דברים שנאמרו בבית הסופר בתל־אביב (23.6.77), בערב שהוקדש להערכת שבעת הכרכים שיצאו לאור במכונס. נדפסו ב“על המשמר”, 24.6.77.

יציאתו של ספר חדש אחד לאור מביאה יום־טוב לבית המחבר ולנפשו. על אחת כמה וכמה כינוס של שבעה כרכים וכרך שמיני שיצא קודם לכן. והשמחה היא כפולה: הסופר שמח למראה יבולו, שהוא סיכום של יצירת חייו, נאסף וניצול מן הפיזור. מעתה יוכל כל מי שיהיה לו עניין בכך, לגשת אל כתביו לקרוא ולעיין, להעריך או לבקר. אולם אי־אפשר שלא לחוש גם את שמחת הכתבים המכונסים עצמם. שנים היו משוקעים בספרים בודדים, בעיתונים ובכתבי־עת ומוטלים כאבן שאין לה הופכין על גבי איצטבאות, וכבר נתיאשו מלראות אור עולם. והנה באה הגאולה. הם הוצאו משם, הועתקו, נוצקו בעופרת חיה ורותחת, הוגהו ונדפסו ונכרכו בספרים חדשים ורוטטים. הפיזור הוא חצי מיתה. כל מסה או מאמר היה שרוי בבדידות גמורה. הם כבר שכחו שיש להם אחים ואחיות, שאב אחד הולידם. כינוסם מחזיר להם הרגשת שייכות וזהות של בית־אב. משל הבנים האובדים חוזרים לחיק משפחתם. ומצאתי לשמחת הכינוס אסמכתא בספר “בית המדרש” לאהרן ילינק, שהוא קובץ של מדרשים קטנים. על שער הספר כתוב לאמור: “בו נקהלו לעמוד על נפשם מדרשים קטנים ישנים ומאמרים שונים”. אם הגיעו המדרשים למצב, שהם מוכנים לעמוד על נפשם כדי להינצל מן הפיזור ולהיכלל בספר אחד, משמע, שרבה מאד שמחתם כשהם משיגים את מטרתם ומצטרפים יחד לפמליה גדולה. ושמחה שלישית, שאתם הנאספים כאן באתם לשמוח בשמחת המחבר וכתביו, ואולי יתעורר בכם הרצון לקרוא בכתבים ולנהוג בהם מנהג אושפיזין בבתיכם.

רבותי, טבעי הוא לסופר הכונס דבריו בשבעה כרכים שיהא שואל את עצמו בסתר או בגלוי שתי שאלות: א) מה תרומה תרמת לספרות העברית ולביקורת העברית במפעל זה? ב) האם “האני מאמין” הספרותי שלך עמד במבחן והאם הגשמת אותו ביצירתך? על השאלה הראשונה לא אני קרוא להשיב, על כל פנים, לא בפומבי. אפשר להניח, שכל סופר רואה עצמו כמוסיף משהו לאוצר־הספרות הכללי, שאילולא כך, מניין היה יונק את כוחו ואת אמונתו בכוחו? אולם על השאלה השניה ברצוני לעמוד בדברים קצרים, הואיל ובתשובה זו יש עניין לכל קהל שוחרי הספרות.

שלושה עיקרים לאני־מאמין שלי. עיקר ראשון: האמונה בחיוניותה של ספרות. השיר, הסיפור, המסה וההגות אינם רק תבלין לחיים, אלא גופי־ חיים או נשמת־החיים. אולי ניתנה רשות לומר: הם לחם רוחני. חיים בלי שיר, בלי ניגון, בלי צורה יפה, בלי ביטוי נאה, או בלי ציור יפה, או בלי תיאור הנוף ובלי הדמיון היוצר, אינם קרואים חיים. הם דלים וריקים. כלל זה כוחו יפה לגבי היחיד ולגבי האומה. כשם שאי אפשר ליחיד בלי ויטאמינים מזינים, כך הוא זקוק לויטאמין הספרותי. בלעדיו הוא מחוויר ומצטמק. אופק ראייתו מוגבל ונסיון חייו דל. ואף האומה זקוקה לשירה ולאמנות, העושות אותה חטיבה רוחנית לעצמה ולעולם. הסמלים הראשוניים לכך הם: הדגל וההימנון. בשני אלה מקופלות ארבע אמנויות: צבע, לשון, וניגון, ואמנות רביעית – הלא היא אמנות הסיפור. שכן לידתו של דגל לאומי נעוצה באיזה סיפור או מיתוס. הוא הדין בקביעת צבעי הדגל וניגון ההימנון. מובן, שאלה הם סימני־היכר רוחניים פרימיטיביים, אך מבטאים את הצורך החיוני בשירה ובאמנות. ואמנם הספרות והאמנות יסודן בעבודת־אלוהים, בריתמוס של עבודה פשוטה, בטקסי אבל ושמחה. הצבע והתמונה שבדגל התפתחו כדי אמנות הציור הדקה, הלשון הבראשיתית נשתכללה ונתגוונה כדי אמנות ביטוי גבוהה. מילות־ ההימנון הפשוטות נתעדנו ונעשו פיוט לאומי ואנושי נעלה, הזימרה ההיולית היתה למוסיקה אצילה ונשגבה. בצד כל אלה מתקיימים עדיין גם כיום השרידים הפרימיטיביים הראשונים. גם בימינו יש הימנון ודגל, שיר־לכת צבאי ומארש־אבל, שעל קדושתם נהרגים בני אדם.

לא פעם נתקנאתי ביחסם של הבריות להימנון ולצבע שבדגל, ואמרתי בלבי: ולואי והיחס של היחיד והכלל לצבע שבאמנות־הציור יהיה כמו יחסם לצבע הדגל, ומילות השירה תהיינה שגורות על כל פה כמילות ההימנון, והקהל יאזין למוסיקה באותו רעד ויראת־כבוד, שהוא מאזין למנגינת ההימנון.

כל זה נובע, כאמור, מאמונתי, שהספרות והאמנות אינן מותרות, אלא צורך ראשוני, שבלעדיהן ישתלטו בעולם שעמום ושממון, דלות וניוון. אל נא תבהיל אותנו ירידת ההתעניינות בספרות. היא זמנית. גם בעידן הטכניקה והמיכון והאטום צמאה נפש האדם לשירה, לריקוד, לאהבה, לסיפור יפה ולמסה אמנותית. הצמאון לאלה לא ייבש לעולם, כי הוא טעם החיים. עולם הטכניקה והארגון בלי ערכי יופי ואמנות הוא עולם־ גולם. לפיכך, ראוי לו לאדם, שנתגלה לו סוד עצמיותו ונתגבשה בו ההכרה, שהוא נועד להיות סופר, שיהא מקדיש את חייו ליצירה ספרותית, אפילו כרוך הדבר בסיגופים ובוויתורים, שמא ישחק לו מזלו ויעשיר את עצמו ואת האומה בקורט של יצירה.

העיקר השני באני־מאמין שלי, שהספרות לענפיה תעודתה לגלות אמת ויופי. אמת זו שונה מן האמת הפילוסופית, ההגותית. היא באה מספירה אחרת, מספירת הדמיון והלב, ולעתים מן החלום, ובשעה שאתה מוצא בה מחשבה, הרי אף זו באה בעיקר מן הלב. ואם “תוכנה” של השירה שונה, על אחת כמה וכמה לבושה, לשונה, ביטויה. כי הספרות היא אמנות. קסמי חן ונוי שבספרות משווים לאמת, הבוקעת ועולה ממנה, אופי מיוחד. אינני יכול להרחיב את הדיבור על סוגיה נכבדה זו, אבל מן הנחוץ להטעים, שהמשוררים, המספרים והמסאים חייבים להתייחס לכתיבתם ביראת־כבוד. האמת והיופי ביצירתם צריכים להיות צרופים ונקיים מעשן של יהירות והתחזות. הם צריכים להיות מעין החוויה: צנועים, עמוקים ורוטטים. אין לספרות האמנותית תפקיד של מטיף־מוסר ומוכיח בשער, אבל אין לזלזל במגמתה החינוכית והמוסרית. היא צריכה להיות הומאניסטית. הכשרון הערטילאי אינו מספיק. הסופר האמיתי הוא בעל אתוס מטבע ברייתו. מצוקות האומה וייסורי היחיד הומים בו ומשתרבבים לתוך יצירתו. לפיכך אי־אפשר שהסופר לא ירגיש כי שליחות מסויימת הוטלה עליו. בייחוד סופר ישראלי, שהמציאות שלו רותחת תמיד וגורל עמו וארצו מתנודד תמיד על כפות־המאזניים בין ההן והלאו. תחושת מפותחת היא בקורא הטוב והנבון, החש כיצד ניגש היוצר עצמו ליצירתו והוא קובע את יחסו אליה לפי גישה זו.

והעיקר השלישי באני־מאמין שלי הוא בתעודת המבקר והביקורת. תעודה זו צדדים רבים לה ולא אעמוד אלא על כמה מהם. המבקר איננו יכול להסתפק בהנאה מיצירה ספרותית, אף על פי שהנאה זו היא המניע הראשי לעבודתו. אבל עליו גם לתהות על אופן כתיבתה, לבדוק את היסוד האמנותי והמלאכתי שבה, את כנות הרגש ויושר הביטוי, את שיעור המקוריות וההשפעה מן החוץ וכיוצא בזה. משום שלצערנו הגדול, נתרבו האוחזים בעט סופר, וכל אחד משתמש בכ"ב האותיות ועושה מהן צירופים שונים, ומצויים גם להטוטנים, מרקדי־על־חבל ספרותיים, שלמדו לעשות ספרים כמו, כמו משוררים, כמו מספרים וכמו מבקרים. ולא עוד אלא מפני שהם מרובים, הרי הם מקימים לעצמם מקהלה של אומרי־הלל ותוקעי־בשופר, המחרישים את קול היצירה האמיתית. צורך הוא איפוא להבליט את האמיתי ואת היפה ולגלות את הכיעור והזיופת מבעד לעטיפותיהם הצבעוניות. וזה תפקידו של המבקר הנועז.

כל המידות הטובות שהן מחובת היוצר, הן גם חובת המבקר. הבקורת צריכה להיות מעין יצירה: יפה כמותה, אמיתית כמותה, מקורית כמותה וישרה כמותה. והמבקר חייב להיות מעין היוצר: בעל־השראה כמותו, מחנך כמותו, אמן כמותו, בעל־סגנון כמותו ושוחר־אמת כמותו. שאם לא כן, תהיה ביקורותו טכנית, באנאלית, לא יהיה לה ערך, ולא יאמינו לו, וממילא תהיה מלאכתו ברכה לבטלה. המבקר הוא בעל חווייה יוצרת ממש כמחבר, שעל ספריו הוא כותב. למטבע של המבקר, כשל היוצר, שני צדדים: צד האמת וצד האמנות.

לא פעם שאלוני: מפני מה מועטת בספריך הביקורת השלילית? אשתמש בהזדמנות זו להשיב על כך. ספר ריק מתוכן ופגום בצורתו, שיצא לאור, אין כדאי לטפל בו. ייתר על כן: אסור לטפל בו. מפני שהטיפול בו מוציא לו מוניטין ומפרסמו, ונמצאת מפיץ ספר קלוקל. אימתי חובה על המבקר למתוח ביקורת על ספר גרוע? בשעה שזה הצליח לתפוס מקום ניכר ועלול לקלקל את הטעם. או־אז מצוּוה המבקר לשנס את מתניו ולהתריע ברבים על טיבו המשחית. אך בדרך כלל יש לעסוק בעיקר ביצירות טובות מאוד וגם ביצירות בינוניות, שכן הספרות כוללת גם את הטוב והבינוני ולא רק שיאי־יצירה.

רחוק אני מן המחשבה, שהצלחתי בעבודתי הספרותית לנהוג לפי תביעות וכללים אלה. קל לקבוע כללים ומצוות, וקשה לקיימם. אך ניתנת לי רשות לומר, ששאפתי וחתרתי לקיום הכללים האלה, והם הדריכוני תמיד.

ואחרי ככלות הכול, יאה לכולנו מידת הענווה. שכן כל הישג איננו אלא שיעור קטן מן השאיפה והתעודה להשיג, וחייב כל אחד לראות עצמו תמיד כמתחיל. שאלו לו לרבי לוי יצחק: “מפני מה מתחילה כל מסכת שבגמרא בדף ב' ולא בדף א'?”

השיב הרבי: “כל כמה שירבה אדם ללמוד, עליו לזכור, שעדיין לא הגיע לדף הראשון”.

בתקווה זו לבראשית חדשה אסיים את דברי.