחור, האם אתה שלם עם דרכה של האגודה?

כהן: דרכה של אגודת־הסופרים, הן כאיגוד מקצועי והן כיוזמת מיפעלי ספרות ומייצגת את היצירה הספרותית בארץ, נתגבשה במשך שנים רבות, ואף נתתי את חלקי לכך. המגמה העיקרית היתה תמיד, וזו היתה מקובלת על רובו המכריע של ציבור הסופרים, למזג את המטרות הרוחניות של האגודה עם המטרות המקצועיות. שכן, רק כחטיבה ממוזגת אחת היה טעם לקיום האגודה. ואכן, מלבד ההישגים המקצועיים האפשריים, ביצעה האגודה מיפעלי ספרות חשובים ביותר, הן בהדפסת ספרי מקור, הן בהדפסת ספריהם של סופרים שנפטרו, הן בתרגום ספריהם של סופרים עולים חדשים, מלשונות שונות לעברית, והן בהוצאת הירחון “מאזניים”, שהוא ירחון ספרותי כללי ובעל ערך.

יש טוענים שאגודת־הסופרים אינה פעילה די הצורך לשיפור מעמדם החומרי של הסופרים.

כהן: לעולם אי־אפשר לומר שהאגודה פועלת די הצורך, אך היא עשתה רבות וחשובות, וכל סופר נהנה מן ההישגים המקצועיים הללו, מדעת ושלא מדעת. האגודה הסדירה את היחסים בין הסופרים לבין המו“לים על־ידי הסכם חתום בין שני הצדדים על שכר־הסופרים לכל סוג של יצירה, ושיעור השכר הזה משתנה בהתאם למדד יוקר המחייה. זהו הישג גדול, שאילו היה כל סופר צריך לנהל בעצמו מו”מ בתחום זה, לא קשה לשער מה היה מצבו.

והרי בנקודה זו טוענים ששכר־הסופרים הוא נמוך.

כהן: זו טענה נכונה, והיא יפה גם לגבי מקצועות אחרים, שאף הם אינם משיגים את כל המגיע להם. ביוזמת האגודה נוסד “פרס היצירה”, המאפשר בכל שנה לששה סופרים לקבל חופשה מעבודתם, ולהתמסר ליצירה בלבד. בהישג כזה אין מזלזלים בשום מדינה בעולם.

כיצד אתה מתייחס אל חילופי הדורות והמישמרות בספרותנו? האם אתה חש קשר נפשי אל הסופרים הצעירים?

כהן: דורנו הצעיר איננו דור יתום. הוא קצת שונה מקודמו, מפני שתנאי חייו ויצירתו שונים, אבל, לדעתי, אין הוא נחות בערכו. מעולם לא סבלה דעתי פסילה של דור, שכן זוכרני שגם את דורי פסלו, והיה צריך להיאבק על ערכו ומקומו. על כן אני מבין שצעירים קמים ויוצרים במה לעצמם. נוח להם שלא להיות תלויים בבמותיהם של הוותיקים. וכשקיימת במה, יש צורך לטפח טעם של קיום וייחוד. וכאן באה ההגזמה, בא הביטול של הקודם והזילזול של צעירים בוותיקים. אולם הדבר נמשך רק תקופה קצרה, כי אין עוברות אלא שנים מעטות, וקמה חבורה חדשה, צעירה יותר, המבעטת בקודמיה. המשקיף מעל מיצפה גבוה רואה את האחדות שבריבוי, הן כחוק עיוני, והן כמסקנה מנסיון החיים. אינני רוצה לקרוא בשמותיהם של סופרים צעירים ומוכשרים, כדי שלא לקפח את אלה שלא ייזכרו פה, אך אני קורא שירה וסיפור ומסה של צעירים מוכשרים, ובטוח בהתפתחותם. יש לי מה להעיר על לשונם של אחדים מהם, אך המיסגרת צרה מלהיכנס לפרטים. ברצוני להתריע רק על חזיון לא נעים, והוא שקבצנות לשונית נהפכת בפי כמה מהם לצדקה, למעלה בקודש, ואפילו לאידיאולוגיה.

מה דעתך על הפולמוס בספרותנו כיום?

כהן: הפולמוס כשלעצמו, בענייני דעות והשקפות, ואפילו בענייני טעם, הוא סם־חיים לתרבות האומה. תלמידי־חכמים או סופרים, המחדדים זה את זה, מביאים ברכה לעצמם ולקורא אותם, וחשיבותו של הדבר גדולה, אפילו אין הם באים לידי הסכמה. אולם דרכי הוויכוח צריכות להיות הוגנות, בלי אלימות לשונית ובלי גינויים הדדיים. מלבד הנזק המוסרי שבפולמוס האלים, אין בו כל תועלת, והוא ממאיס את הספרות ואת הסופרים על הציבור. ואחת היא אם הוויכוח הוא בין בני מישמרות שונות, או בתוך אותה מישמרת עצמה. אינני מטיף לשלום־עולמים בין הדורות השונים. הוא לא יהיה. המחלוקת, והבדלי הטעם – קיומם טבעי. אך אני תובע תרבות של ויכוח, נימוסים ויחסי־גומלים הגונים.

ולסיום, עתה כשהנך “כמעט” בגימלאות, מהם עיסוקיך העיקריים?

כהן: אומנם השתחררתי מכמה וכמה תפקידים ציבוריים, אך לא מכולם, ואני מוסיף לקיים סדר־יום של עבודה, כתמיד. אני כותב על נושאים ספרותיים שונים ומפרסם את הדברים בבמות ספרותיות. כן עוסק אני בכינוס הפזורה הספרותית שלי בספרים שאני עומד להוציא לאור.

הדברים הושמעו בטקס ההכתרה של “יקירי תל־אביב” לשנת תשמ“ב, שנערך על ידי עירית תל־אביב באולם “הבימה”, ביום כ”ג בניסן תשמ"ב (15.4.82).

בשמחה ובהרגשת־נועם נטלתי עלי להביע, בשם שנים־עשר המוכתרים בתואר “יקירי תל־אביב”, את תודתנו העמוקה לכל אלה שמצאו אותנו ראויים להכתרה זו: לועדה לבחירת “יקירי תל־אביב”, לראש העיריה, מר שלמה להט, שהוא גם ראש הועדה הזאת, למועצת העיר ולכל מי שהמליץ עלינו. לצרפנו לרשימה המפוארת של המוכתרים. אנו מקווים שלא טען בבחירתם.

אהבתי את העיר הזאת מיום עלותי ארצה בשנת 1925, אף־על־פי שאני עצמי הלכתי אז למושבה לשם כיבוש העבודה ולחיי קבוצה. אולם זה כחמישים שנה שאני גר בתוכה ופועל בה, באותם תחומים שיכולתי לתרום את תרומתי הצנועה לחיי התרבות והספרות. אהבתי את תל־אביב ממבט ראשון. היא היתה מראשיתה עיר גדולה, כרך, גם כשתושביה היו מועטים כבעיירה קטנה. הכרכיות היתה סימן־ההיכר שלה בכל גילויי החיים והיחסים. אהבתי את המית־החיים שבה, את קולותיה ומראותיה, את פרצוף־פניה הצעיר והפשוט שאחד הביטויים היה חברת טראסק. התגאינו בתל־אביב, הנבנית בעבודה עברית, המלאה פיגומי־בנין וגמלים עמוסי חצץ וזיפזיף; תל־אביב עם גימנסיה הרצליה, ביאליק, טשרניחובסקי ושלונסקי, רובינא וגולינקין, גוטמן ויבד“ל זריצקי, “הפועל הצעיר” ויוסף אהרונוביץ, עיתון “דבר”, ההסתדרות, העדלאידע, “אוהל־שם” ובית־העם. אהבתי את ילדיה השובבים של תל־אביב והתבשמתי מחזותה האופטימית. התפעלתי מראש העיר, דיזנגוף ז”ל, הרכוב על סוסו, המשמש אב־טיפוס של ראש עיר ומופת לדורות הבאים. נהנינו מיוזמותיה הנועזות, וביחוד מפתיחותה ומחופש התנועה שבה ביום ובלילה, בחול ובמועד. בפרט כבש אותי הים הגדול של תל־אביב, שלא רק בראש־השנה, אלא בכל ימות השנה נוהגים האזרחים הקטנים והגדולים לעשות בו “תשליך” ולהיטהר. וכשם שאהבנו את תל־אביב ואת קיבוץ גלויותיה בימי שמש, עמל, מחול ושלום, כך התיצבנו כאיש אחד להגנתה בימים מעוננים של חוסר עבודה ושכול, מפני התקפות וצלפים ערביים, בימים של דם ודמעות. כי ידענו שעל ציפור הנפש של האומה אנו מגינים. וכך נמשכים מגורינו וחיינו ופעולותינו כאן מתל־אביב הקטנה לתוך תל־אביב הגדולה והנפלאה שלפנינו, עד היום הזה.

ודאי, לא פעם מתחנו בקורת בעל־פה ובכתב על ליקוייה של תל־אביב וחסרונותיה, אך זאת היתה בקורת לשם תיקון, שעליה נאמר, שגם דילוגיה עלינו אהבה.

גבירותי ורבותי, אנו נישא תואר כבוד זה שהענקתם לנו בגאון ובאהבה, ומבטיחים שנוסיף לעשות עם כל בית ישראל למען עירנו המעטירה כל מה שבידנו, כדי להפכה לעיר ואם בישראל, למרכז של עבודה ויצירה, תעשיה וטכניקה, תורה ומדע, ספרות ואמנות, וחברה צודקת שיש בה איכות־חיים מעולה – כיאה לעיר העברית הראשונה במדינת־ישראל שהיתה בה עצמאות ממלכתית ניכרת עוד בטרם קמה המדינה. יחד נחתור לעשות את תל־אביב תלפיות ליהדות הגולה ונקודת־משיכה לעליה ולתיירות, ונפתח עיר לתפארת שתהיה בת יקירה למדינה ולעם היהודי, אמן, כן יהי רצון!